--- סוף עמוד 9 ---
ציוותה את רכושה למשיב. כל שטען היה שלצוואת המנוחה הייתה כוונה נסתרת לפיה המשיב יחזיק במקרקעין עבור יורשיה על פי דין של המנוחה, וגרסה זו לא נתקבלה על ידי בית המשפט אשר מצא אותה עומדת בסתירה לשאר הראיות שעמדו בפניו.
20. בהמשך לכך גם דחה בית המשפט את כל הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוחה או ניצול מצוקתה. בית המשפט בחן אחד לאחד את מבחני העזר שנקבעו לעניין זה בפסק הדין בעניין מרום וקבע על סמך הראיות והעדויות שנשמעו לפניו כי המנוחה הייתה עצמאית ובלתי תלויה בזולת במועד עריכת הצוואה, לא מבחינה פיזית ולא מבחינה נפשית. הוא גם קבע כי המנוחה לא הייתה מנותקת מסביבתה ולא הייתה תלויה תלות מקיפה ויסודית במשיב באופן ששלל ממנה את רצונה החופשי. מסקנות אלו ביסס בית המשפט על העדויות שנשמעו בפניו, חלקן גם על עדויות מטעם המערערים, ולכן לדעתי אין מקום להתערבות כלשהי של ערכאה זו בממצאיו אלו. באשר לנסיבות עריכת הצוואה, בית המשפט ביכר את עדות הנוטריון ועדויות המשיבים לפיהן המשיב לא נכח בעת חתימת המנוחה על הצוואה על פני עדויותיהם של העדים החתומים על הצוואה, בני הזוג אסולין אותן מצא כבלתי מהימנות ומלאות סתירות, כמו גם על פני עדותו של מר מיר אותה מצא גם כבלתי מהימנה. גם בעניין זה לא הצביעו המערערים על סיבה המצדיקה התערבות בממצאים אלו.
21. אכן כאמור, אין די בשכנוע בדבר רצון המצווה ויש צורך בקיומה של אחת מהצוואות המוכרות בדין. במקרה זה קבע בית משפט קמא, ובצדק, כי מדובר בצוואה בפני רשות, זאת בהתאם להוראת סעיף 22(ז) לחוק הקובעת שנוטריון הוא רשות לעניין זה. הוראת החוק העוסקת בצוואה בפני רשות הינה סעיף 22, ומרכיבי היסוד בצוואה זו, כפי שנקבע בסעיף 25 לחוק הם שהמצווה אמר את דברו בפני רשות, בין שהדברים נאמרים לרשות והיא רושמת אותם, ובין שהדברים מוגשים לרשות בכתב. דרישה זו התקיימה בנסיבות המקרה דנן, מששוכנע בית משפט קמא, כי המנוחה גילתה את רצונה בפני הנוטריון לצוות את רכושה למשיבים. התנאי של אמירת דברי הצוואה בעל פה בפני הרשות מתקיים אפילו מקום בו המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון והן מועלות על ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על ידו למצווה (ע"א 594/99 אוחנה נ' אלעזר, פ"ד נה(3) 355). בעניין זה יוער כי מעדותו של הנוטריון אכן עלה כי סעיפים מסוימים בצוואה שניסח לפי בקשתה הכללית של המנוחה להוריש את רכושה למשיבים, כללו הוראות שלא נאמרו לו במפורש על ידי המנוחה, שהן הוראות הקובעות כי במקרה שבמועד פטירת המנוחה, הזוכים בצוואה להם היא חפצה להוריש את רכושה לא יהיו בין החיים, תעבור ירושתה ליורשיהם (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 9.12.10). ואולם, עמדת הנוטריון בעניין זה לפיה מדובר בניסוח משפטי סטנדרטי למקרים מעין אלו סבירה, ואינני רואה כל פגם בכך שהנוטריון עיגן בלשון משפטית את רצונה של המנוחה כפי שהובעה בפניו. אך טבעי הוא כי נוטריון שמצווה מגלה דעתו בפניו כי הוא מבקש להוריש את רכושו לפלוני ולא לאלמוני, יציין בפני המצווה כי יש להוסיף