בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 53454-01-22 צ'צ'יק נ' בנק הפועלים בע"מ
ע"א 61190-02-22 בנק הפועלים בע"מ נ' צ'צ'יק
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ
מערערת/משיבה מיכל צ'צ'יק
ע"י ב"כ עוה"ד ערן פלס ויהודה סגל
נגד
משיב/מערער בנק הפועלים בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ליאור בוק ויאיר ליבוביץ
פסק דין
השופטת י. שבח:
שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט עדי הדר) מיום 17.01.2022 שקיבל את תביעת הרשלנות שהגישה המערערת בע"א 53454-01-22 (להלן- צ'צ'יק) נגד בנק הפועלים – המערער בע"א 61190-02-22 (להלן- הבנק), בטענה לשחרור כספים חרף קיומו של צו עיקול, ואשר חייב את הבנק לשלם לה בגין נזקיה סך של 563,727 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום הגשת התביעה (יוני 2019) בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
צ'צ'יק אינה מלינה על קרן סכום החיוב - 563,727 ₪ - אלא על אופן שערוכו, והבנק מערער על עצם החיוב.
העיקול וקורותיו
1. צ'צ'יק ניהלה בבית הדין הרבני הליך משפטי נגד בעלה (לשעבר) מר איתמר שינובר (להלן- שינובר),עמו הגיעה להסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.05.2015. במסגרת הליך זה וחודש לאחר מכן, הוציא בית הדין ביום 16.06.2015, להבטחת זכויות צ'צ'יק עפ"י הסכם הגירושין, צו עיקול על הכספים של שינובר בחשבון שניהל בבנק הפועלים סניף בית הכרם בירושלים (להלן - החשבון). אין מחלוקת כי צו העיקול "תפס", נכון ליום 22.06.2015, סך של 917,000 ₪ שהיו מופקדים בחשבון. בצו העיקול צוין בין היתר כי "צו זה יישאר בתוקף עד להוראה אחרת מביה"ד".
2. בשל "היעדר פעילות בתיקים מזה זמן רב" הורה בית הדין ביום 12.09.2017 על "הקפאת התיקים למשך שלושה חודשים", וביום 27.12.2017 ניתנה הוראה על סגירתם. ההליכים בתיק ככל הנראה חודשו, שכן ביום 10.12.2018 ניתנה ע"י בית הדין החלטה המורה לשינובר להעביר לצ'צ'יק מהחשבון לעיל סך של 50,000 ₪. משהמציאה צ'צ'יק לבנק את ההחלטה התברר לה כי "הסוסים ברחו מהאורווה", וכי שינובר משך את הכספים שהיו במהלך התקופה דצמבר 2017 - ינואר 2018, והותיר שם 18,000 ₪ בלבד. צ'צ'יק נותרה בפני שוקת שבורה, ובית הדין דרש מהבנק הסבר.
3. גרסתו הראשונית של הבנק, הבאה לידי ביטוי בתשובתו לבית הדין, הייתה כי מדובר בטעות, כי שינובר ביצע הברחת כספים, וכי הבנק הוטעה לחשוב כי צו העיקול בוטל לאור ביטול עיקול שהוטל על החשבון ע"י עיריית ירושלים. הבנק אף שילם לצ'צ'יק את הסך של 50,000 ₪ נושא החלטת בית הדין מיום 10.12.2018. בהמשך כפר הבנק בחבותו, אף העלה כלפי צ'צ'יק טענות שונות ומשונות, כמו למשל שזייפה את צו העיקול.
בהחלטתו מיום 11.03.2019 קבע בית הדין הרבני כי חובו של שינובר לפי הסכם הגירושים משנת 2015 עומד על סך 563,727 ₪.
ביום 06 לחודש יוני 2020 פתחה צ'צ'יק נגד שינובר תיק הוצאה לפועל על הסכום לעיל.
התביעה
4. ביום 03.06.2019 הגישה צ'צ'יק את כתב התביעה המקורי נגד הבנק על סך 917,000 ש"ח שסכומה הועמד לאחר תיקונו (הפחתת הסך 50,000 ₪ שכבר שולם לה) על סך 867,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.
לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד שינובר תיקנה צ'צ'יק את תביעתה ועתרה ב"כתב התביעה המתוקן בשנית" מיום 08.07.2020 לחייב את הבנק "בתשלום סכום חובו החלוט של מר שינובר לתובעת בהתאם לתיק הוצל"פ מס' 509537-06-20 שפתחה התובעת כנגד שינובר... נכון ליום מתן פסק הדין שינתן בתובענה דנן" עד לתקרת הסך של 867,000 ₪ "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה המקורית ...".
צ'צ'יק צירפה לכתב התביעה המתוקן בשנית "צילום מסך מתוך מערכת 'כלים שלובים' המוכיח את חובו של מר שינובר בתיק ההוצל"פ מס' 509537-06-20 נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן" המתבטא בסך 650,590.84 ₪ (סעיף 54א לתביעה המתוקנת).
לסיכומיה צרפה צ'צ'יק דף חשבון נוסף המכמת את החוב בתיק ההוצל"פ נכון ליום 02.01.2022 כדי סך של 986,666.56 ₪.
5. בכתב ההגנה המתוקן טען הבנק כי "מר שינובר ניגש לבנק והמציא את החלטות בית הדין הרבני הנ"ל על מחיקת התביעה"; כי שינובר "הצליח להטעות את הבנקאי"; כי שינובר ביצע "הברחת כספים מהחשבון"; כי צו העיקול התבטל משהמערערת לא הגישה בקשה לאישור העקול; כי "עם הצגת החלטות בית הדין הרבני לפקיד הבנק ע"י שינובר המורות על מחיקת התובענה וסגירת התיק אין לבוא בטרוניה לבנק מדוע רשם ביטול העיקול נשוא התביעה"; וכי עם מחיקת התביעה - פקע מאליו צו העיקול.
6. בבית משפט קמא הוברר כי הפקיד שהסיר את העיקול מעל חשבונו של שינובר, אם בכלל נרשם, ואפשר לו למשוך את הכספים שהיו מופקדים בו, הלך לבית עולמו, וכי עדות פקיד הבנק שהעיד מטעמו, יבדל"א, התבטאה בהנחות ובהסקת מסקנות מהכתובים בלבד.
פסק הדין
7. בית משפט קמא קבע כי הבנק לא הוכיח כי שינובר הטעה אותו; כי גם אם היה מוכיח זאת "אין זה מעלה או מוריד" לעניין מחדלו; כי העדויות שהובאו מטעם הבנק "הינן בגדר שמועות והשערות"; כי "רישומי הבנק אינם מאפשרים מעקב פשוט אחר רצף האירועים"; אף דחה את הטענה שהעיקול פקע נוכח סגירת התיקים.
ממצאו הנוסף של בית משפט קמא היה ש"מארג העובדות והראיות משתלב עם גרסת התובעת לפיה עקב מחדל של הבנק, על אף שצו העיקול הומצא כדין, העיקול לא נרשם בספריו ולכן הגרוש פעל בחשבון ללא הגבלה";
בית משפט קמא קבע כי "הבנק התרשל ויש קשר סיבתי בין מחדלו ובין הנזק... כי הוטל עיקול כדין, וכי הבנק אישר קבלת הצו אך לא פעל לפיו...מכיוון שהגרוש רוקן את החשבון , נוצר קשר סיבתי בין מחדל הבנק לנזק שנגרם לתובעת".
את הפיצוי לטובת צ'צ'יק העמיד בית משפט קמא על הסכום שקבע בית הדין בהחלטתו מחודש מרץ 2019 , לסכום זה הוסיף בית משפט קמא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.
הערעורים
8. צ'צ'יק מלינה רק על האופן בו שוערך סכום חובו של שינובר -563,727 ₪. בעוד שהיא טענה בתביעתה המתוקנת שיש לחייב את הבנק בסכום לעיל כפי שיהא סכומו בתיק ההוצל"פ נכון ליום מתן פסק הדין נגד הבנק, ובכל מקרה עד תקרת סכום התביעה - 867,000 ₪, פסק לזכותה בית משפט קמא רק את הסך 563,727 ₪ בתוספת ריבית והצמדה.
9. הבנק הגיש ערעור משלו בו הלין על סוגית החבות, והתמקד בטענה לפיה צו העיקול, שניתן לאחר מתן פסק-הדין של בית הדין הרבני פקע "בשל חוסר מעש", כי צו העיקול פקע לאור מחיקת התביעה בבית הדין; וכי גם אם הבנק כשל בהתנהגותו, הרי אין קשר סיבתי בין התנהגותו לבין הנזק.
לערעור צ'צ'יק משיב הבנק כי מלכתחילה לא יכלה צ'צ'יק לעתור לפיצוי כפי חובו של שינובר בערכו "כפי שיהיה ביום מתן פסק הדין בתובענה שהגישה" שטרם התגבש בזמן הגשת התביעה, הגם שסכום זה לא הוכח כלל וכלל. כן נטען כי גם העתירה החלופית – לפסוק את הסכום שנתבע- 867,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה המקורית, דינה להידחות בהיותה עותרת לכפל ריבית והצמדה.
10. בד בבד עם הגשת הערעור הגישה צ'צ'יק בקשה להתיר לה הגשת "ראיות חדשות בערעור": אחת - הודעה מוסכמת בדבר תיקון התביעה; שתיים - נספחי הודעת העדכון שהוגשה לבימ"ש קמא (החלטת רשמת ההוצל"פ וכן צילום דף חשבון מתיק ההוצל"פ שצורפו להודעת העדכון שהוגשה ע"י צ'צ'יק לבית משפט קמא ביום 10.11.2021); שלוש - החלטת ביה"ד הרבני מיום 27.12.2017 שצורפה לתצהיר הבנק; ארבע - החלטת ביה"ד הרבני מיום 27.12.2017 שצורפה לתצהיר צ'צ'יק.
הבנק מתנגד לבקשה משלטעמו הראיות לעיל לא הוגשו לבימ"ש קמא "כדין".
דיון והכרעה
11. אפתח בבקשה להגשת ראיות חדשות. הראיות "החדשות" נושא הבקשה אינן חדשות כלל ועיקר משהוגשו באופן כזה או אחר לתיק בימ"ש קמא, כך ההודעה המוסכמת שעל יסודה הוגש כתב התביעה המתוקן בשנית שהוגשה לבימ"ש קמא ביום 29.06.2020, כך החלטת בית הדין הרבני מיום 27.12.2017 שהוגשה לבימ"ש קמא גם ע"י צ'צ'יק וגם ע"י הבנק, מה גם שממילא סומך הבנק על מסמך זה את עיקר הגנתו וערעורו.
גם דף החשבון שבבקשה המכמת את סכום החוב בתיק ההוצל"פ נכון ליום 10.11.2021 בסך 976,502 ₪ – הוגש לבית משפט ביום 11.11.2021 כנספח להודעת עדכון מיום זה.
משכל המסמכים נושא הבקשה היו מונחים בפני בית משפט קמא - אין מניעה שיהיו מונחים גם בפני ערכאת הערעור.
12. ערעור הבנק.
ראשית אסיר מסדר היום את הגרסה העובדתית שנטענה בכתב ההגנה לפיה "מר שינובר ניגש לבנק והמציא את החלטות בית הדין הרבני הנ"ל על מחיקת התביעה"; לפיה שינובר "הצליח להטעות את הבנקאי"; וכי "עם הצגת החלטות בית הדין הרבני לפקיד הבנק ע"י שינובר המורות על מחיקת התובענה וסגירת התיק אין לבוא בטרוניה לבנק מדוע רשם ביטול העיקול נשוא התביעה".
לגרסה עובדתית זו אין שחר והיא לא נסמכה על תשתית ראייתית כלשהי. בעוד שהוכח שהבנק קיבל את צו העיקול, אף אישר את קבלתו לבית הדין, לא הוכח כלל כי הבנק קיבל הודעה על סגירת התיק, לא הוכח שמר שינובר ניגש לבנק ומסר העתק מהחלטת הסגירה (שינובר לא זומן לעדות ע"י הבנק), גם לא נטען בזמן אמת שהבנק נסמך על הודעת הסגירה ועל יסודה שחרר את העיקול.
להיפך. הוכח בבית משפט קמא כי הפקיד שהסיר את העיקול מעל חשבונו של שינובר ואפשר לו למשוך את הכספים שהיו מופקדים בו, לקה באירוע מוחי ונפטר, וכי עדות פקיד הבנק מר קצוטי לא הייתה אלא צבר של הנחות וספקולציות. מר קצוטי הכחיש בהחלטיות את הנטען בכתב ההגנה בשם הבנק, לפיו נמסרה לבנק החלטת הסגירה, ואמר "לא, לא, לא מישהו הגיע, אנחנו לא יודעים את זה, גם לא טענו את זה שמישהו התקשר או שהגיע", אישר שהמקרה "מבחינתנו הוא סוג של נעלם אחד גדול"; אף אישר כי המידע שנמסר על ידו הוא "עדות של שמועה, חד חלק".
הסיבה בגינה נהג הבנק בניגוד גמור לצו העיקול ואפשר לשינובר למשוך את כל הכספים המעוקלים - נותרה עלומה.
13. הטענה לפיה נסמך הבנק על החלטת סגירת התיק והניח שצו העיקול פקע – גם נוגדת במובהק גרסה קודמת של הבנק, זו שנמסרה לבית הדין בעקבות החלטתו מיום 19.12.2018. בגרסה זו טען הבנק כי צו העיקול התייחס בכלל לחשבון בסניף 698 בעוד שהחשבון שניהל שינובר היה בסניף 694, ולפיכך הצו לא תפס שכן יש לפרש צו עיקול "בצמצום"; כי שינובר הטעה את הבנק בכך שהציג לו הודעת ביטול צו עיקול שהוצא לבקשת עיריית ירושלים כך ש"הצליח להטעות את הבנקאי וזה רשם בשגגה ביטול על כלל העיקולים של הנתבע לרבות העיקול נשוא צו בית הדין הנכבד"; וכי שינובר היה "מבריח" נכסיו "בשיטתיות בעקביות וברציפות".
אף מילה, ולו רומזת, על סגירת התיק בבית הדין ו/או על הסתמכות על הסגירה.
לא בכדי היה מוכן ב"כ הבנק להניח במהלך הדיון בערעור כי "אני מוכן לצאת מנקודת המוצא המחמירה ביותר שהוא לא ידע, לצורך הדיון, שפקיד הבנק לא ידע ושהבנק התרשל. אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כפולה זו", תוך שהוא משליך יהבו על הטענות המשפטיות בדבר פקיעת העיקול.
14. נותר לדון בטענתו הנוכחיות של הבנק לפיה סגירת התיק כמוה כמתן "הוראה אחרת" לביטול הצו, אף בטענה החדשה לפיה "... כל זה אינו מעלה ולא מוריד אם מבחינה משפטית לא היה צו עיקול תקף" עת נטען שלא חל בענייננו סעיף 7ג לחוק בתי דין רבניים (כפיית ציון ודרכי דיון) תשט"ז- 1956 (להלן – חוק כפיית ציות), אלא חלים תקנה ק"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, "וזה לב הערעור", תקנה 370(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכן תקנה 126 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979.
לא זו בלבד שהמדובר בטענות חדשות שלא נטענו בערכאה הדיונית [עו"ד ליבוביץ: "...הטענה שהעיקול הפסיק להיות תקף בגלל הקפאת תיקים היא טענה משפטית שהעלינו אותה לראשונה בערעור", עמוד 4 לפרוטוקול שורות 21-22] גם אין בהן כל ממש, כפי שאסביר.
15. התבוננות על ההחלטה הלקונית, שכל המלל שלה מתבטא במשפט אחד לפיו "בהמשך להחלטת בית הדין מיום 12/99/2017 ולאור היעדר פעילות בתיקים מורה על סגירת התיקים" כעל החלטה עניינית בדבר פקיעת צו עיקול שנועד להבטיח מזונות אשה לפי הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין - הינה מרחיקת לכת. במהלך הדיון לפנינו אישר ב"כ הבנק כי "בנק לא יסיר עיקול לפני שיראה החלטה שמסירה את העיקול", הגם שלשיטתו מדובר ב"פרוצדורה", להבדיל מ"מהות" (פרוטוקול דיון בערעור, עמוד 6, שורות 7-15). ביטול צו עיקול כהרף עין וכלאחר יד, ללא בקשת תגובה וללא מתן החלטה מושכלת - יכול להביא לתוצאות הרות אסון, כך שפרשנות הבנק להיתכנות ביטול צו העיקול "על הדרך" או כדרך אגב - אינה מתקבלת על הדעת.
16. באשר לטענה הנסמכת על תקנות הדיון. הבנק טוען בהקשר זה, כאמור, כי הוראת סעיף 7ג(ה) לחוק כפיית ציות, אליה הפנה בימ"ש קמא, המורה כי "זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע" אינה חלה משעסקינן בצו עיקול שניתן לאחר מתן פסק דין, ומפנה לתקנה ק"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, גם לתקנה 370(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וגם לתקנה 126 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979.
תקנה קח(א)(1) לתקנות תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, מסדירה רק את הסמכות הכללית של בית הדין להטלת עיקולים, ולפיה "להבטחת זכויות בנכסים שלגביהם הוגשה תביעה בבית-הדין או להבטחת זכויות לפי פסק-דין, רשאי בית-הדין ליתן צו עיקול על נכסים או זכויות שבידי הנתבע וכן על נכסים או זכויות של הנתבע שבידי צד שלישי", ואין בה כל היגד המשליך לענייננו. בה בעת, ההוראה שבסעיף 7ג(ה) לחוק כפיית ציות לפיה "זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע", רלבנטית גם רלבנטית, משנועדה לייתר את הצורך בהטלת עיקול נוסף לאחר מתן פסק דין לטובת תובע בבית הדין הדתי, על דרך הותרתו בתוקף של העיקול שתקופתו הוגבלה בהחלטה המקורית עד למועד מתן פסק הדין, גם לתקופה שלאחר נתינתו. ודאי שאין בה כדי להקים הסדר המונע מבית הדין ליתן הוראה המתנה את ביטולו של העיקול שהוצא על ידו רק בהחלטה פוזיטיבית שתינתן על ידו.
ההסתמכות על תקנה 370(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המורה כי "סעד זמני יפקע... (1) עם הפסקת התובענה, עם ביצוע פסק הדין או בתום המועד שנקבע בו, לפי המוקדם", היא בעייתית, משספק רב האם תקנות סדר הדין האזרחי, על גלגוליהן, חלות על ההסדרים שעניינם עיקולים המוטלים ע"י בית הדין הרבני. יוער כי בעת הדיון בתיקון מס' 3 לחוק כפיית ציות שהתקיים בפני ועדת החוקה חוק ומשפט נדחתה הצעת נציג איגוד הבנקים לעגן בחוק הסדר הנוגע לאישור עיקול בדומה לקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. מ"מ יו"ר הוועדה, ח"כ שאול יהלום, הבהיר "... כאן יש הבדל בין שתי הערכאות" (פרוטוקול ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 06.09.2000). כל ערכאה ותקנותיה.
גם ההפניה לתקנה 126 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם- 1979 "מטעמי הרמוניה חקיקתית" לפיה "נסגר תיק יופסקו ויבוטלו כל ההליכים שהוחל בהם, יוסרו העיקולים שנשארו...", אין בה ממש. עניינה של הוראה זו ב"תיק" המתנהל בהוצאה לפועל – במסגרת המצומצמת שעניינה מימושו של פסק הדין, שאז סגירת התיק מחמת פירעון, ויתור, הפטר החייב או סיבה אחרת, אכן מייתרת את העיקולים שנועדו לסייע באכיפת פסק הדין. גם אין עסקינן ב"פקיעה" אוטומטית של העיקול, כי אם בהוראה המופנית כלפי רשויות ההוצאה לפועל ומורה להן לנקוט בפעולות הנדרשות להסרת העיקולים, וכל זמן שלא ניתנת הודעה על ידן – עומד העיקול בתוקפו והגורם המחזיק כפוף לו (ת"ק 7589/05 שכטר אברהם נ' חב' ח.ג.י.י. המשביר בע"מ ואח', [פורסם בנבו] ניתן ב-27.10.2005).
17. להפרת הבנק את צו העיקול לא ניתן הסבר עובדתי גם לא הצדק משפטי, ובדין מצא אותו בימ"ש קמא אחראי לנזקי צ'צי'ק.
דין ערעור הבנק להידחות.
18. אעבור אם כך לערעור צ'צ'יק, המתמקד באופן שבו יש לשערך את סכום חובו של שינובר שהועמד על סך 563,727 ₪ - קרן, בהחלטת בית הדין מיום 11.03.2019.
כצעד ראשון אסיר מסדר היום את טענת הבנק לפיה "תביעת חוב עתידי שטרם התגבש במועד הגשת תביעה היא בניגוד גמור לדין ולפסיקה... כתב התביעה צריך לשקף את הסכום המגיע ליום הגשתו" שאם לא כן "עליו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, מה שלא נעשה".
הבנק מושתק מלהעלות טענה זו.
הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, שב"כ הבנק חתום עליה, שהוגשה לבימ"ש קמא ביום 29.06.2020 ועל יסודה הותר תיקון התביעה בשנית. בהסכמה דיונית זו הסכים הבנק שצ'צ'יק תתקן את כתב התביעה המקורי כך שתתווסף לו פסקה לפיה "התובעת מעמידה את סכום התובענה בתיק דנן על סכום חוב מר שינובר מס' 509537-06-20 נכון ליום מתן פסק הדין שינתן בתובענה דנן אך בכל מקרה התובעת בתיק הוצל"פ לא תטען לחוב של הבנק כלפיה מעבר לסך של 867,000 ₪ ...בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ..." (ההדגשה של הח"מ).
בהודעה המוסכמת צוין אמנם ש"הבנק אינו נותן הסכמתו לסכומים האמורים ו/או לטענת התובעת" אך אין בכך כדי להשמיט את הסכמתו המפורשת של הבנק לאפשר לצ'צ'יק לטעון לחוב כפי שיתגבש ביום מתן פסק הדין שינתן נגד הבנק, בניגוד לטענה המושמעת היום מפיו ולפיה לסעד כזה אין היתכנות בהיותו נוגד את הדין ואת הפסיקה. לא זו בלבד שהבנק לא טען אז שסעד כזה אינו אפשרי, אלא שהוא הסכים שכתב התביעה יתוקן כך שזה הסעד שייתבע בו. מבחינת המובן מאליו הוא שהשאלה אם צ'צ'יק אמנם זכאית לקבל את הסעד לעיל, קרי, סכום החוב שיהיה בתיק ההוצל"פ ביום מתן פסק הדין - היא שאלה נפרדת.
19. חישוב החיוב שיש להטיל על הבנק.
שינובר לא מילא את חיוביו לפי הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין, גם לא את חיובו לפי החלטת בית הדין מיום 11.03.2019, מה שאילץ את צ'צ'יק לפתוח ביום 06.06.2020 תיק הוצאה לפועל נגד שינובר. סכום חובו של שינובר עמד אותה עת (בתוספת אגרות ושכ"ט ראשון) על סך 650,590 ₪. אח"כ הוספו לו בהחלטת רשמת ההוצל"פ ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין של בית הדין הרבני המאשר את הסכם הגירושין [2005].
לולא הוסר העיקול מעל חשבונו של שינובר, הבנק היה נדרש להעביר את הכספים המעוקלים לתיק ההוצל"פ, עד לגובה החוב בתיק ההוצל"פ נכון לאותו מועד, במגבלת הסכום שעוקל. אלא שהעיקול הוסר, הכספים נמשכו, הבנק לא העביר כספים, שינובר לא שילם, והחוב בתיק ההוצל"פ הלך ותפח.
20. נכון שבעוד ששינובר חייב לצ'צ'יק את כל הסכום שהצטבר בתיק ההוצל"פ, לרבות שכ"ט ראשון ושני, אגרות וריבית הוצל"פ, חיוב הבנק לשפות את צ'צ'יק אמור היה להתבטא לכאורה בתוספת ריבית והצמדה בלבד. אלא שאין מדובר בחוב כספי עצמאי שהבנק חייב לצ'צ'יק, אלא בכספים שהוחזקו על ידי הבנק שהיו אמורים להבטיח את פירעון חובו של שינובר לצ'צ'יק. מכאן שאופן שערוך חובו של שינובר הוא הקובע. משהחוב של שינובר תפח בתיק ההוצל"פ ממילא גדל הסכום שהבנק אמור היה להעביר ללשכת ההוצל"פ, לולא הסיר את העיקול, עד לתקרת הכספים שהוחזקו על ידו.
21. בימ"ש קמא פסק לצ'צ'יק רק את הסכום שנקבע ע"י בית הדין בהחלטתו מיום 11.03.2019, אף שמדובר בסכום שמקורו בהסכם הגירושין משנת 2015, ואף שבית הדין ציין במפורש כי "בשלב זה ביה"ד לא דן בנושא ההצמדה", זאת בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. אלא משהכספים נושא צו העיקול נועדו להבטיח את תשלום החוב של שינובר לצ'צ'יק, ומשהחוב עבר להליכי גביה בהוצל"פ, ממילא מנגנון השערוך הקובע הוא זה שבתיק ההוצל"פ.
ההתלבטות לגבי היום הקובע, יום הגשת התביעה המתוקנת, או יום מתן פסק דינו של בית משפט קמא, היא חסרת תוחלת מעשית, משממילא הסכומים הרלבנטיים גבוהים מסכום התביעה שהועמד על סך 867,000 ₪, המהווה את תקרת סכום החיוב.
22. לעמדתי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי חלף הסכום שנפסק ע"י בימ"ש קמא [563,727 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה] יבוא 867,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה", אף לזכות את צ'צ'יק בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.