טענות אפרתי בסיכומים
32. אפרתי טען בסיכומים מטעמו כי דין התביעה להידחות. לגישתו, כסיף עצמו זנח לחלוטין את הפעילות בחברה, והחליט לא להפעיל אותה. אף שכסיף ידע שהחברה אינה פעילה, הוא לא עשה דבר כדי להפעילה (ואף לקח ממנה את המחשב עליו עבד אפרתי, באופן שמנע ממנו לעבוד עבור החברה). כסיף אף פנה בעצמו ללקוחות החברה, ועבד עמם באמצעות החברה הפרטית שלו.
33. אפרתי טען כי במהלך שנות השותפות, הוא היה היחיד שהפעיל את החברה. היחסים בין הצדדים התדרדרו, ונוצר ביניהם קרע בלתי ניתן לאיחוי. כסיף מנע מאפרתי כספים שהגיעו לו מהחברה. לכן הודיע אפרתי לכסיף כי לא ניתן להמשיך את השותפות ביניהם, והוא הציע לפרקה. הוא אף הודיע כי החל מיום 1.4.2010 הוא יחדל להעניק שירותים לחברה. כך אכן קרה, כאשר ממועד זה ואילך עמדה החברה "כאבן שאין לה הופכין", ללא שהיתה בה כל פעילות. גם חשבון הבנק של החברה – אף שלא נסגר, אינו פעיל. עשרות לקוחות של החברה החלו לנטוש אותה ולעבוד עם צדדי ג', וגם כסיף החל לעבוד עם לקוחות החברה.
--- סוף עמוד 8 ---
34. בין כסיף לבין אפרתי התנהל משא-ומתן בניסיון להגיע להבנה ביניהם. במסגרת זו התגבשה הסכמה עקרונית לפיה אפרתי ירכוש את מניותיו של כסיף בחברה. ביום 18.4.2010 חתמו הצדדים על זיכרון-הדברים. לאחר מכן, לאור החשש לגורל החברה ומאחר שגם כסיף פנה ללקוחות החברה, פנה גם אפרתי ללקוחות לאחר החתימה על זיכרון-הדברים. לגישתו של אפרתי הוא עובד היום עם כמחצית מלקוחות החברה, בעוד רק לקוחות מעטים בחרו לעבוד עם כסיף. אפרתי טען כי זיכרון-הדברים קיפח אותו, ולא שיקף את ההסכמה האמיתית בינו לבין כסיף. כתוצאה מכך הודיע אפרתי ביום 13.6.2010 על ביטולו של זיכרון-הדברים.
35. לטענת אפרתי, גם לאחר הודעת הביטול של זיכרון-הדברים, התעלם כסיף מהחברה וזנח אותה. כאמור, כסיף הגיש תביעה נגד אפרתי לאכיפת זיכרון-הדברים – תביעה שהתבררה במסגרת הבוררות, ונדחתה במסגרת פסק הבוררות.
36. לגישתו של אפרתי, אף שבאופן פורמלי החברה רשומה עדיין ברשם החברות, הרי בפועל היא אינה מספקת שירותים כלשהם מחודש מרץ 2010 ואילך. חשבון הבנק שלה אינו פעיל וראוי לפרקה.
37. אפרתי הוסיף כי כסיף הסתיר מבית-המשפט את העובדה שהוא מתחרה בחברה ועובד עם לקוחותיה, עד שהוא חויב על ידי בית-המשפט להשיב על השאלון שנשלח אליו. כסיף ניסה להתחמק מלהשיב על שאלותיו של אפרתי בשאלון שנשלח אליו, וטען כי השאלות אינן רלוונטיות. בית-המשפט דחה את טענתו זו, וקבע כי מדובר בשאלה רלוונטית לדיון. יש לייחס משקל רב לעובדה שכסיף הסתיר את העובדה שהוא עצמו עובד עם לקוחות החברה, וכי הוא עשה כן רק לאחר שבית-המשפט הורה לו להשיב לשאלון.
38. אפרתי ציין כי כסיף הודה (בתצהיר התשובות לשאלון השני שהוגש על-ידיו), שהוא עבד ועובד עם לקוחות החברה ומתחרה בפעילותה. באשר לטענתו של כסיף לפיה הוא מותיר את הכספים שהוא גובה מלקוחות אלה בנאמנות עבור החברה, טען אפרתי כי יש לדחות אותה. זו טענה כבושה ושיקרית, שנולדה רק לצורך ההליך דנן, בניסיון להכשיר את העובדה כי כסיף התחרה בחברה.
39. כסיף הפר אם כן את חובת הנאמנות שלו לחברה, והעובדה שהוא מסכים היום להעביר לחברה את הכספים, אינה "מנקה" אותו מהפרה זו. הוא מוכן להעביר את רווחיו רק כדי לשים את ידיו על הכספים שאפרתי הרוויח בעבודה מאומצת במשך שנים.
--- סוף עמוד 9 ---
40. אפרתי ציין כי כסיף הגיש בזמנו תביעה כספית נגדו (היא התביעה שהתבררה בבוררות), ולא הגיש תביעה בה הוא עתר כי החברה תופעל. עובדה זו מעידה אף היא על כך שהוא זנח את החברה, ועל חוסר רצונו של כסיף להפעיל אותה. כסיף הבין כשהגיש את התביעה כי אפרתי אינו מתכוון לממש את זיכרון-הדברים. הוא יכול היה לעמוד על זכויות החברה או לדאוג לאינטרסים הרכושיים הפרטיים שלו – והוא בחר לזנוח את החברה.
41. אפרתי הוסיף כי לגישתו של כסיף העובדה שהוא מתחרה בחברה אינה בעייתית – זו היתה עמדתו הראשונית. בהמשך הוא שינה את טעמו והפך את גרסתו. הוא טען כי הוא מחזיק את הכספים שגבה בחשבון נאמנות. אולם, הוא סתר את עצמו, סתירה שדי בה כדי להביא למסקנה כי גרסתו אינה נכונה. לכו יש לקבוע - כפי שטען אפרתי - כי שני בעלי-המניות החליטו לזנוח את החברה והסכימו על סיום השותפות ביניהם, וכי מטעם זה אפרתי לא הפר את חובותיו כלפי החברה. בהקשר זה ציין אפרתי כי הסכם יכול להיכרת גם בדרך של התנהגות, וכי הסכמה של כל בעלי-המניות בנוגע למערכת היחסים ביניהם, כמוה כהחלטה שהתקבלה כדין על ידי מוסדות החברה.
42. אפרתי טען כי תביעת החברה לוקה בשיהוי כבד. היא הוגשה כשלוש שנים לאחר שהחברה חדלה לפעול. הליך הבוררות אינו עוצר את תקופת השיהוי. השיהוי הוא של כסיף כמו גם של החברה. כסיף בחר לזנוח את החברה, ואילו ככל שהדבר נוגע לחברה – היא לא היתה צד להליך הבוררות. השיהוי הביא לכך שאפרתי שינה את מצבו לרעה.
43. אפרתי הוסיף כי פסק הבוררות לא "השיב את המצב לקדמותו". פסק הבוררות לא שינה את העובדה שהחברה לא היתה פעילה – פסק הבוררות לא נדרש לכך. פסק הבוררות לא ביטל את זיכרון-הדברים אלא רק אישר את הטענה לפיה זיכרון-הדברים אינו מחייב.
44. אפרתי טען כטענה חלופית, שאם יידחו טענותיו, אין מקום להיעתר לסעד לו עתרה החברה, ולהורות לו למסור מידע פרטי וסודי שלו לידיה. הסעד צריך להיות פיצוי כספי כלשהו הנגזר ממחזור החברה כפונקציה של פרק הזמן המקובל בפסיקה לתקופת אי-תחרות (12-18 חודשים). זאת משום שהחברה אינה יכולה לחייב את אפרתי להעמיד לה שירותים, וקבלת הטענה לפיה החברה זכאית לרווחיו, כמוה כטענה כי אפרתי אינו יכול להפסיק להעמיד לה שירותים. אם טענה זו של אפרתי לא
--- סוף עמוד 10 ---
תתקבל, הרי על בית-המשפט להורות כי היקף הגילוי לא יחרוג מסוג הפעילות המקורית של החברה, שכן עסקיו הנוכחיים של אפרתי הם רחבים יותר וכוללים תחומי עיסוק שלא היו בחברה עצמה.
45. באשר לטענה לפיה אפרתי עבד עם לקוחות של החברה עוד לפני יום 1.4.2010 (טענה המבוססת על המסמך ת/2), השיב אפרתי כי הלקוח שנזכר במסמך אינו לקוח של החברה אלא לקוח חדש. עוד נטען כי לא אפרתי פנה ללקוח זה, אלא הלקוח הוא שפנה לאפרתי באופן בהול. הפנייה היתה לאחר שאפרתי הודיע לכסיף ביום 8.3.2010 על כך שהוא מתכוון לחדול מלהעמיד שירותים לחברה בסוף החודש. אפרתי נענה לבקשה והוציא ללקוח דו"ח ביקורת על נייר מכתבים ולוגו של החברה שהיו ברשותו משנת 1998. מדובר במקרה בודד שלא ניתן ללמוד ממנו כי אפרתי "הסית" לקוחות של החברה.
46. עוד נטען כי אין להסיק מהמסמכים נ/3 ו-נ/4 כי אפרתי פעל תחת שם החברה. לא היה לאפרתי צורך בכך, משום שהלקוחות הכירו אותו באופן אישי. מדובר במכתבים שלא אפרתי ערך אלא אחרים. בנ/3 מסביר אפרתי לחברת ישרוטל כי היא טעתה כאשר ציינה את שם החברה בפנייה, במקום את שמו שלו. ישרוטל אף טעתה בכך שהיא העבירה כספים לחשבון החברה ולא לחשבונו האישי של אפרתי. לאחר הטעות הזו, היתה ישרוטל מודעת לכך שהיא עובדת מול אפרתי באופן אישי. באשר לנ/4, מדובר בפנייה של חברת החשמל ובקשה להציע הצעות. אפרתי לא ראה את המסמך, והוא נשלח ככל הנראה לספקים של חברת החשמל שנמצאים ברשימותיה.
47. אפרתי הודה כי הוא עבד עם לקוחות של החברה, אולם טען כי עובדה זו היא לגיטימית משום ששני בעלי-המניות זנחו את החברה ופנו לעבוד באופן עצמאי עם הלקוחות שהיו בעבר של החברה. כסיף ואפרתי התחרו ביניהם על לקוחות החברה, שחדלה להעמיד להם שירותים. בכך הם הסכימו על הפסקת פעילות החברה, ומדובר לכן בהחלטה של החברה.
48. אפרתי ציין כי יש לתת משקל להסבר התמוה של כסיף ביחס לאחזקת הכספים בנאמנות; לכך שכסיף לא ניסה להפעיל את החברה; לכך שכאשר הבין כסיף שאפרתי אינו מתכוון לכבד את זיכרון-הדברים, הוא הגיש תביעה כספית תוך שמירה על טובתו האישית בלבד; לכך שכסיף סתר את עצמו ושינה את גרסאותיו; ולכך שכסיף הסתיר את העובדה שהוא עבד עם לקוחות החברה ועם לקוחות אחרים, והודה בכך רק לאחר החלטת בית-המשפט בנושא.
--- סוף עמוד 11 ---
טענות החברה בסיכומי התשובה
49. בסיכומי התשובה טענה החברה כי טענתו של אפרתי לפיה גם כסיף "העביר אליו" לקוחות, היא טענה כבושה שלא הוכחה על-ידיו. לטענת החברה, אפרתי כשל בניסיונו להפריך את גרסתו של כסיף בנוגע לשמירת הכספים שהתקבלו במסגרת התקשרויותיו עם לקוחות החברה בנאמנות עבור החברה. לשיטת החברה, אפרתי יכול היה להגיש תביעה נגזרת נגד כסיף, אך הוא לא עשה כן. החברה כופרת בטענה שכסיף הסתיר את המידע בנוגע להתקשרויותיו עם לקוחות החברה. לטענתה, השאלות בשאלון בנושא זה אינן רלבנטיות להליך, אך כסיף כיבד את החלטת בית-המשפט שהורה לו להשיב לשאלון. החברה ציינה כי כסיף לא פנה ללקוחות החברה, וזאת בניגוד לאפרתי.
50. החברה הוסיפה כי טענותיו של אפרתי כוללות סתירות ואמירות בעלמא שלא הוכחו. כך, לא הוכחה הטענה לפיה כסיף סירב לסגור את חשבון הבנק של החברה. טענתו של אפרתי כאילו פנה ללקוחות החברה רק לאחר החתימה על זיכרון-הדברים לא הוכחה, ונסתרה בראיות החברה. החברה טענה עוד כי אפרתי מסלף את העובדות. כך, טענתו לפיה הצדדים זנחו את החברה בהתנהגות עומדת בסתירה לטענה (המוכחשת) כי כסיף הוא שמנע מאפרתי לעבוד עבור החברה. גם הנתונים בנוגע לגזלת מסד הנתונים של החברה על-ידי אפרתי סולפו.
51. החברה הוסיפה וטענה להרחבת חזית ולשינוי חזית מצד אפרתי. לשיטתה, הטענות שהעלה אפרתי בכתב ההגנה נגעו להתנהגותו של כסיף בלבד אך לא להתנהגות של אפרתי. עוד נטען כי השאלה אם פסק הבוררות השיב את המצב לקדמותו הוכרעה בהחלטה בבקשת האישור.
דיון
52. כעולה מתיאור טענות הצדדים לעיל, השאלה המרכזית שיש לבחון אותה במסגרת ההכרעה בהליך הנוכחי היא האם הוכח שאפרתי הפר את חובותיו כלפי החברה.
האיסור שחל על הצדדים להתחרות בחברה
53. מטענות הצדדים נראה כי שני הצדדים אינם חולקים על ההנחה כי כל עוד החברה קיימת ולא פורקה, אסור היה לצדדים – שניהם נושאי משרה (ובעלי מניות) בחברה - להתחרות בה בדרך של התקשרות עם לקוחותיה. מסקנה זו עולה מטענותיהם של שני הצדדים בסיכומיהם, והיא עולה בקנה אחד עם הדין, ההלכה הפסוקה ועם ההסכמים בין הצדדים.
--- סוף עמוד 12 ---
כך, על נושא משרה בחברה חלה חובת אמון, הכוללת איסור על ניגוד עניינים, איסור על תחרות עם עסקי חברה ואיסור על ניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה אישית (ס' 254(א)(1)-(3) לחוק החברות, התשנ"ט-1999; אירית חביב סגל דיני חברות כרך א' 499 (2007); תנ"ג (כלכלית) 20136-09-12 ביטון נ' פאנגאיה נדל"ן בע"מ [פורסם בנבו] פס' 33-18 (21.10.2013) (כב' השופטת קרת-מאיר). ראו והשוו גם: ת"א (מחוזי ת"א) 2290/07 סלע נ' ארבל [פורסם בנבו] (12.4.2012); ע"א 1753/12 טומי נ' ארבל [פורסם בנבו] (19.6.2013)).
החברה היא אמנם חברת מעטים, שהצדדים – כסיף ואפרתי הם בעלי המניות היחידים בה. אולם, משהסכימו הצדדים לפעול יחדיו במסגרת של חברה, וכל עוד אפרתי כיהן כנושא משרה בחברה, חלה עליו (כמו גם על כסיף) חובת אמון כלפיה, הכוללת את כל החובות שפורטו לעיל.
54. חובה זו של אפרתי באה לידי ביטוי גם בהסכמים שנחתמו בין הצדדים עם תחילת ההתקשרות העסקית ביניהם והקמת החברה בשנת 1998 (נספח א' לתצהיר אפרתי). כך, בס' 18 להסכם היזמות התחייב אפרתי שלא לעסוק במשך תקופת ההסכם, וכן במשך "תקופת ההגבלה" של 24 חודשים לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים, ב"עסק דומה" לזה של החברה, אלא-אם-כן הוא יקבל את אישורו של כסיף מראש ובכתב. המונח "עסק דומה" הוגדר בהסכם היזמות כ"גוף העוסק בפעילויות, עיסוקים, ומעשים זהים או דומים לעיסוקי אל-רום [הכוונה היא ככל הנראה לחברה, שטרם נקראה אז בשמה הנוכחי, ר.ר.], בין שהוא גוף מאוגד ובין שהוא יחיד". אין חולק כי אישור כזה לא התבקש על-ידי אפרתי ולא ניתן לו על-ידי כסיף.
עוד נקבע בהסכם היזמות כי אפרתי "מתחייב כי בתקופת ההגבלה ימנע מלעבוד או מלבצע עבודות ו/או להשכיר את שירותיו, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, בין במישרין ובין בעקיפין, עבור אדם או תאגיד אשר היו לו קשרים עסקיים עם התאגיד [החברה, ר.ר.] או שניהלו עמו מו"מ בדבר קשרים עסקיים עם התאגיד".
"תקופת ההגבלה" הוגדרה בהסכם היזמות כתקופה המתחילה "מהמועד שבו תסתיים ההתקשרות בין הצדדים, הן בשל פירוק התאגיד והן בשל מכירת זכויות לתקופה של 24 חודשים". אין חולק כי החברה לא פורקה עד היום, וכי הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה בנוגע לסיום ההסכם ביניהם בדרך של מכירת זכויות (לאחר שהבורר קבע כי לזיכרון-הדברים אין תוקף).
--- סוף עמוד 13 ---
העולה מהאמור בהסכם היזמות הוא אם כן כי פעילותו של אפרתי בתחומי הפעילות של החברה צריכה להיעשות במסגרת החברה, וזאת למשך תקופה שתארך עד 24 חודשים לאחר שהחברה תתפרק או שהזכויות יימכרו. כלומר הצדדים הסכימו כי כל עוד החברה קיימת והזכויות לא נמכרו על ידי מי מהם למשנהו (או למאן דהוא אחר), הם יפעלו במסגרת החברה בהתייחס לסוגי הפעילות של החברה. מאחר שאף אחד מהאירועים הללו לא קרה (ואפרתי לא העלה כל טענה אחרת בהתייחס לס' 18 הנ"ל) – הרי שתקופת ההגבלה טרם החלה – וודאי שהיא טרם הסתיימה. אפרתי יכול היה להביא לכך שהיא תתחיל להימנות, לו היה פועל בהתאם להוראות הסכם היזמות בהקשר זה.