19. אוסיף ואומר עוד זאת: בהתאם לגישתי, לנוכח השפעתן הפוטנציאלית והממשית של הצהרות דרעי על ההליך הפלילי, אין חשיבות לכך שעל-פי חוק היסוד במתכונתו המתוקנת מתקיימים בו תנאי הכשירות הפורמליים לכהונה בתפקיד שר. במובן זה, תיקון מס' 11 לא מעלה ולא מוריד בכל הקשור לסוגיית המניעות החלה על דרעי. יחד עם זאת, ולמען הסר ספק, אציין כי אני מסכימה להנמקתה של חברתי הנשיאה באשר לכך שהתיקון לחוק היסוד אכן שינה מן המצב המשפטי הקודם, ולא היה בבחינת "חוק מבהיר" בלבד. בשלב זה, אפנה להצגת גישתי.
השתק, תום לב וחובת הגינות של הפרט
20. בעיקרו של דבר, אני סבורה שעניינו של דרעי נופל לגדרו של עיקרון משפטי ותיק שנים שנקלט לשיטתנו עוד מדיני היושר של המשפט האנגלי, הוא עקרון ההשתק (ראו: ע"א 23/49 חברת י. צגלה ושות' בע"מ נ' אהרון חיות בע"מ, פ"ד ד 475, 485-484 (1950) (להלן: עניין צגלה)). כידוע, משמעותו המשפטית המסורתית של עקרון ההשתק היא פשוטה: כאשר אדם יוצר מצג מסוים בכוונה להשפיע על התנהלותו של הזולת, ואחרים אכן הסתמכו עליו, אותו אדם יהיה מנוע מלהתכחש לו בדיעבד ולפעול בניגוד אליו (ראו: גבריאלה שלו "הבטחה, השתק ותום-לב" משפטים טז 295, 310 (1986)). עיקרון משפטי זה מושתת על אדנים של צדק ויושר, מתוך הבנה יסודית כי "אין זה מן הראוי, כי המתאר יהנה מהתיאור המוטעה, אם ע״י תאורו הביא אדם אחר לידי מעשה מסוים" (עניין צגלה, בעמ' 485). במובן זה, תחולתה של דוקטרינת ההשתק מתקשרת אף לפריסתו הרחבה של עקרון תום הלב במשפט הישראלי (ראו למשל: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94, 101-100 (1993); בג"ץ 7852/98 ערוצי זהב ושות' נ' שרת התקשורת, פ"ד נג(5) 423, 428 (1999)) ובכלל זה גם במשפט הפלילי הדיוני (ראו: רע"פ 8083/10 בכור נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (7.4.2011)). במלים אחרות, עסקינן במחסום משפטי מהותי שנועד בעיקרו לשמור על טוהר ההליך המשפטי ולמנוע תוצאות בלתי מוצדקות הנובעות מהשגת הקלה או יתרון בדרך פסולה (באופן כללי, ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 99-90 (מהדורה שנייה 2018)).
21. מעבר לכך, ובמבט רחב יותר, ניתן לומר כי עקרון ההשתק בהקשר הנדון בפנינו, דהיינו בהתנהלותו של הפרט אל מול גופי המדינה, קשור בטבורו בהכרה המשפטית, ולו הכרה מתוחמת, בקיומה של חובת הגינות המוטלת על הפרט כלפי רשויות השלטון, לצד חובת ההגינות (הנרחבת יותר) שחלה על הרשויות כלפי כל אחד ואחד מיחידי הציבור. חובת ההגינות המוטלת על הפרט, במצבים מסוימים, נדונה בהרחבה בבג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998) (להלן: עניין קונטרם). אכן, במהלך השנים שחלפו מאז ניתן פסק הדין, הובעו דעות שונות ביחס להיקפה הראוי של חובת ההגינות שמוטלת על אדם כלפי הרשות. מטבע הדברים, חובת ההגינות במישור זה עשויה ללבוש צורות שונות בהתאם לאופי ההתנהלות ולמאפייניו הקונקרטיים של המקרה (ראו למשל: עש"ם 5246/99 אהרוני נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(1) 481, 489 (1999)). יחד עם זאת, ניתן לומר כי בשלב הנוכחי, כבר זכתה חובה זו להכרה במצבי "גרעין" של אי-הגינות בולטת בהתנהלותו של הפרט (ראו: ע"א 8189/11 דיין נ' מפעל הפיס, פסקה 40 (21.2.2013); עע"ם 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל (25.2.2015); ע"א 3604/13 מנהל רשות המסים נ' אייזינגר (10.5.2015)). כך למשל, התכחשות להתחייבות או למצג קודם של הפרט בפני הרשויות עשויה לעלות בנסיבות המתאימות לכדי הפרה של חובת ההגינות, המקימה מניעות כלפיו (ראו והשוו: בג"ץ 1930/94 נתן נ' שר הביטחון, פ"ד מח(4) 643, 657-655 (1994); עניין קונטרם, בעמ' 322; ע"א 8958/10 עיריית רמת השרון נ' טו-מז חברה קבלנית בע"מ, פסקה 16 (9.7.2012); עע"ם 6945/21 ק.מ. מדף 4 בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 18 (18.11.2021)).
22. על רקע תשתית נורמטיבית זו, אפנה עתה לבחון את משמעות התנהלותו של דרעי בבית משפט השלום.
23. במקרה דנן, כאמור, המצג שיצרו דרעי ובא-כוחו בהצהרותיהם נעשה בפני נשיא בית משפט השלום שישב בדין. ואולם, הוא לא היה מכוון באופן "אישי" לשופט המסוים שדן בתיק. מושכלות יסוד הן כי השופט שדן בעניינו של כל אדם, ועל אחת כמה וכמה בעניינים פליליים, אינו יושב שם ב"כובעו" כאדם פרטי. השופט היושב בדין עושה זאת מכוח הסמכות שהוענקה לו בחוק וככזה הוא פועל בשם המדינה, ולמעשה בשם האינטרס הציבורי הכללי באכיפת הדין. פסיקתו של בית משפט זה כבר הבהירה כי "מעת מינויו פועל השופט כנאמן הציבור שדרכו היא 'דרך הנאמן, שמשלו אין לו ולא כלום וכל אשר הוא עושה כשליח הציבור עושה הוא'" (בג"ץ 6301/18 פוזננסקי כץ נ' שרת המשפטים, פסקה 62 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (27.12.2018)). באופן יותר כללי, יפים לענייננו הדברים הבאים:
"אכן, בית-המשפט הוא זרוע של המדינה. כאשר בית-המשפט מדבר, המדינה מדברת, וכאשר בית-המשפט פועל, המדינה פועלת" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שלישי: פרשנות חוקתית 663 (1994)).
24. בהתאמה, ההתחייבויות שנוטל על עצמו בעל דין בהליך פלילי, והמצג שהוא מציג בפני בית המשפט העומד לגזור את דינו, אינם מכוונים אך כלפי השופט באופן אישי, אלא כלפי המדינה בכללותה. בהיבט זה, בית המשפט מייצג את האינטרס הציבורי שהמדינה ומוסדותיה מופקדים עליו. על כן, יש לראות את המצג שיצר דרעי ככזה שנעשה כלפי המדינה במובן הרחב. בנקודה זו יש לחדד פעם נוספת כי אף הבהרת הפרקליטות באשר למהות ההסכמות בינה ובין דרעי אינה משנה בהקשר זה. לדבריהם של דרעי ובא-כוחו בפני בית משפט השלום יש כוח משל עצמם במנותק מעמדת התביעה, ולמקרא גזר הדין ניתן להתרשם בבירור כי הם אף הותירו את רישומם מבחינת אופן סיומו של ההליך הפלילי ותוצאותיו.
25. כך, הלכה למעשה, וכפי שנלמד מהפירוט של השתלשלות הדברים, אני סבורה כי אופן התנהלותו של דרעי, ובכלל זה ניסוח הדברים מטעמו, הקים יסוד סביר למסקנה לפיה יש בכוונתו לפרוש מעיסוקיו הפוליטיים בכנסת ובממשלה לפרק זמן ממושך ומשמעותי, כזה הנפרס לכל הפחות על פני מספר שנים. לא בכדי כך הובנו הדברים על-ידי בית משפט השלום בציינו כי "הנאשם לא ייגע עוד בצרכי ציבור הכורכים בתוכם עיסוק כלכלי, וזאת בשל התרחקותו מהזירה הציבורית". בכלל זה יש לחזור ולהדגיש את דבריו של דרעי על ההתלבטות הקשה שליוותה את החלטתו להתפטר מהכנסת ועל שאיפתו להשקיע את הזמן שנשאר לו בצרכי ציבור – גם אם לא מהכנסת. בחירה זו הוצגה על-ידי בא-כוחו כחלק ממהלך רחב של לקיחת אחריות שיש לו השלכות כבדות על דרעי. בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את הגרסה לפיה הדברים הובנו באופן שגוי – אלא, דומה שהם הובנו באופן המתבקש והפשוט בנסיבות העניין. זאת ועוד, בהקשר זה לא ניתן להתעלם מן העובדה כי מדובר בבעל דין שאינו נעדר תחכום וידע, מי שמילא שורה של תפקידים ציבוריים רמים לאורך השנים, ואשר בעברו, כפי ששב והוזכר לאורך ההליך שבפנינו, רקע קודם בהליכים פליליים בבתי המשפט. כל זאת, כאשר הוא מלווה בייצוג משפטי מקצועי ובהכוונה לאורך כל שלבי הגיבוש של הסדר הטיעון ואישורו בבית משפט השלום. בנסיבות אלו ניתן היה לצפות כי כל מילה וכל מצג מצדו של דרעי ובא-כוחו ייעשו בשום שכל ובמחשבה תחילה, תוך הבנה של ההשלכות שעשויות לנבוע מכך ביחס להליך הפלילי ולתוצאותיו.
26. למעשה, יש להדגיש כי במקרה שבפנינו המצג האמור נעשה כחלק מרצונם הברור של דרעי ושל בא-כוחו להוביל לאימוצו של הסדר הטיעון שהושג, לרבות לעניין אי-התערבותו של בית משפט השלום בעונש שהוסכם על הצדדים. ויודגש, אימוצו של העונש המוסכם היה בעל חשיבות רבה מבחינתו של דרעי, בשים לב להשלכות הברורות שעלולות היו להיגרם באם היה נגזר דינו לעונש מאסר בפועל, ובכלל זה על כשירותו לכהן בתפקידים ציבוריים.
27. כידוע, במסגרת הוראות חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), כפי שעוגנו בחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון מס' 113), התווה המחוקק מנגנון סדור של שיקולים לאורם נדרש בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם וכן את העונש המתאים לענייננו הקונקרטי של הנאשם בתוך אותו המתחם (ראו: סימן א'1 לחוק העונשין שכותרתו היא "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה"). בכלל זה, בבואו לקבוע את העונש המתאים רשאי בית המשפט להתייחס, בין היתר, ל"פגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו", ל"נזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו"; ל"נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב"; וכן ל"מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה" (ראו בהתאמה: סעיפים 40יא(1) ו-(3)-(5) לחוק העונשין). על רקע זה, מובן כי להתנהלותו של הנאשם בגדרי ההליך הפלילי, לרבות כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרותיו ביחס לכוונותיו העתידיות ולמגבלות שהוא נכון ליטול על עצמו מיוזמתו, עשוי להינתן משקל בגזירת דינו. במלים אחרות, התחייבויותיו של הנאשם, אף כאשר הן נעשות שלא כחלק "רשמי" מן העונש, עשויות ללמד על מידת האחריות שנטל ועל גודל הנזק שצפוי להיגרם לו בהמשך חייו כתוצאה ממעשיו ומההרשעה. כך למשל, ובקרבה לענייננו, הדברים עשויים לבוא לידי ביטוי מעשי במקרים של פרישת הנאשם מתפקידו והפסקת עיסוקו. לעתים הדבר נעשה מיוזמתו של האדם הנוגע בדבר (ראו: ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (31.12.2007). להחלטה דומה בהקשר של הליכי משמעת, ראו והשוו: עש"ם 8431/01 מדינת ישראל נ' דנינו, פ"ד נו(2) 577, 581-580 (26.12.2001)). במקרים אחרים, מדובר בתולדה של סנקציות ציבוריות שאינן תלויות בהליך הפלילי (ראו: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 377 (1996) או של ההרשעה עצמה (ראו: ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 29 (1995)).
28. עוד יש להבהיר כי שיקולים אלו, המתווים ברגיל את מלאכת גזירת הדין, רלוונטיים אף כאשר עסקינן בהחלטתו של בית המשפט לאמץ או לדחות הסדר טיעון, לרבות כאשר הוא כולל עונש מוסכם. כידוע, "נקודת המוצא לכל דיון הנוגע להסדרי טיעון הינה כי תפקיד גזירת הדין מוטל על שכמו של בית המשפט. על בית המשפט רובצת האחריות לאזן בין זכויות הנאשם ובין אינטרס הציבור, כך הוא בכל הליך פלילי, וכך הוא גם כאשר בא בפני בית המשפט הסדר טיעון בין הצדדים" (ראו: ע"פ 3193/07 טבאגה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (2.4.2009)). אישור הסדר טיעון בידי בית המשפט אינו אוטומטי. בית המשפט הפלילי אינו כבול להסדר הטיעון ובוודאי שאינו משמש חותמת גומי. ביכולתו לסטות מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בנסיבות שראוי לעשות כן (ראו למשל: בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 644-643 (2008) (להלן: בג"ץ 5699/07)). בהתאם, כבר בעבר קבע בית משפט זה כי "קיומו של הסדר טיעון הוא שיקול מרכזי בשיקוליו של בית-המשפט הגוזר את העונש. ככלל, בית-המשפט יראה לקיים את הסדר הטיעון בשל הטעמים הקשורים בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון. עם זאת תמיד חייב בית-המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה" (ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 608 (2002) (להלן: ע"פ 1958/98), ההדגשה הוספה). תפישה זו נותרה על כנה גם לאחר תיקון מס' 113 לחוק העונשין, ובהקשר זה הובהר כי "אין בקביעת טווח ענישה מוסכם על ידי הצדדים כדי להשפיע על קביעת מתחם הענישה ההולם בגין ביצוע העבירה" (ע"פ 1548/18 גיא נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (28.11.2018); ראו גם: ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-15 (4.12.2013)). כמו כן, נקבע זה מכבר כי בטרם יכריע בית המשפט אם לקבל הסדר טיעון או לדחותו, עליו לתת דעתו גם ל"אינטרס הציבורי שבהשגת הודיית הנאשם ובקבלת אחריותו למעשיו" (ראו: ע"פ 1958/98, בעמ' 609. עוד על משקלה של קבלת אחריות והכרה מצד הנאשם במעשיו בהחלטה על אישור הסדר טיעון, ראו: ע"פ 2021/17 מצגר נ' מדינת ישראל, פסקאות 24-23 (30.4.2017)). בהקשר זה יש להזכיר, בהתייחס לענייננו, כי לעיתים הסדרי טיעון עשויים לכלול אף התחייבות מפורשת מצד הנאשם להתפטר מתפקידו (ראו: בג"ץ 5699/07, בעמ' 624. כדוגמה, ראו למשל גם: ת"פ (שלום ת"א) 13977-01-17 מדינת ישראל נ' ליברזון (7.3.2017)). לנוכח זאת, אך מובן הוא כי גם במקרה זה יכול היה בית משפט השלום להחמיר בעונשו של דרעי מעבר לעונש המוסכם בהסדר הטיעון, ככל שהיה מתרשם כי יש מקום לעשות כן.
29. המסקנה הנלמדת מהאמור לעיל היא כי להתנהלותו של דרעי במסגרת ההליך הפלילי, ובאופן קונקרטי למצג הברור שיצר בפני בית משפט השלום באשר לטיב פרישתו ולנטילת האחריות הנובעת ממנה, ניתן משקל של ממש, שפעל לטובת אישורו של הסדר הטיעון שהוצג על-ידי הצדדים. בהתחשב בכך, אין לשלול את האפשרות שבית משפט השלום היה מחמיר בעונשו של דרעי מעבר לעונש שעליו הסכימו הצדדים בהסדר הטיעון, אלמלא היה מצהיר על פרישה ממושכת מהחיים הפוליטיים. מאפייניו המיוחדים של מצב דברים זה מבטאים אפוא הפרה של חובת ההגינות של דרעי כלפי בתי המשפט, ולמעשה כלפי רשויות המדינה בכללותן, המונעת ממנו לפעול בניגוד למצג שהציג. למעשה, ענייננו הוא מקרה "גרעיני" של הפרת חובת הגינות מצד הפרט – חזרה ממצג ברור, שניתן כדי לקבל הטבה או הקלה במשפט פלילי, וזאת בסמוך לאחר סיומו של ההליך. לכל הפחות, הדברים הטילו על דרעי להסיר בזמן אמת את הרושם שדבריו יצרו, ואשר לשיטתו היה רושם מוטעה. אכן, אילו עמדו דבריו של השופט בהליך הפלילי לבדם, ניתן היה לומר כי הם נאמרו על דעתו בלבד. אולם, כפי שהראיתי, הדברים לא היו קלוטים מן האוויר. הם מבוססים על מצגים מפורשים שהוצגו לבית המשפט ונועדו לשכנעו כי הסדר הטיעון הוא ראוי. ואמנם, במישור המעשי, דרעי ובא-כוחו הצליחו בכך, לפחות במובן זה שבית המשפט אכן גזר עליו את העונש שעליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון.