בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 21482-02-21 לביאן נ' סירקוביץ ואח
לפני כבוד השופט עדי הדר
התובע: עמית לביאן
נגד
הנתבעים: 1. בן סירקוביץ
2. מיכל סירקוביץ
3. עדי פיש
4. ערן שמואל פיש
פסק דין
לפני ביהמ"ש תביעת מתווך במקרקעין לתשלום דמי תיווך.
כתב התביעה
1. התובע הגיש ביום 10.2.21 כתב תביעה בו ביקש לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 96,000 ₪ בגין דמי תיווך וסך של 10,000 ₪ בגין גרם הפרת חוזה, הונאה ועוגמת נפש וסה"כ הסך של 106,000 ₪.
כתב ההגנה
2. הנתבעים הגישו כתב הגנה ביום 19.4.21 בו טענו להעדר יריבות עם נתבעים 2 עד 4 ולעניין נתבע 1 טענו שהתובע לא היה גורם יעיל בעסקה.
העברת התובענה למותב זה
3. כבוד השופט יאיר דלוגין קבע כי לא ישמע התובענה ולכן התובענה הועברה למותב זה ביום 14.7.21.
הדיון הראשון
4. הדיון הראשון התקיים ביום 22.11.21. ביהמ"ש נתן החלטות בבקשות המקדמיות.
הגשת ראיות
5. ביהמ"ש קבע ביום 4.1.22 כי מוצו הליכים מקדמיים ונתן צו להגשת ראיות. התובע הגיש ראיותיו ביום 24.1.22 והנתבעים ביום 15.2.22.
הדיון השני והשלישי והשמעת סיכומים
6. הדיון השני התקיים ביום 17.3.22. ביהמ"ש קבע מועד לשמיעת ראיות, סדר נחקרים וקצב זמני חקירה. הדיון השלישי התקיים ביום 13.9.22, נחקרו גב' דורין בר שוורץ, גב' אולגה גפני (להלן: "אולגה"), התובע ונתבעים 1 ו – 2 (להלן: "בן ומיכל"). בתום שמיעת הראיות, הצדדים סיכמו בעל פה.
דיון והכרעה
7. על ביהמ"ש לקבוע האם התובע זכאי לדמי תיווך וממי.
להלן גרסאות הצדדים:
גרסת התובע
8. התובע טען בכתב התביעה כי הינו מתווך רשום בהתאם לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המתווכים") ובעל רישיון כדין וכי בן ומיכל הם זוג נשוי שפנה אליו כמתווך בחודש דצמבר 2018, כדי שימצא עבורם דירה לרכישה בשכונת תל ברוך. הצדדים חתמו על הסכם לתשלום דמי תיווך בהתאם להוראות החוק. עוד טען, שהנתבעים ביקרו בנכס שנרכש על ידם בסופו של יום כבר בשנת 2018. לאחר סיור זה הצדדים ערכו מו"מ בו הוא לקח חלק, שכרו עורכי דין מטעמם והגיעו לשלב טיוטות למכירת הדירה החדשה לנתבעים. הצדדים היו על סף חתימת החוזה ואף לקחו אותו במועד סמוך כדי שיטפל במכירת הדירה בה גרו ואותה הם מתעתדים לעזוב. עוד טען, שבסופו של יום העסקה התפוצצה ולא יצאה אל הפועל. לאחר חלוף הזמן ומשראו הנתבעים דירות אופציונליות נוספות, הם החליטו לפנות שוב אל בעלות הדירה החדשה דרך עורכי הדין ולחדש את המו"מ, ועל כך בן הודיע לו במהלך חודש דצמבר 2020. עוד טען, שבאותה העת בחודש דצמבר 2020, כפי שעולה מהודעות בן עצמו, הוא אינו מתכחש לחובתו לתשלום דמי תיווך, ואף מבקש לקבוע עמו ולסכם מולו כיצד ישולמו לו הכספים. עוד טען, שהדירה החדשה, שנרכשה בסופו של יום על ידי הנתבעים, היא אותה דירה אשר הוצגה להם על ידו ובה ביקרו באמצעותו. עוד טען, שלאחר רכישת הדירה, החליטו הנתבעים בעזות מצח כי אינם משלמים לו דמי תיווך.
עוד טען, שטענת מיכל כי היות ואביה רכש את הדירה על שמו היא אינה מחויבת בתשלום דמי תיווך- אינה מחזיקה מים שכן, אין נפקא מינה מי שילם בעבור הדירה ומי בפועל רשם אותה על שמו- וזאת לאור הוראות החוק, הודעות בן עצמו והוראות הסכם התיווך עליו חתומים הצדדים.
עוד טען, שהסכם התיווך קובע מפורשות כי כל עסקה שתיעשה בין קרובים מדרגה ראשונה של הנתבעים לרכישת הנכס שיוצג או הוצג באמצעותו, או עובדי משרדו- תחויב בתשלום דמי תיווך. העסקה לרכישת הדירה על ידי הנתבעים נעשתה ונחתמה בגובה 4,800,000 ₪.
לאור האמור, טען, בהתאם להסכם התיווך בין הצדדים, מגיעים לו דמי תיווך בשיעור 2% כולל מע"מ שהם 96,000 ₪. עוד טען, שהנתבעים הם שעדכנו אותו כי לאחר שראו נכסים אחרים החליטו לשוב ולהתקדם מול הדירה שנרכשה, ואף מציינים כי אין בכוונתם להתחמק מתשלום דמי התיווך. עוד טען, שאין כל ספק כי באותו מועד במהלך המו"מ הנתבעים כבר ידעו על שם מי תירשם העסקה, ואין ספק כי מדובר בהסדרים בין בני משפחה לצרכי מיסוי או רישום ואין השלכה לעניין זה על חובתם לתשלום דמי תיווך. עוד טען, שבהתאם להוראות הסכם הזמנת שירותי התיווך ותוך התייחסות לחובותיו בהתאם לחוק, אין כל ספק כי מגיעים לו דמי תיווך מלאים מידי הנתבעים, כמפורט בהסכם. עוד טען, שמגיע לו פיצוי בגין הפרת החוזה במכוון ותוך הפרת חובת תום הלב וכעולה מהתנהלותם של הנתבעים.
גרסת הנתבעים
9. הנתבעים 2-4 טענו בכתב ההגנה כי יש למחוק את התביעה נגדם מחוסר עילה וחוסר יריבות שכן לא חתמו על הזמנה לתיווך עמו ולא פגשו בו ולא ביקשו ממנו למצוא להם דירה. בכך, טענו, לא עמד המתווך בהוראות סעיף 9 ו- 14 לחוק המתווכים. עוד טענו, שמיכל, לא חתמה על טופס ההזמנה ושמה הוסף על ידי התובע במרמה, מאוחר יותר לטופס הזמנת תיווך מבלי שהביעה את הסכמתה ובלא שקראה כלל את ההזמנה. עוד טענו, שעל טופס ההזמנה עליו חתם בן בלבד לא נכתב תיאור הנכס לגביו מבוקשים דמי התיווך אלא נרשם באופן כללי "דירת גן". בן ומיכל טענו שלתובע לא מגיעים דמי תיווך מכיוון שלא פעל בהתאם לחוק המתווכים, לא היה הגורם היעיל ולמעשה חוץ מלהראות להם את הדירה בשנת 2018 לא היה מעורב כלל- לא בשנת 2018 וגם לא בשנת 2020- בעסקת רכישת הדירה. עוד טענו, שרק לאחר שהם יצרו קשר ישירות עם המוכרות וניהלו איתן מו"מ ארוך, נחתמה עסקה לרכישת הדירה וכי לתובע לא היה יד ורגל בעסקה כולה. עוד טענו, כי המוכרות הביעו את התנגדותן הנחרצת כי התובע יעסוק בשיווק דירתן והוא לא מסר להם כל אינפורמציה בנוגע לדירה וכל הקשר שלהם עם המוכרות היה ישירות מולן. עוד טענו, שבשנת 2018 לאחר שהם פגשו את המוכרות, ומאחר ולא הצליחו להגיע איתן לעמק השווה בעניין מכירת הדירה, הקשר נותק לחלוטין. לאחר כשנתיים, בשנת 2020 נודע להם מפרסום ביד 2 על ידי מתווך ממשרד אקרמן כי הדירה טרם נמכרה, למרות הזמן הרב שחלף, ועודה מפורסמת למכירה כי המוכרות מעוניינות למכור את הדירה ולאחר מו"מ ארוך שלהם עם המוכרות, הוחלט כי הנתבעים 3-4 אביה של ואחיה של מיכל, ירכשו את הדירה מהמוכרות משום שהמוכרות לא הסכימו לשנות ממחיר הנכס, בן ומיכל לא יכלו לקנות את הנכס, והנתבעים 3-4 החליטו לרכוש את הנכס.
עוד טענו, שגם מהנספחים לכתב התביעה עולה כי התובע לא נפגש עם הצדדים אף לא פעם אחת, ולא ביצע אף לא פעולה אחת לקידום העסקה. עוד טענו, כי בן ומיכל בהגינותם ועל אף שחלפו כשנתיים מהמועד בו הראה התובע הדירה לבן עדכנו אותו למען ההגינות כי בכוונתם לחדש קשר עם המוכרות. התובע מלבד להתעדכן בהודעות ווטס אפ עם בן, לא נקט אף לא פעולה אחת אשר הביאה לקידום העסקה. עוד טענו, שבשנת 2018 התנהל מו"מ ובן ומיכל נפגשו עם אחת המוכרות, גב' גל גוטמן (להלן: "גל") . מאז לא היה קשר עם התובע והוא לא נכח באף לא אחת מהפגישות/שיחות טלפון בינם ובין המוכרות. עוד טענו, שכעולה מכתב התביעה, גם התובע בעצמו לא מציין אף לא תיעוד אחד של שיחה ו/או פגישה עם הצדדים. עוד טענו, שהתובע לא ערך אפילו פגישה אחת עם המוכרות של הנכס ועם מי מהנתבעים, לא במהלך 2018 ולא לאחר מכן. עוד טענו, שהתובע אפילו לא ערך שיחת טלפון אחת משותפת עם המוכרות ומי מהנתבעים. עוד טענו, כי יש לדחות את התביעה משום שאין זה מספיק לצורך קבלת דמי תיווך לפי חוק המתווכים להחתים את הלקוח, אלא יש להיות הגורם היעיל בעסקה, עניין שלא התקיים במקרה נשוא התביעה. החתימה על הסכם המכר של הדירה נעשתה על ידי קונים אחרים שלא פגשו מעולם את התובע, שנתיים לאחר שבן חתם על הזמנת התיווך. המתווך לא היה מעורב כלל במו"מ לרכישת הדירה ולא תרם לעריכת ההסכם למכירתה.
האם התובע זכאי לדמי תיווך?
10. בהתאם לת/2, היא הזמנת שירותי התיווך, נחתם הסכם בין התובע ובין בן. לכן, על ביהמ"ש לקבוע האם התובע עומד בתנאים הקבועים בסעיף 14(א) לחוק המתווכים. סעיף זה קובע שלושה תנאים מצטברים לזכאותו של מתווך לדמי תיווך:
"מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה:
(1) הוא היה בעל רישיון לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20;
(2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9;
(3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב".
11. סעיף 14(א) לחוק המתווכים, התפרש בפסיקות בתי המשפט כסעיף כופה (קוגנטי), עליו לא ניתן להתנות וממנו לא ניתן לסטות. ראו תא (ת"א) 21227/05 שקרי מנשה פרידון נ' שולי אברהם (פורסם בנבו) אליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם. באותו עניין חזר ביהמ"ש שם על "הלכה מושרשת" לפיה על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים.
האם התובע היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות בעסקה?
12. לא נטען שלא היה לתובע רישיון תקף במועדים הנוגעים לתביעה. הטענה שהדירה לא הוגדרה כדבעי בהסכם אינה מצדיקה קביעה כי הסכם התיווך אינו עומד בדרישות חוק המתווכים, או התקנות שהותקנו מכוחו, שכן לנתבעים לא הייתה טענה מהותית בעניין הגדרת הדירה בהסכם והטענה בעניין זה, נטענה מן הפה אל החוץ. נסיבות הוספת מיכל להסכם, אינן מעלות ואינן מורידות שכן ממילא לא חתמה על ההסכם. לכן, המחלוקת התמקדה בשאלה האם היה התובע הגורם היעיל שהביא להתקשרות הנתבעים בעסקה.
13. הנתבעים הפנו בסיכומיהם לפסיקה לפיה מתווך יחשב כגורם יעיל לקשירת העסקה כאשר קיים קשר סיבתי בין פעילותו שלו למימוש העסקה. בעניין שקרי, ביהמ"ש סקר הפסיקה כלהלן:
"אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל" (דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' ביר, פ"ד מח(3) 116, 123 (1994) (להלן: "פרשת מוסקוביץ"). ההדגשה במקור- ח' ב'). "...עצם העובדה שמתווך הציג לפני לקוחו נכס, אין פירושו של דבר שכל עסקה בנוגע לאותו נכס תזכה את המתווך לעולם בדמי תיווך" (פרשת מוסקוביץ, בעמ' 125).
14. עוד קבע ביהמ"ש שם, כי השאלה מתי המתווך היה הגורם היעיל הינה נגזרת של מערכת העובדות בכל מקרה לגופו. ביהמ"ש ציין בעניין שקרי כי בפסיקה נקבעו מספר מבחנים וקריטריונים לבחינת מידת יעילות פעילות המתווך, המהווים רשימה לא סגורה. ביהמ"ש הזכיר שם את העיקרים שבמבחנים אלה: מידת הדמיון בין ההצעה המקורית בה היה מעורב המתווך ובין החוזה הסופי, כגון - נושא הנכס; אם המחיר שהוצע זהה או קרוב למחיר שעליו סיכמו הצדדים; אם לא עבר זמן רב מהצעת המתווך עד לגמר העסקה הסופית; מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך; וקיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף.
15. ביהמ"ש קובע כי בשונה מעניין שקרי, שם נקבע כי הקשר בין בעלי המקרקעין ובין הנתבעים שם, נוצר כשנה לאחר הסיור במקרקעין, ובדרך שאינה קשורה במתווך, על פי הראיות שהובאו לפני ביהמ"ש כאן, ואף לא נטען אחרת, הקשר עם המוכרות נוצר בסמוך לביקור ובהתאם לפרטים שמסר התובע לבן.
16. ביהמ"ש קובע על סמך עדותה של אולגה, ממשרדו של התובע, כי לפחות ביקור אחד מבין כמה ביקורים שערכו הנתבעים בדירה, היה בזכות מאמציה של אולגה, שעובדת עבור התובע ואשר מתגוררת בסמיכות לדירה והיא זו שגם יצרה הקשר בין המוכרות לתובע. גם גב' בר שוורץ ממשרד התובע העידה שערכה עבור מי מהנתבעים ביקור בדירה.
17. הנתבעים טענו בסיכומיהם שכל אחד היה יכול לקחת מאשתו של עו"ד ליאור רווח, בא כוחן של המוכרות, שגרה בשכנות לדירה, את המפתח לדירה ולהיכנס. על פי הראיות שהובאו, ובעיקר עדות אולגה, הנתבעים נכנסו לדירה, רק בזכות העובדה שאולגה תאמה עם גב' רווח את הביקור, ואף מספר ביקורים, והתובע, או מי מטעמו, קיבלו מגב' רווח המפתח לצורך הצגתה לנתבעים בהזדמנויות שונות. לכן, ביהמ"ש קובע כי התובע הוא שהציג הדירה לנתבעים, או מי מהם, על דעת המוכרות. ככל שהנתבעים ביקשו לשכנע את ביהמ"ש כי "כל אחד יכול היה לקחת את המפתח", היה עליהן לזמן את גל כדי שתסתור עדויות התובע ואולגה בעניין זה.
18. בנוסף, הנתבעים טענו שהתובע לא עשה דבר פרט להציג הנכס. אולם, מהראיות שהובאו עלה שבזכות התובע נוצר הקשר עם המוכרות. עוד עלה מהראיות, שגל העדיפה שהתובע לא יהיה מעורב במו"מ ולכן הוא נאלץ לעקוב אחר התקדמות המו"מ באמצעות אביה של גל, אנדי, בן ועו"ד ליאור רווח, בא כוחן של המוכרות, שגם הוא לא שיתף עמו פעולה משלב מסוים.
19. בניגוד לעניין שקרי, שם קבע ביהמ"ש שהמתווך נקט בדרך של "שב ואל תעשה", לפני ביהמ"ש הוצגה כאן תכתובת ענפה ממנה עולה כי התובע לא שקט על שמריו. כאמור לעיל, המוכרות ובא כוחן לא היו מעוניינים במעורבותו של התובע במו"מ וזו זכותם שכן הם לא שכרו שירותיו כמתווך מטעמן. הנתבעים תלו יהבם בעניין זה. אולם, ביהמ"ש דוחה הטענה כי התנהלות המוכרות ובא כוחן שלא הסכימו שהתובע יהיה מעורב במו"מ, אמורה להביא לשלילת זכותו של התובע לדמי תיווך. זאת, מכיוון שממילא לאחר שהתובע יצר הקשר בין הצדדים, התנהל מו"מ ועל אף הכחשות הנתבעים, הועברה טיוטא של חוזה לנתבעים כעולה ממכתב עו"ד רווח (ראה נספח 7 לתצהיר התובע) והתובע ידע על קיום המו"מ ועקב אחר התקדמותו ואף הושגה הסכמה על מחיר העסקה הסך של 4,750,000 ₪, סכום די קרוב לסכום שנקב המתווך בהזמנת העבודה. לא זו אף זו, בזמן אמת, הנתבעים לא העלו הטענה שמכיוון שהמוכרות לא מעוניינות שהתובע יהיה מעורב במו"מ, נשללה, כביכול, זכותו לדמי תיווך.
20. בדומה לעניין שקרי, גם בענייננו, קיים פער זמנים ניכר בין מועד יצירת הקשר ובין מועד חתימת ההסכם וגם בעניין זה הנתבעים ניסו להיתלות כדי להשתחרר מההתחייבות על פי ההסכם. אולם, ביהמ"ש קובע כי העלאת הטענה על ידי הנתבעים בעניין זה לוקה בחוסר תום לב. מהראיות שהובאו, התברר שלאחר שהושגה הסכמה על המחיר, הנתבעים הודיעו למוכרות כי עליה להמתין עד לכריתת הסכם שכן תחילה עליהם למכור דירתם, לצורך מימון הרכישה. הם אף העידו, שלא אמרו למוכרות עד מתי עליה להמתין. מכאן שהנתבעים סיכלו כריתת ההסכם. רק כאשר, עלה בידי הנתבעים לגייס את ההון הדרוש, מאביה של מיכל שאף רכש את הדירה, ניתן היה לקדם העסקה. מהראיות עלה, שהנתבעים "הרימו החבל" שהם השליכו בחודש יוני 2019, לעניין תנאי המו"מ, על מנת לכרות ההסכם, כאשר הצליחו לגייס סכום הרכישה. לכן, ביהמ"ש דוחה הטענה המיתממת של הנתבעים לפיה לאחר שהעסקה התפוצצה, בחלוף זמן רב נודע להם כביכול שהדירה עומדת למכירה. הנתבעים הם שמנעו את חתימת ההסכם, ורק לאחר שגייסו את ההון הדרוש מאביה של מיכל, הדירה נרכשה בסכום דומה, כאשר אביה ואחיה של מיכל נרשמים כבעלים, אך בן ומיכל מתגוררים בה ללא הסכם שכירות, כעדות מיכל.
21. הנתבעים הפנו לעניין פער זמנים לפסק הדין בתא (חי') 2198-09-15 ציגלר נ' גרטנברג (פורסם בנבו). אולם, באותו עניין כלל לא התנהל מו"מ (ראו סעיף 28 לפסק הדין). הנתבע שם הודיע למתווך לאחר שראה הדירה כי אינו מעונין בדירה והחל במו"מ רק שנה וחצי לאחר מכן. לכן, ביהמ"ש דוחה הטענה שיש ללמוד גזירה שווה מאותו עניין לענייננו.
22. גם בעניין מחיר הדירה, יש להבחין בין עובדות המקרה כאן ובין עניין שקרי, שם ביהמ"ש קבע כי "לא היה כל דימיון" בין הסכום שהעריך המתווך לסכום הסופי. לענייננו, בהזמנת השירות המתווך העריך העסקה בסך של 4.9 מיליון ₪ והדירה נמכרה בסכום דומה.
23. בניגוד לעובדות המקרה בת.א.33268-10-16 ק. אבי נ' בכור [פורסם בנבו] (פורסם בתקדין) עליו הסתמכו הנתבעים בסיכומיהם, על פי הראיות שהובאו כאן, לא היה גורם נוסף אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, מלבד עורכי הדין, שממילא אמונים על ייצוג הצדדים במו"מ. הנתבעים לא היו זקוקים לגורם נוסף לצורך קידום המו"מ, אלא למימון העסקה.
24. אשר על כן, ביהמ"ש קובע כי התובע היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות בעסקה.
ביהמ"ש דוחה התביעה נגד נתבעים 2 עד 4
25. על ת/2 חתם בן בלבד. לא הוכח שבן היה רשאי לחייב מיכל בחתימתו ואף לא הוכח שמיכל הסמיכה אותו לחתום בשמה. גם לא הובא הסבר למחדלו של התובע להחתים את מיכל. על מתווך להביא בחשבון שרצונו לקדם השיווק ככל האפשר ע"י הימנעות מהעמדת תנאים שעלולים להרחיק ממנו הלקוח, כגון עמידה על חתימת אשתו, עלולים לעמוד לו לרועץ בהמשך. ביהמ"ש לא מצא שקמו נסיבות מיוחדות, המצדיקות לחייב מיכל חוזית בתשלום דמי תיווך. הדברים יפים שבעתיים בעניינם של נתבעים 3 ו – 4.
ביהמ"ש דוחה הטענות על פי העילות נוספות
26. התובע הודיע בסוף הדיון כי אינו עומד על העילות הנוספות לעילה החוזית על פי חוק המתווכים, דהיינו, דמי התיווך שסוכמו. ממילא, העילות השונות שמנה התובע בכתב התביעה לא הוכחו ולו בראשית ראיה, לרבות לעניין הטענה שהנתבעים 2 עד 4 שינו זהות הרוכשים, על מנת לגרום להפרת ההתחייבות לתובע. לכן, ביהמ"ש דוחה רכיבי תביעה אלה.
הוצאות
27. התוצאה היא שמצד אחד מרבית התביעה התקבלה ומצד שני, ביהמ"ש דחה התביעה נגד נתבעים 2 עד 4. צרם לביהמ"ש האופן בו ניסה בן לחמוק מתשלום דמי התיווך ע"י העלאת טענות בדיעבד, שלא הועלו על הכתב בזמן אמת, בגיבוי מיכל. מיכל כתבה לגל, עוד לפני ה"פיצוץ" של העסקה, בחודש מאי 2019, שהיא ובן רואים עצמם "שבויים" בהסכם עם התובע (עמוד 1 להעתקי המסרונים). ביהמ"ש קובע כי ראיה זו של הדברים, גרמה לניסיון הלא ראוי להתחמק מהמחויבות כלפי התובע. בנסיבות אלה, בשים לב, שהנתבעים היו מיוצגים ע"י אותו עו"ד, ביהמ"ש מחייב בן לשלם לתובע אגרות משפט ששילם ושכ"ט באת כוחו בסך של 10,000 ₪ בלבד, בשים לב לדחיית התביעה נגד נתבעים 2 עד 4.
סוף דבר
28. ביהמ"ש מחייב בן לשלם לתובע כלהלן:
29. הסך של 96,000 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. אגרות משפט ששולמו צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל. שכ"ט באת כוח התובע בסך של עשרת אלפים ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק דין ועד מועד התשלום בפועל.
30. ביהמ"ש דוחה התביעות נגד נתבעים 2 עד 4.