בית משפט השלום באשקלון
ת"א 36994-12-21 חורי נ' אופק – שלי בניה ופיתוח בע"מ ואח'
תיק חיצוני:
לפני כב' השופטת הבכירה סבין כהן
תובעים
עמוס חורי
ע"י ב"כ עוה"ד פרידמן, יונגר ושות' עו"ד
נגד
נתבעים
1. אופק – שלי בניה ופיתוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דניאל לסרי
2. אלון – סופר חברה לבנין ופיתוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יהודה שושן
פסק דין
בקשה לדחייה על הסף, של תביעה שהוגשה על ידי בעליה של חברה, בגין נזקים שנגרמו לו באופן אישי בשל התקשרות בהסכמים עם החברה, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה בקשת התובע להגיש תביעה נגזרת בגין נזקי החברה עקב אותה התקשרות.
התביעה:
1. המשיב בבקשה שלפניי, התובע בתביעה העיקרית, הוא עמוס חורי (להלן:- "חורי" או "המשיב"), בעלים במשותף ובאופן שווה עם מר עמוס סופר (להלן:- "עמוס סופר") בחברת סופר חורי מבנים בע"מ (להלן:- "סופר חורי" או "החברה") .
במהלך שנת 1991 רכשה חברת סופר חורי חלקת מקרקעין בנתיבות, שלימים בנתה עליה מרכז מסחרי בן שתי קומות. בבניין זה מצויים נכסי החברה אשר במחלוקת בענייננו (להלן: -"הנכסים") ואשר נמכרו לימים לנתבעות.
הנכס הראשון הוא שטח משרדים בגודל של כ – 650 מטר ברוטו, בקומה השנייה וזכויות בנייה נוספות כפי המפורט בהסכם (להלן:-"קומת המשרדים"); הנכס השני הוא יחידה המצויה בקומה הראשונה והוגדרה על ידי הצדדים כמסעדה (להלן: - "המסעדה").
2. 2.1. מכירת קומת המשרדים:
ביום 9.12.2013 דיווחה חברת סופר חורי לרשויות המס על התקשרות למכירת קומת המשרדים לנתבעת 2 (להלן:- "אלון סופר"), תמורת סך של 1,314,000 ₪, בהתאם להסכם מכר מיום 3.3.2013.
ביום 9.4.2014 התקשרה אלון סופר עם הנתבעת 1 (להלן:- "אופק שלי") בהסכם למכירת אותה קומת המשרדים אותה רכשה מחברת סופר חורי תמורת סך של 2,050,000 ₪.
2.2. מכירת המסעדה:
ביום 6.1.2014 דיווחה חברת סופר חורי לרשויות המס על התקשרות למכירת המסעדה לאופק שלי ישירות, תמורת סך של 862,000 ₪ בהתאם להסכם מכר מיום 15.10.2013.
3. לטענת חורי מדובר למעשה בשתי עסקאות נדל"ן שמטרתן היא להבריח את נכסי החברה, לטובת בעל המניות הנוסף, עמוס סופר.
תימוכין לטענתו תולה חורי בעובדה שהנתבעות הן בשליטת בני משפחה ושותפים עסקיים של עמוס סופר באמצעותם בוצעו העסקאות ללא ידיעתו ומאחורי גבו. חורי מתאר בכתב תביעתו את מערכת היחסים המסועפת שבין הנתבעות, בעליהן ועמוס סופר ובני משפחתו הכוללת את כל המעורבים בחתימות ההסכמים או הבעלויות בחברות השונות.
לטענת חורי, הנתבעות מעולם לא שילמו לחברת סופר חורי את התמורה בגין עסקאות מכר הנדל"ן לעיל, ואם שילמו, לא שיקפה התמורה את שווי הנדל"ן הריאלי, זאת על פי חוות דעת מומחים שצורפו לתביעתו. כך טוען חורי, כי ביחס לעסקת המכר למכירת קומת המשרדים, מדובר בעסקה משולשת שמטרתה הסופית היתה להעביר את המקרקעין לצד שלישי ללא תמורה כלל, וללא תמורה ריאלית בפרט, וזו לא התקבלה מעולם. ביחס לעסקת המכר למכירת המסעדה טוען חורי, כי התמורה נמוכה ב – 50% משווי עסקה ריאלית למכירת המסעדה.
בקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבעת 1 – אופק שלי בנייה ופיתוח בע"מ
4. בבקשתה לסילוק על הסף טוענת אופק שלי, כי יש להורות על דחיית התביעה על הסף ממספר נימוקים:
5. היעדר עילה או היעדר יריבות :
לטענת אופק שלי, המשיב מבקש לחייב את אופק שלי בתשלום אישי עבורו, בגין נזקים לכאוריים שנגרמו לחברת סופר חורי כתוצאה מהסכם המכר שנכרת בשנת 2014 בין הצדדים. הואיל ומדובר בנזק שגם לשיטת המשיב נגרם לחברת סופר חורי ולא לו באופן אישי, הרי שאין למשיב כל יריבות מול אופק שלי, בהיותו בעל מניות, אשר תביעתו הנגזרת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע באותו עניין.
לטענת אופק שלי, לנוכח פס"ד בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח' פ"ד נא(2) 312 (להלן: "הלכת מגן וקשת"), אין לבעל מניות הזכות לתבוע באופן אישי בשל נזקים שנגרמו לחברה, אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים בענייננו. התרה של הגשת תביעה כאמור, חותרת תחת עקרון האישיות הנפרדת השולט במשפט הישראלי ולכל היותר עומדת למשיב הזכות להגשת בקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת – אשר כאמור הוגשה ונדחתה. התרת תביעה אישית, ככל שזו נשקפת מהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת, היא הגשת תביעה כנגד בעל המניות הנוסף ולא כנגד צדדי ג'.
6. מעשה בית דין:
בקשת המשיב לאישור תביעה נגזרת כנגד אופק שלי בגין אותה מסכת עובדתית זהה נדחתה לגופה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע על ידי כבוד השופט יעקב פרסקי ביום 30.07.2021 במסגרת הבקשה לאישור תביעה נגזרת.
העובדות במקרה שבעניינו עונות באופן מוחלט לארבעת המבחנים שנקבעו בפסיקת ובספרות ומהוות השתק עילה, המונע מהמשיב הגשת תביעתו זו.
7. שימוש לרעה בהליכי משפט:
המשיב הוא תובע סדרתי, שתבע הן צדדים אחרים והן את אופק שלי עצמה במספר תביעות קודמות ונפרדות. תביעותיו נמחקו או נדחו לגופן.
המשיב תבע את אופק שלי באופן אישי בבית המשפט המחוזי בגין אותה מסכת עובדתית, ולאחר קבלת החלטות ביניים בסעד זמני, ולאחר שהובהר למשיב כי עליו לנקוט בהליך של תביעה נגזרת על מנת שיוכל לטעון טענותיו אלו, מחק את תביעתו. הבקשה לתביעה נגזרת, כאמור, נדחתה.
תגובת חורי לבקשת לסילוק על הסף מטעם אופק שלי:
8. לטענת חורי, אופק שלי רכשה נכס מקרקעין מחברת סופר חורי ולא שילמה תמורתו עד היום וכי ההעברות שהציגה אופק שלי כראייה לתשלום הינן רישומי ספרים על העברות שבוצעו חמש שנים קודם לביצוע העסקה, ומקורן בפעילות עסקית בין אופק שלי לבין עמוס סופר, למעלה מכך, מכחיש המשיב את אמיתותם של רישומים אלה כלל.
9. המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגד אופק שלי, וזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי לנוכח הגישה הנוקטת של דחיית אישורים לתביעות נגזרות כאשר מדובר בחברת מעטים והחברה הגיעה לסופה. מכאן שקמה לתובע זכות לתביעה אישית כנגד אופק שלי.
התובע מפנה את בית המשפט לפס"ד של בית המשפט העליון ברע"א 4024/14 לפיו אין בדחיית בקשה לאישור תביעה נגזרת כדי לסלק על הסף תביעה אישית של בעל המניות.
עוד מפנה התובע לע"א 8329/16 שם קבע בית המשפט העליון שלושה חריגים לכלל בעטיים יוכל בעל מניות להגיש תביעה אישית בשל נזק שנגרם לחברה: תביעה בגין נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל המניות; נזק שנגרם לבעל המניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים; נזק שנגרם עקב קיפוח המעט.
לטענת המשיב, הנזק שנגרם לו נגרם תוך הפרת זכות חוזית של התובע על ידי עמוס וסופר (תקנון החברה); הפרה של הסכם המכר שנחתם בין החברה לבין אופק שלי; הנזק שנגרם למשיב שונה מהנזק שנגרם לעמוס סופר – כאשר לטענת המשיב לא נגרם לעמוס סופר כל נזק והוא אף התנגד לאישור התביעה הנגזרת בשם החברה; ההסכם מהווה קיפוח של המשיב משום שעמוס סופר לכאורה נהנה מהתמורה במסגרת התחשבנות אישית בינו לבין המבקשת, אשר היתה במועד הרלוונטים שותפה עסקית שלו.
10. לטענת המשיב, הכרעת בית המשפט המחוזי בבקשה לאישור תביעה נגזרת והאמור בבקשת המבקשת עצמה מבהירות כי האינטרס המונח ביסוד התביעה אשר מונחת בפני בית המשפט הינה אינטרס אישי של המשיב, מכאן שקמה לו זכות תביעה כנגד המבקשות באופן אישי והניסיון להיתלות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ככזה שמהווה החלטה חלוטה בדבר היעדר יריבות הוא שגוי והפוך.
עוד מוסיף חורי, כי אין בהכרעת בית המשפט המחוזי בתביעתו כדי מעשה בית דין או השתק עילה או השתק פלוגתא או כל השתק אחר. לטענת המשיב, בית המשפט המחוזי לא הכריע בעילת התביעה ולא נכנס לעומק הראיות, התביעה הנגזרת היא בשם החברה לעומת התביעה באופן אישי כאן.
בקשת אלון סופר לסילוק התביעה על הסף:
11. טענותיה של אלון סופר דומות בעיקרן לטענותיה של אופק שלי והיא מוסיפה בבקשתה טענות משלה.
12. התיישנות:
לטענת אלון סופר, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות מניין תקופת התיישנות נמנה מיום ידיעת החברה על הסכם המכר והוא המועד הקובע לחישוב מניין ההתיישנות.
תמיכה לידיעתו של המשיב על עובדת ההסכם מוצאת אלון סופר בהסכם הבוררות שבין המשיב לבין מר סופר עמוס משנת 2014, שם הצהיר המשיב בחתימתו, כי הוא ניהל את החברה בין השנים 1996-2014 (כאשר ההסכמים נחתמו כאמור ב – 2013-2014).
תמיכה נוספת לטענתה מוצאת אלון סופר בעובדה, שנמכרו על ידי חברת סופר חורי נכסים נוספים במקרקעין נשוא התביעה, אשר לגביהם לא העלה המשיב כל טענה.
13. היעדר יריבות והיעדר עילה :
עילתו של המשיב צומחת מהיותו בעל המניות בחברת סופר חורי, לה נגרם הנזק הנטען. הפסיקה והחוק מפרידים בין נכסי המשיב לבין נכסי חברת סופר חורי מכח עקרון האישיות הנפרדת, ומכאן שאין למשיב היכולת להיפרע בשם החברה. בהלכת מגן וקשת, נקבעו תנאים להגשת תביעה אישית של בעל מניות כלפי מזיקים לחברה, כאשר המשיב אינו עומד בתנאים אלו.
14. שימוש לרעה בהליכי משפט:
לטענת אלון סופר, פעולות המשיב עולות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט המצדיקים סילוק התביעה בהתאם להוראות תקנות 4 ו – 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, התע"ט – 2018.
בין היתר, המשיב נמנע מלציין כי הוא מצוי בהליכי בוררות מול מר עמוס סופר בעל המניות הנוסף, הליך שבו מתבררים הנושאים המועלים בתביעה זו כנגד הנתבעות.
אלון סופר הגישה תביעה כספית כנגד החברה במסגרת ת"א 23526-08-20 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בגין תביעה כספית הקשורה לעילות המצוינות בתביעת התובע. תביעה זו הלכה למעשה נמחקה על ידי בית המשפט (כב' השופט י.פרסקי) ונפסק כי המחלוקת תידון בבוררות.
בנוסף, בקשתו של המשיב לאישור תביעה נגזרת נגד המבקשות נדחו לגופן על ידי כבוד השופט י.פרסקי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
15. חוסר ניקיון כפיים ותום לב:
לטענת אלון סופר, המשיב הוא תובע סדרתי, אשר מטרתו להתיש את בעלי השליטה באלון סופר, הם משפחת סופר, בהליכים משפטיים מרובים ככל הניתן אשר אין להם כל אחיזה משפטית או עובדתית.
המשיב מסתיר מבית המשפט את הליכי הבוררות והליכים נוספים מקבילים וזהים שננקטו ומתנהלים כנגד אלון סופר עצמה או בעניינים הקשורים אליה.
בחוות דעת רו"ח מדינה מטעם המשיב עצמו מודה רו"ח מטעם המשיב, כי התקבולים בגין הסכמי המכר מופיעים בספרי החברה, המעידים על תשלום, ולמעלה מכך, מלמדים כי העניין נדון בהליך הבוררות בין הצדדים.
תשובת המשיב לבקשת אלון סופר:
16. המשיב לא הגיב לגוף בקשתה של אלון סופר, אלא הגיש בקשה למחיקת הבקשה, בשים לב לכך שארכה מעל חמישה עמודים. המשיב ביקש בנוסף להאריך לו המועד להגשת התשובה לגופו של עניין עד לאחר הכרעה בבקשתו למחיקת הבקשה. בקשה זו לא הוכרעה ומשכך, חלף המועד להגשת התשובה לגופו של עניין.
יצויין, כי למרות אורכה של הבקשה, העבירה בית המשפט לתגובת חורי. היות שכך, חרף העובדה שטענתו של חורי נכונה, היה מקום להגיש התגובה ולא לעשות דין עצמי בעניין זה.
בשים לב לכך שטענותיהם העיקריות של הצדדים זהות, הרי שמצאתי מקום לראות בתגובתו של המשיב לבקשת אופק שלי גם כתגובה לבקשת אלון סופר, כאשר מסקנתי בהחלטה זו ממילא מבוססת על טענות אופק שלי, שלה הגיב המשיב..
הליכים נוספים שנוהלו בין הצדדים:
17. עוד בטרם אכנס לגופן של טענות הצדדים, ראוי להזכיר, כי בין הצדדים ובעניין שבמחלוקת בהליך שלפניי התנהלו הליכים רבים טרם הגשת התביעה שלפניי. בין היתר, עדיין מתנהלת בוררות בין חורי לעמוס סופר בנוגע לכל המחלוקת הכספיות שבינם, בנוגע לחברה. קיומה של בוררות זו מהותי לצורך החלטתי זו ומהווה סיבה, לטענת המבקשות, שלא להתיר בירורה של התביעה שלפניי.
ההליך העיקרי הנוסף הרלוונטי למחלוקת שלפניי וששזור בטענות הצדדים, הינו הבקשה לאישור תביעה נגזרת אותה הגיש חורי כנגד הנתבעים שלפניי ואחרים. מדובר בתנ"ג (מחוזי ב"ש) 36375-10-19 (מיום 23.10.2019) עמוס חורי נ' 1) אופק שלי בנייה ופיתוח בע"מ 2) אלון סופר חברה לבנין ופיתוח בע"מ 3) עמוס סופר 4) מוריס סופר 5) משה מגוס סופר 6) נתן שלי 7) סופר חורי מבנים בע"מ.
במסגרות אותה תובענה ביקש חורי אישורו של בית המשפט להגיש בשם חברת סופר חורי תביעה כנגד המבקשות כאן, החברה ואורגנים בחברות, תביעה כספית בגין הנזקים הלכאוריים שנגרמו לחברה בגין אותה מסכת עובדתית ועילות משפטיות המפורטות בתביעתו כאן.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפסק דינו של כב' השופט פרסקי, דחה את התביעה בשל מספר נימוקים ובהם: בית המשפט קבע כי בפסיקה ניכר הקושי שבאישור תביעה נגזרת כאשר מדובר בחברת מעטים שאינה פעילה, וכי תביעת חורי [שם] אינה מצדיקה התרתה של הגשת תביעה כאמור, הן בשל אופייה הציבורי של תביעה נגזרת שאינו מתקיים בחברת מעטים, והן בשל העובדה שלא מדובר ב"טובת החברה" (לנוכח פירוקה וההטבות השיוריות שיתקבלו אצל חורי אם תצליח התביעה). עוד קבע בית המשפט, כי מצא קשיים באמינות טיעוניו של חורי במסגרת הליך אחר באותו עניין, בשל טקטיקת ה"הצפה" אותה נוקט חורי כנגד עמוס סופר ואחרים, כך למשל הגיש חורי חמש תביעות נגזרות כנגד גורמים שונים כולם נדחו או נמחקו ולבסוף התייחס בית המשפט לעובדה שהגשת הבקשה בטרם מיצוי הליך הבוררות כנגד עמוס סופר, חוטא למטרת חורי להגנה על חברת סופר חורי.
דיון והכרעה:
18. השאלה המרכזית העומדת בענייננו היא האם קיימת זכות בדין לבעל מניות לתבוע בתביעה אישית צדדי ג' בגין נזק שנגרם באופן ישיר לחברה, האם דרך המלך היא הגשת תביעה נגזרת ומה הדין במקרה בו סירב בית המשפט להגשתה של תביעה כאמור.
על פי ההלכה הפסוקה, הכלל הוא כי עילת תביעה אישית תקום לבעל מניות אך ורק כאשר הנזק שנגרם הוא נזק ישיר לבעל המניות הספציפי (או לקבוצת בעלי מניות).
כאשר מדובר בנזק עיקרי לחברה אשר גרם לפגיעה משותפת בבעלי המניות, מדובר בנזק עקיף ובמקרה זה, דרך המלך תהיה בהגשת תביעה נגזרת; לכלל זה יש מספר חריגים שנקבעו בפסיקה והם: א. נזק שנגרם לבעל המניות כתוצאה מהפרת זכות חוזית כלפיו; ב. נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט; ג. נזק שונה לבעל המניות
כך נקבע בהלכת מגן וקשת (עמ' 326 לפק הדין):
15. לסיכום פרק זה: הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה – בדרך כלל – לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה.
לכלל הנ"ל חריגים מכמה סוגים, וביניהם, נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט. מקרים הנופלים לגדר החריג הם למשל, כאשר לאחר מיזוג מוקפא מיעוט בעלי המניות על-ידי בעלי מניות רוב בתנאים בלתי הוגנים, או כאשר הרוב בחברה-אם, מרוקן מתוכן חברה-בת בטרנזאקציות בלתי הוגנות בין החברות האם והבת (ראה: Fletcher, supra, (vol. 12B) [15], at pp. 473, n. 9, 484 n. 24 וראה Yanow v. Teal Industries, Inc. (1979) [8]).
עוד נקבע, כי טענה בדבר מכירת נכס במחיר הפסד הינה מקרה טיפוסי למצב שבו הנזק הנטען וזכות התביעה שהוא מקים משויכים לחברה עצמה [ע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח' פ"ד נט(1) 673, 689, 691] (להלן: 'פרשת דרין').
"הפרשה העובדתית העומדת ביסוד התביעה – טענה בדבר מכירת נכס במחיר הפסד – הינה מקרה טיפוסי למצב שבו הנזק הנטען וזכות התביעה שהוא מקים משויכים לחברה עצמה. משכך, בהיעדר טענה ממשית ומבוססת כדבעי לנזק אישי ומיוחד שנגרם לתובע, יהיה קשה להכיר בעילת תביעה אישית של בעל מניות מן הציבור כלפי מזיק לחברה על-פי סעיף 52יא לחוק ניירות ערך. המערער שלפנינו לא עמד בנטל לשכנע כי עשויה לעמוד לו עילה כזו. דומה הדבר למקרה שנדון בע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד (להלן – פרשת רוטברד [9]), בעמ' 125-124. ציינתי שם:
"תביעת רוטברד צריכה להידחות, שכן הוא לא הוכיח כי נגרם לו נזק. הנזק היחיד אשר הוכח הוא נזקה של החברה. עד כמה שנזקה של החברה גרם לירידת ערך מניותיו של רוטברד – דבר שלא הוכח כלל – הרי לכאורה הפיצוי שהחברה תקבל יגרור אחריו גם עליית ערכן של מניות רוטברד. לא נעשה כל ניסיון לסתור הנחה זו בפרשה שלפנינו"." (עמ' 691)
כן ראה ע"א 9014/03 גרינפלד נ. לסר (פורסם בנבו, 14.12.06), בעניין ירידת ערך המניה:
על פיו, המערער תובע בגין הנזק שנגרם לו ולשאר בעלי המניות שאינם המשיבים בגין ירידת ערך המניות של החברה, ללא אבחנה בין סוגי נזקים שונים. מכאן, שהנזק אותו פירט המערער בכתב התביעה נגזר מהנזק אותו ספגה החברה, והוא משותף לכל בעלי המניות כולם, בהם אף המשיבים. בנסיבות אלה, ובדומה למסקנה אליה הגענו בפרשת דרין, יש לאשר את החלטת בית המשפט המחוזי ולדחות את הערעור. אמנם, המערער סבור כי עניינו נופל לגדר החריגים לכלל שמונע מבעלי מניות לתבוע נושאי משרה בחברה. הוא מדגיש את חומרת המעשים המיוחסים למשיבים ואת הבאתה של יסקל לעברי פי פחת כלכלית. עם זאת, נימוקים אלו אין בכוחם להצדיק, באופן עקרוני, סטייה מהכלל הרגיל. כלל זה מעוגן בשיקולי מדיניות רבים. אופי המעשים המיוחסים לנושאי משרה בחברה – חמורים ככל שיהיו – אינם משנים את השיקולים המכוונים את תביעתו של המערער למסלול התביעה הנגזרת. הואיל והמערער לא הצביע על טעם טוב – דיוני, מעשי או מהותי – המונע ממנו לתבוע תביעה נגזרת, אין מקום לאפשר לו לנהל תביעה אישית.
ויודגש, ייכנו מקרים, בהם תהיה לבעל המניות הזכות להגיש תביעה אישית, גם מקום בו ניתן להגיש תביעה נגזרת, אך אין הדבר אומר, כי מקום בו נדחתה האפשרות להגיש תביעה נגזרת, קמה אוטומטית האפשרות להגיש תביעה אישית. בעניין זה אומר כבר עתה, כי עצם העובדה שייתכנו מקרים בהם יוכל בעל מניות להגיש תביעה אישית, יש בה כדי להצביע על כך שאין בדחיית הבקשה להגשת תביעה נגזרת משום מעשה בית דין בהכרח, באופן המונע הגשת תביעה אישית והשיקולים שלא להתיר הגשת תביעה נגזקת אינם זהים בהכרח לשיקולים במסגרת התביעה האישית.
19. בכתב תביעתו, מפרט התובע בעצמו, תחת פרק עילות התביעה, כי הנזקים הנתבעים נגרמו באופן ישיר לחברה ולא לו באופן אישי:
א. בפרק השני לכתב התביעה, בו מתמצת התובע את תביעתו טוען התובע: "התביעה מוגשת ע"י התובע באופן אישי עבור חלקו היחסי בנזק שנגרם לחברה (50%) בעקבות אי תשלום התמורה עבור הנכסים מצד הנתבעות."
ב. בסעיף 31.1 מפרט התובע כי הנתבעות הפרו את הסכמי המכר "...כאשר לא שילמו לתובע (באמצעות החברה) כל תמורה בגין הנכסים...", לא למותר לציין בהקשר זה כי אין חולק כי התובע אינו צד להסכמי המכר האמורים.
ג. בסעיף 31.2 כי: "הנתבעות התעשרו שלא כדין ולא במשפט על חשבון התובע (והחברה)..." וכי הנתבעות גרמו למנהלי החברה להפר את חובותיהם כלפי החברה לפי סעיפים 192 (ג) ו- 193 (ב).
ד. בסעיף 31.3 כי: "...יש לראות את שתיהם כמעוולות יחד כנגד התובע והחברה...".
ה. התובע מסיים באמרה כי: "כתוצאה מכל אחת מהעילות שלעיל שגרמו הנתבעות, נגרמו לתובע (ולחברה) הנזקים המפורטים להלן."
אם נשווה את כתב התביעה כאן לכתב התביעה שהגיש התובע במסגרת התביעה הנגזרת, הרי שהסעיפים המקבילים שם (31 ו32 גם בתביעה הנגזרת) חוזרים על אותם טיעונים, רק ששם הנזק הנטען נגרם לחברה, כשבסעיפים אלו לא אוזכר שמו של חורי כניזוק.
על פניו, הנזקים כולם שפורטו על ידי המשיב הם נזקי החברה. אם החברה לא קיבלה כספים, הרי שנגרם לחברה נזק. אמנם, לחורי נגרם נזק עקיף, כבעל מניות, אלא שאין מדובר בזכות מיוחדת שיש לחורי, לעומת עמוס סופר, שגם הוא בעליה של החברה.
על מנת להצביע על נזק אישי, אין די בהצבעה על מעילה כלשהי כלפי החברה, אלא על נזק ישיר או מוכר לבעל המניות עצמו, שלא מכוח עצם החזקתו במניות החברה.
האם התובע עומד בחריגים לכלל?
20. נזק שנגרם עקב קיפוח המעט:
הואיל והתובע הוא בעל 50% ממניות החברה, הרי שהוא בעל שליטה ואינו מהווה מיעוט ומשכך אינו נכנס בגדרי חריג זה, אשר נועד להגן על קבוצת המיעוט מעצם היותה כזו, בשים לב לאפשרות יש לקבוצת הרוב לקפח אותה. ניסיון התובע להיתלות בכך שעמוס סופר היה בעל המניות באלון סופר במועד הרכישה של קומת המשרדים, אינו מקים עילה כנגד הנתבעות כאן, שאינן חבות בחובת זהירות כלפי המשיב באופן אישי. הדבר, לכל היותר, מקים לו עילת תביעה כנגד עמוס סופר בעצמו.
21. נזק שונה לבעל מניות ספציפי
הואיל והנזק העיקרי, ככל שנגרם, במכירת הנכסים במחיר הפסד נגרם לחברה, הנזק המשני נגרם לשני המניות באופן שווה, לא ניתן לקבל את טענת חורי לפיה לא נגרם לבעל המניות הנוסף נזק כלל.
גם באשר לטענת ה"קנוניה" קבע בית המשפט המחוזי בבקשה לאישור תביעה נגזרת כי ישנו קושי ראייתי להוכחת טענה זו וכי חורי בעדותו בפני בית המשפט הודה כי הסתמך על שמועות וכי הראיות שהוצגו הינן ראיות נסיבתיות בלבד.
אך גם אם אקבל את טענתו של המשיב לקנוניה, הרי טענתו היא, כי עמוס סופר קיזז מול הנתבעות חובות אישיים שלו. טענה זו הינה למעשה טענה, כי אמנם שולמה תמורה על ידי הנתבעות (וראה גם הערת בית המשפט המחוזי בעניין בסעיף 23 לפסק הדין, כי ראיות חורי עצמן מצביעות על כך שניתנה תמורה). אם כך, שוב עסקינן בתביעה אל מול עמוס סופר, אשר על פי הנטען הוא זה שמעל בכספי החברה. ובכל מקרה, אם בעל מניות גרם לכך שסכומי כסף שולשלו לכיסו ולא לכיסה של החברה, מדובר בטענה להפסד של החברה, שכן אין מניעה לכך שהחברה תתבע אות אותו בעל מניות, או במקרה דנן, יבורר העניין בבוררות בין בעלי המניות.
22. בית המשפט המחוזי, בניתוח עילת התביעה של חורי עמד על כך שכיום, מדובר בחברה שחדלה להתקיים בפועל ולכן, בסופו של יום הנזק הנתבע הינו נזקו של חורי עצמו, אשר זכאי ליהנות ברווחי החברה, בעת סיום פעילותה.
ביחס לטענה זו, הרי שהטענה צריכה להיטען בראש ובראשונה במישור העובדתי בכתב התביעה, על מנת לאפשר הגשת תביעה בנוגע לנזק אישי נטען, שהוא שונה מנזקם של בעלי המניות האחרים, כאשר במקרה זה, עסקינן בחברה, שכעולה מפסק דינו של השופט פרסקי (מבלי שישנן טענות מפורשות בעניין בהליך שלפניי) הינה חברה שמתנהל נגדה הליך של כינוס נכסים, לא ידוע מהם נכסיה של החברה והאם מדובר בעקיפת מנגנון הכינוס, כך שכספי החברה, דהיינו התמורה החוזית שאמורה היתה להשתלם על פי ההסכם לחברה, יועברו לבעלי מניותיה, תוך עקיפת נושי החברה.
אך, גם ביחס לבעלי המניות עצמם, הרי שבין בעלי המניות ובין עצמם מתנהל הליך בוררות. ככל שסוגיה זו מונחת לפתחו של הבורר, הרי שאם יקבע הבורר, כי עמוס סופר אמנם חב לחורי כספים עקב עסקאות אלו, הרי שמדובר בכפל תשלום שיגיע לידי חורי, פעם אחת כאן ופעם אחת בבוררות.
גם בית המשפט המחוזי עמד על האפשרות שבירור טענותיהם של בעלי המניות עתיד להתברר במסגרת הבוררות.
על אפשרות להגיש תביעה אישית מקום בו החברה חדלה להתקיים, עמד בית המשפט העליון וקבע בפרשת גרינפלד נ. לסר, כי עצם העובדה שהחברה חדלת פרעון, אינה מצדיקה הגשת תביעה אישית, גם לא כנגד נושא משרה בחברה. כך קבע בית המשפט:
"האם, על רקע האמור לעיל, מוצדק – כאשר החברה נמצאת בהליכי פירוק או במצב של חדלות פירעון – לאפשר לבעל מניות לתבוע נושא משרה גם בהיעדר נזק אישי? תשובתי לכך היא בשלילה. יש לזכור, כי אחד הטעמים העומדים ביסוד דרישת ה"נזק האישי" הוא שמירת סדר הנושים בפירוק. החשש מפני עקיפת זכותם של הנושים להיפרע ראשונים הופך מוחשי יותר ככל שהחברה צועדת אל עבר חיסולה. לשמירת זכותם של הנושים יש חשיבות גם בהליכי הבראה (השוו: י' בהט, דיני הבראת חברות 58 (1989)). שמירת זכויות התביעה של החברה בקופתה, תחת העברתן לבעלי המניות, עשויה לתרום לשיקום החברה. זאת ועוד, ככלל, למשפט כלים אחרים להתמודד עם בעיות התמריצים והיעילות השונות המתעוררות בהליך של תביעה נגזרת (ראו, למשל, סעיפים 199-201 לחוק החברות) וכאשר חברה עומדת לפני סוף חייה (ראו, למשל, סעיפים 373-374 לפקודת החברות). נמצא, כי עצם העובדה שהחברה נמצאת בהליכי פירוק או במצב של חדלות פירעון אינה מצדיקה הקמת מסלול של תביעה אישית מקום בו לא היה כזה מלכתחילה." (סעיף 18 לפסק הדין)
משמעות החלטת בית המשפט הינה למעשה, כי הנזק העקיף אינו יכול להפוך לנזק אישי רק בשל העובדה שהחברה חדלה להתקיים ואם מדובר בנזק של החברה, הרי שלא ניתן לעקוף את תביעתה של החברה באמצעות הגשת תביעה אישית.
23. נזק שמקורו בהפרת זכות חוזית כלפי בעל המניות
בסעיף 10 לתגובתו, טוען חורי כי הנזק נגרם תוך הפרת זכות חוזית הקיימת לו על ידי עמוס סופר – הפרת תקנון החברה, וכן הפרת הסכם המכר שנחתם בין החברה לבין אופק חורי.
למעשה מבקש התובע מבית המשפט, לאפשר לו להגיש תביעה אישית בשל הפרת זכות חוזית אישית שניתנה לו מכח התקנון, ולהטיל את האחריות לאותה הפרה על כתפי הנתבעות מכח סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נ"ח], מבלי לערב את ה"מפר" בתביעה ומבלי שהוכחה הפרתו שכן בעל הדין העיקרי [המפר] לא צורף לתביעה.
סעיף 62 לפקודת הנזיקין עליו נשען התובע בתביעתו, העוסק בגרם הפרת חוזה, מטרתו להקים עילת תביעה לצד שנפגע מהפרת חוזה כנגד צד שלישי אשר לכאורה גרם לאותה הפרה. יחד עם זאת, הסעד הוא סעד נזיקי ולא חוזי.
הפרה, ככל שישנה, היא הפרה של המבקשות את הסכמי המכר בכך שלא שולמה התמורה בגינם. הפרה זו כאמור נעשתה כלפי החברה ולא כלפי חורי. אין כל התקשרות חוזית בין המבקשות ובין חורי והתקשרות שהיתה הינה עם החברה בלבד. החוזה שהופר בין חורי לבין עמוס סופר הינו לכל היותר הסכמות ביניהם באשר לאופן ניהול החברה, הסכמות אלו לא נטענו ולא נטען כיצד גרמו הנתבעות להפרת הסכמים שבין בעלי המניות, בעת התקשרות עם החברה עצמה, כך שבסוגיה זו כתב התביעה אינו מגלה עילה.
בנוסף, כאמור, טענות חורי ועמוס סופר מתבררות במסגרת הבוררות ולכן מה עניין לנו בגרם הפרת חוזה.
24. חריגים נוספים לכלל:
חריגים נוספים לכלל נקבעו בפסיקה [פרשת דרין] ובספרה של המלומדת א' חביב סגל, דיני חברות כרך א 2007 פרק יב בעמ' 680, שם מצויין, כי ישנם חמישה שיקולים משפטיים נוספים המצדיקים אישור תביעה אישית לבעל המניות במקרה שבו הנזק הישיר נגרם לחברה:
א. נזק הנגרם מהפרת חובת האימון של הדירקטורים ונושאי המשרה כלפי בעל המניות באופן אישי.
ב. נזק הנגרם מקיפוח המיעוט.
ג. נזק הנגרם מהפרת חובות האימון של בעלי השליטה כלפי בעלי מניות המיעוט או מהפרת חובות תום הלב או חובת ההגינות של בעלי המניות.
ד. נזק מהפרת החובות הדדיות של בעלי המניות בחברות הדומות במהותן לשותפות.
ה. נזקים מעורבים.
לכאורה החריג המתאים לענייננו מצוי בסעיף ד לעיל. יחד עם זאת, מפנה המלומדת בספרה בהקשר סעיף זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1369/99 ניר מאיר נ' נבון יפתח (פורסם בנבו 22.02.2007). במקרה זה אישר בית המשפט את התביעה האישית של בעל המניות בחברה לנוכח העובדה שמדובר בחברת מעטים המתנהגת כמו שותפות, תוך אזכור פסקי הדין בפרשות 'דרין' ו'מגן וקשת', מכח החריגים בפסיקה. יחד עם זאת ביקש המבקש להיפרע גם מצדדי ג' שאינם החברה או אורגנים של החברה, ובית המשפט דחה את בקשתו בנימוק:
"...שעה שנגרמה ירידת ערך למניות החברה, עילת התביעה היא בראש ובראשונה עילת תביעה של החברה ואך במקרים חריגים יכיר בית המשפט בעילת התביעה האישית של בעל מניות.
במקרה דנן, החריגים, כפי שפורטו לעיל, בגינם נתיר עילת תביעה אישית לבעל המניות אינם מתקיימים בכל הקשור לתביעתו של ניר כנגד יורי ובר סלטים (בעניין החריגים ראו: פרשת דרין, פרשת גרינפלד, פרשת מגן וקשת).
הנתבעים 2 ו-3 לא היו בעלי שליטה ו/או דירקטורים בסלט ואין להם כל חובה חוזית/אישית כלפי ניר. ככל שמעשיהם הם שגרמו, שלא כדין, לאבדן שווי מניות הסלט, ואינני קובע מסמרות בעניין זה, עילת התביעה כנגדם הינה של הסלט בלבד."
סבורתני, כי גם במקרה דנן, בעת שבית המשפט המחוזי עמד על האפשרות שניתנה לחורי להגיש תביעה אישית, סבר בית המשפט המחוזי, כי מדובר בתביעה במסגרת הבוררות ולא במסגרת תביעה אישית כנגד מי שהתקשרו בהסכמים עם החברה. תביעה אישית זו, בנסיבות המקרה שלפניי, אין מקום להתירה, נוכח הריחוק שבין התובע ובין הנתבעות, כאשר ביחס אליהן, התביעה כולה הינה תביעה של החברה והחריגים עוסקים במקרה בו הופרה חובת הנאמנות של בעלי המניות, או בעלי העניין בחברה כלפי עצמם ולא כלפי צדדים שלישיים, שאינם קשורים בחברה.
כל זאת, על רקע הקושי של בית המשפט להכיר גם בתביעה אישית כלפי אורגנים בחברה ומקל וחומר כלפי צדדים זרים לה.
כך אומר בית המשפט בפרשת דרין לעניין הגשת התביעה האישית והקושי הנעוץ בה (עמ' 690 לפסק הדין)
"...החשש הכבד לריבוי בלתי סביר של תביעות. ריבוי שכזה יאיים לאיין את מסך ההתאגדות החוצץ בין בעלי מניות לנושאי משרה. הוא עלול להביא להכבדה בעלויות הביטוח ולליקויים בהכוונת ההתנהגות של הפועלים בשוק ההון. בפרט כך כשמדובר בנושאי משרה, אשר קביעת חבות אישית מצדם כלפי בעלי המניות עקב פעילויות עסקיות שביצעו במסגרת החברה, עלולה להרתיע אותם מפני נטילת סיכונים, שהינם סיכונים רצויים לחברה (company) ולחברה (society). כזכור, אנו עוסקים בחברות ציבוריות, אשר מניותיהן נסחרות בידי אלפים רבים של אנשים, וששעריהן יורדים ועולים חליפות. הכרה בעילת תביעה אישית של כל בעל מניות כלפי כל צד שלישי (דוגמת מנהל בחברה) שייתפס כאחראי לירידת שער עלולה להשפיע באופן משמעותי על התנהגותו היעילה של השוק (ראו צ' כהן בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות [17], בעמ' 378). שונה הליך התביעה הנגזרת, המבודד את עילותיה של החברה ומבטיח תביעה יחידה כלפי המזיקים לה. מטעם זה טבועה במנגנון התביעה הנגזרת ההנחה שפסק-הדין שניתן בה מקים מעשה-בית-דין בקשר לאותה עילה כלפי החברה, כלפי בעלי מניותיה וכלפי המעוול-הנתבע, שאחרת תישלל כל תועלתו של המנגנון (ראו א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל [18], בעמ' 402-401). "
25. פועל יוצא מהאמור, התובע לא הראה בכתב תביעתו קיומה של עילת תביעה אישית כנגד הנתבעות, היכולה להתקבל, ומכאן, דין התביעה להידחות, גם מבלי להיזקק ליתר טענותיהם של הצדדים וממילא איני נדרשת ליתן התייחסותו לטענות אלון סופר, שלא קיבלו תשובה.
26. אך מצאתי מקום ליתן התייחסותי, גם אם לא לגופו של עניין, לטענת ההתיישנות שהועלתה.
אין חולק, כי לו היתה מוגשת התביעה על ידי החברה, היתה התביעה נדחית מחמת התיישנות, שכן מדובר בעסקאות שהאחרונה שבהן בשנת 2014, למעלה משבע שנים עובר להגשת התביעה.
למעשה, בטענתו, כי לא ידע על העסקאות עד לשנת 2016, מבקש חורי לעקוף את דיני ההתיישנות בנוגע לעילת תביעתה של החברה, שעה שזו הופכת לעילת תביעה אישית.
יש קושי של ממש בקבלת טענה זו, שיש בה כדי לפתוח פתח להגשת תביעות אישיות רבות, לאחר תום תקופת ההתיישנות, על ידי בעלי מניות, בפרט כאלה שאינם מעורבים בניהול החברה, בטענה, כי לא ידעו על מעשי החברה.
הפרדה בין החברה לבין בעלי מניותיה, יש בה כדי למנוע הגשת תביעות אלו, כך ששעה שמדובר בעילת תביעה לחברה, אין מקום להוסיף עליה עילת תביעה נוספת, שאינה מוגבלת בזמן. לכל היותר, ראוי לטעמי, לצמצם אפשרות הגשת תביעות מסוג זה לעיתוי הגשתן על ידי החברה, כאשר במבחן הידיעה שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה הינן, הינו בראי ידיעת החברה ולכל היותר המועד שבו מצופה מבעל מניות ובוודאי ממנהלה לדעת על התנהלות החברה, (ובמקרה דנן, מדובר במי שהיה גם מנהל בחברה ואמור היה לדעת על עסקאות של החברה, אשר דווחו לרשויות המס ויש להניח, גם דוווחו בספרי החברה ושולמו בגינן מסים).
סוגיה זו, של הארכת תקופת ההתיישנות הינה סוגיה שיש בה כדי להוסיף על מכלול השיקולים לצמצום תביעה אישית של בעל מניות, מקום בו מדובר בתביעה שהחברה יכולה היתה להגיש.
27. סוף דבר, חורי לא הצביע על עילת תביעה אישית אשר ראויה להתברר, שעה שעסקינן בתביעה שהיא בראש ובראשונה עילת תביעה של חברה ושבקשה להגשת תביעה נגזרת בעניינה נדחתה.
לאור האמור, התביעה נדחית.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת 1 בסכום של 17,000 ₪ ובהוצאות הנתבעת 2, אשר חרגה מאורך כתבי הטענות בהתאם לתקנות, בסכום של 12,000 ₪.