6. בין הצדדים התנהל משא-ומתן לרכישת חלקו של כסיף בחברה על-ידי אפרתי. ביום 18.4.2010 חתמו הצדדים על מסמך הנושא את הכותרת "זיכרון דברים" (שלא צורף בהליך דנן) שלפיו ירכוש אפרתי מכסיף את חלקו בחברה תמורת סכום של 1.68 מיליון ₪ (להלן: "זיכרון הדברים"). באותו היום נשלחה הודעה ללקוחות החברה לפיה אפרתי רכש את חלקו של כסיף בחברה והפך להיות הבעלים והמנהל היחיד בה, וכי לפיכך כל התקשרות עם החברה תיעשה באמצעות אפרתי בלבד (נספח 3 לתצהיר כסיף).
7. כסיף ביקש לאכוף את זיכרון הדברים. אפרתי טען מנגד כי זיכרון הדברים לא שיקף את ההסכמות בין הצדדים. לטענתו, זיכרון הדברים נחתם על-ידיו בשעת לחץ, תוך שכסיף "הרגיע" אותו כי לא מדובר בהסכם מחייב, וכן על-רקע תלונת שווא שהגיש כסיף נגד אפרתי במשטרה.
--- סוף עמוד 3 ---
8. לנוכח האמור הגיש כסיף תביעה כספית לבית-משפט השלום לאכיפת זיכרון-הדברים – קרי לתשלום התמורה עבור מניות החברה בסכום של 1.68 מיליון ₪. הדיון בתביעה זו הועבר לבוררות לפני כב' השופט בדימ' דניאל ארנסט (להלן: "הבורר").
ביום 13.8.2012 ניתן על-ידי הבורר פסק בוררות (להלן: "פסק-הבוררות"), בו התקבלה עמדתו של אפרתי, נקבע כי לזיכרון-הדברים אין תוקף מחייב ותביעתו של כסיף נדחתה.
9. ביום 26.2.2013 הוגשה בקשתו של כסיף לאישור התביעה כתביעה כנגזרת.
ההחלטה בבקשת האישור
10. בהחלטה בבקשת האישור נקבע כי התביעה מתאימה להידון כתביעה נגזרת. נקבע שטענתו של כסיף היא כי אפרתי גזל את רכושה של החברה ואת לקוחותיה. הנזק שנגרם כתוצאה מכך הוא לכן נזק ישיר לחברה. כן נקבע כי העובדה שמדובר בחברת מעטים, איננה שוללת בנסיבות הענין את האפשרות להגיש תביעה נגזרת בשמה (חרף העובדה שבחברה כזו רשאי בעל-מניות להגיש גם תביעה אישית).
11. ההחלטה בבקשת האישור התייחסה לעובדה שהחברה אינה פעילה. נקבע כי החברה אינה מצויה בהליכי פירוק, ולכן העובדה שהיא אינה פעילה – אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את המסקנה לפיה לא ניתן להגיש תביעה נגזרת בשמה. נקבע כי יתכן שניתן יהיה לחדש את פעילותה של החברה שהיתה פעילה עד ליום 31.3.2010, והיו לה לקוחות ומוניטין.
12. עוד נקבע כי לחברה עומדת לכאורה עילת תביעה נגד אפרתי, משום שהוא הודה בכך שמרבית לקוחות החברה עברו לעבוד עמו לאחר שהחברה חדלה לפעול. אפרתי לא פעל להשבת לקוחות החברה אליה גם לאחר שהבורר קבע - לבקשתו - כי לזיכרון-הדברים אין תוקף. לאחר ביטולו של זיכרון-הדברים, המצב המשפטי היה כזה שהחברה היתה חברה קיימת, שלא פורקה. הבעלות בכל נכסיה ובכלל זה לקוחותיה והחוזים עמם לא עברה לידי בעלי-המניות, ונותרה של החברה.