7. על כל אלו ציין בית המשפט כי העובדה שהמנוחה מכרה למשיב כשלושה חודשים לפני עריכת הצוואה שני דונם מתוך המקרקעין, כמו גם העובדה שבחלוף מחצית השנה ממועד עריכת הצוואה העניקה המנוחה למשיב ייפוי כוח בלתי חוזר לטובתו על כל המקרקעין, לא זו בלבד שאין בהן כדי לגרוע מתוקף הצוואה, אלא שיש בהן כדי לתמוך בכשרותה. בית המשפט ציין כי מהתמונה בכללותה עולה כי המנוחה הייתה מעוניינת בהענקת המקרקעין למשיב, כשבתחילה העניקה לו חלק בתמורה שתקבע בעתיד, לאחר מכן ציוותה לו את כל רכושה לאחר מותה, ולבסוף העניקה לו את המקרקעין עוד בחייה באמצעות מתן ייפוי הכוח.
טענות הצדדים בערעור
8. בפי המערערים טענות כרימון כנגד הממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. ראשית נטען, כי טעה בית המשפט בקובעו כי אין המדובר בצוואה בפני עדים אלא בצוואה בפני רשות. לטענתם, הצוואה אינה עונה על התנאים הקבועים בחוק לצוואה בפני רשות, שכן הנוטריון לא רשם את הצוואה מפיה של המנוחה, ואף לא הקריא לה את מלוא תוכנה והיא נכתבה בשפה העברית שהמנוחה כלל לא הבינה אותה. גם הקביעה כי לא היה צורך באישור רפואי בטעות יסודה, שכן המנוחה נחשבה כ"מרותקת למיטתה" כמשמעות הגדרה זו בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 (להלן – תקנות הנוטריונים) המחייבת
--- סוף עמוד 5 ---
אישור רפואי במצב שכזה. גם לא ניתן להתעלם מחתימת העדים המתנוססת על הצוואה כמו גם מדבריו של הנוטריון במסגרת חקירתו הנגדית בבית המשפט, בהם אישר כי מדובר בצוואה בפני עדים. בנסיבות אלו נטען כי לאור הפגמים הרבים שנתגלו בצוואה, היה על בית המשפט להטיל את נטל השכנוע להוכחת כשרותה של הצוואה, על המשיבים.
9. באשר לפגמים שנפלו בצוואה נטען כי בית המשפט טעה כשהתעלם מאי הבאת העדים החתומים על הצוואה (בני הזוג אסולין) לעדות על ידי המשיבים, שעה שהיה עליו לזקוף זאת לחובת המשיבים ולהסיק כי עדותם הייתה פועלת לרעתם. כך גם התברר בסופו של יום לאחר שבני הזוג אסולין זומנו לעדות על ידי המערערים והעידו כי הם חתמו על הצוואה מבלי שראו את תוכנה, מבלי שהבינו במה מדובר ואף לא בנוכחות המנוחה. מעדויותיהם של בני הזוג אסולין גם עלה כי המשיב נכח במעמד חתימת הצוואה.
10. המערערים הוסיפו וטענו כנגד ממצאיו של בית המשפט, כי לא היה מקום לקבוע כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה ולהתעלם מהעדויות הרבות בדבר הזיותיה, דיבוריה עם המתים והיותה במצב נפשי מעורער, כמו גם מהצהרות שונות עליהן חתמה המנוחה בסמוך מאוד לחתימתה על הצוואה. לא היה מקום להתעלם מכך שהצוואה נכתבה בעברית על אף שהמנוחה דוברת ערבית, ולא היה מקום לקבוע כי המשיב לא היה מעורב בהליך עריכת הצוואה. עוד נטען כי לא היה מקום ליתן אמון בעדותו של המשיב ולהתעלם מכך שהוא העלים מעיני בית המשפט מסמכים רבים שנעשו בינו לבין המנוחה וכי זייף את חתימתה על הסכם שכירות ביום מותה. גם לא היה מקום ליתן אמון בגרסת הנוטריון אשר התגלו בה סתירות רבות. מנגד לא היה מקום שלא לקבל את עדותו של מר מיר, הן לגבי אופן עריכת הצוואה וייפוי הכוח והן לגבי נוכחותו של המשיב בעת עריכת הצוואה. גם לא היה מקום לדחות את עדותה של הגב' קוטינה אך בשל העובדה שהיא מתגוררת בנכס שבנוי על המקרקעין שעה שעדותה הייתה רהוטה, ספונטאנית ועקבית. נטען גם כי בית המשפט סמך את מסקנותיו על עדים שכלל לא העידו במשפט אלא במסגרת משפט אחר שנגע לשימוש וחזקה בנכסי עיזבון המנוחה.