14. ביום 22.9.11 כרתו הצדדים תוספת להסכם העקרונות (להלן: "התוספת להסכם"; נספח 2 לתצהיר וילנר; הסכם העקרונות והתוספת להסכם יכונו ביחד: "ההסכם" או "ההסכמים"). עיקרה של התוספת להסכם הינה בהעמדת הלוואה נוספת על-ידי שפיר לרשפים בסך של 350,000 ₪ בנוסף לסך של 750,000 ₪ אשר הועברו משפיר לרשפים עד למועד החתימה על התוספת להסכם, וזאת לצורך הגשת בקשה למינהל האזרחי (להלן: "המינהל") לחידוש חוזה ההרשאה (ר' סעיף 1.2 לתוספת להסכם). כנגד העמדת ההלוואה התחייבה רשפים לשעבד לשפיר את זכויותיה במחצבה (סעיף 1.4 לתוספת להסכם) וכן להעניק לשפיר אופציה בלעדית לרכישת זכויות רשפים במחצבה תמורת סך של 3,000,000 ₪, אשר ישולמו ללא קשר ובנוסף לסכומי ההלוואה ששולמו לרשפים על-ידי שפיר (ר' סעיפים 1.6 ו- 2.1 לתוספת להסכם).
15. בסעיף 2.8 לתוספת להסכם הוסכם כי:
"מוסכם בין הצדדים כי עם חתימת תוספת זו תפעל שפיר לקבלת אישור הפעלת המחצבה – ורשפים מתחייבת לשיתוף פעולה מלא ותמיכה מלאה בכל אשר יידרש לשפיר לצורך קבלת האישורים".
16. דהיינו, שבעוד שמהסכם העקרונות עולה, על פניו, כי התנאים שנקבעו ביחס לכל הנדרש לאישור שפיר כמפעילת המחצבה התייחסו לתקופה שלאחר מועד ההשלמה, הרי שבתוספת להסכם הוסכם כי שפיר תפעל לקבלת אישור להפעלת המחצבה עם החתימה על התוספת להסכם.
17. אין מחלוקת כי מלוא התנאים שנקבעו בהסכם העקרונות כמקיימים את מועד ההשלמה שממנו תעבור לשפיר הזכות להפעיל את המחצבה לא התקיימו במועד עליו הוסכם בין הצדדים, ואף לא במועד מאוחר יותר וגם לא עד למועד הגשת התובענה. גם האישורים הנדרשים לשפיר להפעלת המחצבה לא נתקבלו עד למועד הגשת התובענה.
18. ביום 15.7.15 ניתנה חוות דעת של רע"ן כלכלה במינהל אשר המליצה, בהתאם להמלצת היועמ"ש, שגיתית תמצא מפעיל אחר למחצבה שאינו קשור לשפיר. באותה חוות דעת צוין כי בהיות מחצבת ורד חברת בת של שפיר, המפעילה מחצבה אחרת באזור (מחצבת נטוף), אישור מחצבת ורד כמפעילת המחצבה מנוגד לדוח ורדי, שלפיו לא יתאפשר מצב בו יהיה בעל עניין בשתי מחצבות או יותר, וזאת כדי למנוע היווצרות מונופולים באזור (להלן: "החלטת המינהל" או "החלטת המינהל הראשונה"; נספח 56 לתצהיר וילנר).
19. בניגוד לטענת התובעות, המינהל לא חזר בו מעמדתו זו, אלא שביום 24.8.15 הוצא מכתב רע"ן כלכלה במינהל שבו צוין כי המסמך מיום 15.7.15 הינו מסמך פנימי אשר נשלח בשגגה ואינו רלוונטי. עם זאת, המינהל שב על עמדתו שבחוות הדעת שלפיה על גיתית למצוא חברה מפעילה אחרת, אשר איננה בעלת עניין במחצבה אחרת באזור (ר' נספח 58 לתצהיר וילנר).
20. לאחר קבלת החלטת המינהל התקשרה רשפים ביום 12.10.15 עם הנתבעת 3, ארגיל (להלן: "ארגיל") בהסכם הרשאה אשר במסגרתו הוקנו לארגיל זכויות שונות, ובכלל זאת הזכות להפעלת המחצבה (ר' נספח 1 לתצהיר אריק אברהם, מנכ"ל ארגיל (להלן: "אברהם")).
21. ביני לביני נערכה פגישה בין הצדדים ביום 19.8.15 והצדדים חלוקים בשאלה האם באותה הפגישה הודיעו הנתבעות לשפיר על ביטול ההסכמים.
22. ביום 2.11.15 פנתה שפיר לנתבעות במכתב ובו ציינה כי הובא לידיעתה כי הנתבעות מצויות במגעים מול צדדים שלישיים בקשר עם הפעלת המחצבה והביעה עמדתה כי הדבר מהווה הפרת הסכם. כן ביקשה שפיר להיפגש עם הנתבעות בטרם נקיטה בצעדים (ר' נספח 62 לתצהיר וילנר).
23. ביום 9.11.15 השיבו הנתבעות לשפיר, באמצעות גיתית, כי לאור הנחיית המינהל מיום 5.7.15 [15.7.15 – ח.ט.] התקשרו הנתבעות עם גורם חלופי אשר החל בהערכות להפעלת המחצבה. כן נתבקשה שפיר להעביר תדפיס הנהלת חשבונות לגבי יתרת החוב כלפיה בגין ההלוואות, ככל שקיימת (ר' נספח 63 לתצהיר וילנר).
24. מכאן תביעת התובעות אשר הוגשה ביום 25.11.15 להורות על אכיפת ההסכמים. לחילופין, עתרו התובעות ליתן צווי עשה ולא תעשה המורים לנתבעות להעביר את זכויות הפעלת המחצבה לתובעות מיד לאחר שההפעלה תאושר על-פי הדין ולהימנע מלהעבירן לכל גורם אחר מלבדן, מכוח מימוש המשכון שנרשם לטובת שפיר על נכסי רשפים. לחילופי חילופין עתרו התובעות ליתן כל צו עשה או לא תעשה אחר (כולל צו לאכיפה חלקית של אלו מן ההסכמים), שיהיה בכוחו לחייב את הנתבעות לעמוד בחיוביהן לתובעות.
25. עם הגשת התובענה הגישו התובעות בקשה למתן צו מניעה אשר ימנע מרשפים לעשות כל שימוש במחצבה עד למתן פסק הדין בתובענה, ובכלל זה צו שיאסור על רשפים לכרות כל הסכם עם צד ג' בקשר להפעלת המחצבה.
26. בדיון שהתקיים ביום 30.11.15 הורה בית המשפט על צירוף ארגיל כצד לבקשה. במעמד הדיון ניתן צו ארעי שלפיו הנתבעות או צד ג' לא יבצעו עבודות חציבה באתר. בהחלטה הובהר כי האיסור הוא על ביצוע עבודות חציבה בלבד וכי מותרות כל עבודות ההכנה לביצוע חציבה וכן הותר לנתבעות להמשיך בהליכי קבלת היתר מהמינהל לצורך ביצוע החציבה.
27. בהחלטה מיום 5.1.16 הורה בית המשפט כי המשיבות (הנתבעות וארגיל) או צד ג' לא יבצעו עבודות חציבה באתר, וזאת למשך 30 ימים נוספים. באותה החלטה הובהר, בין היתר, כי האיסור הוא על ביצוע עבודות חציבה בלבד, תוך שמותרות כל עבודות ההכנה לביצוע חציבה וכן מותר למשיבות שם (הנתבעות וארגיל) להמשיך בהליכי קבלת היתר מהמינהל לצורך ביצוע החציבה.
28. ביום 4.2.16 הוגשה הודעת התובעות על הגשת עתירה לבג"צ כנגד החלטת המינהל (בג"צ 918/16 שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ נ' המינהל האזרחי ביהודה ושומרון). ביום 4.2.16 ניתנה החלטת בית המשפט ולפיה הצו מיום 5.1.16 יעמוד בעינו בשלב זה.
29. העתירה שהוגשה לבג"צ נמחקה ביום 7.11.16, לאחר שביום 13.9.16 התקבלה החלטה של המינהל המבטלת את ההחלטה שניתנה על-ידו והקובעת כי אין מניעה לאשר את הפעלת המחצבה באמצעות חב' שפיר או חברת ורד מטעמה, ככל שבעלי הזכויות במחצבה יחליטו להתקשר עמה לשם כך, והכל בכפוף לעמידה בכלל הוראות הדין ותחיקת הבטחון (להלן: "החלטת המינהל השנייה"; נספח 61 לתצהיר וילנר).
30. ביום 29.12.16 הוגשה בקשת ארגיל להצטרף להליך שבכותרת וביום 30.4.17 הורה בית המשפט על צירופה של ארגיל להליך.
31. ביום 19.4.2020 ניתן פסק דין בתובענה (להלן: "פסק הדין").
32. בפסק הדין נקבע כי בהסכם העקרונות הסכימו הצדדים כי הזכות להפעלת המחצבה, כמו גם התמורה שתשלם שפיר לרשפים, תשתכלל רק במועד ההשלמה, שיקום עם התקיימותם של מספר תנאים מתלים, החיצוניים לצדדים להסכם, ואשר התקיימותם היא עתידית ואינה ודאית. הצדדים הסכימו כי התנאים יתקיימו בתוך פרק זמן של ששה חודשים, אשר הוארך מעת לעת בהתנהגות הצדדים.
33. כן נקבע כי אין מחלוקת עובדתית כי מלוא התנאים המתלים לא התקיימו בתוך פרק הזמן שנקבע ואף לא בפרק זמן סביר, ולמעשה, למעט התנאי של הסדרת מערכת היחסים שבין רשפים לצד ג' שהפעיל את המחצבה עובר להסכם העקרונות, מלוא התנאים לא התקיימו עד לביטול ההסכם לאחר כאחת עשרה שנים, כמו גם עד למועד הגשת התביעה ולמעשה עד למועד מתן פסק הדין לא הושלמו מלוא התנאים המתלים.
34. לפיכך נקבע בפסק הדין כי בנסיבות, ובהתאם להוראת סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), החוזה מתבטל. כן נקבע כי טענת התובעות כי לנתבעות לא עומדת הזכות לבטל את ההסכם, זכות העומדת רק לתובעות, אינה מתיישבת עם לשון סעיף 8 להסכם העקרונות, אשר אינו קובע כל הוראה ביחס לרשפים. באין הוראה בהסכם ביחס לזכויות הנתבעות לבטל את ההסכם באי התקיימות התנאים המתלים, חלה הוראת סעיף 29 לחוק החוזים הקובעת כי החוזה בטל.
35. כן נקבע בפסק הדין כי מאחר ואין חולק כי הנתבעות שלחו לתובעות הודעת ביטול בכתב מתייתר הצורך לדון בשאלה האם ניתנה הודעת ביטול בפגישה שהתקיימה ביום 19.8.15 והאם נדרשת הודעה בכתב דווקא. מכל מקום, נקבע כי הודעת ביטול יכולה להיות גם בהתנהגות, ובכלל זאת, בדרך של כריתת הסכם עם צד ג'.
36. מאחר ואף לאחר שינוי החלטת המינהל לא התקיימו מלוא התנאים המתלים, לא מצאתי לדון בפסק הדין בשאלה האם די היה בהחלטת המינהל כדי להצדיק את ביטול ההסכם והאם הנתבעות היו צריכות ליתן בידי התובעות התראה טרם ביטול ההסכם (לשיטת התובעות כי ההודעה הראשונה ניתנה להן לאחר כריתת ההסכם עם ארגיל) ו/או פרק זמן לעתור כנגד החלטת המינהל.
37. מאחר ועילות הביטול צוינו בכתב ההגנה, לא מצאתי גם לקבוע בפסק הדין כי הנתבעות כבולות לעילת הביטול שהועלתה על-ידן בהודעת הביטול, תוך שנקבע כי ניתן לראות בכתב ההגנה כהודעת ביטול מתוקנת.
38. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לדון בטענת הנתבעות וארגיל להטעיה, עושק וסיכול, כמו גם בטענתן כי סעד האכיפה אינו אפשרי ואינו צודק בנסיבות העניין.
39. לאור הנימוקים לעיל, נדחתה תביעת התובעות להורות על אכיפת ההסכמים ובוטל הסעד הזמני שניתן במסגרתה.
40. התובעות הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 50847-06-20; להלן: "הערעור").
41. כמו כן, התובעות הגישו בקשה למתן סעד זמני עד להגשת הערעור. בהחלטה מיום 11.5.2020 נדחתה הבקשה. בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור נדחתה על-ידי ערכאת הערעור בהחלטה מיום 17.8.2020.
42. ביום 24.2.21 ניתן פסק דין על-ידי ערכאת הערעור (להלן: "פסק הדין בערעור").
43. ערכאת הערעור אימצה את הקביעה כי הסכם העקרונות כלל תנאים מתלים שפורטו בסעיפים 3.1-3.3 להסכם העקרונות, כשאחד מהם הוא קיום הסכם הרשאה תקף עם המנהל לתפעול המחצבה (סעיף 3.1 להסכם העקרונות). כמו כן, אימצה ערכאת הערעור את הקביעה שבפסק הדין שלפיה הסכימו הצדדים בהתנהגותם להאריך את המועד שנקבע להשלמת התנאים המתלים, גם לאחר התוספת להסכם העקרונות.
44. בנוסף, ערכאת הערעור אימצה את הקביעה שבפסק הדין שלפיה אין בסעיף 8 להסכם העקרונות כדי לשלול מרשפים את האפשרות לביטול ההסכמים מחמת עילה שבדין.
45. ערכאת הערעור קבעה כי אמנם לפי סעיף 29 לחוק החוזים באי התקיימות תנאי מתלה במועד, החוזה מתבטל. זאת, ללא צורך בהודעת ביטול שכן ככלל החוזה פוקע מאליו. עם זאת, קבעה ערכאת הערעור כי מקום בו צדדים האריכו מעת לעת את המועד להתקיימותו של תנאי מתלה, אין מי מהם רשאי להודיע חד צדדית ומיידית על חדלונו של החוזה בשל אי התקיימותו של התנאי המתלה. במצב דברים זה, נקבע, כי צד המבקש לקבוע כי לאחר מועד סביר מסוים לא יאפשר עוד את הארכת המועד לקיום התנאים המתלים באופן שיביא לביטול החוזה, נדרש לתת הודעה סבירה על כך לצד השני. זאת, הן מכוח התנהלות הצדדים שהאריכו את החוזה בהתנהגות, והן מכוח עקרון תום הלב.
46. לפיכך, נקבע על-ידי ערכאת הערעור כי היה על רשפים לתת לשפיר הודעה מראש קודם לביטול ההסכמים שלפיה ככל שהתנאים המתלים לא ימולאו עד למועד סביר שבו תנקוב, יבואו ההסכמים לסיומם.
47. עוד נקבע בפסק הדין בערעור כי המסקנה האמורה לפיה קמה חובה ליתן לשפיר פרק זמן סביר לקיום התנאים המתלים מתבקשת גם נוכח העובדה שעמדת המינהל לפיה שפיר לא תוכל להפעיל את המחצבה לא היתה נחרצת ולא סגרה את הדלת לאפשרות שבסופו של יום תתאפשר הפעלה על-ידי שפיר.
48. כן נקבע כי אכן, עמדת המינהל האזרחי כפי שהובעה בשעתו לפיה שפיר לא תוכל להפעיל את המחצבה, היה בה משום שינוי נסיבות. אפשר שהיה בה כדי להדליק באותה עת נורת אזהרה ביחס לאפשרות שיתכן כי לא ניתן יהיה לקיים את ההסכמים להפעלת המחצבה על-ידי שפיר. אולם, במכלול נסיבות העניין, לא היה בכך כדי להצדיק ביטול מיידי של ההסכמים בלא מתן הודעה מוקדמת תוך מתן שהות סבירה נוספת לשפיר לפעול לשינוי העמדה ולקיום התנאים המתלים.
49. לפיכך, נקבע על-ידי ערכאת הערעור כי משרשפים פעלה לביטול לאלתר של ההסכמים בלא מתן הודעה כאמור, הרי שהביטול נעשה שלא כדין.
50. ערכאת הערעור הוסיפה והתייחסה לעובדה כי מאחר שבסופו של יום ניתן אישור על-ידי המינהל, אין לומר שאילו ניתנה לשפיר שהות סבירה לפעול בענין זה, וככל שרשפים היתה משתפת עמה פעולה כמצופה ממנה, לא ניתן היה להגיע לתוצאה זו תוך פרק זמן קצר יותר. כן צוין כי השאלה האם ניתן לקיים את יתר התנאים המתלים לא התבררה לעומק. בין כך ובין אחרת, נקבע כי אין בדבר כדי לייתר את עצם החובה שהייתה מוטלת על רשפים לתת לשפיר הודעה סבירה טרם ביטול ההסכמים.
51. ערכאת הערעור התייחסה גם לטענות רשפים להפרת ההסכמים מצד שפיר תוך שצוין בפסק הדין בערעור כי הטענות ביחס להפרות לא הועלו באורח ברור תוך פירוט כנדרש של חיובים שאותם הפרה שפיר, זולת טענה כללית ששפיר היא זו שצריכה היתה לפעול לקבלת כל ההיתרים והרישיונות הדרושים לצורך ההפעלה וכי היא לא עשתה כן. מכל מקום, נקבע כי גם בטענות אלה אין כדי לשנות. ערכאת הערעור קבעה כי אין חולק שלאורך כל השנים שלאחר ההתקשרות בהסכם העקרונות, לא העלתה רשפים כלפי שפיר ולו ברמז, טענה כלשהיא להפרה או לאי קיום חיוב שנטען כי הוטל על שפיר וגם הודעת הביטול שנתנה רשפים לא נסמכה על הפרה נטענת של ההסכמים. מכל מקום, נקבע על-ידי ערכאת הערעור כי אפילו היתה מניחה ששפיר היא זו שהיתה מחויבת לפעול להתקיימות התנאים המתלים כנטען על-ידי רשפים, וזאת מבלי הצורך לנקוט עמדה בכך, הרי בנסיבות שבהן אין חולק שהצדדים שיתפו פעולה אחד עם רעהו לאורך שנים ארוכות על מנת לקדם את התקיימות התנאים המתלים, לא נמצאה תשתית לכך שההפרה, אם וככל שהיתה, עלתה כדי הפרה יסודית.
52. לפיכך נקבע על-ידי ערכאת הערעור כי בכל דרך הילוך בה תנקוט – בין אי התקיימות התנאים המתלים לאחר שהצדדים האריכו מעת לעת את "מועד ההשלמה" לאורך תקופה ארוכה; ובין הפרת ההסכמים שלא עלתה כדי הפרה יסודית – המסקנה היא כי ביטול ההסכמים על ידי רשפים נעשה שלא כדין. זאת משלא קדמה לביטול הודעה סבירה מראש כנדרש על פי דין.
53. בנסיבות, הערעור התקבל בחלקו והדיון הושב לבית משפט זה.
54. הצדדים חלוקים בשאלה באלו סוגיות השיבה ערכאת הערעור את הדיון לבית משפט זה. בסעיף 15 לפסק הדין בערעור נקבע כי:
"נוכח התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא הוא לא נדרש, ולא הכריע, בחלק מטענות הצדדים. כך לא הוכרעה טענת רשפים כי קמה עילה לביטול ההסכמים בשל הטעיה ועושק. עוד לא הוכרעו טענות רשפים וארגיל להתקיימותם של סייגים לסעד האכיפה שנתבע. בעניינים אלה, אין מנוס מהשבת הדיון לבית משפט קמא לשם הכרעה בהם".