55. לטענת התובעות הדיון הושב לבית המשפט בשלוש סוגיות בלבד שהן, טענת העושק, ההטעיה והסייגים לאכיפת הסכם.
56. לטענת הנתבעות לפי לשונו של סעיף 15 לפסק הדין בערעור, הדיון הושב לבית משפט זה בכל הסוגיות שלא נדונו בפסק הדין, לרבות, ולא רק, סוגיות העושק, ההטעיה והסייגים לאכיפת הסכם.
57. בהחלטה מיום 28.4.21 ניתנה לצדדים האפשרות להשלים טיעוניהם לגוף העניין, תוך שנקבע כי השלמת טיעון, כלשונה, תתווסף לטענות שכבר הועלו על-ידי הצדדים עובר למתן פסק הדין בסוגיות שבהן הושב הדיון לבית משפט זה.
58. התובעות כפרו בטענה כי התקיימו עילות ההטעיה והעושק בטענה כי שווי ההסכמים היו נמוכים מן השווי האמיתי. לטענת התובעות לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה אשר אינה מקימה זכות ביטול לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים. מכל מקום, נטען כי הנתבעות לא הרימו את הנטל העובדתי כדי להוכיח את הטענה, ולו מפני שהסכום עליו הסכימו הנתבעות עם ארגיל נמוך מן הסכום עליו הסכימו הנתבעות בהסכמים מול התובעות.
59. התובעות הוסיפו וטענו כי התוכנית העסקית שצורפה כנספח 1 לתצהיר נדב גרול מטעם הנתבעות (להלן: "גרול") ממנה עולה לכאורה כי שווי המחצבה עולה על מאה מיליון ₪ בעוד שווי האופציה נקבע על סך של 3 מיליון ₪ אינה יכולה לעמוד, בהעדר חוות דעת מומחה ביחס לסכום הראוי למימוש האופציה נכון למועד החתימה על התוספת להסכם.
60. התובעות הוסיפו וטענו כי הסתמכות על התכנית העסקית גובלת בהטעיה. בעניין זה נטען על-ידי התובעות כי התכנית העסקית נערכה בחודש מאי 2015 ואינה יכולה להוות ראיה ביחס למחיר הראוי במועד כריתת התוספת להסכם. לטענת התובעות, בספטמבר 2011 היתה תלויה ועומדת עתירה שביקשה לאסור כליל על חציבה של מחצות ישראליות ביהודה ושומרון (בג"צ 2164/09) וזו גרמה לחוסר ודאות מוחלט בשאלה אם ניתן יהיה להפיק רווח כלשהו מהמחצבה והשפיעה על מחירה.
61. לכך הוסיפו התובעות וטענו כי הסכום המופיע בתוכנית העסקית הוא סכום הרווח המצרפי הלא מהוון אשר לפי התכנית העסקית עתידה המחצבה להרוויח במשך 42 שנים (עד לשנת 2056), ואין בכך כדי ללמד על שווי המחצבה בשנת 2011. כן נטען כי אין מקום להשוות בין סכום הרווחים הכולל שצפויה להפיק המחצבה בכללותה לבין המחיר הראוי למימוש אופציה לרכישת חלקן של הנתבעות במחצבה, שהוא אך ורק זכויות במקרקעין ולא ברכישת עסק פעיל ומתפקד של מחצבה.
62. עוד טענו התובעות כי גם אם היו הנתבעות מוכיחות כי מחיר האופציה שנקבע בתוספת להסכם היה נמוך, לא התקיימו עילות ההטעיה והעושק. לטענת התובעות, הנתבעות לא הוכיחו כי התקשרו בחוזה עקב טעות הנובעת מהטעיית התובעות וכן לא הוכיחו כי התקשרו בחוזה עקב ניצול מצד התובעות. כן נטען כי עמדו בפני הנתבעות אלטרנטיבות רבות להתקשרות עם התובעות ועל כן בחירתן להתקשר עם התובעות היתה מודעת ורצונית. כמו כן, נטען כי לא הוכח הקשר הסיבתי, דהיינו, שלו הנתבעות היו מודעות לתכנית העסקית לא היו מתקשרות בהסכם.
63. התובעות גם כפרו בטענה כי שפיר שומרת את המחצבה כמלאי עסקי עד שתגמרנה עתודות החציבה במחצבת נטוף המתופעלת על ידי שפיר. לטענת התובעות, מחצבת נטוף נמצאת באיזור ביקוש אחר ומספקת תוצרי חציבה שעיקרם מיועד למרכז הארץ, בעוד אזור הביקוש העיקרי של מחצבת גיתית הוא איזור יהודה ושומרון ופאתי ירושלים ומטעם זה קבע המינהל כי ספק של ממש שאכן מתקיימת פגיעה בתחרות. מכל מקום, נטען כי הנתבעות לא הביאו ראיות לאזורים שבהן נמכרת תפוקת מחצבת נטוף ושפיר מעולם לא ציינה את מחצבת גיתית כמלאי עסקי בדוחותיה, והטענה לא הוכחה.
64. מכל מקום נטען על-ידי התובעות כי גם אם היה פגם בכריתת ההסכם עדיין היה על הנתבעות להוכיח כי שלחו הודעת ביטול טרם הפרת ההסכם וכי עשו זאת תוך זמן סביר ממועד הפגמים בכריתה וכזאת לא עשו.
65. באשר לטענת הסיכול טענו התובעות כי הטענה מהווה הרחבת חזית אסורה. מכל מקום נטען כי הסיכול, גם ככל שקיים, אינו מתיר להפר הסכם ואף לא מהווה עילה לביטול חוזה ויש עדיין צורך בעילת ביטול כדין. לכל היותר, טענת הסיכול מעניקה למפר את הזכות כי בנסיבות בלתי צפויות שהוא לא יכול היה למנען ובגינן הפך קיום החוזה לבלתי אפשרי, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.
66. במקרה שלפנינו, נטען על-ידי התובעות, כי כיום אין כל מניעה מלקיים את ההסכם ומכל מקום אין מדובר בנסיבות שהנתבעות לא היו יכולות למנען. שכן, לו היו הנתבעות ממתינות מספר חודשים התובעות היו מובילות לשינוי החלטת המינהל, כפי שקרה בפועל. בכל מקרה, נטען כי לא מדובר בנסיבות בלתי צפויות, שכן, היה צפוי שהמינהל יערים קשיים רגולטוריים כאלה ואחרים.
67. לפיכך, טענו התובעות כי יש לקבל את התובענה ולהורות על אכיפת ההסכם. התובעות טענו כי סעד האכיפה הוא הסעד המרכזי והעיקרי בדיני החוזים, ולא נתקיימו במקרה זה הסייגים לגביהם נקבע כי יפורשו בצמצום, אשר הנטל להוכיחם מוטל על המפר.
68. התובעות כפרו בטענה כי ההסכם אינו בר ביצוע, הן משום שההסכם בר ביצוע כיום והן משום שנטען כי הסייג שנקבע בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") נועד למנוע מבית המשפט להעניק סעד של אכיפה אשר אינו בר ביצוע במועד נתינתו.
69. התובעות כפרו גם בטענה כי ההסכמים הינם בגדר שירות אישי. לטענת התובעות ההלכה היא כי מצבים של אבדן אמון אינם מחילים את סייג השירות האישי וסייג זה צריך להתפרש בצמצום. מעבר לכך נטען כי אין כל אבדן אמון ואין גם כל צורך באמון או בכלל בקשר שוטף בין הצדדים לצורך היחסים העסקיים ביניהם.
70. כן טענו התובעות כי לא התקיימו הנסיבות הקיצוניות שהוכרו בפסיקה אשר בהתקיימן ייקבע כי סעד האכיפה אינו צודק בנסיבות העניין. התובעות טענו כי פעלו יד ביד עם הנתבעות במשך תקופה של אחת עשרה שנים להתגברות על שלל מכשולים להפעלת המחצבה. התובעות עצמן נפלו קרבן להחלטה בלתי חוקית של המינהל, ולאחר מכן להתנהלות הנתבעות וארגיל אשר התקשרו בהסכם ביודען כי התובעות פועלות להשגה על החלטת המינהל.
71. התובעות טענו כי ארגיל אינה תמת לב וכי פעלה ביודעין לשם הפרת ההסכם בין הנתבעות לתובעות, והתנהלותה עולה כדי גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
72. לכך הוסיפו התובעות כי אם לא יינתן סעד האכיפה, לא יעמוד בפני התובעות כל סעד אפקטיבי אחר, שכן, הנתבעות בעצמן מכריזות על עצמן שוב ושוב כיישוב קטן ודל אמצעים ולא ניתן יהיה להיפרע מהן פיצויים. לעומת זאת, לא ייגרם לנתבעות כל נזק מאכיפת ההסכם באשר הן תקבלנה תמלוגים. התובעות טענו עוד כי ארגיל לא הוכיחה הוצאותיה ובכל מקרה מדובר בהוצאות שהוציאה ארגיל תוך שהיא מודעת לסיכון שלקחה על עצמה בכך שפעלה ביודעין להפרת ההסכם.
73. לטענת הנתבעות, לימים נתגלה להן, להפתעתן הגמורה, כי שווי הזכויות במחצבה נאמד בכ- 116,000,000 ₪, סכום תועפות ביחס לסכום בו התחייבו הנתבעות למכור את הזכויות. הנתבעות טענו כי המדובר במצג שווא ו/או בהטעיה ו/או במרמה בה נקטו התובעות כלפי הנתבעות עת חתמו על התוספת להסכם, ולכן ההסכם בטל ומבוטל, כאשר במסגרת הסכם העקרונות התחייבה שפיר לשלם סך של 1,000,000 ₪ לכל טון חציבה בגין הפעלת המחצבה, סכום הנמוך בהרבה משוויה האמיתי של הפעלת המחצבה.
74. הנתבעות הוסיפו וטענו כי התובעות נהגו בחוסר תום לב שעה שהוליכו את הנתבעות שולל משך למעלה מחמש עשרה שנים ולא עשו דבר על מנת להוציא את ההסכם אל הפועל. התובעות החתימו את הנתבעות על התוספת להסכם תוך מצג שווא ו/או הטעיה ו/או מרמה תוך ניצול בורותן וחוסר הידע של הנתבעות והסתמכותן המלאה על התובעות.
75. הנתבעות כפרו בטענת התובעות כי לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה. בנסיבות, נטען על-ידי הנתבעות כי התקיימה טעות שמקורה בהטעיית התובעות וקיים קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לטעות.
76. באשר לסיכול נטען על-ידי הנתבעות כי עסקינן בנסיבות בלתי צפויות ששני הצדדים לא ידעו ולא יכלו לדעת עליהן בעת כריתת ההסכמים. כן נטען כי אף טענת התובעות כי מדובר היה בקושי זמני שחלף אינה נכונה שעה שהמועד הקובע בו נמנע ביצוע ההסכם והוא בוטל, הינו בזמן אמת.
77. לטענת הנתבעות, אין מקום למתן סעד האכיפה הואיל ומדובר בעסקה אשר אמורה להימשך לאורך תקופה ארוכה של עשרים שנים וככלל אין לאכוף חוזה יחס על צדדים אשר הסכמותיהם החוזיות או הטרום חוזיות לא השתכללו לכלל הסכם מגובש וסופי אשר יצא לפועל, ומשכך מן הראוי כי הצד הנפגע, ככל שנפגע, ינקוט בהליכי תביעה במישור הנזיקי או הכספי חוזי.
78. כן נטען כי המחלוקת שביסוד התובענה מעידה היטב על אבדן האמון בין התובעות לנתבעות ונראה כי אף התובעות אינן חולקות על כך. כיום, אין בין הצדדים מערכת של אמון והם מצויים בצדדים מנוגדים של המתרס. בנסיבות, אין לאכוף על הנתבעות לבצע חוזה אשר תנאיו טרם השתכללו באופן סופי.
79. בנוסף טענו הנתבעות כי האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין. לטענת הנתבעות, התנהלות התובעות בחתימה על ההסכם בשנת 2004 ובכלל זה הטלת האחריות לקבלת היתרי החציבה על הנתבעות שעה שברור כי הן נעדרות כל יכולת ו/או הבנה בקבלת ההיתרים והחתימה על התוספת להסכם בשנת 2011, אשר מטרתה רכישת המחצבה במחיר שאינו משקף שווי שוק ונישולן של הנתבעות מזכויותיהן, היוותה התנהלות פסולה וחסרת תום לב. אף העדר נקיטת כל פעולה ממשית לקידום החציבה בפועל משך השנים הרבות שחלפו מן היום שבו נחתם ההסכם בשנת 2004 ובכלל זה הפיכתה של המחצבה למלאי עסקי מלמדת על התנהלות פסולה וחסרת תום לב של התובעות תוך ניצול מצוקת הנתבעות. לטענת הנתבעות, דווקא בהתנהלות הנתבעות לא נפל כל פגם מוסרי.
80. כמו כן, טענו הנתבעות כי בפסק הדין שבערעור לא נקבע כי הנתבעות הפרו את ההסכמים אל מול התובעות, אלא נקבע כי הנתבעות לא יכלו לבסס את ביטול הסכמי שפיר על אי התקיימות התנאים המתלים שנקבעו בהם, שכן להודעת הביטול לא קדמה הודעה סבירה מראש המאפשרת לתובעות לתקן את המצב.
81. הנתבעות הוסיפו וטענו כי התובעות טרם פעלו במחצבה ולא שינו את מצבן וזאת בשל אי השתכללות ההסכם להסכם מחייב היות וטרם הגיע מועד ההשלמה.
82. לטענת הנתבעות, מקום בו הנתבעות התקשרו בהסכם מול ארגיל המהווה מעשה עשוי ושינוי נסיבות מהותי, אין מקום להורות על אכיפת ההסכם.
83. באשר לפגמים בכריתת ההסכם בשל טעות, הטעיה ועושק הפנתה ארגיל לטיעוני הנתבעות.
84. ארגיל הוסיפה וטענה כי בהחלטת המינהל היה כדי לסכל באופן יסודי ומהותי את ההתקשרות שבין הצדדים. בכך שהחלטת המינהל שונתה בסופו של יום אין כדי לשנות ממסקנה זו, שכן, באותה המידה החלטת המינהל יכולה היתה להיוותר על כנה. המועד הקובע הוא המועד בו נמנע ביצוע ההסכם והוא בוטל, ואין בעובדה כי ההחלטה שונתה משום קביעה שכשניתנה היא היתה זמנית. ארגיל טענה כי התובעות בעצמן מודות כי החלטת המינהל לא היתה צפויה ולא ניתן היה לדעת עליה או לצפותה מראש. ארגיל הוסיפה וטענה כי משמעות החלטת המינהל הינה כי התובעות אינן כשירות להפעלת המחצבה ומשלפי הסכם העקרונות התובעות לא היו יכולות להעביר את זכויותיהן והתחייבויותיהן לצד שלישי, התרופה היחידה שעמדה בידי הנתבעות לשם מניעת פגיעה בהן הינה ביטול ההסכם.
85. ארגיל כפרה בטענה שלפיה הנתבעות היו יכולות למנוע את הסיכול. לטענת ארגיל, לאחר מתן הודעת המינהל הראשונה, הנתבעות אפשרו לתובעות לשנות את רוע הגזירה במשך חמישה שבועות, אך התובעות לא הצליחו בכך ולבסוף ניתנה ההחלטה השנייה שהיתה בגדר החלטה סופית ומחייבת. לכן, נטען כי לא ניתן לטעון כי הנתבעות יכלו למנוע את הסיכול ולא עשו כן או חיבלו בכך.
86. ארגיל טענה עוד כי ככל שעמדת התובעות הינה כי אין לראות בהחלטת המינהל כמסכלת את הסכמי שפיר, משמעות הדבר הינה כי יש לראות בתובעות כמי שהפרו באופן יסודי את התחייבותן להפעיל את המחצבה בשל החלטת המינהל שמנעה מהן לעשות כן, ועל כך הנתבעות רשאיות היו לבטל את ההתקשרות עמן. כמו כן, החלטת המינהל הינה משום תנאי מפסיק המביא לאיון ההתקשרות בין הצדדים.
87. ארגיל כפרה בטענת התובעות כי טענת הסיכול מהווה הרחבת חזית והפנתה לכתב הגנתה, ומכל מקום, נטען כי טענה זו נדחתה בפסק הדין בנימוק שמדובר בטענה משפטית שהתובעות היו יכולות להשיב לה בסיכומי התשובה.
88. לכך הוסיפה ארגיל וטענה כי החלטת המינהל הפכה את ההסכמים לבלתי חוקיים וככאלה הם בטלים מעיקרם לפי סעיף 30 לחוק החוזים אף ללא צורך במשלוח הודעת ביטול לשם כך.
89. בנסיבות, נטען על-ידי ארגיל כי התובעות אינן זכאיות לקבלת סעד האכיפה. בעניין זה הוסיפה וטענה ארגיל כי ההסכמים הפכו לבלתי ניתנים לביצוע ואף לבלתי חוקיים כל עוד לא שונתה החלטת המינהל, וזאת רק לאחר 14 חודשים ממועד נתינתה. לטענת ארגיל, חריג זה מוחל לא רק כאשר הביצוע הוא בלתי אפשר לחלוטין, אלא גם כאשר הוא בלתי מעשי כמו גם כאשר סוכל ביצוע ההסכם וכאשר לא התקיים תנאי בהסכם בו היה מותנה ביצוע ההסכם.
90. כן טענה ארגיל כי אין לאכוף את ההסכם מאחר שמדובר במערכת יחסים ארוכת טווח של עשרות שנים אשר לשם יישומו דרושים שיתוף פעולה ופעילות אינטנסיבית של התובעות בתוך הטריטוריה של הנתבעות, דבר המצריך מידה גבוהה של אמון בין הצדדים. ארגיל טענה כי ההסכם מבוסס על אמון אישי ולפיכך גם הוסכם בהסכם העקרונות כי שפיר לא תהא רשאית להעביר את זכויותיה במחצבה. הסכסוך דנן מעיד על אובדן האמון בין התובעות לנתבעות.
91. בנוסף נטען על-ידי ארגיל כי האכיפה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין. לטענת ארגיל התנהלות התובעות בחתימה על הסכם העקרונות, לרבות הטלת האחריות להשגת ההיתרים על הנתבעות, שאין להן כל הבנה בתחום, ובמיוחד בחתימה על התוספת להסכם בשנת 2011 שמטרתה היתה לרכוש בנזיד עדשים את המחצבה ולנשל את הנתבעות מנכסיהן, כמו גם התנהלות התובעות בכל הנוגע לביצוע הסכמי שפיר היוותה התנהלות פסולה המהווה חוסר תום לב שיש בו כדי להצדיק הימנעות מאכיפת ההסכמים.
92. בנוסף, לטענת ארגיל בהתנהלות הנתבעות לא נפל כל פגם מוסרי. זאת, אף אם ביטול ההסכמים נעשה שלא כדין, עדיין הביטול נעשה בתום לב מתוך הבנה כי המצב המשפטי מאפשר להן זאת, וכן לאור ההנחיות המפורשות של המינהל לנתבעות לפעול בדרך זו.
93. לאחר ביטול ההסכמים, נעשתה התקשרות עם ארגיל ובכך נוצר מעשה עשוי וכן שינוי נסיבות מהותי, אשר מצדיק כשלעצמו הימנעות מאכיפת ההסכמים.
94. יתרה מכך, ארגיל השקיעה סכומי כסף נכבדים במסגרת ההתקשרות עם הנתבעות ואף וויתרה על רווח של מיליוני שקלים שהיתה יכולה להרוויח במחצבה אחרת, כדי לאפשר את ההתקשרות עם הנתבעות. בנסיבות אלה יש להביא בחשבון גם את הנזקים שייגרמו לארגיל כתוצאה מהענקת סעד של אכיפת הסכם.
דיון:
95. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות וארגיל לעושק, טעות והטעיה.
96. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי:
"18. מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."