36. כאמור, חברי השופט סובל גם סבור כי יש לראות את הצוואה כצוואה בעדים על הפגמים שנפלו בה בכל הנוגע למשיבים, גם אם מדובר בצוואה בפני רשות. זאת בשל כך שבמסגרת בקשתם לקיום הצוואה כמו גם בכתבי בית הדין שהגישו בהמשך הדרך הם ציינו כי מדובר בצוואה בעדים. אף בעניין זה חלוק אני על דעתו. הצוואה היא צוואתו של המת וביסוד דיני הצוואות עומדת התכלית העליונה של קיום רצונו של המת (ראו למשל, ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6) 913), מטרה שנודעה תחילה במשפט העברי כ"מצווה לקיים דברי המת" (תלמוד בבלי, גיטין, י"ד, ע"ב; רמב"ם, משנה תורה, הלכות זכיה ומתנה, פרק ד, הלכה ה; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רנ"ב, סעיף ב'). תכלית זו של כיבוד רצון המת היא זו העומדת ביסוד פרשנות הצוואה, ומטעם זה כאמור, אם ידוע בבירור מה הייתה כוונת המת שבוטאה על ידו, יש לנסות ולתת לביטוי זה נפקות משפטית, אפילו אם מבחינה פורמאלית יש פגם בדרך שבה בוטאו דברי המת. כאמור, גם בסעיף 25 לחוק ביכר המחוקק את גילוי רצון המצווה על פני קיום הדרישות הצורניות, והוא הרחיב את שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להתחקות אחר רצון המצווה וויתר לשם כך על קיומן של דרישות צורניות שאינן מהותיות. מכך ניתן להסיק בקל וחומר, כי שעה שמבחינה אובייקטיבית הצוואה ממלאת את התנאים של צוואה בפני רשות, וגם המצווה ערך את צוואתו כצוואה בפני רשות, כוונתו של המצווה היא הרלוונטית, ואין נפקות לשאלה כיצד ראו הנהנים את סיווגה של הצוואה. די נהיר גם, כי מקום בו ראיית הצוואה כצוואה מסוג אחר מזה שאליו כיוון המצווה תוביל לפסילת הצוואה, אין מקום להתעלם מסיווגה האובייקטיבי ולהגדירהּ באופן שהנהנים ראו אותה ולהביא לפסילתה. שעה שאין ספק בגמירות דעתו ורצונו של המת, כבמקרה זה, וקיימות גם הדרישות הצורניות לקיומה של צוואה בפני רשות, אין כל הצדקה – בכלל זה האופן בה ראו הנהנים את הצוואה ואף לא התנהלותם הדיונית הפסולה – כדי לסווג את הצוואה באופן אחר שיביא לפסילתה וכפועל יוצא מכך, לאי קיום רצון המנוחה.
--- סוף עמוד 17 ---
37. כאמור לעיל, דעתי היא כי דין הערעור להידחות. המערערים, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 30,000 ₪. העירבון שהופקד על ידי המערערים יועבר לב"כ המשיבים על חשבון הוצאותיהם.
דוד מינץ, שופט
השופטת ת' בזק-רפפורט: אני מסכימה.
תמר בזק-רפפורט, שופטת
השופט מ' סובל:
1. דעתי שונה מדעתו של חברי, השופט מינץ. אם תישמע דעתי, נקבל את הערעור ואת התנגדותם של המערערים לקיום צוואת המנוחה, ונורה על ביטול צו קיום הצוואה.
2. כחברי, אף אני סבור כי לא קיימת עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא באשר לצלילות דעתה של המנוחה ולכשירותה הנפשית והגופנית לערוך צוואה. אלא שלדידי יש מקום לבטל את הצוואה מחמת שעשייתה הנה תולדה של השפעה בלתי הוגנת מצד המשיב על המנוחה.
3. בדחותו את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת נסמך בית משפט קמא על ארבעת מבחני העזר שנקבעו בדיון הנוסף בעניין מרום: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; ונסיבות עריכת הצוואה. בית משפט קמא קבע כי אף לא אחד ממבחנים אלה מקים יסוד להתרחשותה של השפעה בלתי הוגנת במקרה הנדון: המנוחה הייתה עצמאית ובלתי תלויה בזולת, הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי; ממילא היא לא נזקקה לסיוע הזולת, והקשר אותו קיימה עם המשיב לא התבסס על היזקקותה לסיוע ממנו; המנוחה קיימה קשרים חברתיים ומשפחתיים עם אנשים זולת המשיב; נסיבות עריכת הצוואה אינן מעוררות אף הן כל קושי מבחינת המעורבות של המשיב, שכן בית המשפט מצא כמהימנות "לכל ארכן" את עדויות שני המשיבים לפיהן "השניים למדו על קיומה של הצוואה לראשונה כאשר המנוחה נתנה להם אותה בחג הרמאדאן, בחודש ספטמבר 2008, עת באו לבקרה עם ילדיהם" (פסקה 63 לפסק הדין); מה עוד שעדותו של המשיב בה הכחיש את נוכחותו בעת החתימה על הצוואה נתמכת בעדותו של הנוטריון, שהעיד גם הוא כי המשיב
--- סוף עמוד 18 ---
לא נכח במעמד החתימה. ממילא, סיכם בית המשפט, לא הייתה למשיב כל מעורבות בהליך עריכת הצוואה (שם, פסקאות 79 ו-83).
4. כיום ברור – ולכך מסכים גם חברי השופט מינץ – כי המשיבים לא היו ראויים לאמון המוחלט שבית משפט קמא ראה לתת בדבריהם. בתצהיר העדות הראשית של המשיב נאמר: "לא נטלתי כל חלק בעריכת הצוואה. לא ידעתי על כוונתה של סועאד לערוך את הצוואה ולא על מועד עריכתה... רק כשנתנה לי את הצוואה, בחודש ספטמבר 2008, גיליתי אודותיה" (סעיף 24 לתצהיר, ובדומה לכך סעיף 27). בחקירתו הנגדית הוסיף המשיב כי לא רק שלא היה מודע בזמן אמת לעריכת הצוואה, אלא שגם לא היה מעורב בתהליך של השגת התעודה הרפואית מרופא המשפחה של המנוחה, ד"ר אמאם, ביום עשיית הצוואה (30.6.08). וכך התנהלה חקירת המשיב בנושא זה (עמ' 330-329 לפרוטוקול):
"ש. יש פה מסמך רפואי צורף לתצהיר שלך נספח 6 כתוב עליו, עמ' 6 מיום 30 יוני זה מסמך מד"ר אמאם חתום עליו ד"ר אמאם, זה מסמך שאתה הבאת לד"ר אמאם נכון ביחד עם המנוחה?
ת. אני לא הבאתי. אני הייתי אצל ד"ר אמאם בשנת 2009 ולא בשנת 2008.
ש. למה היית בשנת 2009 ולא בשנת 2008?
ת. כי היה לה אירוע בשנת 2009 משאיפת עשן כבד, כתוצאה מזה היא כמעט הייתה משותקת ואז אני כן לקחתי אותה לד"ר אמאם וגם לקחתי אותה לד"ר חוסיני.
ש. בשנת 2008 הכרת את ד"ר אמאם?
ת. לא.
ש.ת. התחלתי להכיר אותו בשנת 2009 אני התחלתי להיות צמוד אליה לא מאפשרים לה לגשת לבד לקופת חולים, היינו ניגשים איתה אני או קוטיני.
ש. את המסמך הרפואי הזה מתי ראיתי בפעם הראשונה?
ת. עם הצוואה.
ש. אם אני אומר לך ד"ר אמאם אומר שאתה הייתה אצלו ביום 30 ליוני 2008 ביחד עם המנוחה ולקחתם את המסמך הזה ממנו מה תגיד על כך?
ת. שיגיד מה שיגיד לא נכון".
בעקבות דבריו אלו של המשיב ביקשו המערערים לזמן את ד"ר אמאם כעד הזמה מטעמם. מבוקשם ניתן להם, וד"ר אמאם השמיע את עדותו. משהתבקש בחקירתו הראשית לתאר את נסיבות מתן התעודה הרפואית על ידו ביום 30.6.08 (ת/1) מסר כי בתחילה הגיע המשיב ו"ביקש את הדו"ח" תוך שהוא מסביר לו (לד"ר אמאם) כי האישור הרפואי נחוץ "כי יש בעיות במשפחה". אלא שד"ר אמאם סירב לתת את התעודה למשיב: "אמרתי לו אני לא אתן לך דו"ח רק בנוכחותה זה לפי החוק". סירוב זה אילץ את המשיב לחזור אל הרופא בסמוך לאחר מכן יחד עם המנוחה. או אז כתב ד"ר אמאם את המסמך ומסר אותו למנוחה בנוכחות המשיב (עמ' 340-339 לפרוטוקול).
--- סוף עמוד 19 ---
בית משפט קמא הסתמך בפסק הדין על עדותו של ד"ר אמאם כאחד העוגנים לקביעה בדבר צלילות דעתה של המנוחה ביום עריכת הצוואה (פסקאות 22 ו-32 לפסק הדין). למרות זאת, גרסתו של ד"ר אמאם באותה עדות עצמה (ובאותם עמודים בפרוטוקול אליהם הפנה בית המשפט) בדבר המעורבות והנוכחות של המשיב בהוצאת התעודה הרפואית, כלל לא הוזכרה ולא נדונה בפסק הדין. התעלמות שכזאת לגבי נתון קריטי מגרסתו של עד אובייקטיבי שנמצא אמין על ידי בית המשפט, הנה מהותית, יורדת לשורשו של פסק הדין ומקימה עילה להתערבות ערכאת הערעור בהתאם לכל אמת מידה הנקוטה בפסיקה, הגם שמדובר בממצא עובדתי (ע"א 2731/07 חמוד נ' חאג', [פורסם בנבו] מיום 29.3.09, פסקה 21; בע"מ 8542/10 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] מיום 29.12.10; ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, מיום 8.9.11, פסקה 21; בע"מ 6960/11 פלוני נ' אלמוני, [פורסם בנבו] מיום 20.6.12, פסקה 4). לפיכך יש לקבוע כי המשיב לא דיבר אמת, פעם אחת כאשר העיד כי ידע לראשונה על עריכת הצוואה לטובתו רק בחלוף כשלושה חודשים לאחר מועד העריכה, ופעם שנייה כאשר העיד כי לא הביא את המנוחה לד"ר אמאם ביום 30.6.08 ולא היה מעורב בהשגת התעודה הרפואית שהוצגה באותו היום בפני הנוטריון עובר לחתימתה על הצוואה. המשיב ידע על כוונתה של המנוחה לערוך צוואה לטובתו ולטובת אשתו עוד לפני שהמנוחה התייצבה במשרד הנוטריון כדי לחתום על הצוואה, ואף גילה מעורבות – שמא נאמר מעורבות יותר – בהשגת התעודה הרפואית שהוצגה בפני הנוטריון טרם החתימה, בכך שהתייצב לבדו מוקדם יותר באותו היום אצל ד"ר אמאם וניסה לקבל ממנו תעודה רפואית בדבר כשירותה המנטאלית של המנוחה בלא שזו נבדקה על ידי הרופא.
בסיכומיהם בבית משפט קמא טענו המשיבים (סעיפים 173-172) כי מאחר שד"ר אמאם הנפיק ביום 11.1.09 אישור נוסף בדבר התמצאותה של המנוחה במקום ובזמן (ת/2), הרי שיש בכך לסתור את טענת ד"ר אמאם לפיה המשיב ליווה את המנוחה בביקורה אצלו דווקא ביום 30.6.08 ולא ביום 11.1.09. מאחר שבית משפט קמא לא התייחס כלל לעדות של ד"ר אמאם בנוגע לנוכחות המשיב אצלו יחד עם המנוחה, גם הטענה האמורה של המשיבים לא קיבלה התייחסות בפסק הדין. בנסיבות אלה לא נותרה בידינו ברירה אלא לבחון את הטענה במסגרת הערעור. הבחינה מעלה כי יש לדחות את הטענה. בחקירתו הנגדית הבהיר ד"ר אמאם כי המשיב הגיע אליו פעם אחת בלבד כדי לבקש אישור בדבר מצבה של המנוחה, והוסיף כי לא ייתכן שהוא מתבלבל בתאריך בו ארע הדבר (עמ' 341 לפרוטוקול). ב"כ המשיבים הציג בפני ד"ר אמאם את התעודה הרפואית מיום 11.1.09 וביקש ממנו לאשר כי הוא זה שנתן אותה, וד"ר אמאם אישר זאת (שם). ד"ר אמאם לא אמר כי המשיב התלווה למנוחה בעת מתן התעודה מיום 11.1.09, וב"כ המשיבים נמנע מלשאול את ד"ר אמאם האם ייתכן שהמשיב התלווה למנוחה באותו מועד. במצב דברים זה, ומאחר שד"ר אמאם היה נחוש בכך שאינו מתבלבל בתאריכים, אין כל עיגון בראיות לאפשרות שהתעודה הרפואית מיום 11.1.09 נמסרה למנוחה בנוכחות המשיב. יתר על כן, האפשרות האמורה אינה עולה
--- סוף עמוד 20 ---
בקנה אחד אפילו עם עדותו של המשיב, שהרי לדבריו ביקורו אצל ד"ר אמאם בשנת 2009 היה קשור לאירוע של "שאיפת עשן כבד" שהתרחש באותה שנה ושכתוצאה ממנו המנוחה "כמעט הייתה משותקת" ומצבה התדרדר כדי כך שלא אפשרו לה "לגשת לבד לקופת חולים, היינו ניגשים איתה או אני או קוטיני" (עמ' 330 לפרוטוקול). התיעוד הרפואי שהוגש לבית המשפט מלמד כי המנוחה אושפזה בבית החולים הדסה עין כרם בגין אירוע מוחי ביום 15.11.09. לדברי המשיב, רק במועד זה החלה ההתדרדרות במצבה והיזקקותה לליווי לטיפול רפואי: "רק בנובמבר 2009, כחודשיים לפני מותה ולמעלה משנה לאחר עריכת הצוואה, לקתה סועאד באירוע מוחי שבעקבותיו נאלצה ליטול תרופות ולא יכלה עוד להיות עצמאית כבעבר. מאז אותו חודש אני טיפלתי בה יחד עם בני משפחת קוטינה, לקחתי אותה לרופאים ולבתי חולים..." (סעיף 20 לתצהיר העדות הראשית של המשיב; ראו עוד שם, סעיף 15; סעיף 259 לסיכומי המשיבים בבית משפט קמא; חקירתו הנגדית של המשיב בעמ' 329 לפרוטוקול: "בזמן האחרון של חייה כן הייתי ניגש איתה לקופת חולים והכרתי גם [את] ד"ר אמאם"). מאחר שהאירוע המוחי התרחש בנובמבר 2009, עשרה חודשים לאחר מתן התעודה הרפואית השנייה על ידי ד"ר אמאם ביום 11.1.09, על כורחך שעדות המשיב בחקירה הנגדית בדבר ביקורו עם המנוחה אצל ד"ר אמאם "בשנת 2009" (שם) מתייחסת לשלהי שנת 2009 ולא לתחילת שנת 2009 בה ניתנה התעודה הרפואית האמורה (שכלל לא הוזכרה בעדותו של המשיב והוגשה על ידי המשיבים לראשונה בחקירתו הנגדית של ד"ר אמאם). תעודה רפואית זאת גם לא יכולה הייתה להינתן בעקבות האירוע, עליו העיד המשיב, של שאיפת עשן והגעת המנוחה למצב של כמעט שיתוק, שהרי בהיסטוריה הרפואית המתוארת בתעודה השנייה אין כל אזכור של אירוע כזה, אלא אדרבה, מתואר מצב תקין של המנוחה והיותה מתמצאת במקום ובזמן. לאחר שהמשיב הרחיק עצמו בעדותו ממעורבות בהשגת שתי התעודות, הן הראשונה מיום 30.6.08 והן השנייה מיום 11.1.09, ובהינתן גרסתו הנחרצת של ד"ר אמאם באשר לנוכחות המשיב בעת מתן התעודה הראשונה ביום עריכת הצוואה, אין כל יסוד לניסיונם של המשיבים "להעתיק" את האירוע האמור מהתעודה הראשונה לתעודה השנייה.
5. כאמור, בית משפט קמא סירב לראות במבחן נסיבות עריכת הצוואה, הוא מבחן העזר הרביעי שנקבע בדנ"א מרום, כמבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, נוכח האמון שנתן בגרסת המשיבים לפיה למדו לראשונה על קיומה של הצוואה כשלושה חודשים לאחר עריכתה. לכך שגרסה זו הנה כוזבת ואינה ראויה לאמון, מסכים גם חברי השופט מינץ. אלא שלדעת חברי, גם לאחר שגרסת המשיבים תידחה וייקבע כי המשיב היה מעורב בהשגת התעודה הרפואית עובר לעריכת הצוואה, ואף אם ייקבע כי המשיב הגיע יחד עם המנוחה למשרדו של הנוטריון במועד עשיית הצוואה, עדיין לא יהיה בכך להקים עילה לבטלות הצוואה על פי סעיף 35 לחוק הירושה, משום שמעורבותו המתוארת של המשיב אינה מגיעה לדרגה המאפשרת לראותו כמי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה, בהתאם
--- סוף עמוד 21 ---
לפרשנות הדווקנית והמצמצמת שההלכה הפסוקה העניקה לביטוי זה. למסקנה זו אני נכון להצטרף. אלא שאי-תחולתו בנסיבות המקרה של סעיף 35 לחוק אינה מהווה סוף-פסוק באשר לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואין בה לשלול את תחולת מבחן נסיבות עריכת הצוואה שנקבע בדנ"א מרום. גם לאחר שקבענו כי הוראות הצוואה אינן בטלות מכוח סעיף 35 לחוק, עלינו להוסיף ולבחון האם הצוואה נגועה בהשפעה בלתי הוגנת הגוררת את ביטולה בהתאם לסעיף 30(א) לחוק. בחינה כזאת, המתחשבת במכלול נסיבות המקרה ובמבחן נסיבות עריכת הצוואה שנקבע בדנ"א מרום, מחייבת את המסקנה בדבר בטלות הצוואה דנן בשל השפעה בלתי הוגנת.