בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 12963-04-21 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' שובל – גרופמן נדל"ן בע"מ
לפני כבוד השופטת לימור ביבי
תובעת
החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יגאל קווה ועו"ד זהר בן דור ממשרד גולדפרב, זילגמן ושות'
נגד
נתבעת
שובל – גרופמן נדל"ן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יורם זמיר ועו"ד ילנה וולוובסקי ממשרד שפיגלמן, קורן זמיר ושות'
פסק דין
לפני תביעה למתן חשבונות, במסגרתה מתבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי לפיו התובעת – החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ (להלן: "התובעת"), זכאית לעיין במסמכים שונים (כפי שיפורטו להלן) המוחזקים בידי הנתבעת - שובל גרופמן נדל"ן בע"מ (להלן: "הנתבעת"), הנוגעים לקרן פייר (או - The Fair Fund L.P.(להלן: "הקרן"). עוד התבקש בית המשפט ליתן צו עשה המורה לנתבעת להעביר את המסמכים המבוקשים לעיון התובעת.
מבוא – הצדדים והעובדות אשר אינן שנויות במחלוקת;
1. התובעת - החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, היא חברה המאוגדת בישראל ועוסקת בייצור משקאות שונים.
2. הנתבעת – שובל- גרופמן נדל"ן בע"מ, היא חברה פרטית, המתמחה בייזום פרויקטים בתחום הנדל"ן, שהתאגדה בישראל, בשליטתם (העקיפה) ובניהולם של ה"ה זלמן שובל (להלן: "שובל") ושלמה גרופמן (להלן: "גרופמן") – שהם שני אנשי עסקים בתחום הנדל"ן. אציין בהקשר לכך כי נטען על ידי הנתבעת (ולא הוכחש) כי מדובר בבכירי יזמי הנדל"ן בישראל ובכלל כך כי, מר גרופמן, כיהן במשך כשני עשורים כמנכ"ל ראשי של קבוצת אפריקה ישראל ומילא תפקידים בכירים בגופים מובילים במגזר העסקי והציבורי ואילו מר שובל היה שגריר ישראל בארה"ב, בעלים של בנק ירושלים וכיהן בתפקידים בכירים בישראל ובארצות הברית.
3. בשנת 2002, יזמה הנתבעת והקימה קרן השקעות לייזום של מתחמי מגורים בישראל. הקרן התאגדה דרך שותפות מוגבלת תחת השם קרן פייר (לעיל ולהלן: "הקרן" או "השותפות"), כאשר הנתבעת משמשת כשותף הכללי (General Partner) בקרן.
4. הצטרפות משקיעים לקרן נעשתה באמצעות 3 שותפויות מוגבלות שהוקמו במיוחד לטובת העניין. אציין כי לטענת הנתבעת, אשר לא הוכחשה, מדובר בגופים שהוקמו במיוחד לטובת העניין מטעמי תכנון מס, כמכשירי השקעה פסיביים, אשר לא התקיימה בהן כל פעילות לבד מריכוז משקיעים לטובת ההשקעה בקרן. התובעת נמנית על אחד מהמשקיעים כאמור והיא שותפה מוגבלת ( Limited Partner) בשותפות מוגבלת בשם קרן פייר ישראל (2002) (להלן: "קרן פייר 2002"), שהיא אחת מהשותפים המוגבלים בקרן. שיעור השקעתה של התובעת בקרן עומד על כ – 5.6%. אציין כי לטענת הנתבעת, מאז היווסדה גייסה הקרן השקעות בסכום כולל של 26.7 מיליון דולר. אשר לכך, התובעת טענה וטענה זו לא הוכחשה, כי השקיעה בקרן סכום של כ – 1.5 מיליון דולר.
5. בשנת 2002 נכרתו הסכמים במסגרתם התובעת הפכה לשותפה מוגבלת בקרן פייר 2002 וכן, קרן פייר 2002 הפכה לשותפה מוגבלת בקרן (ההסכם האחרון, שנחתם ביום 11/9/02 וצורף כנספח 4 לכתב התביעה, להלן: "הסכם השותפות"). הצדדים אינם חלוקים על כך שהסכם השותפות חל על כלל השותפים בקרן ומסדיר את התנהלותה.
6. אין חולק כי על פי הסכם השותפות, ניהול השותפות יתבצע באופן בלעדי על ידי השותף הכללי, שיהווה את הזרוע הביצועית לניהולה של הקרן וישלוט בה. בהתאם להסכם השותפות, הקנו השותפים המוגבלים ייפוי כוח נרחב לשותף הבכיר, לפעול כבא כוחם ולקבל החלטות הנוגעות להשקעות בקרן או הכוונת פעולתה ובתמורה לכך, זכאי השותף הכללי לגביית דמי ניהול. עוד נקבע כי יתרת הרווחים שתתקבל תשולם למשקיעים באחוזים לפי היקף ההשקעה של כל שותף. אציין כי הנתבעת טענה וטענה זו לא הוכחשה, כי במהלך תקופת פעילותה של הקרן, זכתה התובעת לסכום החזר כולל העומד עד כה על סך של כ – 2,415,000 דולר (סעיף 20 לתצהיר גרופמן).
7. במהלך שנות פעילותה, יזמה הקרן הקמת מספר פרויקטים למגורים בערים שונות בישראל ובהם במצטבר מאות דירות. כל הפרויקטים בייזומה של הקרן הושלמו, כל יחידות הדיור שנבנו על ידה נמסרו, התקבלו בגין הדירות אישורי איכלוס ולמעט מספר הליכים משפטיים תלויים ועומדים בגין אחריות הקרן כלפי רוכשי דירות ותיקוני בדק ואחריות בגין חשיפה מסוימת מול רשויות המס (אשר לשמם מוחזקים כספים בפיקדון בסך כ – 4.6 מיליון ש"ח) – אין לקרן פעילות כלשהי. עוד נטען על ידי הנתבעת ולא הוכחש כי לקרן אין כבר משרדים משל עצמה, היא שוכרת חדר כשוכרת משנה במשרדי חברה אחרת, צוות העובדים שלה צומצם מ – 25 עובדים לעובדת אחת (מנהלת חשבונות במשרה חלקית) וכל מסמכיה, למעט המסמכים הדרושים להכנת הדוחות הכספיים השוטפים, הועברו במרוצת השנים לאיחסון בארכיבים חיצוניים (סעיף 40 לכתב ההגנה וסעיף 22 לתצהיר העדות הראשית שניתן על ידי מר גרופמן).
8. אציין כי לטענת הנתבעת, אשר על פניו אינה שנויה במחלוקת, לאורך שנות פעילות השוטפות, העבירה הנתבעת לשותפים המוגבלים דוחות ודיווחים שוטפים ואף מסרה להם דו"חות כספיים מבוקרים.
9. ביום 3/11/20, התקבלה על ידי הנתבעת, שהיא כאמור השותף הכללי בשותפות, החלטה בדבר פירוק השותפות ובו ביום נמסרה על כך הודעה בכתב למשקיעים. במסגרת הודעה זו נמסר כי השותפות תפורק וכי כלל נכסיה והתחייבויותיה יועברו לשותף הכללי. עוד פורט כי כל שנשאר, עם הפסקת השותפות, הם כספים מזומנים המוחזקים בפיקדון (כפי שפורט לעיל בסעיף 7) וכי במסגרת הליכי הפירוק, כספים אלו יופקדו בידי השותף הכללי.
10. ביום 8/12/20, פנתה התובעת לנתבעת בבקשה לעיון במסמכים. הנתבעת סירבה לבקשת העיון וטענה כי כל נכסיה והתחייבויותיה של הקרן, הם כמפורט בדוחות הכספיים אשר נמסרו וכי דרישת העיון במסמכים מעבר לכך, חורגת מזכות העיון המוקנית בהתאם להסכם השותפות. עוד נטען כי מדובר בדרישה מכבידה וטורדנית, באשר במסגרתה מצופה מהנתבעת לשחזר מידע, אשר הועבר באופן שוטף במשך 19 שנות הפעילות של השותפות.
11. לאור סירוב הנתבעת להעברת המסמכים אשר התבקשו על ידי התובעת, הגישה התובעת את התביעה לפני, אשר הוכתרה כתביעה למתן חשבונות, במסגרתה עתרה התובעת לסעדים כדלקמן:
עיון בכל המסמכים הרלוונטיים של התובעת ואשר יש בהם כדי להעיד על הרווחים אשר היא אמורה לקבל בהתאם להסכם השותפות, ובכללם: כל מסמך המתאר את פירוט העסקאות שנעשו בקשר עם ההון המושקע של החברה; כל מסמך המתאר את נכסי הקרן וחובותיה, לרבות אסמכתאות; כל מסמך המתאר את סכום המזומנים המוחזקים בפיקדון בקרן; כל מסמך המעיד על התקשרות עם נותני שירותים כלשהם לקרן, והתמורה ששולמה להם; וכל מסמך הנוגע לכספים שהתקבלו בקרן (הן משותף כלשהו הן מגורם אחר).
עוד התבקש במסגרת התביעה - צו עשה, המורה לנתבעת להעביר את המסמכים לעיון התובעת והמחייב את הנתבעת במתן חשבונות מלאים ביחס לתמורה שהתקבלה בידי הקרן כתוצאה מקידום עסקאות בנדל"ן מתחילת פעילותה ועד המועד בו הוחלט על פירוקה, ולהוצאות אשר הוציאה הקרן.
יצויין כי התובעת הסכימה לשאת בעלות צילום החומרים המבוקשים על ידה.
(לעיל ולהלן: "המסמכים המבוקשים")
12. הואיל ובמרכז הדיון בתביעה דנן – זכות שותף בקרן לעיין במסמכיה ולשם הבנת טיעון הצדדים כפי שיפורט להלן, יובאו להלן וכלשונם, הסעיפים הרלוונטיים לדיון, קרי הסעיפים הנסבים על מסמכי הקרן, כמו גם זכות העיון או הזכות לקבלת מסמכים, כפי שנקבעו במסגרת הסכם השותפות.
סעיף (c)4.2 להסכם השותפות קובע כי :
Any documentation, analysis, data or other information gathered or produced by the General Partner is connection with the management of the partnership shall become the property of the General partner"
סעיף (a)8.1 להסכם השותפות קובע:
"The General Partner shell keep or cause to be kept books and records reflecting all of the partnership's activities and transactions. Subject to reasonable confidentiality restrictions established by the General Partner. Each Limited Partner and their respective agents, representatives, partners, managers and members shell be afforded access to Partnership's books and records applicable to such Limited Partner for any proper purpose, at any reasonable time during regular business hours upon three (3) Business Days' notice to the General Partner. The General Partner shell preserve all books and records that it keeps pursuant to this section 8.1(a) for period of three (3) years after the date of dissolution of the partnership"
סעיף (b)8.1 להסכם השותפות קובע:
")b) The General Partner shall furnish or cause to be furnished the following reports to the Limited Partners:
i. Within 120 days (or as soon as practicable thereafter) following the end of each Fiscal Year, a balance sheet of the Partnership as the end of such Fiscal Year and statements of operations, changes in Partners' capital and a statement of cash flows of the Partnership for such Fiscal Year, accompanied by an audited report from the independent public accountants selected by the General Partner in its sole and absolute discretion containing an option of such accountants ;and
ii. Within 120 days (or as soon as practicable thereafter) following the end of each Fiscal Year, a report prepared in accordance with the Code and such other information. If any, with respect to the Partnership, as may be necessary for the preparation of such Limited Partner income tax returns, including a statement showing each Limited Partner's share of the Partnership's income. gain or loss. expense and credits for such Fiscal Year for income tax purposes"
סעיף 9 להסכם השותפות קובע כי:
9.1 Events of Dissolution. The partnership shall dissolve upon the happening of any of the following events:
(a) the expiration of its term in accordance with Section 2.4 hereof;
(b) the decision of General Partner;
(c) subject to section 10.1 hereof, the withdrawal, Bankruptcy or dissolution of the General Partner or occurrence of any other event which constitutes an event of withdrawal of the General Partner unless: (i) the Partnership Business is continued in accordance with this Agreement, (ii) at the time of the occurrence of such event, there is at least one (1) remaining general partner of the Partnership and all the remaining general partners are hereby authorized to and shall agree to continue the Partnership Business, or (iii) within 90 days after the occurrence of such event, a Majority Vote of the Limited Partners agrees in writing or votes to continue the Partnership Business and to the appointment, effective as of the date of such event, if required, of one (1) or more additional general partners of the Partnership;
(d) after thr Commitment Period, the sale of all the Partnership's assets for cash ;or
(e) a judicial decree of dissolution has been obtained; 0r
(f) at any time are no Limited Partners, unless the Partnership Business is continued in accordance with the Act and other applicable law.
9.2 Winding Up. Upon a dissolution of the Partnership shall not terminate, but shall cease to engage in further business, except to the extent necessary to preform existing contracts and preserve the value of its assents, and the General Partner shall make a fill account of the Partnership assent and liabilities and shall wind up its affairs and liquidate its assets.
During the course of liquidation, the Partner shall continue to share Net Income, Net Losses and other separate items as provided in this Agreement, and all of the provisions of this Agreement shall continue to bind the parties and apply to the activities of the Partnership, except as specifically provided herein to the contrary"
13. לשם שלמות היריעה וקודם לפירוט טענות הצדדים, הנני מוצאת לציין כי בפני מותב זה נדונה בשנת 2020, המרצת פתיחה בה"פ (מחוזי ת"א) 36298-05-20 Faire Holdings Three Limited נ' שובל - גרופמן נדל"ן בע"מ, במסגרתה ניתן על ידי פסק דין ביום 11.04.2021 (להלן: "עניין פייר 2"). בהמרצת הפתיחה שם, נתבעה הנתבעת כאן, אשר שימשה שותפה כללית בשותפות אחרת בשם Fair Fund ǁ L.P(להלן: "קרן פייר 2"), שנוסדה בשנת 2005 . אציין כי נוסח סעיפי הסכם השותפות במסגרתו עוגנו יחסי השותפים בשותפות קרן פייר 2, הרלוונטיים לענייננו, הוא כמעט זהה לנוסח כאן (למעט שינוי אחד בסעיף (a)8.1 כפי שהובא לעיל, הנוגע לפרק הזמן להודעה המוקדמת, ששם עמד על שבעה ימים ואילו בהסכם דנן נקבע על שלושה ימים). באותו הליך נדרשה הנתבעת לגלות בפני שותפה מוגבלת לאותה שותפות, מסמכים בהיקף ובמהות הדומים לאלו המבוקשים כאן. כיוון שכך, נדרשתי באותו העניין לפרש את סעיפי ההסכם השונים ובסופו של יום נקבע על ידי כי סעיפי ההסכם, לפי לשונם, יש בהם כדי לזכות את השותפה המוגבלת בזכות עיון כפי שנדרשה על ידה. אציין כי שני הצדדים, מודעים לקיומו של פסק הדין בעניין קרן פייר 2 ומפנים אליו וזאת כפי שיפורט להלן בטיעוניהם.
עוד יצוין כי על פסק הדין בעניין פייר 2 הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר נדון במסגרת ע"א 4089/21 שובל גרופמן נדל"ן בע"מ נ' Faire Holdings Three Limited. בערעור התקיים ביום 8/12/22 דיון בפני בית המשפט העליון, בתום הדיון הוצעה על ידי בית המשפט העליון פשרה, אשר הצדדים מצאו לקבל ומשכך ניתן לה תוקף של פסק דין. יודגש כי הדיון בפני בית המשפט העליון התקיים לאחר הגשת סיכומי הצדדים בהליך דנן (למעט סיכומי התשובה). משכך, איפשרתי לצדדים להעביר עמדה בנוגע למשמעות הנודעת לדידם מפסק הדין בערעור.
14. עוד קודם לפירוט הטענות, אציין כי בהליך לפני התקיים קדם משפט, במסגרתו ניתנו הוראות בדבר הגשת תצהירים ונקבע מועד להוכחות. הצדדים הגישו תצהיריהם ואולם, לאחר מכן, הגישו ביום 30/6/22, הודעה על הסדר דיוני מוסכם, במסגרתה פירטו כי הם מסכימים שאין בתיק דנן מחלוקות עובדתיות בעלות משמעות להכרעה בתביעה, ועל כן כי אין צורך בחקירת המצהירים על תצהיריהם. משכך, עתרו הצדדים לביטול דיון ההוכחות ולקביעת מועדים להגשת סיכומים. להסדר הדיוני נשוא הודעת הצדדים ניתן תוקף של החלטה, הצדדים הגישו סיכומיהם ולאחר עיון בהם וכן בכלל המסמכים והכתבים אשר הוגשו, ניתן פסק דין זה.
טענות הצדדים בהליך;
טענות התובעת;
15. פותחת התובעת וטוענת כי לא יעלה על הדעת שהנתבעת, כשותף כללי, תמנע ממנה - שותף מוגבל, אשר השקיע סכום כסף כה גדול בקרן - את זכויותיה לעיין במסמכים אשר אמורים לשקף את הרווח המגיע לה וכי הדבר אינו מתיישב עם הוראות הסכם השותפות, עם הוראות הדין ואף לא עם ההיגיון הבריא. נטען שלא מדובר רק בטענות של התובעת, אלא גם בעמדת בית המשפט כפי שמצאה ביטויה בעניין פייר 2, שם נדונו ונדחו כלל טענות הנתבעת.
16. עוד מפנה התובעת לכך שרק השותף הכללי ידע ויודע כיצד פעלה הקרן ומה הם הסכומים אשר התקבלו כפועל יוצא מביצוע ההשקעות. נטען כי התובעת הסתמכה על השותף הכללי באופן מלא ומוחלט כי ידווח לה דיווח אמיתי ומלא על אודות הכספים אשר התקבלו מעסקאות מעת לעת. אלא שהנתבעת סירבה ליתן דיווח כאשר זה נדרש על ידי התובעת. נטען כי המסמכים אשר בהם מבקשת התובעת לעיין יש בהם כדי להעיד על הרווחים אשר היא אמורה לקבל ולכן, מדובר במסמכים הרלוונטיים אליה.
17. עוד הוסיפה התובעת וטענה כי זכותה לעיון במסמכים, מבוססת ראשית על הסכם השותפות. אשר לפרשנות הסכם השותפות, טוענת התובעת כי מדובר בחוזה עסקי מובהק ומשכך, יש ליתן ללשונו הברורה והמפורשת משקל מכריע בפרשנותו ואין לפנות לכלים חיצוניים של פרשנות החוזה. בהתאמה לאופן הפרשנות כאמור, מפנה התובעת להוראת סעיף (a) 8.1 להסכם השותפות, אשר לטענתה קובעת מפורשות כי לכל שותף מוגבל או מי מטעמו, תינתן הגישה לספרי ומרשמי השותפות וזאת, לאחר שתינתן הודעה מוקדמת בת שלושה ימים לשותף הכללי. נטען כי זכות זה מתחדדת נוכח חובתו של השותף הכללי, הקבועה בסיפא לסעיף זה, לשמור על כל הספרים והרשומות של השותפות לתקופה של 3 שנים לאחר פירוקה של השותפות.
אשר לכך, מוצאת התובעת להדגיש כי ממילא בענייננו, אין חולק כי מדובר במסמכים הקיימים גם כיום ומצויים בשליטת השותף הכללי (כתימוכין לכך מפנה התובעת לסעיפים 40 ו – 50 לכתב ההגנה ולסעיף 22 לתצהיר גרופמן).
18. עוד טוענת התובעת כי אין להישמע לטענות הנתבעת ולפיהן חלף המועד שעל השותף הכללי היה לשמור על המסמכים המבוקשים – כפי שהועלתה על ידי גרופמן בסעיף 38 לתצהירו. זאת ממספר טעמים- ראשית, בהינתן שמדובר בהרחבת חזית אסורה, הואיל והטענה לא הועלתה בכתב ההגנה, אלא לראשונה בתצהיר גרופמן; שנית, הואיל והטענה אינה רלוונטית, שעה שהנתבעת הודתה כי המסמכים קיימים ומצויים בשליטתה; ושלישית, הואיל ואין לקבל את פרשנות הנתבעת להוראות הסכם השותפות, בשים לב לכך שהיא עצמה מצאה לשמור על כלל המסמכים ובכך לימדה בהתנהגותה על אופן פרשנות ההסכם, קרי כי עליה לשמור על המסמכים לתקופה של 3 שנים מהמועד בו נמסרה על ידה הודעת הפירוק של השותפות.
19. לטענת התובעת, בסעיף (a)8.1 קבועים שני תנאים לעיון, בהם עומדת התובעת והם: שהמסמכים רלוונטיים לשותף ושהם נדרשים לתכלית ראויה. נטען כי מטרת העיון במסמכים, נועדה לצורך בחינת אופן ניהול הקרן והאם הקרן התנהלה כדת וכדין. נטען כי ללא בחינה כאמור, לא תוכל התובעת לדעת אם קיבלה את מלוא התמורה המגיעה לה מהשקעתה ומשכך מדובר במסמכים הרלוונטיים לתובעת. עוד מפנה התובעת לחוסר קוהרנטיות בגרסאות הנתבעת באשר להיקף הפרויקטים ולמועד סיומם, אשר לטענתה יש בו כדי לחזק את גרסתה ולפיה המסמכים נדרשים לתכלית ראויה. כך, לטענת התובעת, בכתב ההגנה נטען כי הקרן הקימה 7 פרויקטים ואילו בתצהיר גרופמן טען המצהיר כי הוקמו 5 פרויקטים; בכתב ההגנה נטען כי נבנו בסך הכל 467 יחידות דיור ואילו בתצהיר גרופמן הצהיר המצהיר כי הוקמו בסך הכל 624 יחידות דיור; בכתב ההגנה נטען כי הבניין האחרון אוכלס בשנת 2013, בתצהיר גרופמן נטען כי הדירה האחרונה נמכרה על ידי הקרן במהלך שנת 2016 (סעיף 18 לתצהיר) ואילו בנספח 7 לתצהירו עולה כי הפעילות האופרטיבית של הקרן הופסקה בשנת 2015 . נטען כי עצם העובדה שהשותף הכללי, האמון על ניהול עסקי הקרן, לא יודע לספק מידע בסיסי באופן קוהרנטי, יש בה כדי להעיד כאלף עדים, על רלוונטיות העיון במסמכים המבוקשים ועל התכלית הראויה של עיון זה.
כתימוכין נוסף לכך שתכלית העיון ראויה, מפנה התובעת לקביעות בפיסקה 35 לפסק הדין בעניין פייר 2, שם נקבע כי המסמכים רלוונטיים לשותפות המוגבלת אשר השקיעה מהונה בקרן ומשכך נוגעים המסמכים במישרין להשקעתה ולזכותה לקבלת כספים מהקרן - זכות הנגזרת מהאופן בו התנהלו עסקיה של הקרן.
עוד מדגישה התובעת כי לא נטען וקל וחומר שלא הוכח, כי יש בכוונת התובעת לעשות שימוש שאינו ראוי במסמכים.
20. התובעת מוסיפה וטוענת, כי יש לדחות את טענת הנתבעת ולפיה זכותו של השותף המוגבל לקבל מסמכים מתמצית בזכות הקבועה בסעיף (b)8.1 – קרי בזכות לקבל אחת לשנה: דוחות כספיים שנתיים מבוקרים בידי משרד רואי חשבון; דוח פעולות; שינויים בהון השותפות; דוח תזרימי מזומנים של השותפות; וכן דוח המראה את חלקו של כל שותף מוגבל בהכנסות, בהפסדים ובהוצאות, אשר יוכל לשמש כל אחד מהשותפים המוגבלים במתן דיווח לרשויות המס. זאת, הואיל ולטענת התובעת, טענתה זו של הנתבעת נדחתה בעניין פייר 2, שם נקבע כי היקפה של כל אחת מזכויות העיון שונה ויתרה מכך, על פניו ברי כי היקפה של זכות העיון ביוזמת השותף המוגבל, רחבה יותר מהיקף החובה להמצאת מסמכים מידי שנה על ידי השותף הכללי.
21. מבלי לגרוע מטענותיה ולפיהן היא זכאית לעיון במסמכים מכוח הסכם השותפות, טוענת התובעת כי היא זכאית לעיין בהם גם מכוח הדין הכללי. אשר לכך, טוענת התובעת כי את זכות עיון כנתבע על ידה, ניתן לבסס ממילא על הוראת סעיף 29 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה- 1975 (להלן: "פקודת השותפויות"), המקנה לכל שותף את הזכות לקבל חשבונות נכונים ומידע שלם בנוגע לשותפות; על הוראת סעיף 34(9) לפקודת השותפויות, המקנה לכל שותף את הזכות לגשת לפנקסי השותפות, לבדוק אותם ולהעתיק מהם; ועל הוראת סעיף 63(א) לפקודת השותפויות, המקנה לכל שותף זכות לעיין בפנקסי השותפות, לבחון את מצבה וסיכוייה.
עוד נטען כי יחסי השותפות בין הצדדים מנביעים יחסי אמון ביניהם ומשכך, קיימת לתובעת זכות עיון גם מכוח חובת האמון המוטלת על השותפים ביניהם, אשר לצורך מימושה עומד לשותף הסעד של מתן החשבונות.
22. מבלי לגרוע מטענותיה כפי שפורטו, טוענת התובעת כי לאור קביעות בית המשפט בעניין פייר 2, מושתקת הנתבעת מלהעלות שוב את אותן טענות אשר נדחו על ידי בית המשפט.
23. זאת ועוד, לטענת התובעת יש לדחות את טענותיה של הנתבעת ובהתאם להן אין אפשרות להגשת תביעה לגילוי מסמכים, העומדת בפני עצמה, במסגרתה "הדייג" אחר המסמכים הוא בבחינת סעד יחיד. נטען כי טענה זו עומדת בניגוד להלכה הפסוקה, במסגרתה נקבע מפורשות כי סעד למתן חשבונות יכול לעמוד בפני עצמו.
24. עוד נטען כי יש לדחות את טענות הנתבעת ולפיהן התביעה לוקה בהתיישנות ושיהוי, שעה שבהתאם להוראת סעיף (a)8.1 זכאי השותף המוגבל לעיין באופן בלתי מוגבל, לכל משך חיי השותפות ואף 3 שנים לאחר פירוקה, במסמכים. זאת ועוד, נטען כי אין לשעות גם לטענת ההכבדה המועלית על ידי הנתבעת, משהנתבעת הודתה כי המסמכים המבוקשים מצויים בשליטתה. נוסף על כך נטען כי יש לדחות את הטענה ולפיה העיון עלול לפגוע בצדדים שלישיים, משטענה זו נטענה בעלמא וממילא נדחתה על ידי בית המשפט בעניין פייר 2.
25. לאור כל האמור טוענת התובעת כי יש לאפשר לה עיון כמבוקש על ידה.
טענות הנתבעת;
26. לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות, באשר לתובעת לא קיימת זכות לעיון בהתאם להסכם השותפות או בהתאם לדין.
27. אשר לכך, פותחת הנתבעת וטוענת כי לא ניתן להשליך מקביעות בית המשפט בעניין פייר 2 לענייננו אנו. זאת בהינתן שמדובר בקביעות בית המשפט באשר לקרן אחרת, אשר הוקמה על ידי הנתבעת בשנת 2005 ולא באשר לקרן נשוא הדיון, אשר הוקמה קודם לכן בשנת 2002. נטען כי במקרה דנן לא חלים התנאים להפעלת דוקטרינת "מעשה בית דין", שעה שהצדדים להליך כאן אינם אותם הצדדים להליך שם. יתרה מכך, נטען כי הנסיבות המסוימות בהן היו בתי המשפט מוכנים להכיר בטענת השתק, גם מקום בו אחד הצדדים לא היה צד להליך הקודם, היו מקרים בהם מדובר היה בטענת "השתק דפנסיבי", אשר הועלתה על ידי נתבע, שלא היה צד לפסק הדין עליו הוא ביקש להסתמך. אלא שבמקרה דנן מדובר בתובעת, אשר מבקשת להעלות טענת השתק כלפי נתבע בהליך הקודם ומשכך, לא ניתן לאפשר טענת מעשה בית דין בהעדר זהות בין הצדדים. נטען כי בכל מקרה הנסיבות כאן שונות מהנסיבות שם ואף מטעם זה לא ניתן להחיל את ההכרעות בעניין פייר 2 גם בענייננו.
עוד בהקשר זה טוענת הנתבעת כי, ככל שבית המשפט יבקש למצוא עוגנים לפרשנות הסכם זה מחוץ לדלת אמות אותו הסכם, אל לו להגביל עצמו להסכם השותפות של קרן פייר 2, אלא שעליו לתת את הדעת לציפיות הסבירות ולהסדרים המקובלים במערכות יחסים מקבילות דומות של קרנות שמאגדות שותפים פאסיביים ובלתי קשורים לטובת השקעה במיזם או סוגי מיזמים מסוימים. נטען כי ככל שבית המשפט יעשה כן, הרי שהוא ימצא שבמערכות יחסים כאמור, לא מקובל לתת בידי משקיעים זכות בלתי מוגבלת לקבל לידיהם ולעיונם את כל מסמכי השותפות מכל סוג ומין שהוא.
28. נוסף על כך טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות, מאחר שתמה התקופה לשימור מסמכים. אשר לכך, מפנה הנתבעת לנוסח הסיפא להוראת סעיף (a)8.1, שם נקבע כי חובת שימור המסמכים חלה במשך 3 שנים לאחר יום ה – dissolution of the partnership"". נטען כי בסעיף 9 להסכם השותפות, נקבע כי " dissolution" מתרחש במספר חלופות וביניהן - עם מכירת כל נכסי הקרן בתמורה לכסף. עוד נטען כי בסעיף 9 קיימת הבחנה בין ארבעה שלבים שונים של פירוק וחיסול השותפות (1) dissolution – קרי קרות אחד מהאירועים המפורטים בסעיף 9.1 (2) winding up- חיסול עסקי השותפות בעקבות סיום פעילותה (3) Liquidation – חלוקת יתרת המזומנים של השותפות (4) Termination of Partnership – פירוק רשמי וסופי של השותפות, בהתאם לפקודת השותפויות. נטען כי מניין התקופה בה מחויב השותף הכללי לשמור את מסמכי השותפות וכפועל יוצא מכך גם זכות העיון הכרוכה בזכות השימור (שהרי השימור נועד להגשים את זכות העיון) – היא בתוך שלוש שנים מהאירוע הראשון המסמן את סיום פעילות השותפות ולא ממועד התרחשות האקט הרשמי של הפירוק. בהתאמה נטען כי הואיל ובפרויקט האחרון אשר בוצע על ידי הקרן, נמסרו הדירות האחרונות בחודש מרץ 2016 ואילו התביעה הוגשה רק חמש שנים לאחר מכן, הרי שהתביעה הוגשה באיחור של שנתיים מהמועד בו הופטרה הנתבעת מהחובה לשמור על ספרי השותפות ולאור זאת באיחור של שנתיים מהמועד בו פקעה גם זכות העיון במסמכים - ככל שהייתה קיימת.
29. מבלי לגרוע מהאמור נטען כי היקף המסמכים אשר נדרש על ידי התובעת, חורג מדלת אמותיה של זכות העיון החוזית. אשר לכך, מפנה הנתבעת תחילה להוראת סעיף (c)4.2, המקנה לשותף הכללי את זכות הקניין במסמכי השותפות - כפי שהם מוגדרים באותו סעיף, קרי הכוללים את: "Any documentation, analysis, data or other information gathered or produced by the General Partner is connection with the management of the partnership". נטען כי, בהשוואה להיקף המסמכים הקבוע בסעיף (c)4.2, סעיף (a)8.1, עליו תולה התובעת את יהבה, אינו מתייחס לכל מסמכי השותפות, אלא רק ל - books and records"". נטען כי מונח זה כולל רק את ספרי הנהלת החשבונות של השותפות (books) ורישומים אחרים שהשותף הכללי עצמו עורך במסגרת ניהול ענייני השותפות (records) ולא את כל המסמכים שנוצרו אגב ניהול ענייני השותפות ובכלל כך – כפי שנטען על ידי התובעת – מאות חוזים למכירת הדירות שנבנו ביוזמת השותפות; אינספור חילופי דברים בין השותף הכללי לבין רוכשיי דירות בעניינים כספיים, מסירת דירות, תיקוני בדק, ואחריות וכיוצא באלה עניינים; מאות חוזים בין השותפות לבין קבלנים, נותני שירותים וספקים למיניהם, ואינספור חילופי דברים בין השותף הכללי לבינם; מסמכי תכנון ורישוי שהוכנו והוצאו בקשר עם הפרויקטים שהשותפות יזמה וכיוצא בכך – כל אלו מסמכים הבאים תחת ההגדרה המצוטטת מתוך סעיף (c)4.2, שמקיפה את כל המסמכים שנוצרו אגב ובקשר עם פעילות השותפות ואולם אין הם באים תחת הדיבור "ספרי השותפות ומרשמיה" (books and records), הקבוע בסעיף (a)8.1.
עוד נטען כי המונח "books and records" הוא מונח שגור ומקובל בדיני התאגידים של רבות ממדינות ארצות הברית ובכלל כך מצוי בסעיף 220 לחוק התאגידים הכללי של מדינת דלוואר וכי תימוכין לאופן בו מפרשת הנתבעת את מינוח זה ניתן למצוא בפרשנות אשר ניתנה לו על ידי הפסיקה בארצות הברית.
30. לא זו אף זו, לטענת הנתבעת, התובעת אף אינה עומדת בשני התנאים למימוש זכות העיון – שהם – כי המסמכים רלוונטיים לאותו שותף מוגבל וכי העיון נדרש לתכלית נאותה. כך וראשית, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את טענת התובעת ולפיה מטרת העיון היא לבחון את אופן ניהול הקרן. זאת ראשית הואיל ועילת עיון זו לא הוזכרה בפניות המקוריות של התובעת לנתבעת. יתרה מכך, נטען כי גישת התובעת מרוקנת את המלל בסעיף (a)8.1 מתוכן, שכן אם די בכך שהשותף יאמר "רוצה אני", על מנת לקבל גישה בלתי מוגבלת לכל מסמכי השותפות, ניתן היה להסתפק בהוראה לקונית ולפיה לכל אחד מהשותפים המוגבלים זכות לעיין בכל מסמכי השותפות. אלא שסעיף זה קבע מפורשות צורך בקיומן של מטרה נאותה ורלוונטיות, דרישות להן יש ליצוק תוכן ומשמעות של ממש.
אשר לכך, נטען כי גם למינוחים אלו יש ליתן אותה פרשנות אשר יוחסה להם במערכות יחסים עסקיות דומות – שהן התאגדויות שנועדו לשמש מכשיר השקעה עבור משקיעים פסיביים. בהקשר לכך, נטען כי פקודת השותפויות, אשר נחקקה בשנת 1975, אינה נותנת מענה לאתגרים שמציב עולם העסקים המודרני והוראותיה אינן יכולות להוות משכך הסדר ברירת מחדל להסדרת היחסים בשותפות המוגבלת. זאת כפי שנתמך, לטענת הנתבעת, בדברי ההסבר לתזכיר חוק השותפויות, התשע"ז- 2016 ובהצעת החוק לתיקון פקודת השותפויות. נטען כי בתזכיר הוצע לאמץ הסדר ברירת מחדל ולפיו לשותף מוגבל בשותפות מוגבלת, תעמוד זכות עיון בלתי מסוייגת, באותם מסמכים שהשותפות חייבת לשמור במשרדיה והם: הסכם השותפות ומרשמים המתחייבים על פי דין. ונוסף לכך, תעמוד לו זכות מוגבלת ומותנית, לעיין במסמכים ולקבל מידע בקשר לפעילות השותפות ולעסקיה, אשר כתנאי לה על השותף להצהיר באשר למטרה לשמה נדרש העיון ולשותף הכללי עומדת זכות לסרב לדרישה, אם לדעתו היא נועדה לשרת מטרה לא נאותה. נטען כי גם במסגרת הפסיקה זוהה הצורך ליישם על מערכות יחסים של שותפויות מוגבלות, הסדרים שונים מאלו החלים על שותפויות כלליות והדומים לאלו שחלים בדיני חברות. נטען כי האמור חל במקרה דנן ביתר שאת, נוכח הלשון בה נעשה שימוש בהסכם השותפות דנן, שהיא דומה במהותה לדין שחל על חברות. בהקשר זה מפנה הנתבעת לכך שהדרישה להציג תכלית נאותה לעיון והגבלת זכות העיון למסמכים רלוונטיים, מעוגנת גם בסעיף 185 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999. עוד מפנה הנתבעת לפסיקה במסגרתה נקבע - כי סקרנות והתעניינות בענייני תאגיד, לא די בהן כדי לבסס תכלית נאותה והצדקה לעיון בכלל מסמכי התאגיד. לטענת הנתבעת, במקרה דנן, לא הציגה התובעת כל תלונה ספציפית כלפי הנתבעת, ולא העלתה כל חשד באשר לאופן ניהול עסקי השותפות. משכך, רצונה של התובעת לבחון את עסקי השותפות לראשונה, בחלוף כמעט 20 שנה ממועד כינונה ובחלוף 5 שנים מאז מכרה את אחרון נכסיה, בלא שהוצג כל בסיס לחשוד כי נפל פגם בהתנהלות הניהול, אינו מהווה תכלית ראויה ואינו יכול להקנות זכות עיון.
עוד נטען כי לא ניתן לומר כי כל מסמכי השותפות באשר הם יכולים להיחשב כמסמכים שהם רלוונטיים לתובעת, שאם לא כן נמצא עצמנו מרוקנים את הוראת סעיף (a) 8.1 מכל תוכן ומחליפים אותו בסעיף ולפיו כל שותף שירצה בכך יקבל לעיונו את כל מסמכי השותפות.
31. עוד נטען כי דין התביעה למתן חשבונות להידחות. זאת בהינתן שהסכם השותפות אינו מזכה את התובעת במתן חשבונות מעבר לדוחות אשר השותף הכללי מחויב להמציא מכוח הוראות סעיף (b)8.1 - שאין חולק כי נמסרו לכל המשקיעים בקרן באופן סדור ועיתי. יתרה מכך, נטען כי לא ניתן לבסס את התביעה על דיני האמונאות. זאת משלא ניתן לומר על המשקיעים בקרן - שהם גופים עסקיים מובהקים - כי השקעתם מבוססת על יחסי אמון אישיים מיוחדים כלשהם. נוסף על כך, נטען כי בתביעה למתן חשבונות, יש להראות כתנאי לקבלת הסעד, מה פסול או חסר בחשבונות שכבר נמסרו לתובע ומה הם אותם חשבונות משלימים שהוא תובע לקבל. בענייננו, נטען כי לאורך השנים נמסרו לתובעת דוחות כספיים ערוכים וחתומים על ידי מנהלי הקרן ומבוקרים על ידי פירמת רואי חשבון ידועה. נטען כי התובעת אינה מפקפקת במהימנות הדוחות הכספיים ואינה מצביעה על פגם כלשהו שדבק בהם ולכן לא עומדת לה הזכות לדרוש בדיקה וחקירה נוספות של הדוחות או של תוצאות פעילותה של הקרן. נטען כי האמור חל ביתר שאת בהינתן שמדובר בקרן שהייתה עסק יזמי ותפעולי לכל דבר ועניין וזאת, בהבדל מקרנות השקעה אשר משקיעות את הון המשקיעים בחברות אחרות. נטען כי לאור זאת חישוב התמורה המגיעה לשותפים בקרן זו, משמעו ניתוח של הכנסות והוצאות השותפות על פני תקופה של כ – 20 שנה, הכולל מאות עסקאות מכר ואינספור התקשרויות – והוא מלאכה שנעשתה על ידי הנהלת השותפות באופן רציף ומבוקר על ידי משרד רואי חשבון. נטען כי אין זה מתקבל על הדעת ואין זה סביר כי בשותפות מסוג זה, הייתה כוונה להקנות לשותפים המוגבלים, שהם משקיעים פאסיביים מובהקים, זכויות רחבות כגון דה, שאינן קיימות במכשירי השקעה דומים ומקבילים.
32. למעלה מן הצורך נטען כי יש לדחות את התביעה למתן חשבונות מפאת התיישנות. זאת הואיל והתובעת אינה זכאית לתבוע חשבונות לתקופה החורגת משבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. לחילופין נטען כי דין התביעה להידחות גם מפאת שיהוי, הואיל והדרישה לעיון במסמכים ולמתן חשבונות הוצגה על ידי התובעת לראשונה רק לאחר שקיבלה הודעה על פירוק השותפות, כלומר למעלה משבע שנים לאחר שהושלמה הקמת אחרון הפרויקטים וארבע שנים לאחר מסירת אחרונות הדירות. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי דין התביעה להידחות גם מחמת פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים - שאינם צד להליך – שהאינטרסים הלגיטימיים שלהם, כגון זכותם לפרטיות או להגנה על סודות מסחריים, עלולים להיפגע והכל שעה שהתובעת לא הציגה אינטרס קונקרטי, ענייני ולגיטימי אותו דרישת העיון נועדה לשרת.
33. זאת ועוד, נטען כי בהתאם לדין הישראלי, אין אפשרות להגשת תביעה לגילוי מסמכים העומדת בפני עצמה ובה ה"דייג" אחר המסמכים הוא בבחינת סעד יחיד ושלא לצורך הליך משפטי תלוי ועומד וכי אף מטעם זה יש לדחות את התביעה..
34. לאור כל האמור והמפורט, נטען כי דין התביעה להידחות תוך חיוב התובעת בהוצאותיה של הנתבעת.
טענות התובעת בסיכומי התשובה מטעמה;
35. בסיכומי התשובה מטעמה פותחת התובעת וטוענת כי עמדתה של הנתבעת בסירובה לאפשר את העיון במסמכים ואופן התנהלותה הם תמוהים, הן בהתחשב בעובדה - שאינה שנויה במחלוקת - שכל המסמכים של הקרן קיימים ומאוחסנים בצורה נגישה והן בהינתן פסק הדין אשר ניתן בעניין קרן פייר 2. בהקשר לפסק הדין בעניין קרן פייר 2, שבה התובעת על טענותיה ולפיהן מושתקת הנתבעת מהעלאת טענות אשר נדחו על ידי בית המשפט באותו העניין. זאת בהינתן שלטענת התובעת לא הוכיחה הנתבעת כל שוני רלוונטי בין המקרה דנן למקרה שם ובכלל כך בפרט לא הוכיחה כל שוני רלוונטי בדרך ההתקשרות. מבלי לגרוע מהאמור נטען כי ממילא קביעת בית המשפט לעניין פרשנות סעיף 8.1.1 בעניין קרן פייר 2 מהווה ממצא פוזיטיבי והכרעה בנושא הייתה חיונית לתוצאה הסופית ומשכך, לא יכול להיות חולק כי פסק דין זה מהווה מעשה בית דין בענייננו.
36. לגופם של דברים נטען כי יש לדחות את טענת הנתבעת ולפיה תמה התקופה לשימור המסמכים הואיל ויש למנות את מועד ה – dissolution מהמועד בו הושלם הפרויקט האחרון בשנת 2006. זאת ראשית משום שטענה זו מהווה הרחבת חזית, הואיל ונטענה לראשונה בתצהיר גרופמן ולא נטענה בכתב ההגנה. ונוסף על כך משבמכתב התשובה של הנתבעת, אשר צורף כמוצג 11 לתצהיר התובעת, כתבה הנתבעת בין היתר כי :"בהתאם לסעיף (b)9.1 להסכם השותפות של קרן פייר... השותפה הכללית בשותפות, מרשתנו, מוסמכת להחליט על פירוקה", קרי בזמן אמת פירשה הנתבעת את המינוח dissolution כמועד בו החליטה הנתבעת על פירוק השותפות.
37. עוד נטען כי אין ממש בטענות הנתבעת ולפיהן, לשם קבלת סעד של מתן חשבונות, יש להציג תלונה ספציפית ולטענתה די לתובע להוכיח את עצם קיום השותפות. נטען כי הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בתמיכה לטענותיה אלו, אינה רלוונטית, הואיל והיא עוסקת בשלב השני של התובענה למתן חשבונות, בו מתיר בית המשפט השגות כנגד החשבונות שנמסרו בשלב הראשון. עוד נטען כי ממילא מדובר בתביעה הנסמכת על הסכם אשר אינו מתנה את זכותה של התובעת לקבלת המידע בתלונה ספציפית או בהעלאת חשד. בדומה נטען כי לשם קבלת סעד בתביעה למתן חשבונות, אין צורך בהוכחת יחסי אמונאות, אלא שדי בעצם קיומה של מערכת יחסים בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות שאין חולק כי קיימת בענייננו.
38. זאת ועוד, לטענת התובעת אין מקום לקבל את טענותיה של הנתבעת בדבר שיהוי או התיישנות, הואיל והתביעה מבוססת על הסכם השותפות בין הצדדים, הקובע כי על הנתבעת לשמור מסמכים במשך שלוש שנים ממועד פירוק השותפות (או למצער ממועד מסירת ההודעה על הפירוק). נטען כי בנסיבות אלו, בהן ההסכם מבטיח אפשרות עיון כאמור, לא ניתן לדבר כלל על שיהוי או על התיישנות. זאת ועוד, נטען כי האמור חל ביתר שאת, בהינתן שהנתבעת לא שינתה מצבה לרעה, הואיל ואין מחלוקת כי כלל המסמכים מצויים בשליטתה.
39. מוסיפה התובעת וטוענת כי אין לקבל את אופן פרשנות הנתבעת למונח "books and records" ככולל רק ספרי הנהלת חשבונות ורישומים אחרים (אותם לא פירטה הנתבעת) אותם רושם השותף הכללי לעצמו. אשר לכך, נטען כי אין לקבל את התבססות הנתבעת על הוראות סעיף 220 לחוק התאגידים בדלוואר על הסכם השותפות, בהינתן שמדובר בהסכם שנחתם בישראל, שהוראותיו ברורות ושעליו חלות הוראות הדין הישראלי ובכלל כך פקודת השותפויות. אשר לכך, מפנה התובעת לכך שסעיף (a)8.1 אינו מסייג את המסמכים הכפופים לזכות העיון וכך גם פקודת השותפויות. עוד נטען כי סעיף (c)4.2 להסכם אינו רלוונטי לענייננו, הואיל והוא עוסק בזכות הקניין של השותף הכללי במסמכים שנוצרו על ידו ולא בזכות העיון.
40. עוד נטען כי בניגוד לפרשנות אותה מנסה הנתבעת ליתן לתנאים הקבועים בסעיף (a)8.1, הרי שתכלית תנאים אלו, היא למנוע שימוש לרעה בזכות העיון ומשכך, התובעת עומדת בתנאים אלו, משהובהר כי תכלית העיון היא ראויה.
41. בסיום נטען כי יש לדחות ניסיונה של הנתבעת להחיל על העניין שלפנינו משטר תאגידי הנהוג בדיני החברות. זאת שעה שמדובר בקרן אשר התאגדה כשותפות ואשר לוּ היה מבוקש לסייג את זכויות העיון הקבוע בהסכם המסדיר את יחסי השותפים בה, לכללים החלים על חברות, היה מקום לכלול זאת מפורשות בהסכם. זאת ועוד, נטען כי הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בהקשר זה, עסקה במקרים בהם לא היה כל הסדר רלוונטי - חוקי או חקיקתי. זאת ועוד, נטען כי כתימוכין לטענותיה מפנה הנתבעת לתזכיר הצעת חוק השותפויות, אלא שבינתיים התקבל החוק לתיקון פקודת השותפויות (מספר 5), התשע"ט – 2015, בו הוגבלה מפורשות רק זכותו של שותף בשותפות ציבורית למידע ספציפי, בהבדל מזכות בלתי מסויגת שחלה במקרה דנן, בו מדובר בשותף מוגבל בשותפות שאינה ציבורית, בהתאם להוראות סעיף 34 לפקודת השותפויות.
42. לאור כל האמור שבה התובעת ועתרה לקבלת תביעתה.
דיון והכרעה;
43. כפי שפורט לעיל, הצדדים ויתרו הדדית על חקירות המצהירים מטעם כל אחד מהם, תוך שהוסכם ביניהם כי המחלוקות העובדתיות אינן בעלות משמעות להכרעה בתביעה ומשכך, הגישו סיכומיהם. אקדים אחרית לראשית – לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים אשר הוגשו על ידי הצדדים ובסיכומיהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל ולהלן יפורטו טעמיי.
44. כהערה מקדימה הנני מוצאת לפתוח ולציין כי הצדדים הכבירו בטיעון באשר לתחולת פסק הדין בעניין פייר 2 בענייננו ובפרט בשאלה האם יש בו כדי להוות מעשה בית דין, המשתיק את הנתבעת מהעלאת טענות, אשר נדונו והוכרעו באותו העניין. בטענות אלו נוטה אני לקבל את עמדת הנתבעת ולפיה לא מדובר במעשה בית דין, זאת במיוחד בהינתן שבמסגרת ערעור על פסק הדין, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה השונה מהוראות פסק הדין ומשכך, לגישתי, לא ניתן לומר כי קביעותיי באשר לפרשנות ההסכם, כפי שנקבעו בעניין פייר 2 הן קביעות חלוטות המשתיקות את הנתבעת. יחד עם זאת - בהינתן שמדובר באותו מותב שיפוטי, בהוראות הסכמיות שהן זהות בלשונן ובהינתן שהצדדים במקרה דנן הסכימו כי לא קיימות מחלוקות עובדתיות מהותיות ביניהם – וכפועל יוצא מכך - הסכימו הלכה למעשה – כי בפרשנות הסכם השותפות – יש ליתן ללשונו את הבכורה, הרי שלא מן הנמנע הוא שתהיה השקה וחזרה לכל הפחות באשר לחלק מקביעותיי בהליך הקודם.
משהאמור הובהר אפנה לפירוט הנמקותיי.
45. במרכז הדיון לפנינו – פרשנות הסכם השותפות, משכך, מוצאת אני לפרט תחילה את ההתוויות הנורמטיביות כפי שנקבעו בחקיקה ובפסיקה באשר לפרשנותם של חוזים, אשר תיושמנה בהמשך על ההסכם דנן.
אציין כי בעניין פייר 2, פירטתי בהרחבה את ההתפתחות שחלה בפסיקה בכל הנוגע לאופן פרשנות חוזים ובכלל כך, בפרט באשר לשאלה למי תוקנה הבכורה בפרשנות ההסכמים- ללשון או לאומד דעתם של הצדדים, אשר עליו ניתן להתחקות גם מנסיבות חיצוניות להסכם. הואיל וכאמור הרחבתי את הדיבור בנושא בעניין פייר 2, אינני מוצאת לשוב על הדברים, אלא רק על דרך ההפניה ולהתמקד במצב הנורמטיבי כיום כפי ששוקף בקביעת כבוד השופט סולברג בע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום סו(2) 544 (2013) ולפיה - מטוטלת הפרשנות נעה מדגש על הלשון אל עבר הנסיבות ולאחר מכן, לאור תיקון הוראות סעיף 25 לחוק החוזים, עלה קמעא משקלה של הלשון באופן ש: "ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות ואולם, ככל שלשון ההסכם ניתנת למספר פרשנויות, יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, עד כי לעיתים נדירות תזכה הלשון למעמד בלעדי" (שם. בסעיף 19 לפסק הדין).
בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20/11/19) (להלן: "עניין ביבי כבישים"), נדרש בית המשפט לאחרונה לסוגית פרשנות חוזים ובמסגרתו, חידד כבוד השופט גרוסקופף, כי יש להחיל על חוזים דיני הפרשנות המותאמים למיהות המתקשרים ולאופי ההסכם. אשר לכך, בכל הנוגע למיהותם של המתקשרים בחוזה – נקבע כי יש להבחין בין עוסק שהוא מתקשר מתוחכם, המנהל עסקים ומיוצג היטב מהבחינה המשפטית בעת ההתקשרות, לבין אדם פרטי שהוא אדם מן הישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מהבחינה המשפטית. ובכל הנוגע לאופי ההסכם, נקבע כי יש לבחון לאיזה מבין שלוש קטגוריות התקשרויות חוזיות משתייך החוזה הרלוונטי - האם מדובר בחוזה עסקי שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים; חוזה פרטי שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים; או חוזה צרכני שמהצד האחד לו עומדים עוסקים ומהצד השני עומדים בני אדם פרטיים. לשיטתו של כב' השופט גרוסקופף, דיני הפרשנות שיש להפעיל ביחס לכל אחד מסוגי החוזים אינם זהים, זאת הואיל ובעיצוב דיני הפרשנות יש לתת את הדעת לתכליות השונות שברצוננו לקדם באשר לכל חוזה. לעניין זה הבחין השופט גרוסקופף בין שלוש תכליות שונות- :"התכלית האחת צופה פני עבר, ועניינה בהגשמת רצון הצדדים בעת כריתת החוזה (להלן: "הגשמת רצון הצדדים"); התכלית השנייה צופה פני הווה, ועניינה במתן פרשנות שתכבד את ערכיה של שיטת המשפט, כגון חלוקה צודקת וראויה של התמורות החוזיות (להלן: "כיבוד ערכי השיטה"); התכלית השלישית צופה פני עתיד, והיא מבקשת לשכלל את הבסיס המשפטי ליצירת התקשרויות עתידיות, באמצעות יצירת מערכת כללים משפטיים יעילה המסייעת לצדדים לעשות שימוש במכשיר החוזי (להלן: "שכלול ההתקשרות החוזית")"
לגישתו של השופט גרוסקופף :"בחוזה פרטי הגשמת רצון הצדדים במועד הכריתה היא התכלית לה ראוי להקנות מעמד של בכורה, מאחר שמדובר בצדדים רציונליים המצויים במישור שווה, ואולם יכולתם להשתמש בשפה החוזית מוגבלת בשל היכרותם החלקית עם רזי דיני הפרשנות החוזיים; בחוזה הצרכני, כיבוד ערכי השיטה היא התכלית המקבלת מעמד מרכזי, וזאת בשל חוסר השוויון הקיים בין הצדדים, המעורר חשש לניצול לרעה של כללי הפרשנות החוזיים על ידי הצד החזק (העוסק) נגד הצד החלש (האדם הפרטי); בחוזה העסקי, שאיפתם העיקרית של דיני הפרשנות צריכה להיות לשכלול ההתקשרות החוזית, וזאת בשים לב לכך שהמתקשרים הם לא רק צדדים רציונליים המצויים במישור שווה, אלא גם מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם"
עוד הוסיף השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים באשר לחוזה העסקי כי:
" בחוזים מסוג זה קיימת כאמור חשיבות יתרה לכך שכללי הפרשנות שיופעלו יהיו כאלה היוצרים בסיס משפטי יעיל להתקשרויות עתידיות בין עוסקים. הטעם לכך הוא שהמתקשרים בחוזה העסקי הם שחקנים מתוחכמים, אשר משקיעים זמן ומשאבים בניסוח החוזה, ומודעים היטב לכללי הפרשנות החלים. " הכלל אשר לטעמו של השופט גרוסקופף יש להחיל על חוזה כאמור, בשים לב לתכליתו הוא הכלל הנותן ללשון החוזה מעמד מכריע בהליך הפרשנות לאור יתרונו ש:" הוא בכך שהוא מקנה לצדדים במועד הכריתה שליטה מוגברת על תוכן החוזה, באמצעות כלי הניסוח שברשותם, תוך הבטחה כי הפרשן המוסמך (בית המשפט) יפעל על פי הנחיותיהם הכתובות, ולא ינסה לנחש את העומד מאחוריהם לאחר שהתגלע סכסוך ביניהם."
אציין כי בית המשפט העליון נדרש שוב לעמדת כב' השופט גרוסקופף, כפי שהובאה בעניין ביבי כבישים בע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG (19/2/20). באותו העניין נקבע על ידי כב' השופט גרוסקופף (וקביעתו התקבלה פה אחד) כך:
"עסקינן בחוזה עסקי, אשר נערך על ידי אנשי עסקים מנוסים, שחזקה עליהם כי הם בקיאים ברזי הניסוח של מסמכים משפטיים, ולמצער כי באפשרותם להסתייע ביודעי דין. במצב דברים זה יש להעניק ללשון הברורה בה נקטו הצדדים מעמד דומיננטי, מעמד כמעט מכריע, שכן אין הצדקה במקרה הרגיל כי בית המשפט ינסה "לנחש" את כוונתם – ניסיון שפגיעתו בתכלית הצופה פני עתיד של שכלול ההתקשרות החוזית עולה על תועלת שיכולה לצמוח ממנו להגשמת תכליות אחרות של דיני הפרשנות החוזיים (ראו חוות דעתי בע"א 7549/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (20.11.2019); עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון "תכליות דיני פרשנות החוזים: באיזו דרך עלינו ללכת כשחשוב לנו לאן נגיע?" עיונים בתורת החוזה – ספר שלו 507 (יהודה אדר, אהרן ברק, אפי צמח עורכים, 2020)). אכן, כפי שממחיש פסק הדין מושא ערעור זה, הסכנות הטמונות בניסיון להרהר ולערער אחר לשונו הברורה של חוזה עסקי עלולות לעלות על היתרונות שעשויים לצמוח מכך."
46. מן הכלל אל הפרט- במקרה לפני לית מין דפליג, כי מדובר בהתקשרות עסקית. זאת, הואיל ומדובר בהתקשרות בין שני עוסקים, קרי שני צדדים שהם מתוחכמים, המנהלים עסקים ומיוצגים היטב מהבחינה המשפטית. משכך וכפי שנקבע בפסיקה, יש ליתן ללשון החוזה במקרה דנן מעמד בכורה. קביעתי זו, מבוססת על הנסיבות הקונקרטיות ואולם, היא אף אינה שנויה במחלוקת. זאת במיוחד שעה שהצדדים הודיעו מפורשות כי הם מוותרים על חקירות המצהירים מהטעם שאין בתיק דנן מחלוקות עובדתיות בעלות משמעות להכרעה בתביעה. קרי אף הם סברו שלצורך הכרעה בסוגיות נשוא הדיון – ובכלל כך פרשנות ההסכם העומד במרכזו – לא נדרשים אנו לבירורים עובדתיים ופועל יוצא מכך, אישרו - הלכה למעשה - כי הדגש בפרשנות ההסכם לפנינו הוא על לשונו.
47. משכך, נקודת המוצא להכרעה בטענות לפני (וככל שהלשון ברורה – אף נקודת הסיום), תמצא בלשון ההסכמות בין הצדדים. אשר לפרשנות ההסכמות בין הצדדים, עיון בטענותיהם של הצדדים מעלה כי ניתן לחלק את מחלוקותיהם הפרשניות לשלוש: האחת, מה היקף המסמכים הכלולים בסעיף (a)8.1 – ובהלימה לכך היקף זכות העיון לשותף המוגבל בהתאם לסעיף זה; השנייה, מה הם התנאים למתן זכות העיון בהתאם להוראת סעיף (a)8.1; והשלישית, מהו פרק הזמן למימוש זכות העיון ולשמירת המסמכים. כפי שהקדמתי וציינתי, הנני סבורה כי לשון הסכם השותפות באשר לתניות אלו ברורה ויש בה כדי להקים, בנסיבות לפני, זכות עיון לתובעת, כפי שנתבע על ידה. להלן אבחן שאלות אלו ראשונה ראשונה ואחרונה אחרונה.
48. היקף המסמכים הכלולים בסעיף (a)8.1 – ובהלימה לכך היקף זכות העיון לשותף המוגבל בהתאם לסעיף זה;
עיון בהוראות הסכם השותפות, מגלה כי על פניו לענייננו רלוונטיות – באופן ישיר - שתי תניות, הכלולות בהוראות סעיפים (a)8.1 ו - (b)8.1 להסכם השותפות. במסגרת סעיפים אלו, נעשתה הבחנה בין שני סוגי מסמכים:
כך, מסמכים הכלולים בסעיף (b)8.1 הם מסמכים שהשותף הכללי צריך להמציא מיוזמתו לכלל השותפים, בתוך 120 ימים מסיום כל שנה כלכלית - בין מסמכים אלו כלולים דוחותיה השנתיים הכספיים המבוקרים של השותפות ומסמכים הנדרשים לדוחות המיסים השנתיים של שותף מוגבל ספציפי.
ואילו, מסמכים הכלולים בסעיף (a)8.1 אשר הם "Partnership's books and records", שיש לאפשר עיון בהם או להמציאם, לבקשתו של שותף מוגבל וזאת בתנאי שהפנייה היא לתכלית ראויה ("for any proper purpose") ומדובר במסמכים הרלוונטיים לשותף הפונה ("applicable to such Limited Partner").
אשר לשתי הוראות אלו, אפתח ואציין כי בהינתן קיומן של שתי הוראות נפרדות הקובעות תנאי מפעיל שונה (האחת - חובת המצאה אוטומטית מידי שנה והשנייה – פנייה יזומה של שותף מוגבל) – ברי, כי היקפה של כל אחת מזכויות העיון הגלומה בכל אחת מההוראות - שונה. יתרה מכך, על פניו ברי כי היקפה של זכות העיון ביוזמת השותף המוגבל, בהבדל מהחובה להמצאת מסמכים מידי שנה על ידי השותף הכללי – רחבה יותר. שהרי, ככל שכל המסמכים אשר ניתן לעיין בהם לפי סעיף(a)8.1, נכללים ממילא במסגרת חובת הגילוי לפי סעיף (b)8.1, על פניו, לעולם לא תחול זכות העיון לפי סעיף (a)8.1. לאור זאת, הרי שכבר מתוך השוואת שני סעיפים אלו, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת ובהתאם לה ה – books and records אותם על השותף הכללי לגלות בהתאם להוראות סעיף (a)8.1, כוללים רק את מסמכי הנהלת החשבונות – קרי רק את הדו"חות הכספיים, שהרי אלו נכללים ממילא במסגרת הגילוי היזום נשוא סעיף (b)8.1
זאת ועוד, באשר להיקף המסמכים הקבועים בסעיף (a)8.1, הנני מוצאת להבהיר כי לדידי נקודת המוצא היא שסעיף (a)8.1, לפי לשונו, אינו חל רק על ה " books and records" של השותפות, אלא שהרישא לסעיף זה מלמדת כי היקף הזכות רחב יותר. זאת הואיל ובראשית הסעיף נכתב כי על השותף הכללי לשמור את ה: "books and records reflecting all of the partnership's activities and transactions. " – לדידי המשך הסעיף המדבר על זכות השותף המוגבל לעיין ב - books and records"", נסב על אותם"books and records" הנזכרים בתחילת אותו סעיף, קרי ה- " books and records" המשקפים את כל הפעילויות והעסקאות של השותפות ("reflecting all of the partnership's activities and transactions"). לאור זאת, הנני סבורה כי היקף הגילוי הקבוע בסעיף (a)8.1 לפי לשון הסעיף, תואם את דרישת התובעת לגילוי המסמכים כפי שהתבקשו במסגרת התביעה קרי – את כל המסמכים המתארים את פירוט העסקאות שנעשו עם ההון המושקע של התובעת, מסמכים המתארים את נכסי הקרן וחובותיה, מסמכים המתארים את סכום המזומנים המוחזקים בפיקדון בקרן, מסמכים המעידים על התקשרות הקרן עם נותני שירותים לקרן והתמורה ששולמה להם ומסמכים הנוגעים לכספים שהתקבלו בקרן – שכן, כל אלו מסמכים המשקפים את הפעילויות והעסקאות של השותפות, כפי הקבוע בסעיף (a)8.1.
בקביעתי זו לא נעלמו מעיני שתי טענות אשר הועלו על ידי הנתבעת, באשר לאופן הפרשנות של היקף הגילוי בהתאם לסעיף (a)8.1 ואשר תומכות לדידה בכך שהיקף הגילוי כולל רק את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה ((books וכן רישומים אשר נערכו על ידי השותף הכללי (records). הראשונה מתבססת על ההבחנה בין האופן בו מנוסח היקף המסמכים בסעיף 4.2(c), הנסב על זכויות הקניין של השותף הכללי במסמכים שונים אל מול ניסוח היקף המסמכים בסעיף (a)8.1. והשנייה מבוססת על פרשנות שניתנה למינוח "books and records" המופיע גם בסעיף 220 לחוק התאגידים של מדינת דלוואר בארצות הברית, על ידי בתי המשפט שם. טענות אלו אין בידי לקבל ומשכך, אינני מוצאת כי יש בהן כדי לשנות את אופן פרשנות ההוראה בסעיף כפי שנקבע על ידי והמושתת על לשונו.
כך, אשר להשוואה להגדרת סעיף (c)4.2, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת ולפיה היקף המסמכים המפורטים בסעיף זה רחב יותר מזה הכלול בסעיף (a)8.1. אלא שעל פניו מדובר במסמכים מסוגים שונים ובסעיפים אשר נועדו להשיג תכליות שונות. כך, סעיף (c)4.2 מקנה זכות קניין במסמכים לשותף הכללי, בהתאמה לכך, בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, אין הוא חל על כל המסמכים של השותפות. אלא שהמסמכים נשוא סעיף זה הם : "Any documentation, analysis, data or other information gathered or produced by the General Partner is connection with the management of the partnership" – קרי הסעיף נסב רק על מסמכים שנאספו או הופקו על ידי השותף הכללי. זאת הואיל וכאמור תכלית הסעיף היא להקנות זכות קניינית לשותף הכללי במסמכים שהם תוצר שלו. בהתאמה לתכלית זו, הרי שהזיקה הרלוונטית בסעיף היא הזיקה בין השותף הכללי לבין המסמכים. הבהרת התכלית וכן אופי המסמכים נשוא סעיף (c)4.2 מלמדת כי לא ניתן ללמוד דבר לעניין פרשנות היקף המסמכים נשוא סעיף (a)8.1 מהיקף המסמכים נשוא סעיף (c)4.2. זאת ראשית, הואיל ואין בכך שקבועה במסמכים כלשהם זכות קניין לשותף הכללי, כדי לשלול את זכות השותף המוגבל לעיין במסמכים אלו ולא ניתן לשלול קטגורית מתן אפשרות לעיון רק בשל זהות בעל הקניין במסמכים. קרי – אין בין זכות הקניין המוקנית לבין זכות העיון המוקנית כל קשר, אשר יש בו כדי להשליך על אופן פרשנות היקף זכות העיון. יתרה מכך, על פניו לפי לשון סעיף (a)8.1, לא מדובר בו במסמכים בהיקף קטן יותר מזה הקבוע בסעיף (c)4.2. זאת, בשים לב לכך שהיקף המסמכים הקבוע בסעיף (a)8.1 כולל גם מסמכים שלא הוכנו על ידי השותף הכללי (קרי שאין לו בהם זכויות קניין) ואולם, שהם באים בגדר ההגדרה הקבועה בסעיף (a)8.1 – שעל פניו היא רחבה יותר מזו הנזכרת בסעיף (c)4.2 - והכוללת את כל המסמכים המשקפים את פעילויות השותפות ועסקאותיה.
עוד אין בידי לקבל את טענתה השנייה של הנתבעת ולפיה יש להחיל לעניין פרשנות המינוח "books and records" בסעיף (a)8.1, את הפרשנות שניתנה למינוח זה – המופיע גם בסעיף 220 לחוק התאגידים בדלוואר - על ידי בתי המשפט בארצות הברית. אשר לכך, ראשית נוטה אני לקבל את עמדת התובעת ובהתאם לה, בהינתן שמדובר בהסכם שנכרת בישראל, בין שתי חברות אשר התאגדו בישראל, אין כל מקום להידרש לשם פרשנות הסכם, לפרשנות אשר ניתנה למינוחים בהסכם זה בדין זר. והאמור חל ביתר שאת, בהינתן שלא הובהר מדוע דווקא יש להחיל את הדין הזר בארצות הברית ולא דין זר אחר. יתרה מכך, אף לא הוכח כי אמנם הדין הזר הוא כפי הנטען על ידי הנתבעת, זאת שעה שהנתבעת הפנתה לשני פסקי דין אשר ניתנו על ידי בתי המשפט בארצות הברית (ודוק אשר כלל לא צורפו) ואשר מהם מבקשת הנתבעת ללמוד על קיומו של דין זר בדבר אופן פרשנות המינוח. מבלי לגרוע מהאמור והרבה למעלה מן הצורך, הנני מוצאת לציין כי עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת וכן לנוסח סעיף 220 לחוק התאגידים בדלוואר ולא מצאתי כל רלוונטיות לענייננו. זאת במיוחד הואיל וסעיף 220 קובע:
"[a]ny director shall have the right to examine the corporation's…books and records for a purpose reasonably related to the director's position as a director"
מתוך קריאת סעיף זה, המאפשר לדירקטור לעיין ב books and records"" של החברה הקשורים באופן סביר למילוי תפקידו כדירקטור, נמצאתי למדה תחילה כי המינוח "books and records" כשלעצמו רחב יותר שאם לא כן, מדוע הוגבל הדירקטור רק למסמכים הבאים בגדרו והקשורים באופן סביר למילוי תפקידו כדירקטור?! זאת ועוד, ממילא בהסכם נשוא הדיון דנן, לא מדובר רק ב – "books and records" אלא, במסמכים כאמור הכוללים את כל פעילויות החברה ועסקאותיה. משכך, לא ניתן ללמוד מהמינוח כפי שהוא מופיע בסעיף 220 לחוק בדלוואר, על פרשנות המינוח לפנינו שהוא שונה. יתרה מכך, סעיף 220 מצוי בחוק התאגידים בדלוואר ומדובר בו בזכויות דירקטור בחברה, שעה שההסכם דנן הוא הסכם הדן בזכויות שותף בשותפות מוגבלת ומשכך, גם אופן ההתאגדות השונה יש בו כדי להשליך על הבדל בפרשנות אשר יש ליתן לביטוי (על כך ארחיב הדיבור במסגרת הדיון בסעיף 49 להלן).
בהקשר זה האחרון, הנני מוצאת לציין כי תימוכין לכך שהמינוח "books and records" אינו כולל רק את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה, ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט בעליון ברע"א 5510/98 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' רשות שדות התעופה בישראל (13/9/98). שם נדרש בית המשפט העליון לפרשנות המינוח "books and records" אשר הופיע כחלק מדרישות המכרז (נקבע כי רואה החשבון יגיש אישור לאחר בחינת ה – "books and records" של המתמודד במכרז) ובאותו העניין, מצא בית המשפט העליון לאמץ פרשנות רחבה למינוח זה, כך שאישור רואה החשבון יעשה לאחר בחינת עסקי החברה באופן מהותי לא רק בהתאם לדוחותיה הכספיים ויבחן לא רק את ההכנסות בפועל אלא גם את ההכנסות מפרויקטים שנתקבלו וטרם בוצעו באופן מלא או חלקי.
הנה כי כן, הנני סבורה כי המסמכים אשר התבקשו על ידי התובעת באים בגדר סעיף (a)8.1 מבחינת היקף הגילוי אשר יכול לדרוש שותף מוגבל.
49. התנאים למתן זכות העיון בהתאם להוראת סעיף (a)8.1;
לאחר ששקלתי את טענותיה של הנתבעת, בכל הנוגע לתנאים למתן זכות העיון, כפי שפורטו לעיל, נחה דעתי כי דינן להידחות והנני סבורה כי דרישת התובעת מקיימת את שני התנאים הגלומים בסעיף זה.
כך וראשית בכל הנוגע לרלוונטיות של המסמכים, אינני מוצאת לקבל את טענתה המקדמית של הנתבעת ולפיה - אין להידרש לטיעון ולפיו העיון נדרש לשם בחינת אופן ניהול הקרן, הואיל ולא הועלה בפניותיה הראשונות של הנתבעת. אשר לכך, הרי שעיון במכתב זה מיום 8/12/20 (אשר צורף כנספח 7 לכתב התביעה) מגלה כי המכתב הוצא בהמשך להודעת הפירוק אשר נשלחה על ידי השותף הכללי. במסגרת מכתב זה מפנה התובעת לכך, שבמכתב הפירוק התבקש להעביר את כל הנכסים וההתחייבויות לשותף הכללי וכן צויין כי לקרן אין נכסים מלבד כספים המוחזקים בפיקדון. בהמשך לכך, נכתב: "בטרם נוכל להתייחס לטענות לגופן, הנכם נדרשים להמציא לידי החברה המרכזית את המסמכים הבאים..." . בעקבות כך, הועברו לתובעת מסמכים שונים וכן, נדחתה על ידי הנתבעת דרישת התובעת לעיין במסמכים נוספים. לאור זאת, הוצא ביום 26/1/21 מכתב מאת התובעת (נספח 12 לכתב התביעה), במסגרתו עתרה התובעת לקבלת מלוא המסמכים :"על מנת לקבל מידע מלא על פעילותה של השותפות, ועל מנת להבין כיצד פעלה השותפות ומה נעשה בכספי ההשקעה שלה". הנה כי כן, דרישותיה הראשונות של התובעת מלמדות על כך שכבר מההתחלה ביקשה התובעת לבחון את אופן התנהלות הקרן, באשר להשקעה אשר בוצעה על ידה ולא מדובר בטענה כבושה, כנטען על ידי הנתבעת.
לגופם של דברים, בכל הנוגע לרלוונטיות המסמכים המבוקשים לתובעת - הנני מקבלת עמדת התובעת ולפיה בהיותה שותפה מוגבלת, אשר השקיעה מהונה בקרן, המסמכים המבוקשים רלוונטיים לה, הואיל והם נוגעים במישרין להשקעתה ולזכותה לקבלת כספים מהקרן – זכות הנגזרת מהאופן בו התנהלו עסקיה של הקרן. אשר לכך, הנני מוצאת להוסיף ולציין כי פרשנות מצומצמת ולפיה זכאי השותף המוגבל רק למסמכים הנוגעים בו ישירות, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף (b)8.1, שם ממילא מוקנית לשותף המוגבל הזכות לקבל את המסמכים הנוגעים לו ישירות לשם עריכת דוחותיו השנתיים. משכך ואם כל זכות העיון מתמצית במסמכים עליהם חל סעיף (b)8.1, מדוע נקבעה זכות עיון נוספת בסעיף (a)8.1 ?!
יתרה מכך, אינני סבורה כי על התובעת להצביע על חשד ספציפי המלמד על זכות עיון, זאת הואיל ותימוכין לכך לא מצוי בסעיף הרלוונטי, אשר אינו קובע תנאי כאמור ומשכך, אין בו כדי לתמוך בצמצום היקף תחולתו כנטען על ידי הנתבעת. למעלה מן הצורך אציין כי במסגרת סיכומיה הצביעה התובעת על חוסר קוהרנטיות במידע אשר נמסר על ידי הנתבעת באשר לפרויקטים אשר הקרן בנתה, כמבססים חשד ספציפי (ראו לעניין זה הפירוט בסעיף 19 לעיל לפסק הדין) ואילו הנתבעת לא מצאה להתייחס לטענות אלו ומשכך אלו לא נשללו.
זאת ועוד, הנני מקבלת את טענתה של התובעת ולפיה התכלית לשמה נועד העיון היא תכלית ראויה, באשר תכלית העיון היא בחינת אופן ניהול הקרן, שהיא תכלית כדין ולא נטען וקל וחומר שלא הוכח, שבבסיס הבקשה עומדת תכלית לא נאותה של התובעת. קרי לדידי פרשנות המינוח "תכלית ראויה" היא שלא הוכח שהתכלית לשמה התבקש האישור אינה "לא ראויה". בהקשר זה אציין כי הנתבעת מפנה להוראות תזכיר חוק השותפויות, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי לשותף הכללי עומדת הזכות לסרב לבקשת עיון של שותף מוגבל, אם לדעתו היא נועדה לשרת מטרה לא נאותה. אציין כי אינני מוצאת לקבל את הפנייתה של הנתבעת לתזכיר הצעת החוק, הואיל ואמנם – כפי שנטען על ידי התובעת – פקודת השותפויות כבר תוקנה, בין היתר בנושא זכויות העיון של השותפים, בתיקון מספר 5, משנת 2015. במסגרת תיקון זה, הוכנס אמנם תיקון באשר לזכות עיון למחזיק ביחידת השתתפות בשותפות מוגבלת ציבורית (סעיף 65לז) ואולם, לא הוכנס, בשלב זה, כל תיקון הנוגע לזכות העיון של שותף בשותפות מוגבלת פרטית. משכך, אינני סבורה כי לעניין זה ניתן להסתמך כמבסס קביעת נורמות על תזכיר שנערך לפני 7 שנים ולא הוטמע בחקיקה. יחד עם זאת, ככל שהייתי נדרשת לתזכיר הצעת החוק, ממילא יש בו כדי לשלול את טענות הנתבעת, הואיל וכפי העולה ממנו, אפשרות הסירוב היא במקרה בו המטרה אינה נאותה – קרי גם הוראת סעיף זה תומכת בפרשנות ולפיה כאשר נקבע בסעיף כי תכלית העיון תהיה ראויה, כוונתו היא שתכלית ראויה תתקיים מקום בו לא הוכח או נטען כי התכלית אינה ראויה או נאותה.
עוד הנני מוצאת לדחות את ניסיונה של הנתבעת להחיל על פרשנות מינוחים אלו, את הפרשנות אשר ניתנה להם במסגרת דיני החברות. אשר לכך, אפתח ואציין כי לטענת הנתבעת, פקודת השותפויות היא פקודה מיושנת אשר אין בה מענה לשותפות מהסוג דנן, אשר התאגדותה ויחסי השותפים בה, דומים יותר להתאגדות בחברה. דא עקא, השותפות נשוא הדיון התאגדה בשנת 2002 ומשכך, על פניו נקודת המוצא היא כי המתאגדים בה – שאין חולק כי הם מתוחכמים אשר זכו ליעוץ משפטי בניסוח ההתקשרות ביניהם – היו מודעים להבדלים בין התאגדות בשותפות לבין התאגדות בחברה ויחד עם זאת, לא מצאו לסייג את ההוראות נשוא הדיון, כך שלעניין פרשנותם יחולו הוראות דיני החברות. לאור זאת, הרי שהנני סבורה כי מתוך אופן ההתאגדות ומהעדר הכפפת הזכויות בעניין זה לדיני החברות, גילו הצדדים דעתם כי הם מבקשים להחיל על יחסיהם את דיני השותפויות. ודוק - אין באמור כדי להביע עמדה באשר לאפשרות הצדדים להגביל את תחולת הוראות חלק מדיני השותפויות על מערכת היחסים ביניהם באמצעות קביעת הסדרים ספציפיים, כפי שאמנם נעשה על ידם. ואולם כאמור, לגישתי בקביעת אופן ההתאגדות ובהעדר קביעה ולפיה באשר לעניינים מסוימים יחולו הסדרי דיני החברות, יש כדי לשלול טענות הנתבעת ולפיהן, אין להידרש לשם פרשנות ההוראות לדיני השותפויות, הואיל וההתאגדות במהותה דומה יותר להתאגדות בחברה. זאת ועוד, לעניין זה, בחנתי את הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת, ממנה ביקשה הנתבעת ללמוד כי במקרים דומים החילה הפסיקה על שותפות מוגבלת הסדרים מדיני החברות ומצאתי – כנטען על ידי התובעת – כי מדובר בפסיקה אשר אינה רלוונטית לענייננו. כך, בת"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 948/07 סינמה נאמנויות (1991) בע"מ נ' סינמה נאמנויות השקעות בסרטים (25/11/07), נדונו היחסים בין שותף מוגבל לבין בעלי יחידות השתתפות שנסחרות בבורסה לניירות ערך ובשאלה האם חלוקת רווחים מהווה משיכת השקעתו של השותף המוגבל. באותו מקרה, הואיל ופקודת השותפויות שותקת ואינה מבארת מהי חלוקת הון מותרת ומהי חלוקת הון העולה כדי משיכת השקעתו של השותף בשותפות המוגבלת, הפעיל בית המשפט – מפי כב' השופטת ברון - את שיקול-דעתו, תוך הידרשות לדיני החברות בבחינת הסדר דומה. קרי, שם החלת דיני החברות, נעשתה בהעדר הסדר חוקי. בדומה בה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 411/03 אוטו חן בע"מ נ' כל מוביל בע"מ (9/5/04), נדרש בית המשפט להחלת איסור לניגוד עניינים על ידי שותף בשותפות וקבע כי אמנם פקודת השותפויות אינה קובעת איסור להימצא במצב של ניגוד עניינים ואולם, החיל איסור כאמור מכוח עקרונות יסוד בשיטה המשפטית. לשם ביסוס הקביעה, על דרך ההיקש, הפנה בית המשפט גם לחוק החברות. ולבסוף בה"פ (כלכלית) 25301-07-14 גלוב אקספלוריישן (י.ח.ד.) נ' אלכסיי דנילוב (21/8/14), שם ניתנה החלטה במסגרת סעד זמני, דובר בבעלי יחידות השתתפות הנסחרות בבורסה לניירות ערך ומשכך – תוך שבית המשפט מתבסס על תזכיר הצעת החוק (ודוק- דובר בהחלטה אשר ניתנה בשנת 2014) – הוחלו על בעלי יחידות השתתפות דינים הלקוחים מתוך דיני החברות. ואולם, כאמור באותו עניין ממילא דובר בבעלי יחידות השתתפות בשותפות מוגבלת ציבורית – קרי לא היה מדובר בשותפים מוגבלים בשותפות מוגבלת פרטית.
הנה כי כן, מצאתי כי דרישתה של התובעת עומדת בתנאיי סעיף (a)8.1 ומשכך, זכאית התובעת, בהתאם להסכם השותפות, לעיין במסמכים כפי שהתבקשו על ידה.
50. פרק הזמן לשמירת המסמכים ולמימוש זכות העיון;
אשר לטענות הנתבעת ולפיהן את פרק הזמן לשמירת המסמכים יש למנות מהמועד בו הסתיימה מסירת הדירות בפרויקט האחרון, קרי מכירת כל נכסי הקרן - אינני מוצאת להכביר במילים. בהקשר לכך, הנני מוצאת לקבל את טענת התובעת ולפיה מדובר בהרחבת חזית. זאת הואיל ואמנם, הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה מטעם הנתבעת. לכך יש להוסיף כי אמנם, במכתב התשובה של הנתבעת אשר צורף כמוצג 11 לתצהיר התובעת, כתבה הנתבעת בין היתר כי :"בהתאם לסעיף (b)9.1 להסכם השותפות של קרן פייר... השותפה הכללית בשותפות, מרשתנו, מוסמכת להחליט על פירוקה", קרי – אמנם כטענת התובעת, בזמן אמת פירשה הנתבעת את המינוח dissolution כמועד בו החליטה הנתבעת על פירוק השותפות. למעלה מן הצורך אציין כי בהינתן שהנתבעת הייתה זו אשר ניסחה את ההסכם, ממילא יש להחיל את הכלל ולפיו במקרה בו הוראה ניתנת לפרשנות בשני אופניים, יש להחיל את הפרשנות כנגד המנסח. במקרה דנן – עיון בסעיף 9 מלמד כי קיימות בו מספר אפשרויות לקיומה של dissolution ואשר אחת מהן (הקבועה בסעיף (b) היא שהוא יחול במועד החלטה בדבר dissolution אשר תתקבל על ידי השותף הכללי. אין חולק כי הודעה כאמור נמסרה ביום 3/11/20 משכך, ממילא יש להחיל חלופה זו כחלופה ממנה יש למנות את מניין התקופה לשמירת המסמכים ואין לקבל את החלופה האחרת בסעיף זה שהנתבעת מבקשת לאמצה.
לאור כל האמור, הנני קובעת כי בהתאם להוראות ההסכם חלה על הנתבעת החובה לשמור את המסמכים – כפי שאמנם נעשה על ידה בפועל – לפרק זמן של שלוש שנים ממועד הודעת הפירוק על ידה. אציין לעניין זה כי הואיל וכאמור הנתבעת הודתה כי המסמכים שמורים בארכיבים חיצוניים ובהינתן הסכמת התובעת – כפי שמצאה ביטויה כבר בכתב התביעה – לשאת בהוצאות עלויות העיון במסמכים, הנני קובעת כי העיון כאמור אינו כרוך בהכבדה כלשהי מעבר לשיפוי בגין הוצאות העיון בו תישא התובעת.
51. הואיל והצדדים שניהם טענו כי זכות העיון וזכות שימור המסמכים שלובות זו בזו, שכן הוראת השימור נועדה להגשים את הוראת העיון – פועל יוצא מקביעתי ולפיה היה על הנתבעת לשמור על המסמכים במשך שלוש שנים ממועד הפירוק, הוא כי זכות העיון קיימת במשך כל תקופת השימור. לאור זאת ובהינתן שדרישת התובעת הובאה בפרק זמן זה, קרי בפרק הזמן אשר נקבע על ידי הצדדים - אינני מוצאת לקבל את טענות הנתבעת ולפיהן הפנייה לוקה בהתיישנות או בשיהוי.
52. בדומה אינני מוצאת לקבל את טענותיה של הנתבעת ולפיהן לא עומדת התביעה בדרישות הדין והפסיקה כפי שנקבעו בהקשר לתביעה למתן חשבונות. גם באשר לכך אינני מוצאת להכביר במילים – משנקבע על ידי הצדדים הסדר ספציפי בגדרו יגולו מסמכים, אין מקום להידרש להלכות כלליות הקובעות באיזה נסיבות תיעתר תביעה לגילוי חשבונות.
זאת ועוד, הואיל ולגישתי זכותה של התובעת לעיון במסמכים המבוקשים על ידה, מבוססת על ההסכמות בין הצדדים, אינני נדרשת לבחון את טענותיה הנוספות של התובעת המבססות את זכות העיון על דיני השותפות ודיני האמונאות.
53. אשר לטענותיה של הנתבעת בדבר שמירה על פרטיותם של צדדים שלישיים, הרי שהנתבעת טענה טענות אלו באופן כללי ובעלמא, מבלי לבסס טענותיה תוך פירוט החשש באופן קונקרטי וכן מבלי להצביע על אפשרות לממש את זכות העיון תוך שמירה על זכויות הצדדים השלישיים. בנסיבות אלו ועל מנת שלא תפגענה זכויות צדדים שלישיים, הנני מוצאת לקבוע כי נציגי התובעת, להם יומצאו המסמכים, ידרשו לחתום על מסמך המבטיח שמירת המסמכים בסודיות ועל התחייבות כי לא יעשה בהם שימוש אלא לשם הליכים משפטיים.
54. בשולי הדברים, הנני מוצאת להידרש ולדחות טענותיה של הנתבעת ולפיהן דין התביעה דחייה, הואיל ובמסגרת הדין הישראלי לא מוכרת תביעת גילוי מסמכים העומדת בפני עצמה. בתמיכה לטענתה זו מפנה הנתבעת לשורת פסקי דין אשר לדידה, יש בהם בכדי לתמוך בעמדתה. דא עקא, שעיון בפסיקה אליה הפנתה הנתבעת מלמד כי לא זו בלבד שהפסיקה אינה רלוונטית בחלקה להליך לפני, אלא שיתרה מכך, ההלכה הגלומה בפסיקה זו, מלמדת על האפשרות להגשת התביעה כפי שהוגשה. כך וקודם לפירוט הפסיקה, הנני מוצאת להעמיד דברים על דיוקם – התביעה לפני אינה תביעה במסגרתה מבוקש לקבל גילוי מסמכים (צו המבוסס על תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, או על תקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018), אלא שמדובר בתביעה למתן חשבונות במסגרתה מבוקש לאכוף הסכם במסגרתו הוקנתה זכות לגילוי מסמכים. בע"א 358/88 דוד בלס נ' בנק דיסקונט בע"מ (31/12/88), אליו הפנתה הנתבעת, נדונה בקשה לצו גילוי מסמכים כתביעה העומדת בפני עצמה ובהקשר לכך נקבע על ידי בית המשפט, וקביעותיו רלוונטיות גם לענייננו כי:
"אכן אילו נמשכו יחסי בנק לקוח בין המשיב לבין המערערים לא הייתי רואה מניעה לחייב את המשיב למסור למערערים העתקי החשבונות, אולי כנגד תשלום, אף על פי שהם כבר קבלו העתקים של אותם החשבונות בעבר; אך כל עוד ההסכם בתקפו עומד, תמו יחסי הבנק והלקוח ולפיכך פסקה חובתו של הבנק לספק את החשבונות. דין המערערים במקרה שלפנינו אינו שונה מדין מבקש פלוני המבקש לקבל גילוי מסמכים מיריב פרוספקטיבי על מנת לשקול אם המידע שיקבל מצדיק הגשת תביעה שכנגדו."
הנה כי כן בעניין בלס הבחין בית המשפט העליון בין תביעה המבוססת על הסכם העומד בתוקפו, לבין תביעה לצו גילוי מסמכים כללי טרם הגשת התביעה – הראשונה – לגיטימית ובדין והשנייה - לא.
בהלימה להבחנה כאמור בה"פ (מחוזי ירושלים) 510/98 אדוארד ויינשטיין נ' אלי בראשי (23/3/99), ניתנה לבעל מניות בחברה זכות עיון בכל מסמכי החברה אשר באו לעולם בעת שהמבקש היה בעל מניות בחברה וזאת, בהתבסס על הוראת תקנון החברה התומכת במתן זכות כאמור. אציין כי באותו עניין נבחנה על ידי בית המשפט האפשרות למתן צו גילוי מסמכים כללי, קודם להגשת תביעה ובאשר לצו כאמור נקבע כי הואיל ואין בידי המבקש תלונה ספציפית כנגד החברה אשר לשם הוכחתה הוא נדרש למסמכי החברה ולחשבונותיה הרי שלא ניתן לקבוע כי התגבשה זכותו לצו גילוי מסמכי החברה וחשבונותיה כסעד דיוני. (עוד לעניין ההבחנה כאמור- ראו ה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 817/04 אביטן נ' בנק ירושלים סניף באר שבע ( 15/12/05) – במסגרתו נדונה באופן נרחב האפשרות לקבלת צו לגילוי מסמכים לפי תקנה 112 לתקנות סדר הדין, התשמ"ד – 1984, קודם הגשת תביעה כסעד העומד בפני עצמו).
לאור כל האמור הנני דוחה טענותיה של הנתבעת לעניין זה.
סוף דבר;
55. אשר על כן, התביעה מתקבלת – הנני קובעת בהתאמה כי התובעת רשאית לעיין במסמכים כפי שהתבקשו על ידה, בכפוף לנשיאה בעלויות העיון ובכפוף לאמור בסעיף 53 לעיל. הנתבעת תעמיד את המסמכים לעיון התובעת או תורה על מתן אפשרות גישה לעיון בהם וזאת, בתוך 30 יום מהיום.
56. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך של 20,000 ש"ח וכן, תשיב למבקשת אגרת בית המשפט כפי ששולמה על ידה והכל בתוך 30 יום מהיום. בפסיקת ההוצאות הבאתי לידי ביטוי, לטובת הנתבעת, את ההסכמה בדבר ויתור הדדי על חקירות המצהירים, אשר הובילה לחסכון בזמן ובהוצאות ומאידך את ניהול ההליך עד כה לרבות על דרך הגשת תצהירים וסיכומים.
57. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.