11. עוד נטען כי לא היה מקום להתעלם מהסכם המכר שנחתם לפני הצוואה במסגרתו מכרה המנוחה למשיב שני דונם מהמקרקעין, דבר המעיד על רצונה להעביר למשיב רק חלק קטן בלבד מהמקרקעין ובתמורה, ומייפוי הכוח שנתנה המנוחה למשיב בחלוף כששה חודשים ממועד עריכת הצוואה שהביא הלכה למעשה לביטול הצוואה.
12. מנגד, המשיבים תמכו את יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא אשר בחן את מלוא טענות המערערים ודחה אותן, כאמור, אחת לאחת. לדבריהם, טענות המערערים, הן במסגרת התנגדותם לצוואה והן כיום במסגרת הערעור מלוות בטענות חלופיות רבות שאינן
--- סוף עמוד 6 ---
יכולות לדור בכפיפה אחת. כך למשל, נטען שחתימת המנוחה זויפה ובד בבד נטען שהמנוחה לא הייתה כשירה וחתמה על הצוואה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת. יתר על כן, הערעור מכוון כולו כנגד ממצאים עובדתיים וקביעת ממצאי מהימנות של בית משפט קמא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, וודאי לא במקרה זה בו בית המשפט התייחס לכל אחת ואחת מהעדויות וקבע את עמדתו לגביהן. יש גם לדחות את טענת המערערים בדבר ההימנעות מהבאת בני הזוג אסולין לעדות, מקום בו עדים אלו התייצבו בסופו של יום בבית המשפט, נחקרו על גרסתם, ובית המשפט מצא אותם כבלתי מהימנים.
13. המשיבים ציינו כי בצדק קבע בית המשפט כי מדובר בצוואה בפני רשות על בסיס עדותו של הנוטריון שבית המשפט רחש אמון לעדותו, ובהיותה צוואה בפני רשות לא נפל בה כל פגם. כפי שקבע בית המשפט גם לא היה צורך באישור רפואי כדי לערכה בפני הנוטריון. גם הטענה כי היה על הנוטריון לרשום מילה במילה את דברי המצווה – המנוחה, דינה להידחות. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 22 לחוק או עם החזקה הקבועה בסעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, לפיה אישורו של נוטריון יהווה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו. המשיבים הוסיפו כי גם לוּ היה מדובר בצוואה בפני עדים, בצדק נדחו על ידי בית המשפט טענות המערערים בדבר פגמים שנפלו לכאורה בצוואה משקבע כי אינו מאמין לעדי המערערים לאחר שמצא בהן סתירות רבות.
14. באשר לכשירות המנוחה, נטען כי בית המשפט לא התעלם מהעדויות שהביאו המערערים בעניין זה אלא ביכר על פניהן את עדויות העדים מטעם המשיבים, ובעיקר את עדות הנוטריון אשר העיד כי המנוחה הייתה כשירה לעריכת הצוואה. גם המסמכים הרפואיים והקלטת בה נראית המנוחה בתקופה הסמוכה לעריכת הצוואה הובילו למסקנה כי המנוחה הייתה צלולה בדעתה במועד עריכת הצוואה. בית המשפט דן בטענות המערערים בעניין זה ודחה את גרסת מר מיר כי כוונת המנוחה הייתה למנות את המשיב כ"נציג" המשפחה בלבד ואת גרסת הגב' קוטינה כי המנוחה סירבה לחתום על מסמכים בעברית. בית המשפט מצא את עדויותיהם של מר מיר וגב' קוטינה כבלתי מהימנות.