16. על כל זאת נטען כי יש לדחות את הטענה בדבר בטלות הצוואה לאור מתן ייפוי הכוח למשיב. לדברי המשיבים, לא ניתן לטעון שייפוי הכוח חסר תוקף, שכן המנוחה חתמה עליו מבלי שהבינה את תוכנו ובד בבד לטעון כי הוא מרוקן מתוכן את הצוואה. הם ציינו כי הנוטריון הבהיר בעניין זה כי המנוחה צפתה שלאחר פטירתה ינסו המערערים לבטל את תוקף הצוואה, וביקשה להבטיח שהנכס יגיע לידי המשיב. הדבר גם נלמד מלשון ייפוי הכוח ממנה עולה כי המנוחה מסרה למשיב את הנכס נוכח אותן סיבות שבעבורן נתנה לו את הצוואה, היינו כיוון שהוא היה זה שהחזיק בה, סעד אותה וסיפק את כל צרכיה.
דיון והכרעה
17. השאלה הראשונה העומדת להכרעה בכל הנוגע לתוקפה של צוואה היא האם הצוואה אכן משקפת את רצונו וגמירות דעתו של המצווה. אכן, ברצון לבד אין די ויש צורך בקיומה של צוואה באחת מהדרכים הקבועות בחוק (צוואה בכתב יד, צוואה בעדים, צוואה בפני רשות או צוואה בעל פה), כשלא ניתן להתעלם מהדרישות הצורניות לגבי כל סוג של צוואה, כמו גם מחשיבותן הראייתית לבירור כוונת המצווה שהצהרתו בצוואה היא פעולה משפטית חד צדדית (דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653). ואולם, סעיף 25 לחוק המעניק בכורה להגשמת רצונו של המצווה קובע כי אם נתקיימו "מרכיבי היסוד" שבכל סוג של צוואה, אזי אם שוכנע בית המשפט שהצוואה משקפת את רצון המצווה וגמירות דעתו, רצון המצווה גובר על הפגמים הצורניים שנפלו בעריכת הצוואה (דנ"א 7818/00 בעניין אהרן; ע"מ (י-ם) 729/05 סובול נ' לויטין, [פורסם בנבו] מיום 8.08.05; ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, תשנ"ב, כרך ראשון, עמ' 227; ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורת תשס"ה, עמ' 83).
18. בעניין זה קבע בית משפט קמא באופן נחרץ כי מכלול העדויות והמסמכים הרפואיים שהובאו בפניו העלו כי המנוחה הייתה כשירה וצלולה בעת עריכת הצוואה וכי האמור בצוואה משקף את רצונה וגמירות דעתה. בית המשפט נתן אמון בעדותם של הנוטריון, של ד"ר אימאם שטיפל במנוחה, ושל חברותיה הגב' סמח והגב' קוטינה בכל הנוגע לצלילותה ומצבה השכלי במועד עריכת הצוואה. את מסקנתו זו סמך בית המשפט גם על עדויות נוספות, מסמכים רפואיים שונים וקלטת בה ניתן להתרשם מהמנוחה בתקופה האחרונה לחייה. בית המשפט ציין שעדות הנוטריון כי ערך את הצוואה לפי הוראות המנוחה, בה היא
--- סוף עמוד 8 ---
ביטאה את רצונה החופשי מקובלת עליו וכך גם עדותו כי תרגם לה את תוכן הצוואה במלואה, גם אם לא מילה במילה. בית המשפט מצא חיזוק למסקנה זו בדבר רצונה של המנוחה בחתימתה על ייפוי כוח בקשר להעברת המקרקעין לטובת המשיב, ובעדותו של הנוטריון שהמנוחה הסבירה לו מדוע היא מעוניינת בהעברת רכושה לאחר מותה למשיב ולא לבני משפחתה.
19. המערערים תוקפים בערעורם את כל אחת ואחת מקביעות המהימנות של בית משפט קמא, מבקשים לדחות את העדויות שבית המשפט נתן בהן אמון ולקבל כל עדות שבית המשפט מצא אותה כבלתי מהימנה. ואולם, ההלכה בעניין זה ברורה מקדמת דנא ולפיה התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים הנשענים על חומר הראיות והערכת מהימנות עדים היא מצומצמת ביותר ותעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. כמו למשל, קיומם של פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה היורדים לשורש הדברים, או כאשר הממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אינם מעוגנים בחומר הראיות או שנקבעו תוך התעלמות מראיות שהוצגו ואינם עומדים במבחנים של הגיון ושכל ישר (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43). ככלל במקרה דנן לא נתקיימו אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל האמור, ואין בנסיבות המקרה דנן כדי להצדיק לדעתי התערבות ערכאה זו במסקנותיה של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את הנוטריון כמו גם את שאר העדים, התרשמה מעדויותיהם ובחנה כל אחת מהן אל מול מכלול הראיות. בית משפט קמא אשר שמע את מכלול הראיות בתיק שוכנע במהימנות עדויותיהם של הנוטריון, ד"ר אימאם והעדות הגב' סמח והגב' קוטינה, וכפועל יוצא מכך שוכנע באמיתות רצונה וגמירות דעתה של המנוחה לערוך את הצוואה בפני הנוטריון ולהעביר במסגרתה את נכסיה לידי המשיבים. בית המשפט קיבל את עדות הנוטריון כי המנוחה ראתה בדברים שהורתה לו צוואה. בית המשפט גם האמין לנוטריון כי הוא העלה את דברי המנוחה על הכתב, הקריא לה את הכתוב, וכי המנוחה אישרה לנוטריון כי מה שכתב משקף במדויק את רצונה. בעניין זה יצוין כי מעדותו של הנוטריון עולה כי המנוחה אמרה לו שחלק מבני משפחתה רצו לשים קץ לחייה וליטול את רכושה והיא חששה מפניהם. מטעם זה היא רצתה למנוע מהם לרשת אותה (עמ' 62-61 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.10). גם מתצהירה של הגב' קוטינה עולה כי המנוחה אמרה לה שהורישה בצוואה את כל רכושה למשיב משום שהוא "טוב אליה" ומתוך כוונה שבני משפחה, החפצים במותה ובכניסתה לבית חולים מתוך כוונה להשתלט על רכושה, לא יזכו בו. למעשה עדות זו עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו של מערער 2 במסגרתו סיפר כי מערערים 3 ו-4 היו ביחסים טובים וקרובים עם המנוחה אך יחסים אלו עלו על שרטון בשנות חייה האחרונות לאחר שמערער 4 הציע למנות לה אפוטרופוס ולמנוע ממנה ביצוע פעולות משפטיות. תצהירו של מערער 3 תומך אף הוא בגרסה זו. כמו כן, גם גרסת מר מיר שהעיד מטעם המערערים תמכה באמיתותה של הצוואה וכי המנוחה אכן
--- סוף עמוד 9 ---
ציוותה את רכושה למשיב. כל שטען היה שלצוואת המנוחה הייתה כוונה נסתרת לפיה המשיב יחזיק במקרקעין עבור יורשיה על פי דין של המנוחה, וגרסה זו לא נתקבלה על ידי בית המשפט אשר מצא אותה עומדת בסתירה לשאר הראיות שעמדו בפניו.
20. בהמשך לכך גם דחה בית המשפט את כל הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוחה או ניצול מצוקתה. בית המשפט בחן אחד לאחד את מבחני העזר שנקבעו לעניין זה בפסק הדין בעניין מרום וקבע על סמך הראיות והעדויות שנשמעו לפניו כי המנוחה הייתה עצמאית ובלתי תלויה בזולת במועד עריכת הצוואה, לא מבחינה פיזית ולא מבחינה נפשית. הוא גם קבע כי המנוחה לא הייתה מנותקת מסביבתה ולא הייתה תלויה תלות מקיפה ויסודית במשיב באופן ששלל ממנה את רצונה החופשי. מסקנות אלו ביסס בית המשפט על העדויות שנשמעו בפניו, חלקן גם על עדויות מטעם המערערים, ולכן לדעתי אין מקום להתערבות כלשהי של ערכאה זו בממצאיו אלו. באשר לנסיבות עריכת הצוואה, בית המשפט ביכר את עדות הנוטריון ועדויות המשיבים לפיהן המשיב לא נכח בעת חתימת המנוחה על הצוואה על פני עדויותיהם של העדים החתומים על הצוואה, בני הזוג אסולין אותן מצא כבלתי מהימנות ומלאות סתירות, כמו גם על פני עדותו של מר מיר אותה מצא גם כבלתי מהימנה. גם בעניין זה לא הצביעו המערערים על סיבה המצדיקה התערבות בממצאים אלו.
21. אכן כאמור, אין די בשכנוע בדבר רצון המצווה ויש צורך בקיומה של אחת מהצוואות המוכרות בדין. במקרה זה קבע בית משפט קמא, ובצדק, כי מדובר בצוואה בפני רשות, זאת בהתאם להוראת סעיף 22(ז) לחוק הקובעת שנוטריון הוא רשות לעניין זה. הוראת החוק העוסקת בצוואה בפני רשות הינה סעיף 22, ומרכיבי היסוד בצוואה זו, כפי שנקבע בסעיף 25 לחוק הם שהמצווה אמר את דברו בפני רשות, בין שהדברים נאמרים לרשות והיא רושמת אותם, ובין שהדברים מוגשים לרשות בכתב. דרישה זו התקיימה בנסיבות המקרה דנן, מששוכנע בית משפט קמא, כי המנוחה גילתה את רצונה בפני הנוטריון לצוות את רכושה למשיבים. התנאי של אמירת דברי הצוואה בעל פה בפני הרשות מתקיים אפילו מקום בו המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון והן מועלות על ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על ידו למצווה (ע"א 594/99 אוחנה נ' אלעזר, פ"ד נה(3) 355). בעניין זה יוער כי מעדותו של הנוטריון אכן עלה כי סעיפים מסוימים בצוואה שניסח לפי בקשתה הכללית של המנוחה להוריש את רכושה למשיבים, כללו הוראות שלא נאמרו לו במפורש על ידי המנוחה, שהן הוראות הקובעות כי במקרה שבמועד פטירת המנוחה, הזוכים בצוואה להם היא חפצה להוריש את רכושה לא יהיו בין החיים, תעבור ירושתה ליורשיהם (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.10). ואולם, עמדת הנוטריון בעניין זה לפיה מדובר בניסוח משפטי סטנדרטי למקרים מעין אלו סבירה, ואינני רואה כל פגם בכך שהנוטריון עיגן בלשון משפטית את רצונה של המנוחה כפי שהובעה בפניו. אך טבעי הוא כי נוטריון שמצווה מגלה דעתו בפניו כי הוא מבקש להוריש את רכושו לפלוני ולא לאלמוני, יציין בפני המצווה כי יש להוסיף
--- סוף עמוד 10 ---
הוראות למקרה בו פלוני ילך לעולמו לפני המצווה, כדי למנוע את הגעת הרכוש לאלמוני שהוא רצון המצווה. ככל שהנוסח הסופי שאמור לבטא את רצון המצווה הוקרא לפניו והוא אישר שזו אכן הייתה כוונתו – כבמקרה זה בו המנוחה גילתה הסכמתה להוראות אלו אחר שהן הובהרו לה – אין בכך כל פסול, והצוואה תיוותר בגדר צוואה בפני רשות.
22. גם אינני סבור כי יש פגם בעובדה כי הצוואה נכתבה בעברית על אף ששפת המנוחה היא השפה הערבית. הוראות החוק קובעות במפורש כי צוואה יכולה להיכתב בלשון שהמצווה אינו שומעהּ. במקרה שכזה קובע סעיף 22(ג) לחוק כי הצוואה תקרא בפני המצווה בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה. אך טבעי שכך ייעשה שעה שנעשית צוואה בפני שופט, רשם של בית המשפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית הדין הדתי, בשפה שאינה שפתם, דבר שהוא חזון נפרץ במקומותינו. הנוטריון, שכאמור, עדותו נמצאה מהימנה, העיד כי ערך את הצוואה לפי הוראותיה של המנוחה. הוא ציין כי תרגם למנוחה את הצוואה לשפה הערבית ורק לאחר ששוכנע כי היא הבינה היטב את תוכנה וכי האמור בה מבטא במדויק את רצונה החופשי, היא חתמה עליה. הנוטריון גם אישר בעדותו כי תרגם את תוכן הצוואה למנוחה, כל סעיף וסעיף לפי תוכנו, לשפה הערבית בה הוא שולט היטב (עמ' 75 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.10). העובדה כי הנוטריון הודה כי ייתכן והתקשה במציאת מילה אחת או שתיים לתרגום מדויק ובמקרים אלו השתמש במילה דומה (בעמ' 107 לפרוטוקול), אין בה כדי לגרוע מהתרגום. הנוטריון גם ציין את דבר התרגום על גבי הצוואה בהתאם להוראות החוק.
23. בהקשר זה יש גם לדחות את טענת המערערים כי יש לראות בצוואה כ"צוואה בפני עדים" ולא כ"צוואה בפני רשות" בשל העובדה כי על הצוואה הוחתמו עדים שעדותם אכן נמצאה מפוקפקת. תוספת עדים על צוואה בפני רשות אינה פוגעת ביסודות הצורניים של צוואה בפני הרשות מקום בו – כבמקרה זה – אין כל ראייה, ואף לא נטען כי המנוחה ביקשה לערוך את הצוואה בעדים דווקא (ע"א 594/99 בעניין אוחנה). בנסיבות אלו אין כל מקום לפסול את הצוואה בפני רשות אך בשל אי הבאת העדים על ידי המשיבים וגם לא בשל חוסר האמון שרחש בית המשפט לעדויות העדים שהובאו בסופו של יום למתן עדות על ידי המערערים. הניסיון להיתלות באמירת הנוטריון במהלך חקירתו הנגדית שעה שנשאל לסוג הצוואה שערך כי "אתה רואה שבפני עדים" (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.10), כאילו הנוטריון לא התייחס לצוואה כצוואה בפני רשות, אינו עומד עם האמור במפורש מיד בסמוך כי מנהגו להחתים עדים על צוואות שהוא עורך בכובעו כנוטריון. מה גם שהצוואה והאישור של הנוטריון על גביה מעידה בעד עצמה כי מדובר בצוואה בפני רשות.
24. בנסיבות אלו גם אין לשעות לטענות המערערים באשר לאישור הרפואי שהציגה המנוחה לפני הנוטריון. אכן, כאשר הרשות הינה נוטריון יש להחיל את תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים
--- סוף עמוד 11 ---
הקובעת כי: "לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה". ואכן, הפסיקה הרחיבה את המונח "מרותק למיטתו" וקבעה כי גם במקרים בהם מדובר באדם המתקשה להתנייד או באדם מבוגר אשר מחמת גילו או חוליו קשה לו לצאת מביתו, יש צורך בקבלת תעודה רפואית בטרם עריכת צוואה (ראו שוחט, בעמ' 94). ברם, במקרה זה, לא זו בלבד שבית משפט קמא נתן אמון בעדותו של הנוטריון כי המנוחה ביוזמתה ומבלי שנתבקשה הציגה בפניו אישור רפואי מיום עריכת הצוואה המעיד על כשירותה ובריאותה התקינה. ולא זו בלבד שבית משפט קמא קבע כי ממכלול העדויות והמסמכים הרפואיים שהובאו בפניו עלה כי לא היה צורך באישור כזה לאור מצבה הרפואי של המנוחה אשר נכנסה למשרדו של הנוטריון כשהיא הולכת בכוחות עצמה ומצבה המנטאלי היה תקין. ולא זו בלבד שפגם בתעודה הרפואית אינו מאיין את הצוואה, אלא אף במקום שניתן אישור נוטריוני ללא כל תעודה רפואית אין בכך כדי לאיין את הצוואה, אלא רק להביא להפיכת הנטל להוכיח את גמירות דעתו וצלילות דעתו של המצווה (ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3) 184; ע"א 1395/02 לוי נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5) 49; שוחט, בעמ' 93). וכאמור במקרה זה בית המשפט השתכנע בצורה ברורה ממכלול הראיות כי המנוחה הייתה צלולה והצוואה מבטאת את רצונה החופשי.
25 . אין מקום, אפוא, לדעתי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לתוקף הצוואה אחר שהשתכנע כי היא משקפת את רצון המנוחה ולאחר שדחה אחת לאחת על יסוד הראיות שהיו לפניו את טענות המערערים בדבר זיוף חתימתה של המנוחה על גבי הצוואה, בדבר אי כשירותה של המנוחה או ניצול מצוקתה, ובדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית.