26. אך בכך לא תם הדיון. הנה כי כן, גם מקום בו מעורבות של נהנה מצוואה אינה מגיעה לכדי השפעה בלתי הוגנת על המצווה, סעיף 35 לחוק קובע כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה, ההוראה המזכה אותו או את בן זוגו, בטלה. בהקשר זה, החוק יוצר חזקה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. אם נהנה מצוואה "ערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה", אין תוקף להוראה המזכה אותו – אפילו היתה זו הוראת אמת (ע"א 234/86 אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית נ' בלר, פ"ד מב(4) 148; ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19; בע"מ 6349/08 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 2.02.09). בהתאם לכך, טענת המערערים בעניין זה היא כי המשיב לקח חלק בעריכתה של הצוואה ולפיכך הצוואה הקובעת את כל רכוש המנוחה למשיב ובת זוגו (המשיבה) בטלה. בעניין זה קבע בית המשפט כי המשיב לא
--- סוף עמוד 12 ---
נכח בעת חתימת המנוחה על הצוואה ולא היה מעורב בהליך עריכתה. אכן, מעדותו של ד"ר אימאם עולה כי המשיב היה מעורב בקבלת האישור הרפואי שהמנוחה הצטיידה איתו לפני עריכת הצוואה ואף נכח עם המנוחה בעת קבלתה ממנו, וכי כאמור, חרף האמון שרחש בית משפט קמא לעדות המשיב, די נהיר כי גרסתו כי שמע על הצוואה לזכותו לראשונה בהפתעה במהלך הרמדאן, לא תאמה את אשר ארע, והוא הכחיש עובדה זו מתוך רצון להרחיק עצמו מכל קשר לצוואה. ואולם בנסיבות העניין, אין בכך כדי להביא לקביעה כי המשיב נטל חלק בעריכת הצוואה באופן שמונע ממנו לזכות במה שצווה לו בה. למעשה, גם אם המשיב הגיע עם המנוחה אל משרדו של הנוטריון, מציאות שלא נשללה על ידי הנוטריון ונתמכה על ידי בני הזוג אסולין, וגם אם היה מקום לקבל את גרסת מר אסולין בחקירתו הראשית כי המשיב נכח במעמד החתימה עצמו – גרסה שהוא עצמו נתקשה לאחוז בה במהלך חקירתו הנגדית, ובית המשפט מצא את עדותו, כמו גם עדות רעייתו, מלאת סתירות ובלתי מהימנה, וגרסה העומדת בניגוד לעדותו של הנוטריון שהייתה מקובלת על בית המשפט – לא היה בכך בנסיבות העניין כדי למנוע ממנו לזכות בה.
27. ההלכה היא כי יש לפרש את הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה באופן דווקני ועל דרך הצמצום ולא בדרך ההרחבה (בע"מ 6349/08 בעניין פלוני; ע"א 707/76 צארום נ' גורן, לב(3) 548; ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה, פ"ד מ(3) 105). יש ליצוק תוכן לביטוי זה לפי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ולאור מידת המעורבות ואופייה (ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1; ע"א 433/77 הררי נ' הררי, פ"ד לד(1) 776; ע"א 1079/92 גדליה נ' דאלי, פ"ד מז(5) 431. וראו ע"א 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101 בו נקבע "מבחן השכל הישר"). בהמשך לכך נפסק כי אף במקום שנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ואף שילם את שכר טרחתו וגם מקום בו תוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי הנהנה, אין בכך משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ד מג(3) 586). גם נוכחות הנהנה בעת עשיית הצוואה אינה מלמדת בהכרח על מעורבות העולה כדי נטילת חלק בעריכתה (ע"א 6496/98 בעניין בוטו; ע"מ (נצ') 1028/07 שרוני נ' חג'ג', [פורסם בנבו] מיום 6.07.08; שוחט, בעמ' 112-111). כך גם נפסק כי פעולת שליחות עבור המצווה הנוגעת לעריכת הצוואה, כגון התקשרות עם עו"ד בנוגע לעריכתה, או שיחות עם המצווה טרם עריכת הצוואה, אינן נכנסות לגדרו של סעיף 35 לחוק (ע"א 6496/98 בעניין בוטו; ע"א 433/77 בעניין הררי). הדבר נכון מקל וחומר מקום בו השליחות אינה לתוכן הצוואה אלא אך לעניין הנלווה לה כקבלת אישור רפואי באשר לכשירות המצווה. וכך הוא במקרה זה לאור עדותו של הנוטריון ששוחח עם המנוחה ביחידות וניסה להבין ממנה מה רצונה ושבשלבים המכריעים של עשיית הצוואה לא היה המשיב מעורב (השוו ע"א 2098/97 בוסיקלה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837). מה גם שלא הובאה ראיה כלשהי כי המשיב יזם את הצוואה ותוכנה. פעולת הנהנה חורגת מגבולות המותר רק שעה שהוא "המוציא והמביא, המלבן והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע
--- סוף עמוד 13 ---
ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח" (ע"א 526/85 פוצ'קוב נ' פאר, פ"ד מא(4) 835; שילה, בעמ' 318-317). ברם, במקרה זה, בית משפט קמא לא מצא בראיות שנפרשו לפניו כמקימות תשתית ראייתית למסקנה לפיה פעילות המשיב חרגה מהמותר, ודי נהיר כי גם העובדה שהמשיב היה מעורב בהשגת האישור הרפואי, דבר המוכיח שאין יסוד לטענתו כאילו נודע לו על הצוואה זמן ניכר אחר עריכתה – עובדה שבית משפט קמא לא התייחס אליה בפסק דינו – אין בה כדי לשנות מהתוצאה ולהוות בסיס מספיק לקביעה כי המשיב חרג מהמותר באופן המונע ממנו ליהנות מהצוואה לפי הוראת סעיף 35 לחוק.
פועל יוצא מכל האמור הוא שדין הערעור להידחות.
אחר הדברים האלה
28. לאחר כתיבת חוות דעתי באה לפני חוות דעתו של חברי השופט סובל, וגם לאחר שעיינתי בה לא שניתי מדעתי. עם זאת, בעקבות דבריו רואה אני להוסיף את הדברים הבאים:
29. חברי השופט סובל סבור כי נוכח הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא, לא היה מקום לאמון המוחלט שנתן בית המשפט במשיב, וכפועל יוצא מכך, כמו גם בשל יחסי האמון ששררו בין המנוחה ובין המשיב והעברת הנכס לידיו לאחר עריכת הצוואה, נטל השכנוע בדבר אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עבר אל כתפי המשיב והוא לא עמד בנטל זה. השופט סובל גם סבור כי כלפי המשיבים יש לראות את הצוואה כצוואה בעדים ולפסלה בשל הפגמים שנפלו בה.
30. אכן, עמדתו של השופט סובל, כי קיים קושי באמון המוחלט שרחש בית משפט קמא בעדותו של המשיב, מקובלת עלי. גרסתו של המשיב בכל הנוגע למעורבותו ביום עריכת הצוואה לא עלתה בקנה אחד עם הממצאים האחרים והעדויות שנשמעו בבית משפט קמא ושבית המשפט נתן בהם את אמונו. כך, עדותו של המשיב כי לא היה שותף לקבלת האישור הרפואי מד"ר אימאם עמדה בסתירה מוחלטת לעדותו של ד"ר אימאם, עדות שנתקבלה על דעת בית המשפט, ועל אף האמון שרחש לעדות זו, לא גילה דעתו על משמעות הסתירה בין העדות האמורה לבין עדות המשיב שגם בה נתן אמון. בנסיבות אלו, מקום בו, כאמור, בית משפט קמא לא נתן דעתו למשמעות סתירה זו, יש רגליים לסברה כי לא היה מקום לייחס אמון מוחלט לגרסתו של המשיב. אכן, גם גרסתו של המשיב כי לא נכח במשרד הנוטריון במועד עריכת הצוואה נסתרה מעדויות בני הזוג אסולין ומר מיר, ואולם לעדויות אלו לא רחש בית המשפט אמון והעדיף על פניהן את גרסת המשיב.
--- סוף עמוד 14 ---
31. חברי השופט סובל סבור כי נוכח האמור, כמו גם, בין היתר, על יסוד יחסי האמון המסוימים ששררו בין המנוחה והמשיב אשר באו לידי ביטוי בניהולו של חשבון בנק משותף ביניהם, כמו גם העברת הנכס לידיו לאחר עריכת הצוואה, יש כדי להעביר את נטל השכנוע בדבר אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת על כתפי המשיב. לטעמי איני משוכנע כי כך הוא המצב. ואולם, גם אם הייתי מקבל את מסקנת חברי בדבר העברת הנטל, נראה לי כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו.
32. מעורבות של נהנה בעריכת צוואה (למעט נטילת חלק בעריכתה בנסיבות המביאות לביטול זכיית הנהנה על פיה בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק, וכלעיל), אין בה כשלעצמה כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת הפוסלת צוואה לפי סעיף 30(א) לחוק. גם הבאת מצווה על ידי נהנה למשרד בו נערכת צוואתו, יכולה להיות אחת הנסיבות שיש בהן כדי ללמד על יחסי תלות משמעותיים ובהצטרף נסיבות אחרות, גם על קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2) 373). ואולם בעובדה זו כשלעצמה אין די. גם עצם קיומה של תלות כלשהי בין נהנה למצווה, אין בה כדי לקבוע קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף תלות מוחלטת של המצווה בנהנה היא נסיבה חשובה, אך לא יחידה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מחקשווילי, פ"ד נד(2) 337, 343). רק מקום בו כלל הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות "מקיפה ויסודית" של המצווה בנהנה באופן שממהות התלות ניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של המצווה בנוגע ליחסיו לנהנה, ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372, 378). ההכרעה בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, בין במקום בו הנטל להוכחתה הוא על המתנגד לקיום הצוואה ובין במקום בו הנטל לסתירת קיומה עבר אל כתפי המבקש את קיום הצוואה, תעשה על פי מכלול הנסיבות, ביניהן קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, היקף התלות ועומקה, גילו ומצב בריאותו הפיסי והנפשי של המצווה ושאר הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה (ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441, 450).
33. במקרה זה, כאמור, בית משפט קמא בחן באופן מעמיק את מכלול הנסיבות בהתאם לראיות שהוצגו בפניו ולעדויות ששמע. מסקנתו מתוך מכלול הנסיבות הייתה, כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת של המשיב על המנוחה לגבי תוכנה של הצוואה. מסקנה זו נסמכה לא אך על גרסתו של המשיב בדבר מעורבותו ביום עריכת הצוואה, אלא על מכלול העדויות שנשמעו והמסמכים הרפואיים שהוצגו לפניו. מסקנתו הייתה ברורה וחד משמעית כי לא זו בלבד שהמנוחה הייתה בבריאות תקינה, כשירה וצלולה בדעתה במועד עריכת הצוואה, בחלוף כחצי שנה ממועד עריכתה, ואף כשנה וחצי לאחר עריכתה – כחודש וחצי לפני מותה – אלא שהיא הייתה עובר לעריכת הצוואה עצמאית ובלתי תלויה בזולת, לא פיסית ולא
--- סוף עמוד 15 ---
נפשית. מסקנתו מתוך מכלול העדויות הנוגעות למצבה ולתלותה במשיב – לא רק על יסוד עדות המשיב – הייתה כי המנוחה לא הייתה מנותקת מסביבתה ולא הייתה תלויה תלות מקיפה ויסודית במשיב לבדו באופן שנשלל ממנה רצונה החופשי. מסקנות אלו נתמכו כאמור, בעדות הנוטריון, עו"ד הללי אשר הותירה על בית המשפט רושם אמין ומהימן, במסמכים רפואיים מזמן אמת, ובעדויות חברותיה של המנוחה, אשר גם הן הותירו כאמור, רושם מהימן על בית המשפט. אכן, מסכים אני עם חברי השופט סובל כי מבחני העזר שנקבעו בפסק הדין בעניין מרום להוכחת קיומה של תלות בין מצווה לנהנה שיש בה כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת, אינם בבחינת רשימה סגורה וניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת גם על יסוד נסיבות אחרות. ברם, לא ניתן להתעלם ממבחני העזר שנקבעו בפסק דין מרום, ובמקרה זה מכלל המבחנים שהובילו את בית המשפט למסקנה נחרצת כי לא הייתה קיימת תלות מקיפה ויסודית שהיה בה כדי לשלול את רצונה החופשי של המנוחה כתוצאה מההשפעה שהפעיל עליה המשיב. גם לא ניתן לבטל את מסקנתו הנחרצת של בית המשפט מתוך צירופן של הנסיבות אודות פעילות המשיב ביום עריכת הצוואה. מסקנה זו ניתנה כאמור, מתוך ראייה כוללת כי הצוואה ביטאה את רצונה החופשי של המנוחה, רצון שלא היה נתון להשפעה פסולה או בלתי הוגנת, ואין לבטלה אך בשל העובדה כי גרסת המשיב בעניין מעורבותו ביום עריכת הצוואה לא עלתה בקנה אחד עם עדויות אחרות ובשל קיומם של יחסי אמון בינו לבין המנוחה. מעשים שבכל יום, שאדם עצמאי, בלתי תלותי ובריא בגופו ובנפשו, מצווה את רכושו לאיש אמונו ומנשל בני משפחה אחרים מעיזבונו. כך למשל, שעה שאדם מצווה את כל רכושו לאשתו – אשת אמונו – שלא פעם שותפה במידה כזו או אחרת בעריכת צוואתו. במקרים כאלו לא ניתן לומר כי בעובדות אלו כשלעצמן יש להטות את הכף אל עבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שעה ששאר הראיות מלמדות כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והבלתי מושפע של המצווה.
34. ובאשר להסכם ולייפוי הכוח בהם העבירה המנוחה חלק מהמקרקעין למשיב ולאחר מכן את כולם, גם עניין זה אינו חזות הכול והוא מצטרף אל מכלול הנסיבות. אכן, מקום בו קיימות נסיבות שונות המלמדות על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, יש גם במתן ייפוי כוח להעברת אותם נכסים הכלולים בצוואה כדי לתמוך במסקנה כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת (וראו ע"א 423/75 בעניין בן נון, וע"א 733/88 אהרוניאן נ' אלישקה, פ"ד מה(5) 705, שהזכיר השופט סובל). ואולם, מקום בו מכלול הנסיבות אינן מלמדות על קיומה של השפעה בלתי הוגנת אלא שהצוואה משקפת רצון אמיתי להעביר נכס מנכסי עיזבונו לנהנה מסוים ולא לאחר, יכול ייפוי הכוח לחזק דווקא את המסקנה בדבר רצונו הכן של המצווה להעניק את אותו נכס לאותו יורש, כמסקנת בית המשפט במקרה זה.
35. לאור האמור, אני סבור, כאמור, כי גם אם נכון לראות את הנטל להוכחת אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת כרובץ על כתפי המשיבים, כדעת השופט סובל, בהתבוננות כללית
--- סוף עמוד 16 ---
ומקיפה על מכלול הנסיבות, לא ניתן לומר כי הנטל להוכחת אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת לא הורם. בית משפט קמא אמנם לא ציין במפורש כי המשיבים הרימו את הנטל להוכיח אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אך זאת מפני שלשיטתו הנטל רבץ לפתחם של המערערים להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת. עם זאת, מקביעותיו הנחרצות של בית משפט קמא, שאין לדעתי כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בהן, עולה כי הגיע למסקנה ברורה שהצוואה מבטאת את רצונה החופשי והבלתי מושפע של המנוחה. משמעות קביעתו, שכאמור, לדעתי אין מקום להתערב בה, אינה אך אי הרמת הנטל להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת אלא קביעה פוזיטיבית כי לא הייתה קיימת השפעה שכזו.