בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 35921-04-20 שטיינברג ואח' נ' מרכז אירועים שירה חדשה בע"מ ואח'
לפני כבוד השופטת חנה מרים לומפ
התובעים .1 נתן נח שטיינברג
.2 TOP INVESTMENTS LTD
באמצעות ב"כ עוה"ד אלי פרי וראובן ביטון
נגד
הנתבעים .1 מרכז אירועים שירה חדשה בע"מ
.2 מאיר חזוני
באמצעות ב"כ עו"ד מוני עזורה
.3 ישראל יהושע הרצברג – עניינו הסתיים
.4 הר דשה השקעות בע"מ – עניינה הסתיים
.5 דניאל ביטון – עניינו הסתיים
.6 משה וויס – עניינו הסתיים
.7 אדיר כהן – עניינו הסתיים
פסק דין
התובעת 2, Top Investments LTD (להלן: "טופ"), היא בעלת 50% ממניות חברת ש.ח.מ.ן (בפירוק) (להלן: "החברה"), שהחזיקה בזכויות ב"שירת ירושלים", אולם אירועים בירושלים (להלן: "העסק"). לטענת התובעים, הזכויות בעסק נגזלו מהם על ידי הנתבעים שלא כדין. התובעים עתרו לסעד כספי המגלם את גובה השקעתם בעסק, סעד כספי נוסף המגלם את חלקם ברווחים שהתקבלו ממכירתו, וכן צו למתן חשבונות. לחילופין, עתרו לסעד הצהרתי לפיו התובעים הם בעלי מחצית הזכויות בעסק, החל מיום 15.8.2011, וסעד הצהרתי נוסף לפיו התובעים זכאים לרווחי העסק החל מיום זה. עוד התבקש צו מניעה לפיו העסק לא יופעל, אלא באמצעות התובעים.
רקע עובדתי
1. תובע 1 מר נתן שטיינברג (להלן: "נתן") הוא הבעלים של טופ, חברת חוץ (למוכ"ז). נתבע 2 מר מאיר חזוני (להלן: "חזוני"), מחזיק אף הוא ב-50% ממניות החברה, והוא בעל המניות היחיד בחברה "מרכז אירועים שירה חדשה בע"מ" (להלן: "החברה המחזיקה") והבעלים של הנוכחיים של העסק (להלן ביחד: "הנתבעים").
2. העסק הוא אולם שמחות המשמש בעיקר את המגזר החרדי והוא מצוי במבנה מושכר הממוקם ברחוב כנפי נשרים 64 בירושלים. מקימו של העסק היה חזוני, והוא זה אשר הכשיר את המבנה לשמש כאולם אירועים.
3. חזוני וטופ גמרו בדעתם להיות שותפים בעסק. על כן, טופ, באמצעות מר נחמן שטיינברג בנו של נתן (להלן: "נחמן"), חתמה ביום 10.8.2011 על הסכם מייסדים עם חברת "בשמחת ירושלים 2011 בע"מ" שבבעלותו של חזוני, להקמת החברה (להלן: "הסכם המייסדים"). בהסכם זה, ובהסכם נוסף שכותרתו "הסכם הלוואת בעלים" שגם החברה הייתה צד לו, נקבע כי "שטיינברג" (כמשמעו שם טופ באמצעות נחמן) ילווה לחברה 3,250,000 ₪ (להלן: "הסכם הלוואת בעלים"). הסכם שלישי שכותרתו "הסכם למכירת עסק" (להלן: "הסכם המכירה") נחתם בין החברה לבין חברת "שמחה אירועים 2007" בו נקבע שבעבור רכישת העסק תשלם החברה 2,850,000 ₪ לחברה זו. תשלומים אלה הומחו על פי ההסכם לחזוני.
4. הסכם נוסף נערך בין החברה לחזוני בו נקבע, כי החברה תעסיק את האחרון כמנכ"ל ומנהל העסק (להלן: "הסכם העסקה"). בהסכם אף נקבע, כי חזוני "יקדיש את כל מרצו לחברה ויימנע מכל מעשה או מחדל שיש בהם או שעלול להיות בהם או בתוצאותיהם פגיעה בהצלחת החברה, במוניטין החברה או בעסקיה".
5. כעבור זמן, התובעים חשו כי חזוני אינו ממלא את תפקידו נאמנה, ולאחר ישיבת דירקטוריון שנערכה ביום 9.4.2013 (להלן: "ישיבת הדירקטוריון") בה העלו בפניו את טענות אלה, פתחו בהליכים משפטיים כנגדו. ביום 7.7.2013 הגישו התובעים ונחמן תביעת קיפוח כנגד חזוני (ת"א 13714-07-13) (להלן: "תביעת הקיפוח"). במסגרת תובענה זו נטען, כי חזוני מועל בכספי החברה ומנהלה באופן שפוגע בה ומיטיב עמו אישית. ביום 23.6.2014 ביקשו התובעים שם למחוק את התובענה, וביום 2.7.2014 הורה בית המשפט על מחיקתה.
6. ביום 2.2.2014, במהלך תביעת הקיפוח, הודיע חזוני, כי החברה הפסיקה את פעילותה באולם האירועים ביום 31.12.2013.
7. ביום 22.7.2013 הוגשה בקשה (פר"ק 40583-07-13) (להלן: "הפר"ק הראשון") למתן צו להקפאת הליכים, ולמינוי נאמן לניהול החברה למכירת החברה כעסק חי. הבקשה נדחתה בידי בית המשפט, בנימוק כי "מדובר בחברה פעילה, מצליחה ומשגשגת, שמאזניה מעידים על רווחיותה".
8. תביעת נוספת הוגשה כנגד החברה ביום 15.9.2014 (פר"ק 37760-09-14), וביום 11.12.2014 ניתן צו לפירוק החברה. ביום 30.4.2019 מונה עו"ד באסם כרכבי כמנהל מיוחד לבדיקת תביעות חוב עובדים.
9. ביום 24.12.2013 נרשמה החברה המחזיקה ברשם החברות, כשמניותיה חולקו שווה בשווה בין נתבעים 3-6 (להלן: "קבוצת המשקיעים") ומחזיק נוסף בשם יצחק וייס (להלן: "יצחק"). העסק עבר לידיה של החברה המחזיקה והיא מפעילת אולם האירועים מיום 1.1.2014 ועד ליום זה.
10. ביום 6.4.2014, העביר יצחק לנתבע 7, אדיר כהן (להלן: "אדיר"), 15% ממניותיו בחברה המחזיקה. ביום 21.12.2014 העביר לה יצחק 17.5% נוספים ממניותיו וביום 6.12.2014 את יתרת מניותיו, כך שבסך הכל הועברו לאדיר 50% ממניות החברה המחזיקה.
11. ביום 20.6.2016 מכרו נתבעים 3-6 את מניותיהם בחברה המחזיקה, בשיעור 50% לאדיר, כך שבמועד זה החזיק האחרון בכלל מניות החברה המחזיקה.
12. אדיר העביר ביום 4.7.2017 את כלל מניות החברה המחזיקה לידי מיכאל חיים חזוני, בנו של חזוני (להלן: "מיכאל"), ללא תמורה. ביום 13.5.2018 מונה מיכאל כדירקטור יחיד בחברה המחזיקה. כלל מניות החברה המחזיקה הועברו ממיכאל לאביו ביום 24.11.2019.
13. ביום 27.4.2020 הוגשה תובענה זו.
ההליכים בתובענה דנן
14. בד בבד עם הגשת התובענה דנן, הגישו התובעים בקשה למתן סעד זמני ביום 27.4.20 נגד הנתבעים 1-2, שעניינו איסור דיספוזיציה במניות החברה המחזיקה, וכן איסור על העברת פעילות העסק לכל גורם אחר. לאחר דיון שנערך, ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה תיאסר דיספוזיציה, כאמור, וכן תיאסר העברת זכות השכירות בעסק לכל גורם אחר עד מתן פסק דין או עד תום תקופת השכירות.
15. הנתבעים הגישו בקשה להפקדת ערובה ביום 29.1.2021, לה נעתרתי לאחר שמצאתי, כי קיים חשש ממשי לאי־פירעון מצד התובעים, וכן בהתחשב בסיכויי התביעה כפי שהוערכו באותו מועד.
16. הנתבעים הגישו בקשה נוספת, לדחיית התביעה על הסף. בבקשה נטען, כי לתובעים לא עומדת עילת תביעה עצמאית, אלא עילת התביעה, ככל שישנה, עומדת לחברה; לכן, כך נטען, היה על התובעים להגיש תביעה נגזרת לפי סעיף 189 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). טענה מרכזית נוספת שעלתה, היא שחברת טופ אינה יכולה להגיש תביעה בישראל נוכח היותה חברת חוץ. הוריתי על דחיית הבקשה לאחר שמצאתי שלתובעים עומדת עילת תביעה עצמאית, הנפרדת מזו של החברה, וכן שלחברת טופ עומדת הזכות להגשת תביעה.
17. בהסכמת הצדדים, ניתן ביום 4.4.2022 פסק דין בעניינו של נתבע 7, בו נקבע שעליו להמציא לידי התובעים חשבונות, כמבוקש בסעיף 101.4 לכתב התביעה.
18. פסק דין נוסף ניתן ביום 1.6.2022 בהסכמת הצדדים, בו נקבע כי התביעה נגד נתבעים 3-6 תדחה ללא צו להוצאות.
19. לאחר הסיכומים ובטרם מתן פסק דין, הוגשה ביום 6.12.22 בקשה להוספת ראיה חדשה מטעם התובעים – שהתקבלה, תוך שנקבע דיון ביום 29.12.22 בו ניתן לצדדים לחקור את העדים הרלוונטיים הקשורים בראיה. בהחלטה מיום 20.12.2022, על רקע טענות הנתבעים לפיהן הראיה החדשה מזויפת, נקבע סד זמנים בו יינתן להם ולמומחה מטעמם לעיין בה. ברם, חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים בעניינה של הראיה החדשה, הוגשה מטעם רו"ח ולא מטעם מומחה פורנזי. לאחר סד הזמנים האמור, ערב הדיון בראיה החדשה, הוגשה בקשה נוספת מטעם הנתבעים לאפשר למומחה פורנזי מטעמם לעיין בראיה שלא במשרדי ב"כ התובעים, על מנת שיבוצעו על ידי המומחה הבדיקות המתאימות; נקבע בהחלטה שהבקשה תבחן לאחר הדיון שנקבע בראיה החדשה. משבדיון שנערך הודה חזוני, בניגוד לטענות לזיוף, כי הוא אכן חתם על המסמך, כפי שיוצג להלן, ומשהסוגיה לא נזכרה בבקשה שהגישו הנתבעים לאחר הדיון, לא היה מקום לבחינת המסמך בידי מומחה פורנזי מטעם הנתבעים.
המסד העובדתי
20. לב המחלוקת העובדתית בין הצדדים נעוץ בשתי שאלות: הראשונה, סיבת קריסתו של העסק – האם מדובר על השקעה כלכלית שלא צלחה, או שמא חזוני מעל בכספי החברה, וביקש לנשל את התובעים מחלקם בעסק. השנייה, האם חזוני הרוויח מחלקם של התובעים במוניטין ובציוד של העסק שלא כדין. שאלה נוספת קשורה בטענת ההתיישנות שמעלים הנתבעים, והיא, אימתי ידעו התובעים על הולדת עילת התביעה נגד חזוני. שאלה אחרת הטעונה הכרעה, היא האם חברת טופ הייתה אישיות משפטית קיימת במועד הגשת התביעה. ההכרעה בשאלות אלה נשענת על העדויות שנשמעו ועל מסמכים שהוגשו מטעם הצדדים. תחילה אבחן את המסמכים שהוגשו, ובהמשך אבחן את העדויות.
עיקרי המסמכים שהוגשו
21. מעבר להסכמים בין הצדדים שנזכרו לעיל, הצדדים הגישו מספר רב של מסמכים נוספים. אעמוד על המסמכים העיקריים שהוגשו, כדלהלן:
א. חוזה שכירות בין סלמר פיתוח בע"מ (להלן: "סלמר") לחברת "שמחה אירועים 2007" – לפיו לחברה האופציה, בכפוף לעמידתה בתנאי החוזה, לשכור את האולם עד ליום 31.12.2018. כמו כן, צורף מכתב ששלחה סלמר בעלת האולם לחברה ביום 6.10.2013, שכותרתו "הפרה יסודית של הסכם השכירות" לפיו שיק בגובה 160,635 ₪ חזר והחברה התבקשה לשלמו, אחרת יינקטו נגדה צעדים משפטיים.
ב. מסמך בכתב ידו של חזוני מיום 14.11.2012 – בו נכתב: "היום הסתיימה ההשקעה של נחמן שטיינברג באולם ושולמו כל התשלומים לפי החוזה באולם שירת ירושלים".
ג. פרוטוקול ישיבת דירקטוריון החברה מיום 9.4.2013 – הכולל תיעוד דיון שבו מעלים התובעים ונחמן בפני חזוני את הטענה שהוא מעל בכספי החברה.
ד. הודעות על העברת מניות בחברה פרטית מרשם החברות – המתעדות את העברת מניות החברה המחזיקה מקבוצת המשקיעים לאדיר, מאדיר למיכאל בנו של חזוני וממיכאל לאביו.
ה. חוזה הזמנת אירוע מיום 11.4.2014 – שנערך בין מרכז אירועים שירה חדשה לבין אסתי שרייבר ועניינו חתונה שתיערך באולם. החתום על הסכם זה בשם העסק הוא חזוני.
ו. תיעוד כספים שנטען שמשכו התובעים מהחברה המחזיקה – המדובר בקבלות בכתב יד, וכן תיעוד של העברות בנקאיות והפקדת שיקים.
ז. הסכם בין קבוצת המשקיעים לחזוני (להלן: "הראיה החדשה") – שבחלקו העליון נכתב: "הקמת חברה להפעלת אולם שירת ירושלים", בו נקבע כי קבוצת המשקיעים תזרים סך 2,000,000 ₪ לחברה המחזיקה שיירשמו כהלוואת בעלים. מתוך סכום זה, 300,000 ₪ + מע"מ ישולמו לבעל הרכוש באולם. כמו כן סך של 1,200,000 ₪ יינתן כהלוואה לחזוני כדי לפדות הלוואות שיש לחברה לשלמה פרלמן (להלן: "פרלמן"). 165,000 ₪ נוספים הוקצו לתשלום שכירות, ויתרת הסכום הנותר לפעילות האולם.
ח. מסמך ה/2 – בו מופיעות הוראותיו של חזוני לגבי העברתם של כספים, לרבות 370,000 ₪ לאדיר.
22. בנוסף למסמכים הללו, צורף גם פסק הדין בהליך הפר"ק הראשון מיום 20.8.2013 – בו נקבע ביחס לחברה, כי: "מדובר בחברה פעילה, מצליחה ומשגשגת שמאזניה מלמדים על רווחיותה". בית המשפט ציין כי לפי התרשמותו בקשת הקפאת ההליכים מכוונת במהותה לכפות על נחמן וטופ למכור את החברה לצד שלישי בתמורה נמוכה תוך נישולו מזכויותיו בחברה. כמו כן, עמד בית המשפט על כך שהסכומים שהתקבלו עבור ההשקעה בחברה – 750,000 ₪ לפי חזוני ואילו לפי נחמן סכום פחות מכך – מעוררים "תהיות קשות לגבי מקום הימצאותם של כספי השקעה אלה".
עדויות העדים
נחמן שטיינברג
23. נחמן הצהיר, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה שימש כמנהל בחברת טופ ובחברה. בחקירתו הנגדית נשאל מי מחזיק בשטר הבעלות בחברה והשיב שהוא היה בחזקתו בעבר, אך כיום מחזיק בו אביו (עמ' 33). נחמן נשאל האם החברה קיימת כיום, והאם ברשותו מסמכים על כך ששילם את התשלומים הנדרשים להחזקת החברה, והשיב שהיא עודנה קיימת.
24. נחמן נשאל מתי הרגע הראשון בו הבין שחזוני מרמה אותו, והשיב שמדובר בתקופה של "מספר חודשים אם לא יותר" לאחר ה-15.11.2012 (עמ' 53-54), והוסיף שמדובר בישיבת הדירקטוריון מיום 9.4.2013 (עמ' 54, שורות 3-9). נחמן נשאל מדוע המתין עד אפריל 2020 להגשת התביעה וציין, כי אירע סכסוך עם עורך הדין שטיפל בנושא ושלאחר שתמו העניינים עמו התפנו להגשת התביעה דנן (עמ' 56). נחמן אישר שידע לראשונה על הפסקת פעילות החברה בעסק בפברואר 2014, עת הודיע חזוני על כך לבית המשפט במהלך תביעת הקיפוח (עמ' 57). כמו כן, העיד כי לא ידע על כך שלא שולמו דמי שכירות לסלמר (עמ' 71).
25. נחמן הכחיש, כי משך מיליון וחצי ₪ מהחברה; לטענתו גובה משיכותיו עומד על כ-450,000 ₪. הוא הסביר, כי חזוני שהיה בבעיה תזרימית ביקש ממנו ומאביו שיקים, אותם הוא "גלגל". נחמן ואביו הסכימו לכך, כי הם רצו לסייע לחזוני על מנת שיוכל להיות פנוי לניהול האולם (עמ' 66, 89). לפיכך, הפער עליו מצביעים הנתבעים לעניין הכספים שנמשכו, נובע מכך שאלו כספים שהושבו להם מחזוני בתמורה לשיקים שניתנו לו לגלגול – ולא רווחים שמשכו מהחברה (עמ' 70).
26. נחמן נחקר אודות מסמך שכותרתו "סיכום פגישה בין מאיר חזוני לנחמן שטיינברג" (נספח 15 לתצהיר נחמן). הוא נשאל אודות שיק בגובה 1,500,000 ₪ שהופקד לפי מסמך זה לזכות אדם בשל משולם איתן. השיק היה שייך לאביו של נחמן, נתן. נחמן הסביר, כי מדובר באדם שחזוני הורה להפקיד את השיק לזכותו. כשנשאל מיהו משולם איתן השיב "אין לי מושג" (עמ' 84). נחמן נשאל מדוע השיק הופקד לזכותו ולא לזכות החברה, והשיב כי השיק אמור היה להיות מופקד למקום בו חזוני ביקש להפקידו (עמ' 85).
27. נחמן העיד, כי גילה על חובות הארנונה של החברה לעיריית ירושלים רק בזמן הדיון בפר"ק הראשון (מיום 19.8.2013 – ח.מ.ל), שם מסר עורך הדין של עיריית ירושלים מידע זה ואף ציין, כי חזוני הקים בעבר חברות אחרות כדי לחמוק מארנונה (עמ' 97).
28. נחמן הופנה לחוזה השכירות של החברה עם סלמר (נספח 9 לתצהיר נחמן) בו נקבע, כי תקופות השכירות שבגדרו בנויות מאופציות שתוקפן מותנה בעמידה בתנאי ההסכם. נחמן נשאל האם בדק בזמן אמת שהחברה מתנהלת כדין מול סלמר על מנת שהאופציות ייכנסו לתוקף, ועל כך השיב: "מי שהיה מנהל זה לא אני, לא נחמן שטיינברג, זה מאיר חזוני" (עמ' 100).
מיכאל חזוני
29. מיכאל בנו של חזוני העיד, כי הוא במאי ותסריטאי, ובעבר היה תלמיד ישיבה ועבד בעבודות מזדמנות. כשנשאל האם עבד באולם אירועים או רכש אולם אירועים השיב בשלילה (עמ' 103). הוא ציין, שהתבקש על ידי אביו לרשום את הבעלות במניות החברה המחזיקה על שמו בנאמנות. עוד ציין, כי לא היה לו תפקיד במסגרת נאמנות זו, וכי לא קיבל משכורת מהאולם. מיכאל נשאל האם מאז שנפתח אולם "שירת ירושלים" אביו הועסק שם, הוא השיב: "אני חושב, אני לא יודע" (עמ' 105).
אדיר כהן
30. אדיר השיב לשאלונים שנשלחו לו בידי התובעים. בשאלה הרביעית הוא נשאל "האם שלמת כספים למאיר חזוני ו/או למי מטעמו עבור רכישת הציוד באולם שירת ירושלים" והשיב "לא שילמתי כספים".
31. בעדותו מסר אדיר, שהיה בעל חברת כוח אדם למלצרים ושהוא רצה להתפתח, ולפיכך רכש את הציוד של האולם ממאיר חזוני (עמ' 109, שורה 21); מדובר אך בחלק של הציוד ולא בכולו (עמ' 110, שורה 7). הוא מסר, כי אינו זוכר מה הסכום ששילם בעבור רכישת הציוד, אך דובר על סכום הגבוה מהסכום בו מכר אותו בחזרה (370,000 ₪). חלק מהתשלום בוצע באמצעות קיזוז חובות שהאולם היה חייב לו בעד שירותי כח האדם שנתן. הוא העיד, כי אינו זוכר למי שילם את הכסף (עמ' 112, שורה 6). בהמשך עומת עם הסתירה בין גרסה זו לבין הגרסה שמסר במענה לשאלון לפיו לא שילם כספים בעד הציוד, והשיב שאינו זוכר את הפרטים, אך רוב התשלום נעשה באמצעות קיזוז (עמ' 115).
32. אדיר ציין, כי ההסכם למכירת ציוד האולם בחזרה לחברה המחזיקה מיום 24.12.2013 (נספח 3 לתצהיר נחמן) נערך מול הרצברג ושחזוני לא נכח בעת שנערך. מכירת הציוד לראשונה נעשה כ"שנה שנתיים" לפני כן (עמ' 111, שורה 1).
33. אדיר נשאל על נסיבות כניסתו לחברה כבעל מניות. הוא העיד, שמשום שלחברה המחזיקה היה חוב כלפיו בעד השירותים שסיפק לה, הוא קיבל את המניות ללא תמורה. לאחר מספר חודשים הוא קיבל 17.5% נוספים ממניות החברה המחזיקה מיצחק ללא תמורה כי "הוא ברח" ולא רצה להחזיק במניות. גם את מניות קבוצת המשקיעים קיבל ללא תמורה (עמ' 117). אדיר, בתורו, העביר את מניות החברה למיכאל ללא תמורה. הוא נימק את מעשיו, בכך שהסתבך בעסקיו באולם אחר בשם "אולמי האצולה", ולכן רצה להיפטר מחלקו בחברה המחזיקה. כשנשאל מדוע הוא העביר את המניות על שמו של מיכאל ולא על שם אביו, השיב כי אינו יודע, ושהדבר נעשה כך לבקשת חזוני (עמ' 118). אדיר נשאל מי ניהל את האולם כשזה היה בבעלותו, והשיב שבהתחלה צחי וייס, ולאחר מכן אדם בשם "אוריאל משהו", וכי הוא לא זוכר ש"היה בלאגן"; מכל מקום, הוא ציין שחזוני חזר לעבוד באולם בערך בתקופה שבה העביר למיכאל את המניות (עמ' 119). אדיר עומת עם טענה זו באמצעות הסכם הזמנה של אירוע מיום 11.4.2014 (נספח 35 לתצהיר נחמן) עליו חתום חזוני, והשיב כי אינו זוכר את הפרטים.
34. אדיר סירב לאשר, כי הוא החזיק בנאמנות את המניות עבור חזוני (עמ' 124, שורה 4). לדבריו, בתקופה בה סיפק שירותים לחברה המחזיקה, כל ההסכמים נערכו עם חזוני, והוא לא הכיר את נחמן (עמ' 126, שורה 6).
נתן שטיינברג
35. נתן נשאל האם הוא בעל המניות בחברת טופ והשיב בחיוב (עמ' 130, שורה 5). המניות נמסרו לו בידי בנו נחמן במועד שאינו זוכר במדויק. לדבריו, כל הכספים שהשקיע בחברה הם מכיסו, ומקורם בירושה שקיבל מאמו (עמ' 123, שורה 18). נתן נשאל האם בידו אסמכתאות לתשלומים שהעביר לחברה והשיב שחזוני אישר בכתב ידו שקיבל את כל הכספים.
36. נתן העיד, שנחמן משך כספים מהחברה וכך גם הוא. הוא קיבל את הכספים ישירות מחזוני שבא אליו לביתו ולחזוני קבלות על כך. כספים אלה הם חלק מה־450,000 ₪ שהתובעים מאשרים שקיבלו מהחברה (עמ' 145). כמו כן, נתן ציין כי כל סכום של 50,000 ₪ בשיקים שמופיע שהוא קיבל, הוא למעשה כנגד שיקים שגלגל חזוני. לנתן הוצג רישום הכספים שחזוני טוען בתצהירו שנמשכו בידיו ובידי בנו מהחברה והוא נשאל האם יש לו טענות נגד חישובים אלה. הוא השיב, כי בחישוב זה נכללו הכספים שחזוני קיבל ממנו ומבנו כדי לגלגלם, ושסכומים אלה אינם חלק מהלוואת הבעלים.
37. בדומה לבנו, גם נתן העיד שלא ידע על חובות החברה לארנונה, וכי לא עסק בהתקיימות התנאים לאופציות מול סלמר; הוא סמך בעניינים אלה על חזוני (עמ' 172, שורה 12).
38. בישיבת ההוכחות השנייה, נחקר נתן בעניין מסמכי הבעלות בטופ, שצירף לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה, והעיד שמסמך העברת המניות מיום 9.11.2015 נערך בכתב ידו של נחמן (עמ' 181, שורה 21).
מאיר חזוני
39. בתצהירו, מפרט חזוני על השקעתו באולם, ואת הדרך שבה הגיע להתקשר בהסכמים השונים עם התובעים. בהתייחסו להשקעה של התובעים בעסק, הוא ציין כי התובעים לא עמדו במועד התשלומים כפי שנקבעו בהסכם הלוואת הבעלים, ואף הפעילו עליו לחצים כדי שיאשר את דחיית מועד התשלומים; לכך הסכים כתוצאה מלחצים אלו (סעיף 25). לטענת חזוני, נחמן משך 1,500,000 ₪ מכספי החברה על מנת להלבין בדרך זו את הונו, וזאת מבלי שיכול היה לשלוט בנעשה, שכן נחמן איים עליו לשתוק אחרת הוא יביא לקריסת החברה ולחיסולו הכלכלי. עוד סיפר שבשל בעיית תזרים של נחמן, חזוני קיבל ממנו שיקים עצמיים לפריטה "בשוק האפור", כאשר חזוני התבקש לגבות את נחמן מקום בו לא עמד בפירעונם (סעיף 26.10).
40. על פי הצהרתו, ביום 10.3.2013 שלח חזוני לנחמן מייל בדבר משיכות היתר שהוא מבצע, הגוררות את החברה למשבר כלכלי. בתגובה לכך, נחמן הפנה את חזוני לגורמים חוץ בנקאיים מהם יוכל ללוות כספים עבור החברה, ולכך חזוני לא הסכים. בהמשך לכך, נחמן נטל הלוואה "בשוק האפור" על שם החברה אותה נאלץ חזוני לשלם, משום שדובר בחוב של החברה (סעיף 29). חזוני הזכיר בתצהירו גם הליכי הוצאה לפועל שננקטו ביחס לעסק בשל חוב ארנונה לעירייה. חזוני הפנה לדוא"ל בו הודיע על הדבר לנחמן, וקבל לפניו על כך שהוא נאלץ לשלם מכיסו את חובות הארנונה "המשותפים". לדידו של חזוני, בעקבות "התנהלות קלוקלת" זו של נחמן, לא עמדה החברה בתשלום דמי השכירות לסלמר, ולפיכך האחרונה סיימה את ההתקשרות עימם ופינתה את החברה מן הנכס.
41. בתחילת שנת 2014 החברה המחזיקה החלה בהפעלת האולם לאחר שהחברה פונתה ממנו. לפי התצהיר, החברה המחזיקה הוקמה בידי אנשים אמידים "שאינם קשורים למי מאיתנו הנתבעים" (סעיף 48, סעיף 55; ההדגשה שלי – ח.מ.ל). חזוני אף הצהיר, כי לא מכר או מסר דבר השייך לחברה או לחברה אחרת לידי הרצברג או שהקים באמצעות "אנשי קש" מטעמו את החברה המחזיקה (סעיף 50). כמו כן הוצהר, כי "לא היתה רכישה של שום פעילות אלא המדובר בחברה חדשה ואחרת שנכנסה עם הון חדש לאחר שסולקה החברה שלי ביחד עם מר נחמן..." (סעיף 59).
42. לאחר שניסה "לבדוק את המצב לאשורו" גילה חזוני שהרצברג הזרים לחברה המחזיקה 2,000,000 ₪ כהלוואת בעלים, ושהרכב בעלי המניות היה כך: קבוצת המשקיעים – 50%, ויצחק – 50% (סעיף 49.2).
43. עקב הפסדי העסק, החליטו קבוצת המשקיעים לסיים את פעילותם בו והעבירו את מניותיהם בחברה המחזיקה לאדיר תמורת סכום סמלי, ובלבד שהחברה המחזיקה תחזיר להם את הלוואת הבעלים שהפקידו בה. עקב מחלוקת בין יצחק לאדיר על ניהול העסק, העביר יצחק ללא תמורה את מניותיו לאדיר. אדיר במקביל פתח אולם נוסף בשם "אולמי האצולה", ופנה אל חזוני כדי שינהל עבורו את העסק, על מנת שיוכל להתמקד באולם החדש שפתח. לאחר שאדיר נקלע לחובות, הוא הציע לחזוני ולבנו לקנות את החברה המחזיקה עם חובותיה – הצעה לה הסכימו ומכוחה החברה המחזיקה עברה לבעלותם בחודש יולי 2017.
44. בחקירתו הנגדית, אישר חזוני כי בהסכם המכירה נמכרו המוניטין של העסק וציוד (עמ' 194, שורות 13-16; עמ' 234). הוא הופנה לדיון בפר"ק הראשון בו טען בא כוח עיריית ירושלים שהוא "מקים חברות כל יום וארנונה הוא לא משלם", והגיב שהמידע שקיבל עו"ד של העירייה שגוי (עמ' 201-202).
45. חזוני אישר, כי שטיינברג ובנו היו אך משקיעים, ולא היו אחראיים על ניהול העסק, אלא רק על הזרמת כסף (עמ' 227). הוא הופנה לסעיף 10 בהסכם המייסדים לפיו זכויות החתימה של החברה תהיינה חתימת מאיר חזוני ונחמן שטיינברג ביחד בצירוף חותמת החברה "כל עוד לא הוסכם אחרת", ונשאל האם הייתה הסכמה אחרת שכזו. לכך השיב שאינו זוכר (עמ' 233).
46. חזוני עמד על הגרסה שהציג בתצהירו לפיה האיחורים בהעברת כספי הלוואת הבעלים, לצד אי־תשלום סכומם המלא הביאו, בין היתר, לקריסתה הכלכלית של החברה המחזיקה (עמ' 237, שורה 6). כשעומת עם העובדה לפיה הסכם הלוואת הבעלים מקנה לתובעים זכות לדחות את התשלומים עד 45 ימים לפי שיקול דעתם הבלעדי, טען חזוני שהיה לצדדים סיכום שונה בעל פה, אך לא הוסיף מעבר לכך (עמ' 237, שורה 16).
47. חזוני הופנה לאמירה של בא כוח הכנ"ר מדיון בהליך הפר"ק הראשון, לפיה לחברה ציוד בשווי 1,500,000 ₪, ונשאל האם הוא מסכים לאמירה זו לעניין שווי הציוד. לכך השיב כי "ברגע שהוצאת את הציוד מהמקום, הזזת אותו, אין לו מחיר כבר", וכן "ברגע שהוצאת ציוד ממקום הוא שווה עשירית" (עמ' 250). כשנשאל האם ההסכם למכירת הציוד לאדיר נערך עמו השיב, כי אינו זוכר (עמ' 252-254). חזוני אף עמד על גרסתו לפיה, הוא לא קיבל כספים מאדיר בתמורה למכירת הציוד, וזאת גם לאחר שאדיר טען בעדותו ששילם תמורת הציוד (עמ' 257-258).
48. חזוני נשאל האם הוא עומד מאחורי סעיף 50 לתצהירו לפיו הוא לא מכר או מסר דבר השייך לחברה לידי משפחת הרצברג, ולכך השיב בחיוב (עמ' 255). כשהעיד אודות הקשר שלו לעסק לאחר שעזב אותו, מסר שלא עבד באולם בשנת 2014, אך לעיתים ביצע שליחויות עבור אדיר, כמו תשלום ועד הבית או תשלום חשבון חשמל (עמ' 260).
49. חזוני אישר שבמסגרת תביעת הקיפוח שנוהלה בין הצדדים, בשנת 2014, נערך משא ומתן בינו לבין פרלמן לגבי רכישת האולם (עמ' 278). על רקע זה, נשאל כיצד הדבר מתיישב עם העובדה שלגרסתו החל מיום 31.12.2013 האולם נוהל בידי קבוצת המשקיעים שאינה קשורה אליו, ולשיטתו כבר לא היה קשור באולם, ולכן לא יכול היה להיות בעמדה לנהל משא ומתן. לכך לא השיב חזוני תשובה עניינית (עמ' 280). חזוני אף הופנה להזמנת אירוע של העסק מיום 11.4.2014 עליה הוא חתום, ונשאל כיצד הדבר ייתכן, אם במועד זה לא היה קשור בעסק. לכך השיב, שכנראה מדובר בשליחות שביצע עבור אדיר, בה לקח את הניירת, ואת הכסף עבור האירוע (עמ' 297-298).
50. חזוני נחקר גם בדיון שעניינו הראיה החדשה שנוספה. הוא אישר כי מדובר בכתב ידו ובחתימתו על המסמך (עמ' 380, שורות 18-20; עמ' 491, שורה 9), אך לטענתו הרצברג החזיק מסמכים סותרים, אם כי לא הצביע על מסמך קונקרטי שכזה (עמ' 503). חזוני נשאל האם כעת נוכח התשלום לאדיר בעבור הציוד של האולם המופיע בראיה החדשה, הוא מאשר שלקח חלק במכירת הציוד לאדיר, והשיב שאינו זוכר זאת (עמ' 493, שורה 25).
51. חזוני הופנה לסעיף 3 להסכם הקובע, כי הוא אחראי וערב אישית בכל הקשור לחובות החברה לנחמן והתבקש להסבירו. על כך השיב, שלא קיימים חובות לנחמן ושהוא סמך על הרצברג שניסח את המסמך (עמ' 524).
52. חזוני התבקש להסביר את המסמך ה/2 שהוגש בדיון, שבו מופיעות הוראותיו לגבי העברת כספים, ולכך השיב כי הוא עצמו ניסה להבין את תוכנו, אך ייתכן שמדובר בחובות קודמים של החברה ששולמו (עמ' 479). חזוני עומת עם טענה זו, שכן במסמך מופיע תשלום בסך 370,000 ₪ לאדיר, סכום שתואם את הסכום שהועבר לאחרון תמורת הציוד, ועל כן לא ייתכן שמדובר בחובות של החברה. לכך השיב שאינו יודע להסביר זאת (עמ' 511).
53. לדברי חזוני, הוא ניסה לפנות להרצברג על מנת לקבל את כלל המסמכים שברשותו, אך האחרון הודיע לו שהמסמכים לא יוצאים ממנו. הוא מסר שאין לו תיעוד לשיחה זו, וכך הדבר התנהל ביניהם בכל תחום (עמ' 499).
שמואל הרצברג
54. העד (להלן: "שמואל") הוא אביו של ישראל ובעל מניות נתבעת 4. הוא העיד שהצטרף לקבוצת המשקיעים בעקבות בנו. לדבריו, חזוני ביקש מקבוצת המשקיעים שיצחק יהיה בעל 50% ממניות החברה – אך כפי הנראה הבעלים האמיתי של המניות היה חזוני, ומכל מקום הוא זה "שפעל בשטח" והיה "בעל הדעה" (עמ' 300). כך, כאשר נעשתה ישיבה בין בעלי המניות, מי שנוכח היה חזוני ולא יצחק (עמ' 302, שורות 14-17).
55. שמואל הוסיף, כי לעסק היו חובות בעת שרכש את חלקו במניות (עמ' 305). כשנשאל מדוע חזוני לא חתום על חוזה השכירות עם סלמר, אלא רק הוא, השיב שסלמר לא הסכימה לקבל את חתימתו של חזוני, כי חזרו לו תשלומים בעבר (עמ' 307-308; עמ' 313). בדיון שעסק בראיה החדשה, ציין שחזוני לא היה חתום על המסמך, משום שהוא רצה לברוח מנושי החברה (עמ' 387, שורות 13-15).
56. שמואל העיד שקבוצת המשקיעים מכרה את מניות החברה המחזיקה לאדיר במחיר של 1,500,000 ₪ שנפרסו ל-96 תשלומים (עמ' 316), והתשלומים הגיעו מהחברה המחזיקה.
ישראל הרצברג
57. הרצברג העיד על האופן בו הגיע להיות משקיע בעסק. לדבריו, בעל 50% ממניות החברה המחזיקה היה חזוני, למרות שהן היו רשומות על שמו של יצחק (עמ' 323-324). כמו כן, מנהל העסק בפועל היה חזוני (עמ' 325).
58. לדברי הרצברג, קבוצת המשקיעים קיבלה את החזר הלוואת הבעלים – סכום של בין 1,800,000 – 2,000,000 ₪ כפי שציין אביו בעדותו (עמ' 327), אך בהמשך אמר שמדובר ב־2,000,000 ₪ (עמ' 350; 373-374). לפי העד, "נדמה לו" שהגורם מטעם העסק שעמד עימו בקשר לגבי השיקים שניתנו להחזר הכספים הללו הוא חזוני (עמ' 328, שורות 15-18). עוד העיד, כי הוא מיאן לרכוש את הפעילות בחברה של חזוני או חברה שבבעלותו, שכן הוא רצה להיכנס "לבית נקי" (עמ' 335).
59. הרצברג נחקר בדיון שעניינו הראיה החדשה שנוספה. הוא העיד, שבשל סכסוך משפטי אחר שקיים בינו לבין חזוני, מספר ימים לאחר עדותו במסגרת ישיבת ההוכחות, הוא עבר על מסמכיו ואיתר בהם את הראיה החדשה. לדבריו, כשמצא את הראיה החדשה שלח אותה לחזוני והאחרון נבהל (עמ' 346; עמ' 355), ואף הגיע לביתו שם ביקש ממנו להסתירה (עמ' 395, שורות 18-20). כשנשאל מדוע לא פנה לבית המשפט עם הראיה, אלא המתין מחודש יוני בה נמצאה עד לחודש דצמבר, בה העבירה לב"כ התובעים, הוא העיד כי לא רצה להסב נזק לחזוני, ולכן גם השיב על השאלות שנשאל בישיבת ההוכחות באופן ענייני ומבלי לנדב מידע. אולם, בשל הסכסוך שקיים בניהם הבין שחזוני הוא "נוכל ערמומי" ולכן החליט לשנות גישה ולמסור את הראיה החדשה לידי ב"כ התובעים (עמ' 347).
60. הרצברג דחה את הטענה שהוא מוסר דברים שאינם אמת, כי "התהפך" על חזוני. לדבריו, חזוני הגיע לביתו לאחר ששלח לו את התמונה עם הראיה החדשה– מה שמלמד שבאותו מועד בו התגלתה הראיה החדשה לא היו היחסים בניהם עכורים (עמ' 399-400). לדבריו, יצחק היה איש קש של חזוני, והוא אף הקריא בעדותו ממסמך שלא הוגש, בו נכתב כי חזוני ניאות להעביר 15% מהמניות הרשומות על שמו של יצחק, וכן מהסכם חלוקת רווחים בין יצחק לאדיר שהחתום עליו בשמו של יצחק הוא חזוני (עמ' 357).
61. הרצברג אישר, כי הסעיף בראיה החדשה הקובע כי ישולמו 300,000 ₪ + מע"מ לבעלי ציוד האולם בוצע, וכי סכום זה הועבר לאדיר (עמ' 368). לדבריו, תפקידו היה להעביר את כספי ההשקעה, וחזוני הוא שקבע את אופן פיזורם (עמ' 377, שורות 11-12).
62. הרצברג הוסיף, כי מעת שנכנסו כמשקיעים באולם, "לא היה יום" בו חזוני לא היה באולם. הוא היה מעורב בכל פעילות האולם, ולא היה אירוע שנסגר בלעדיו. הוא הסביר, כי גרסה זו אינה עומדת בניגוד לגרסתו הקודמת, שבה הוא לא נידב מידע מעבר למה שנשאל, אך לא מסר דברים שסותרים את דבריו כעת.
שלמה פרלמן
63. פרלמן העיד, שלא קיבל כספים מהרצברג או מאביו, ושהלווה לא מעט כספים לחזוני (עמ' 423-424). פרלמן נשאל בתור מי שערך מספר אירועים משפחתיים בעסק, האם בכל האירועים הוא עמד בקשר מול חזוני, ולכך השיב בשלילה. הוא אף הוסיף שאינו יודע אם הבעלות בעסק הייתה כל הזמן של חזוני, וכי הוא התנהל גם מול המזכירה באולם (עמ' 429).
עיקר טענות התובעים
64. לטענת התובעים, חזוני, לאחר שגייס את טופ כמשקיעה בעסק, פעל לריקון החברה מנכסיה, תוך שהוא מעביר את העסק ל"אנשי קש" מטעמו. אלה, העבירו את מניותיהם לאדיר, שהעבירן למיכאל, בנו של חזוני, שבתורו העביר את המניות לאביו. כך, חזוני, בנצלו לרעה את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, נישל את התובעים־משקיעים מחלקם בעסק.
65. התובעים מצביעים על כך שלפי סעיף 1.3 להסכם המייסדים נקבע, כי שטיינברג הוא משקיע פיננסי שאינו בעל רקע בתחום, ואילו חזוני הוא בעל המומחיות, וכי הוא מתחייב לתרום את הידע שלו ואת ניסיונו למקסום הרווח של העסק. עניין זה מלמד, שניהול העסק, למעשה, היה בידיו של חזוני, מה שאפשר לו לבצע את המעשים הנטענים. כמו כן, מפנים התובעים לסעיף 2.4 להסכם המכירה, בו נקבע כי "המוכרת וחזוני מתחייבים לא לעסוק יותר במישרין או בעקיפין בתחום האירועים והשמחות בישראל למעט באמצעות החברה הקונה". הוראה דומה נכללה בסעיפים 2.2. ו־7 להסכם ההעסקה.
66. הטענה לפיה העסק קרס בשל איחור בתשלום ההשקעה המוסכמת בידי שטיינברג או אי־השלמתה, נדחית בידי התובעים. הם מפנים לאישורו החתום של חזוני לפיו הושלמה השקעת כספיו של נחמן שטיינברג בעסק, ודוחים טענות לכך שהמסמך נחתם תחת לחץ או איומים. בנוסף, נטען כי הכספים שמשכו מהעסק מסתכמים בסך של 449,010 ₪ וזאת בהתאם להסכמה ההדדית ביניהם לבין חזוני למשיכת כספים עד לגובה 860,000 ₪ בשנה. בנוסף, מציינים התובעים, כי הכספים הועברו בידיהם במועד החוזי, שכן נקבע בהסכם הלוואת הבעלים, שמועדי התשלום יכולים להידחות לפי "שיקול דעתו הבלעדי של שטיינברג למשך 45 יום".
67. לדידם של התובעים, העסק נקלע לקשיים, בשל מעילה של חזוני בכספי החברה, כעולה מהמעשים הבאים:
א. הנפקת תלושי שכר פיקטיביים לקרובי משפחתו – חזוני הנפיק תלושי שכר לקרובי משפחתו, על אף שלא עבדו באולם. מיכאל חזוני, בעדותו, מסר כי מעולם לא עבד בעסק, וכי אינו חושב שהוא קיבל משכורת מהעסק (עמ' 103, שורה 28).
ב. העברת תשלומים לשם כיסוי חובות אישיים – התובעים מפנים להעברות שבוצעו מכספי העסק לגורמים להם חזוני חב כספים שנזכרו בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון. חזוני אף השתמש בכספים, כך נטען, לכיסוי חובו לפרלמן, בשל הלוואה בריבית קצוצה שנטל ממנו. דברים אלה מבוססים על עדותו של הרצברג, שקישר בין חזוני לקבוצת המשקיעים, לפיהם חזוני סיפר לו בסוף שנת 2013, במסגרת שיחה שערך עם חזוני לגבי חתונת ביתו, שהעסק רווחי, אך חובותיו והלוואותיו גורמים בפועל לקריסתו של האולם.
ג. נטילת 1,500,000 ₪ מהתשלומים עבור אירועים ששולמו מראש – לפי התובעים, בהתבסס על עדות הרצברג, לפיהם החברה המחזיקה נכנסה לעסק כאשר היו לו חובות עבור אירועים ששולמו מראש בסך האמור (עמ' 325), ועל עדות חזוני (עמ' 261, 263).
68. כראיה נוספת לכך שקריסת העסק נבעה מהתנהלותו של חזוני, הפנו התובעים לפר"ק הראשון, שם קבע כב' השופט מינץ שמדובר "בחברה פעילה, מצליחה ומשגשגת שמאזניה מלמדים על רווחיותה".
69. אשר למכירת העסק לחברה המחזיקה, זו נעשתה מבלי ידיעת התובעים, בעיצומה של תביעת הקיפוח, כאשר מוצג להם מצג שווא שמתנהל משא ומתן עם פרלמן לרכישת העסק. מכאן, שבתקופה שבין 31.12.2013, מועד מכירת העסק, לבין 2.2.2014, הוצג מצג השווא האמור, כשבתקופה זו כבר נמכר האולם ולמעשה רוקנה החברה מנכסיה.
70. התובעים עומדים על כך שבכל העת חזוני המשיך לנהל את העסק, עד לחודש דצמבר 2013 תחת החברה, כאשר הוא גורף לכיסו את רווחי האירועים, ולאחר מכן תחת החברה המחזיקה. מכאן עולה, שחזוני אינו דובר אמת כאשר טען שלא עבד בעסק עד שחזר להיות בעליו.
71. על אף שלמכירת נכסי האולם נדרשה הסכמה הן של התובעים והן של חזוני, על פי הסכם הרכישה, ציוד האולם נמכר לאדיר ללא אישורם של התובעים, ומבלי שקיבלו את חלקם בתמורה. אותו ציוד, נמכר לחברה המחזיקה בידי אדיר בסך 370,000 ₪, כפי שעולה מההסכם שנערך בין החברה המחזיקה לאדיר.
עיקר טענות הנתבעים
72. לטענת הנתבעים, התובעים אחראים במידה רבה לחוסר הצלחתו של העסק: הם איחרו במתן תשלומי הלוואות הבעלים, ואף משכו כספים בסך 1,500,000 ₪ מהחברה. משיכות אלה אילצו את החברה ליטול הלוואות קצרות מועד בריבית גבוהה, מה שהביא לפגיעה ביציבותה הכלכלית. אף נטען שנחמן נתן שיקים של החברה לפריטה בשוק האפור, ולאחר מכן שיקים עצמיים כאשר חזוני היה ערב להם, ומשלא כובדו פנו הנושים לחזוני. התנהלות זו הביאה את חזוני להתעסק בפריטת שיקים וגלגולם חלף הגברת רווחיות האולם.
73. הנתבעים עומדים על כך שהעסק לא היה רווחי. הם מפנים לעדותו של הרצברג שהעיד כי העסק לא היה רווחי, ואף ציין שקבוצת המשקיעים כלל לא הרוויחה ממנו. הנתבעים הפנו גם לדבריו לפיהם העסק גורר הרבה חובות, ולכן אינו מצליח להשתקם מכך. אף נזכר שהעסק לא הצליח גם תחת ניהולו של אדיר שבעצמו וויתר על בעלותו בעסק ונקלע לפשיטת רגל.
74. לשיטת הנתבעים, הוכח שחזוני הוא מנהל מוצלח ומנוסה וברור שהעסק היה מצליח אלמלא התנהלותם של התובעים. הנתבעים מפנים גם לכך שהתובעים ונחמן לא מצאו לנכון להביא לתשומת ליבו של מפרק החברה טענות ביחס לניהול החברה בידי חזוני. מעבר לכך, המפרק של החברה לא מצא רשלנות בפעילותו של חזוני כמנהל החברה, ולא הגיש נגדו תביעה בעילה שכזו.
75. בהתייחס לטענה לפיה חזוני מכר את חלקם של התובעים בעסק לקבוצת המשקיעים, טוענים הנתבעים, כי אין קשר בין החברה לחברה המחזיקה, וכי מדובר בשתי חברות שונות. הנתבעים מפנים בעניין זה לדבריו של הרצברג לפיהם חזוני הדגיש בפניו טרם השקעתו, שהחברה הקודמת "פושטת רגל" שכן אינה עומדת בהסכם מול המשכיר. הדבר היה חשוב עבור הרצברג שביקש להיכנס "לבית נקי", מכאן שמדובר בחברה חדשה ובעסק חדש, שאינו קשור לעסק שפעל במקום קודם לכן.
76. הנתבעים דוחים את הטענה לפיה יצחק הוא איש קש של חזוני ומפנים לדבריו של שמואל לפיהם יצחק נטל חלק בניהול העסק. כמו כן, דוחים הם את הטענה לפיה חזוני עבד בעסק בתקופה בה קבוצת המשקיעים נטלו חלק בבעלותו ובניהולו. מכל מקום, כך טענתם, גם לו חזוני היה פועל כמנהל בעסק תחת קבוצת המשקיעים, הדבר לא היה מעלה ולא היה מוריד, שכן אין "קשר סיבתי" לעניין הבעלות בעסק – מדובר בחברות שונות שתפעלו אותו, שהאחת אינה קשורה לאחרת.
דיון והכרעה
הערכת הראיות וקביעת הממצאים העובדתיים
77. לאחר עיון בטענות הצדדים, בתצהירים ובמסמכים השונים, והתרשמותי מהעדים שנשמעו לפניי, הגעתי למסקנה, כי יש לקבוע את הממצאים העובדתיים, כדלקמן:
א. חזוני הציג לתובעים ולנחמן מצג שווא לפיו הוא לא היה קשור לבעלות בחברה המחזיקה ולתפעול העסק. חזוני היה בעל מניות בחברה המחזיקה ומנהל פעיל בה, באופן רצוף, החל מתחילת פעילותה ועד למועד זה. יצחק פעל מטעמו של חזוני, כאשר לאורך כל תקופת בעלותו במניות החברה המחזיקה החזיקם בעבור חזוני.
ב. בתקופת תפעולו של העסק בידי החברה, המחליט על התנהלות החברה ומדיניותה היה חזוני, כאשר התובעים ונחמן שימשו כמשקיעים שלא היה מעורבים בקבלת ההחלטות הניהוליות.
ג. מצג השווא שהציג חזוני נועד "לנתק" את הקשר בין החברה לחברה המחזיקה, כך שהתובעים לא יוכלו לקבל כספים עבור מכירת חלקם במוניטין ובציוד של העסק.
ד. חזוני הוא שעמד מאחורי מכירת הציוד של האולם לאדיר כהן.
ה. לא הונח מסד עובדתי מספק על מנת לקבוע שחזוני מעל בכספי החברה ונטל אותם לשם שימושו האישי.
78. להלן אפרט את הנימוקים שהביאוני, למסקנה דלעיל:
א. שמואל העיד שחזוני ביקש מקבוצת המשקיעים שהמניות יירשמו על שמו של יצחק. אולם, מי שפעל בשטח והיה בעל הדעה היה חזוני. גם לפי עדות הרצברג, בעל המניות היה חזוני ולא יצחק. דברים אלה נאמרו בידי הרצברג כבר בישיבת ההוכחות מועד בו היחסים בינו לבין חזוני טרם עלו על שרטון. מקובלת עליי בעניין זה טענתו לפיה לו במועד זה היו היחסים בניהם עכורים, חזוני לא היה מגיע לביתו ומבקש ממנו להסתיר את הראיה החדשה. יתר על כן, ועיקר, מהראיה החדשה שעניינה הקמת החברה המחזיקה, שחזוני אישר כי הוא חתום עליה, עולה שהוא היה בעל מניותיה של החברה המחזיקה, לצד קבוצת המשקיעים. למותר לציין, כי יש לדחות את טענתו לפיה בידיו של הרצברג הסכמים אחרים הסותרים את הסכם זה. מדובר בטענה בעלמא שלא הובא ולו בדל של ראיה על מנת לבססה.
לדברים אלו יש לצרף גם את חוזה הזמנת אירוע מיום 11.4.2014 עליו חתום חזוני, מה שמלמד על היותו פעיל באולם בתקופה זו, תקופה שלגביה טען שלא היה קשור בעסק. גרסתו לפיה מדובר בשליחות שביצע עבור אדיר, אינה מהימנה בעיניי נוכח העובדה שטרם שהתבקש להתייחס לחוזה זה, טען שהשליחויות שביצע עבור אדיר היו בענייני תשלומי חשמל או תשלום ועד בית, בעוד שחתימה על הזמנה מטעם האולם חורגת מגדר שליחות שכזו ומראה על מעורבותו של חזוני בניהול העסק.
עניין נוסף המלמד על מעורבותו של חזוני בניהול האולם הוא מוצג ה/2, בו מופיעות הוראותיו לעניין העברת כספים. גרסתו של חזוני לפיה אינו זוכר מסמך שכזה אינה מהימנה, ואף טענתו לפיה מדובר על חובות של החברה אינה מסתברת, שכן במסמך מופיע תשלום בסך 370,000 ₪ לאדיר, סכום שתואם את הסכום שהועבר לאחרון בעד הציוד בידי החברה המחזיקה, ולכן לא ייתכן שמדובר על חובות של החברה.
ב. ניהולו הבלעדי של חזוני את החברה נלמד מסעיף 1.3 להסכם המייסדים הקובע, כי שטיינברג הוא משקיע פיננסי שאינו בעל רקע בתחום, ואילו חזוני הוא בעל המומחיות וכי הוא מתחייב לתרום את הידע שלו ואת ניסיונו למקסום הרווח של העסק. כמו כן, חזוני עצמו אישר בעדותו כי שטיינברג ובנו היו אך משקיעים, ולא היו אחראיים על ניהול העסק, אלא רק על הזרמת כסף.
ג. תכליתו של מצג השווא שהציג חזוני – ניתוק הקשר בין החברה לחברה המחזיקה, כך שלא יוכלו התובעים לקבל כספים בעבור מכירת חלקם במוניטין ובציוד של העסק – נלמד מהתנהלותו. לו היה מדובר במקרה העובדתי לו טען בא כוחו, לפיו העסק נקלע לקשיים כלכליים ומשלא שולם תשלום השכירות לסלמר סולקה החברה מהנכס, לא היה חזוני מתאמץ להסתיר את העובדה שהוא היה בעל מניות בחברה המחזיקה ומנהלה הפעיל. בעניין זה, יש לציין את קביעתו של כב' השופט מינץ בפר"ק הראשון, כחודש וחצי לפני שנשלח מכתבה של סלמר בעניין אי־תשלום השכירות, לפיה "מדובר בחברה פעילה, מצליחה ומשגשגת שמאזניה מלמדים על רווחיותה".
נתון נוסף הוא, שחזוני המשיך לנהל משא ומתן עם נחמן ואביו למכירת העסק לפרלמן גם לאחר יום 1.1.2014 בו החברה המחזיקה החלה בהפעלת העסק – ומכאן שחזוני הציג מצג שווא לפיו מתקיים משא ומתן על אף שמשא ומתן שכזה לא היה רלוונטי. גם עניין זה מלמד שלא מדובר היה במצב של קריסה כלכלית, אלא בתכנית סדורה של חזוני.
הדבר עולה גם מהתנהלותו בעניין החוב לסלמר. חזוני לא הודיע לנחמן ולאביו על כך שלא שולמו דמי השכירות לסלמר, כפי שהעיד נחמן בגרסתו, שלא נסתרה בידי חזוני. חזוני היה מנהלה בפועל של החברה, ומתפקידו היה להתריע שפעילות האולם עומדת להגיע לקיצה. הוא הודיע על סיום פעולת העסק רק ביום 2.2.2014, זמן רב לאחר מכתב ההתראה ששלחה סלמר, ולמעלה מחודש לאחר שקבוצת המשקיעים החלה את פעילותה באולם.
קיים משקל גם לעיתוי לחזרת השיק של סלמר, 2.10.2013, לאחר ישיבת הדירקטוריון בה הוטחו בחזוני טענות לפיהן הוא מועל בכספי החברה, ולאחר תביעת הקיפוח שהוגשה ביום 7.7.2013. חזוני הבין שהגיע לנקודת האל־חזור ביחסיו עם התובעים ודאג, באמצעות אי־תשלום השכירות לסלמר, לכך שהאחרונה תסיים את החוזה עם החברה. יש לציין בהקשר זה, כי מהראיה החדשה, הקובעת את אופן חלוקת כספי ההשקעה מטעם קבוצת הרצברג, עולה שלא הוקצו כספים לתשלום בעבור השכירות לסלמר בחודשים 10-12/13. זאת, על אף שקיימים כספים המוקצים לתשלום חובות של "החברה הישנה" (ש.ח.מ.ן) – ומכאן, שהחוב לסלמר שולם שלא באמצעות כספי ההשקעה הללו אלא באמצעות כספים אחרים, בין אם של החברה המחזיקה ובין אם של חזוני עצמו, שהעיתוי שנבחר לתשלומם, הוא לאחר סיום ההתקשרות של החברה עם סלמר.
אל מול עדויות התובעים שעדותם מהימנה ומקובלת עלי ודבריהם נתמכו, כאמור, במסמכים ובעדויות העדים, עומדת עדותו של חזוני, שהרושם שהתקבל ממנו שלילי ביותר. חזוני מסר בתצהירו דברים שאינם אמת בעניינים מהותיים, שהעיקרי שבהם הוא טענתו שלא היה קשור בחברה המחזיקה שהפעילה את העסק ושלא ניהל את האולם בתקופה זו. על גרסה זו חזר גם בעדותו, שבכללותה לוותה בתשובות מתחמקות ומתחכמות, באופן שמקשה לייחס אמינות מינימלית לדבריו. גם בכך יש בכדי להשפיע על דחיית גרסתו לפיה ההתקשרות עם סלמר תמה עקב קשיים כלכליים של החברה.
ד. הקביעה לפיה חזוני עמד מאחורי מכירת הציוד לאדיר, נלמדת מכך שהוא היה מנהל העסק בתקופה הרלוונטית, וכן על רקע הגרסה המשותפת והבלתי אמינה שלו ושל אדיר לפיה הם אינם זוכרים מי מטעם העסק עמד מאחורי מכירת הציוד, ודבריו של חזוני לפיהם לא נטל חלק במכירת הציוד לקבוצת המשקיעים, שנסתרו באמצעות הראיה החדשה. מכאן, שלא מסר אמת בנקודה העומדת בלב העניין. האינטרס של חזוני להכחיש את מעורבותו בכך ברורה, נוכח העובדה שמדובר בציוד המצוי בבעלות החברה, שלא היה רשאי למכור אותו על דעת עצמו.
ה. אשר לטענת המעילה בכספי החברה, התובעים לא העמידו ראיות מספיקות לביסוסה. ראשית, לא צורפו תלושי השכר של בני משפחתו של חזוני שנטען לגביהם שהם פיקטיביים. שנית, לא הובאו ראיות המלמדות על השימוש שביצע חזוני בכספי החברה לצרכיו האישיים. כך למשל, לא צורף תיעוד של העברות שבוצעו שלא כדין על ידיו, ואף לא נחקרו עדים בנושא זה. אמנם הוכח שפרלמן הלווה כספים לחזוני, אך לא הוכח שכספים אלה שולמו מכספי החברה. אף לחברה חוב לפרלמן, כפי שעולה מהראיה החדשה – אך מדובר על חוב של החברה ולא על חוב אישי של חזוני ומכל מקום הוא שולם, לפחות בחלקו, מכספם של קבוצת המשקיעים ולא מכספיה של החברה, כפי שעולה מהראיה החדשה. שלישית, אמנם עולה מעדותו של הרצברג ואף מעדות חזוני ששולמו מקדמות עבור אירועים, אך גם במקרה זה, אין די בכך על מנת שייקבע שחזוני מעל בכספים אלה, אלא נדרש היה להראות שנעשה בהם שימוש שאינו תפעול האולם, דבר שלא הוכח במקרה דנן.
79. טענת ההתיישנות
טענת חזוני היא שהתביעה התיישנה. לעמדתו, מרוץ ההתיישנות החל לכל המאוחר ביום 9.4.2013, עת התקיימה ישיבת הדירקטוריון בה הואשם חזוני בכך שהוא מועל בכספי החברה, שכן במועד זה היה בידיהם של התובעים "קצה חוט". יתר על כן, על בסיס עדותו של נחמן טען חזוני שהתובעים ידעו על עילת התביעה עוד לפני כן – בסמוך ליום 15.11.2012.
80. התובעים דוחים את עמדתו של חזוני. לגרסתם, המועד הראשון בו ידעו על עניין מכירת העסק הוא ביום 2.2.2014, כאשר נשלחה הודעת העדכון בעניין מטעם חזוני. מכאן, שקמה תחולה לכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), כך שמרוץ ההתיישנות מתחיל לכל המוקדם במועד זה. התובעים אף טוענים, כי ידיעתם המלאה אודות העובדות העומדות בבסיס התביעה אירעה אך ביום 24.11.2019, לאחר שבנו של חזוני העביר אליו את מניות החברה המחזיקה.
התיישנות- המסגרת הנורמטיבית
81. נעמוד בקצרה על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. התיישנות היא מוסד משפטי המגביל את יכולתו של התובע לממש תביעה לקיום זכות נטענת נגד הנתבע, בשל חלוף תקופת זמן מאז הולדת עילת התביעה, או התקיימות חלק ממרכיביה של עילת התביעה (להרחבה: ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 67 (2022) (להלן: "גלעד")). היווצרות עילת התביעה לצורך התיישנות הוא המועד שבו מתגבשות העובדות החיוניות המזכות את התובע לקבל את הסעד המבוקש (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 629, 648 (2012)).
82. תביעות שונות שמצמיח אירוע מסוים יכול שישתייכו לאותה עילה או לעילות נפרדות. לפי סעיף 829(א) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח 712, רוחב עילת התביעה נקבע לפי השאלה האם בין התביעות השונות "זהות מהותית" המצדיקה לראות אותן כשייכות לאותה עילה (גלעד, בעמ' 166, מציע לאמץ מבחן זה). מכל מקום, מדובר במבחן התלוי בנסיבות המקרה שיש ליישמו לאור מטרות דיני ההתיישנות. כאשר התביעות נשענות על בסיס עובדתי שונה, הנטייה תהיה לראותן כשייכות לעילות שונות (גלעד, בעמ' 167).
83. בחוק ההתיישנות קבועות "תוספות זמן" משלושה סוגים שונים: השעיה (למשל, סעיפים 7 ו-8), הארכה (למשל, סעיפים 16-17) ואתחול (סעיף 9). בעוד הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות מוטל על הנתבע, הנטל להוכחת קיומה של אחת מתוספות הזמן מוטל על התובע (ע"א 4880/19 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' שושנה גזונטהייט, פסקה 67 (18.7.2022)).
84. כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות משעה את מרוץ ההתיישנות כל עוד התובע לא ידע, וגם לא היה עליו לדעת, אודות העובדות המגבשות את עילת התביעה. טיב הגילוי הנדרש שיהיה ברשות התובע על מנת שייחשב כמי שידע את העובדות המגבשות את עילת התביעה הוא "קצה חוט" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פסקה 45 לפסק דינו של כב' השופט עמית (19.9.2010)).
85. תוספת זמן נוספת קבועה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות:
"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
86. כלומר, לפי סעיף זה, כאשר מוגשת תובענה לבית המשפט והיא נדחית, מרוץ ההתיישנות מושעה במהלך ההליך המשפטי. בע"א 68/89 צור נ' מחמוד, פ"ד מג(2) 624, 628 (1989) נקבע, כי יש לפרש את התיבות "והתובענה נדחתה" כמי שכוללות "את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט". הקביעה האם שתי התביעות שייכות לאותה "עילה" כמובנה בסעיף 15 נערכת בהתחשב בשאלה האם היה בתביעה הראשונה בכדי ללמד את הנתבע שעשויה להיות מוגשת נגדו התביעה המאוחרת (מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום, פסקה 18 (11.6.2019); ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקא, פ"ד נז(1) 289, פסקה 26 (2002)).
מהכלל אל הפרט
87. בענייננו, בעוד מעשי המעילה שיוחסו לחזוני אירעו בשנים 2012-2013, למעלה משבע שנים טרם הגשת התובענה, מכירת המוניטין והציוד של העסק אירעה ביום 1.1.2014, פחות משבע שנים בטרם הוגשה תובענה זו (27.4.2020). לפיכך, השאלה היא האם שני האירועים השונים – מעילת חזוני בכספי החברה ומכירת המוניטין והציוד של העסק – שייכים לאותה עילת תביעה. אם התביעות שייכות לאותה עילת תביעה, הרי שעילת התביעה נולדה לפני למעלה משבע שנים טרם הגשת התובענה, ולכן יידרש לבחון האם חל כלל הגילוי המאוחר. לעומת זאת, אם התביעות שייכות לעילות תביעה שונות, הרי שרק התביעה שעילתה המעילה בכספי החברה, שממילא לא הוכחה, התיישנה, ואילו התביעה שעילתה מכירת העסק לא התיישנה.
88. במקרה דנן, מדובר בשתי עילות תביעה שונות, וזאת משום שהבסיס העובדתי שעומד ביסוד שתי התביעות שונה – שימוש אישי בכספי החברה נבדל באופן מהותי ממכירת מוניטין החברה והציוד שלה לצד ג', ולכן התובענה הוגשה טרם מועד ההתיישנות לעניין עילת מכירת מוניטין החברה וציודה.
89. מעבר לצורך אציין, שגם לו הייתי מגיעה למסקנה שמדובר בתביעות ששייכות לאותה עילה, הרי שהמועד בו היה לתובעים "קצה חוט" בעניין המעילה שיוחסה לחזוני הוא מועד ישיבת הדירקטוריון – 9.4.2013, כפי שעולה מפרוטוקול הישיבה. אמנם, כפי שניתן לראות, אין בכלל הגילוי המאוחר כשלעצמו בכדי למנוע את התיישנות התביעה במקרה שכזה, שכן היא הוגשה באיחור של 18 ימים, אך בענייננו קיימת תחולה לכלל השעיה נוסף – סעיף 15 לחוק ההתיישנות.
90. בין הצדדים התנהלה תביעת קיפוח שעניינה היה החשד שחזוני מועל בכספי החברה. התביעה הוגשה ביום 10.7.2013 ונמחקה ביום 2.7.2014. משום שעיקר הבסיס העובדתי של תביעת הקיפוח זהה לבסיס העובדתי בתובענה דנן, ונוכח העובדה שבמהלך תביעת הקיפוח חזוני עדכן את התובעים על כך שהעסק עבר לידיים אחרות, הרי שהיה עליו לדעת שבשל ההליך הראשון שהתנהל בין הצדדים, עשוי להתנהל הליך נוסף באותו עניין, שיכלול גם את שאלת מכירת העסק. מכאן, שיש לראות בתביעה זו ובתביעה שנמחקה כשייכות לאותה עילה כמובנה בסעיף 15. מסיבה זו, ונוכח הזהות בין הצדדים העיקריים בשתי התביעות – טופ וחזוני – קמה תחולה להסדר ההשעיה שבסעיף 15 בתקופה בה התנהלה תביעת הקיפוח, כמעט שנה, מה שהיה מביא לאותה תוצאה, לפיה התביעה לא התיישנה.
יוער, שאין בעובדה שבהליך דנן התובע הנוסף לצד טופ הוא נתן ובהליך הקיפוח התובע הנוסף היה נחמן כדי למנוע את תחולת סעיף 15, מאחר שהשינוי בזהות התובע הנוסף נובעת מזהות בעלי טופ באותו מועד, ואין בכך בכדי לשנות את מהותה של התביעה, זאת במיוחד כשחברת טופ שותפה לשתי התביעות (רע"א 5971/07 חסן נ' עזבון המנוח סעיד ז"ל, פסקאות ג'-ד' (11.11.2007)).
91. לאור האמור, טענת ההתיישנות נדחית.
שיהוי
92. טענת סף אחרת שהעלו הנתבעים היא טענת שיהוי. לטענתם, הגשת התביעה באיחור מקשה עליהם להתמודד עם התביעה. הם מפנים בעניין זה לעדותו של חזוני לפיה הניירת הרלוונטית כבר לא ברשותו. לעמדתם, הסיבה לשיהוי בענייננו – ההליכים שהתנהלו בין התובעים לבין עורך דינם הקודם – אינם מהווים עילה לדחיית טענת השיהוי. כמו כן, הגשת התובענה באיחור שכזה מלמדת על ויתור או מחילה של התובעים על זכותם.
93. לטענת התובעים, הם לא זנחו את תביעתם, וידיעתם אודות "גניבת האולם" אירעה בשלב מאוחר. הם עומדים על כך שהאיחור בהגשת התובענה אינה מלמדת כשלעצמה על שיהוי, ועל מי שטוען לכך להראות מצג ברור אודות ויתור או מחילה מצד התובע – והדבר לא הוכח בענייננו.
94. דינה של טענת השיהוי להידחות. הגישה בפסיקה היא, שכאשר תובענה מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שטענת שיהוי תתקבל במקרים חריגים ביותר, נוכח זכותו של התובע להסתמך על תקופת ההתיישנות (ע"א 4352/15 דניאל קורן נ' עו"ד אורן הראל, פסקה 50 (2.8.2017) וההפניות שם). לא מצאתי שבענייננו הוצג מצג מטעם התובעים לפיו ויתרו על תביעתם; והאיחור בהגשת התביעה בוצע בתם לב נוכח סיבתו – הסכסוך עם עורך דינם הקודם (ע"א 2483/14 שלומוביץ' נ' בית חנניה, פסקה 34 (14.7.2016)).יתרה מכך, לא הוכח שינוי מצב לרעה מטעם הנתבעים, למעט טענות כלליות לגבי קושי באיתור מסמכים. זאת, במיוחד נוכח העובדה שחזוני ידע על מסמך רלוונטי – הראיה החדשה – אותה לא הגיש לבית המשפט. ברי, ששיקול זה בעל משקל משמעותי לעניין קבלת טענתו לפיה כבר אין ברשותו מסמכים רלוונטיים עקב חלוף הזמן.
היותה של טופ אישיות משפטית קיימת
95. טענות הנתבעים לעניין זה נחלקות לטענה פרוצדורלית וטענה מהותית. אשר לרכיב הפרוצדורלי, טענתם היא שמסמכי החברה הוגשו באיחור, מבלי שניתנה להם אפשרות לחקור בעניינם. בישיבת ההוכחות מיום 17.5.2022 בה נחקר נחמן אודות סוגיה זו ניתנה החלטה לפיה מסמכי החברה יומצאו בתוך שבעה ימים. אולם, בפועל, המסמכים הוגשו אך ביום 16.9.2022 ואימותם בידי נוטריון ואפוסטיל הוגש ביום 2.10.2022. לכן, לטענתם, יש להורות על הוצאתם מתיק בית המשפט. הטענה המהותית היא שגם אם יתקבלו המסמכים, לא הוכח שטופ הייתה חברה פעילה במועד הגשת התובענה – לפי מסמכים אלה התשלומים להחזקת החברה שולמו בדיעבד, ואינם מאושרים בידי נוטריון.
96. אשר לטענה הפרוצדורלית, המסמכים אכן הוגשו בעיכוב, אך בו ביום הגשתם ניתנה החלטה מטעם בית המשפט המפנה את הנתבעים אל הגשת המסמכים, שנצפתה בידי בא כוחם לפי מערכת נט המשפט. על הנתבעים היה להגיש בסמוך למועד הגשת המסמכים התנגדות לקבלתם, אך בקשתם הוגשה רק ביום 3.1.2023, זמן רב לאחר הגשת הסיכומים. אכן, במסגרת סיכומיהם מיום 9.10.22 טענו הנתבעים בעניין זה, אך היה עליהם להגיש בקשה נפרדת טרם הגשת הסיכומים, ולבקש לקיים דיון בעניין, כפי שנעשה לאחר הגשת הראיה החדשה, וכפי שעשו ביום 3.1.23 בשיהוי של שלושה חודשים מעת הגשת המסמך. למצער, היה עליהם לבקש מבעוד מועד לחקור בעניין זה בעת הדיון שהתקיים ביום 29.12.22. מסיבה זו, אין להיעתר לבקשה בשלב בו מצוי ההליך כעת. יתר על כן, פעולה להמצאת מסמכים זרים עשויה לארוך זמן. אמנם, ראוי היה שהתובעים יודיעו על העיכוב ויבקשו אורכה, אך נוכח זאת שהמסמכים הוגשו בטרם סיכומי הנתבעים, כאשר היה בידם להתנגד להגשתם, לא מצאתי שיש באיחור כדי להצדיק את הוצאתם מתיק בית המשפט.
97. לגופו של עניין, מהמסמכים שהגישו התובעים עולה שטופ היא חברה פעילה, ומכאן שהנטל הוא של הנתבעים להראות שאין כך (דנ"א 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ' סימנטוב נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 583 (1996); ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 576-577 (1995)). הטענה לפיה האגרה שולמה בדיעבד נזכרה באופן טלגרפי מבלי ביסוס, הגשת חוות דעת או הבאת הפניות רלוונטיות, ולא מצאתי לה עיגון במסמכי החברה שצורפו. כמו כן, בניגוד לטענת הנתבעים המסמכים מאומתים בידי נוטריון. לפיכך, לא הרימו הנתבעים את הנטל להוכיח שטופ הייתה חברה לא פעילה במועד הגשת התובענה.
עשיית עושר ולא במשפט
98. משלא הוכחה המעילה של חזוני בכספי החברה כאמור, נפנה כעת לעילת התביעה האחרת לה טענו התובעים – עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") קובע:
")א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."
99. בפסיקה נקבע, שהעיקרון בדבר השבת התעשרות שנעשתה על חשבונו של הזולת הוא עיקרון רחב בעל "רקמה פתוחה" (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 274 (1988) (להלן: "אדרס")). חובת ההשבה בהתאם לסעיף 1 מתגבשת בהתקיים שלושה תנאים: (1) התעשרות; (2) על חשבון המזכה; (3) שלא על פי זכות שבדין (ע"א 6266/19 מדינת ישראל המינהל האזרחי באיו"ש נ' צבי אבנון, פסקה 13 (25.8.2021)). חובה זו מושתת על כך שהנתבע השתמש ברכוש הזולת, נטלו או הפקיעו לטובת עצמו מבלי שהבעלים ניאות להקנות לנתבע את טובת ההנאה הנובעת מכך (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר־אור דיני עשיית עושר ולא במשפט א 453 (מהדורה שלישית, 2015) (להלן: "פרידמן ושפירא")).
100. החוק אינו קובע רשימה של מצבים בהם מוכרת התעשרות של אדם על חשבון רעהו, והגישה הנוהגת בפסיקה היא שאין להגביל עקרון זה לרשימה נתונה של מצבים שבהם תהיה השבה (אדרס, בעמ' 274). מובן, שמכירת נכס השייך לזולת נכללת בגדר התעשרות. אולם, קיימים מקרים מורכבים מכך. אחד מהמקרים בהם הכירה הפסיקה הם מצבים של הקרבת רכוש הזולת למען האינטרס העצמי של המקריב (פרידמן ושפירא, בעמ' 454-455). מקרה שכזה, שדמיון רב בינו לבין המקרה דנן, נדון בע"א 663/87 נתן נ' גרינר, פ"ד מה(1) 104 (1990). מפאת חשיבותו לענייננו אפרט את עובדותיו וההכרעה בעניינו.
101. באותו מקרה, דובר על סכסוך משפחתי שבמרכזו עמד בית מרקחת שהיו מצוי בבעלותו של המנוח, נתן גרינר, יחד עם אחרים. לאחר פטירתו פרצה מחלוקת בין היורשים, כאשר הבעלות בבית המרקחת הייתה מחולקת בין המערערת, בתו של המנוח מנישואיו הראשונים, לבין אלמנתו של המנוח ובנם הרוקח דוד – שהיו הבעלים העיקרים בבית המרקחת. האלמנה ובנה, סגרו את העסק בשלהי שנת 1983 משום שסירבו להיות שותפיה העסקיים של המערערת. במשך שנתיים העסק עמד ללא שימוש, כשהאלמנה ובנה סירבו לתת למנהל העיזבון את מפתחות בית המרקחת על מנת שיפעילו. דוד הגיש בקשה לפירוק השיתוף בנכס מקרקעין, שבה תמכה אמו, ובמסגרת זו רכש את הנכס ואת ציוד בית המרקחת, והחל להפעילו על פי הרישיון שהיה למנוח ובשמו הקודם.
בית המשפט קבע שהפעולות שביצעו האלמנה ובנה "שקופות מאוד, ונועדו למנוע מכירת הנכס כעסק פועל (going concern) על רישיונו ועל המוניטין שלו. מכל אלה נהנים כעת המשיבים, כשהאלמנה ממשיכה גם היא לעבוד בעסק". בית המשפט קיבל את תביעת המערערת לחלקה במוניטין של העסק, ובתוך כך דחה את הטענה שמשום שהעסק לא נמכר, אין המערערת זכאית למוניטין, שכן המכירה לא התקיימה: "תחבולתו המתוחכמת של דוד, בסיועה של האלמנה, היא שיצרה מצב שאפשר להם להשתלט על המוניטין ולהמשיך לנהל את העסק כמקודם וליהנות ממלוא המוניטין ¬ולבסוף לטעון בתמימות ש"אין צורך בקביעת שווי מוניטין שלא נמכרו כלל "" (שם, בפסקה 11, ההדגשה שלי – ח.מ.ל).
102. מהתם להכא, חזוני הציג מצג שווא לפיו אינו קשור לחברה המחזיקה ולניהול העסק החל מיום 1.1.2014, וזאת כדי למנוע מהתובעים לקבל את חלקם במוניטין של החברה וברכוש שהיה בבעלותה. באמצעות מצג זה, ביקש חזוני "לקטוע" את הקשר בין שתי החברות ולנשל את התובעים מקניינם. באופן זה, התעשר חזוני על חשבונם של התובעים, ואלו זכאים לקבלת את החלק מהמוניטין ורכוש החברה שניטל מהם.
הסעד
103. מקום בו הנתבע חייב בהשבה, מחמת שהפיק רווח מאינטרס שנטל מן התובע, חישוב הסכום לו זכאי התובע יכול שייעשה במספר דרכים. אחת מהדרכים, הרלוונטית לענייננו, היא חיוב של הנתבע לשלם את מחיר השוק של מה שנטל (פרידמן ושפירא, בעמ' 694). בהיעדר אינדיקציה אחרת, יש להניח שההסכם בין חזוני לקבוצת המשקיעים נעשה בתנאי שוק המשקפים את המחיר ההולם של חלקם של התובעים במוניטין של העסק והציוד שבו. מובן, שהתובעים אינם זכאים גם לתמורה שהעבירה קבוצת המשקיעים וגם לרווחים שהופקו מהעסק, שכן קיימת סתירה מהותית ביניהן (השוו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 74 (תשס"ט)).
104. קביעת שווי השוק של ציוד העסק והמוניטין שלו ראוי שתיעשה לפי הסכום שקבוצת המשקיעים שילמה בעבור חלקם בעסק – 2,000,000 ₪. נוכח הנסיבות, ובהינתן זאת שחזוני לא שילם דבר מכיסו, הרי שסכום זה אינו משקף הסכם השקעה הדדית של מקימי עסק חדש, אלא את "עלות הכניסה" של קבוצת המשקיעים לאולם שפעל כעסק קיים, ולמעשה, את חלקם של התובעים בו, לו היה נערך עמם משא ומתן מרצון למכירת חלקם בציוד ובמוניטין של העסק.
105. כאן המקום לציין שהסכום ששולם הוא הקובע, ולא החלוקה הפנימית שנעשתה בו. משהוסכם בין חזוני לקבוצת המשקיעים על עלות הכניסה של האחרונים לעסק, החלוקה הפנימית תלויה בשיקוליהם המעשיים, ואין בה כשלעצמה בכדי להוות אומדן לשווי השוק של חלקם של התובעים בעסק. כך, הסכום שהוקצה בעבור הציוד ומוניטין החברה הוא אך 300,000 ₪ + מע"מ מתוך כלל הסכום ששולם. ברי, שסכום זה חסר כל בסיס, נוכח העובדה שהוא שווה לתמורה שקיבל אדיר בעד חלקו בציוד; אולם הציוד שמכר אדיר מהווה אך חלק מהציוד של העסק. כמו כן, משום שסכום זה שווה לתמורה שקיבל אדיר, הרי שאינו מגלם את שווי המוניטין של העסק כלל. מסיבה זו, יש לראות בכספים שניטלו מהתובעים את מכלול הסכום ששולם.
106. משהתווספה הראיה החדשה ושפכה אור על התמורה ששילמה קבוצת המשקיעים, הרי שהסעד למתן חשבונות שנתבע מייתר מסיבה זו, ומשום ששאר החשבונות שהתבקשו אינם רלוונטיים נוכח הסעד שנפסק.
סוף דבר
107. התביעה מתקבלת בחלקה , כך שהנתבעים 1 ו־2, ביחד ולחוד, מחויבים בתשלום לתובעים כאמור בפסקה 104, קרי סך 2,000,000 ₪.
108. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, החל מיום רכישת המוניטין והציוד של העסק, 1.1.2014, הוא יום היווצרות עילת התביעה, ועד למועד התשלום לתובעים (ע"א 8250/11 קרד-גרד הישרדות מדעית בע"מ נ' פרמה לייף בע"מ, פסקה 27 (22.6.2015)).
109. הנתבעים 1 ו-2 יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעים בסכום כולל של 100,000 ₪. סכום זה נפסק תוך התחשבות במספר הדיונים שנערכו; ריבוי הבקשות; והתנהלותם הכוללת של הצדדים בניהול ההליך.
110. ההפקדה אשר הפקידו התובעים בהליך תושב להם, וזאת ככל שאין מניעה שבדין לכך.