בית משפט השלום בתל אביב – יפו
תא"מ 54605-09-19 עירית תל-אביב-יפו נ' אורפניאל בע"מ ואח'
לפני כבוד השופטת דלית ורד
התובעת: עירית תל-אביב-יפו
נגד
הנתבעים: 1. אורפניאל בע"מ
2. אורי בן חור
פסק דין
פתח דבר
בפני תביעה שהגישה עירית תל אביב- יפו (להלן: "העיריה") לחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום חובות ארנונה שהותירה הנתבעת 1.
הצדדים ותמצית העובדות
הנתבעת 1, הינה חברה פרטית שהוקמה בחודש נובמבר 2008 (להלן: "אורפינאל" או "החברה").
הנתבע 2 הינו בעל השליטה באורפינאל ומחזיק ב- 100% ממניותיה (להלן: "הנתבע").
בחודש מרץ 2011 חתמה אורפינאל על הסכם שכירות של נכס מסחרי, המצוי ברחוב ככר קדומים 9 בתל אביב (להלן: "הנכס") עם החברה לפיתוח יפו העתיקה בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח יפו"), לתקופה של 24 חודשים החל מיום 1.4.2011 ועד ליום 31.3.2013.
הנכס היה חלק ממתחם מסחרי והוגדר כמבנה חדש, ופנוי.
ביום 14.3.2013 הסכימו הצדדים על הארכת תקופת השכירות עד ליום 31.3.2014.
על פי מכתבה של התובעת מיום 10.2.14 החזקתה של אורפינאל הופסקה ביום 31.12.13 והחברה לפיתוח יפו נרשמה כמחזיקה תחתיה החל מיום 1.4.14 (נספח 1 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע).
אורפינאל לא שילמה את דמי הארנונה הנדרשים בעד הנכס.
התביעה בגין חוב הארנונה הועמדה תחילה על סך של 24,902 ₪ בשל התקופה שבין 1.3.2012 ועד ליום 31.12.2013. בהמשך ההליך ובשל טענת התיישנות תוקנה התביעה, כך שהחוב הנתבע הועמד על סך 16,542.75 ₪ בגין התקופה שבין 24.9.2012 ועד ליום 31.12.2013.
טענות התביעה
לטענת התובעת יש לחייב הן את החברה והן את הנתבע בתשלום מלוא חוב מסי הארנונה.
ביחס לחברה טוענת התובעת כי החברה החזיקה בנכס ולא שילמה את מיסי הארנונה, למרות התראות חוזרות ונשנות. החברה לא הגישה השגה כנגד החיובים ומשכך החוב הינו חלוט ובר גביה.
ביחס לנתבע טוענת התובעת כי יש להשית עליו חבות אישית בתשלום החוב, לאור היותו בעל השליטה בחברה ושימושו לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת, על מנת להתחמק מתשלום חובות הארנונה.
לטענתה, במסגרת מגעים רבים שהתנהלו מול הנתבע, טען תחילה כי לא החזיק כלל בנכס בתקופה המדוברת. לאחר בירור מול בעלי הנכס התברר כי טענתו אינה נכונה. בפניות מאוחרות יותר הודיע הנתבע לנציגי התובעת, כי אינו מוכן לשלם את החוב. התנהלות זו מחזקת את הרושם כי הנתבע פועל בחוסר תום לב ומנצל לרעה את מסך ההתאגדות של החברה.
אינדיקציה נוספת לכך נעוצה, לשיטת התובעת, בעובדה שהנתבע הקים מספר גדול של חברות בשליטתו, אשר הותירו אחריהן חובות גדולים.
התובעת מבססת את דרישתה לחיוב הנתבע במלוא חובותיה של אורפינאל הן על בסיס הדין הספציפי המסדיר השתת חבות אישית בתשלום מיסי ארנונה על בעלי שליטה; והן על בסיס הרמת מסך לפי דיני החברות, הטלת אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד ועוולת הרשלנות. כן טענה התובעת כי אי תשלום הארנונה עולה, כדי אי קיום חוזה בתום לב, המצדיק את ייחוס החובות לגורם, שבידו היתה השליטה הבלעדית על התנהלות החברה.
טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים כי בנסיבות המקרה אין עילה להרמת מסך וחיוב הנתבע, בשל אף אחת מן הדוקטרינות האמורות.
בהתאם לנטען, אורפינאל הוקמה במטרה לפתוח רשת חנויות ולקבץ תחתיה את פעילותן של מספר חברות: חברת ג'ורדאל, שהיתה מפעל האם של אורפינאל והיתה ממוקמת בערד (להלן: "המפעל"), חברת המלניום השביעי, חברת יס טו וחברת פרחים מינרלים. בהקמת חברות שונות עמד הגיון כלכלי - לכל מותג היו שותפים שונים והמותגים שווקו לשווקים שונים, כדי שיהיה אפשר לבצע מכירה של חלק מהפעילות שהגיעה לשלב מימוש, מבלי לערב מרכזי רווח חדשים הנבנים על פני זמן.
אורפינאל שכרה חנות מהחברה לפיתוח יפו טרם היה למתחם החנויות טופס ארבע וטופס אכלוס. חיוב הארנונה צפוי היה לבוא בליווי הודעה על שינוי סטטוס המתחם והאישורים הנדרשים.
בשעות הלילה של ה- 28.6.2011 הוצת המפעל על ידי מתחרים. הנזק היה כמעט טוטאלי והשקעה של עשרות מליוני ₪ במלאי וציוד, ירדה לטמיון. השיווק והקשרים העסקיים גם הם נפגעו, משלא הצליחה החברה לספק את הסחורות להם התחייבה על פי חוזים, עליהם היתה חתומה.
לאור מקרה ההצתה והנזקים, הוחלט על צמצום הפעילות, וסגירת חלק מהחנויות. עקב כך, החנות ביפו העתיקה נסגרה בינואר 2012. הנתבעים דאגו להבאת שוכר חלופי, חברת מנזון. לשיטת הנתבעים היה על החברה לפיתוח יפו להעביר את החוזה על שם חברת מנזון, ולא ברור מדוע הדבר לא נעשה. משחברת מנזון החלה לשלם את שכר הדירה, הפסיקו הנתבעים להיות מעורבים ביחסים מול החברה לפיתוח יפו. עד למועד העזיבה, התובעת לא הודיעה לאורפינאל או לחברת מנזון, על שינוי הסטטוס של המקום או כי חיוב הארנונה נכנס לתוקף.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי חברת המילניום השביעי, שהיתה חברת ייצוא ושיווק בינלאומית שהחזיקה גם היא בחנויות, פורקה עקב השריפה ומאבק משפטי. הנושה העיקרי של חברת המילניום השביעי, בסכום של 52 מליון ₪ שהיוו כ- 90% מהחוב, היה חברת ג'ורדאל, המצויה בבעלות הנתבע באמצעות חברת מצדה.
פעילותה של חברת פרחים מינרלים נעצרה בעקבות הצתת המפעל.
הנתבעים מדגישים כי עד למועד השריפה, קבוצת החברות נחלה הצלחה כלכלית גדולה ולמרות היותה תחת צמיחה מהירה, התנהלה בשליטה ובאחריות גבוהה.
לאחר השריפה ספגו החברות הפסדים רבים. הנתבע כבעל השליטה הזרים כספים רבים לחברות אורפינאל, ג'ורדאל והמילניום השביעי, בסכום מצטבר של עשרות מליוני ₪. לטענת הנתבעים, יש בעובדה זו, כדי להפריך את טענות התובעת להברחת נכסים והתחמקות מתשלום ארנונה.
עוד טוענים הנתבעים, כי לא התאפשר להם למצות את הליכי ההשגה על חיובי הארנונה. לטענתם לא בוצע הליך של נישום כהלכה, שנועד לאפשר להם לערער על גודל השטח המחויב; מועד החיוב, וזהות המחזיקים בנכס.
דיון והכרעה
מטעם התובעת העידו גב' לירוז יוסף, אשר שימשה כמנהלת צוות במחלקת חיובי הארנונה אצל התובעת וכן מר עידן יגור, ששימש כנציג גבייה אצל התובעת.
הנתבעים לא הגישו תצהיר עדות ראשית מטעמם, זאת על אף בקשות חוזרות ונשנות מצדם לדחיית המועד להגשת התצהירים, וההסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בדבר הגשת התצהירים. בתיק מצוי תצהיר שצורף לכתב ההגנה וכן תצהיר תומך בבקשתם למחיקת התביעה על הסף.
יצויין עוד כי הנתבעים ציינו בכתב הגנתם את מר נחום קודנצ'יק, כמי ששימש רואה החשבון של החברה ומי שאמור היה להעיד כנגד הטענה להברחת נכסים ולהפריכה. כן צויין שמו של מר דניאל בקהרד, שהיה אחראי על פינויה של החנות בינואר 2012 ומי שהיה אמור להעיד באשר לפינוי. שני עדים אלה לא זומנו, תצהיר מטעמם לא ניתן ועדותם לא נשמעה.
טענות נישום כנגד חיובי הארנונה והליכי ההשגה בגינם
חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") מורה כי נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות, רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לפני ועדת הערר. על העילות שיוחדו למסלול ההשגה נמנות, בין היתר, הטענות כי נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; וכן טענת "אינני מחזיק" (ראו סעיף 3(א) לחוק הערר). ככלל, רק לאחר שימצה הנישום את ההליכים במסלול ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו אל בית המשפט לעניינים מינהליים, במתכונת של ערעור מינהלי.
ל"דרך המלך" הקבועה בחוק הערר נקבעו שני חריגים – האחד חקיקתי והשני פסיקתי.
החריג הראשון מעוגן בסעיף 3(ג) לחוק הערר, המאפשר לפנות לבית המשפט, בכל הליך משפטי, בטענת "אינני מחזיק" אף אם לא הועלתה במסגרת הליכי השגה וערר. סעיף 3(ג) לחוק הערר האמור, מעניק לבית המשפט שיקול דעת להכריע בטענת "אינני מחזיק" בלבד, והוא אינו נוגע ליתר העילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר.
החריג השני, שנקבע במרוצת השנים בפסיקת בית משפט העליון, מאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת המיועדת לפי חוק הערר למסלול ההשגה והערר אם מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. הובהר בפסיקה כי מדובר במסלול השמור למקרים חריגים בלבד, וכי יש להקפיד שלא לערב את בתי המשפט בהכרעות הנתונות על פי דין למנהל הארנונה ולוועדות הערר. הסמכות לדון במקרה כזה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהלים (סעיף 5 ופרט 7 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס- 2000; בר"מ 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ [פורסם בנבו] (4.12.16); ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל [פורסם בנבו] (6.2.02)).
טענה שאינה נמנית על העילות המפורטות בחוק הערר והמתייחסת לחיוב בארנונה, יכול הנישום להעלות בעתירה מנהלית בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר מוסמך לדון "בענייני ארנונה לפי כל דין" (חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס- 2000; עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש [פורסם בנבו] (5.9.05) ; בר"ם 901/14 ויקטור נ' עיריית חיפה [פורסם בנבו] (6.7.14)).
במקרה שבפנינו מבקשת העיריה לגבות את חוב הארנונה גם מבעל השליטה בחברה החייבת.
במקרה כזה רשאית העירייה לבוא אל בעלי השליטה בדרישת תשלום חוב הארנונה של החברה, ובהיעדר היענות לכך להגיש נגדם תביעה אזרחית. במסגרת התביעה יערך בירור האם התקיימו כל היסודות הנדרשים לחיובם האישי של בעלי השליטה ותינתן להם אפשרות להתגונן בטענות עובדה ובטענות משפט ככל שהן שייכות לעניין (עת"מ (מינהליים ת"א) 1260/07 שמואל כהן שור נ' עיריית חולון [פורסם בנבו] (3.12.08); עת"מ (מנהליים ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה [פורסם בנבו] (16.10.07)).
דהיינו, כאשר בעל השליטה חולק על דרישת החוב ומעלה טענות שמקומן בהליך השגה על פי חוק הערר, מסלול התקיפה היחיד העומד לרשותו הינו המסלול על פי חוק הערר.
כאשר בעל השליטה מעלה טענות אחרות, כגון הטענה כי החברה לא העבירה לו או לחברה קשורה נכסים וכדומה, המצב מורכב יותר. לעיתים קרובות ההכרעה האם הועברו נכסים לבעל השליטה והיקפם של אלו תחייב בירור עובדתי נרחב, מינוי מומחים לבדיקת ספרי החשבונות, זימון צדדים שלישיים לבירור זכויות בנכסים שהועברו, האם היו של החברה, האם הועברו לבעל השליטה וכדומה. הליך שכזה מתאים לבירור בגדרה של תביעה אזרחית שתוגש לערכאה המתאימה בהתאם לסכום התביעה. (עת"מ (מינהליים חי') 46762-10-13 אירנה זורין נ' עיריית חיפה [פורסם בנבו] (09.7.14); עת"מ (מינהליים מרכז) 46670-08-20 אברהם פורר נ' עיריית רחובות [פורסם בנבו] (19.4.21)).
חיובה של אורפינאל כמחזיקה בנכס
כפי שנאמר, טענות כנגד דרישת החוב או כנגד החזקתה של החברה בנכס מקומן בהליך השגה על פי חוק הערר, אך ניתן גם להעלות טענת "אינני מחזיק" בפני בית המשפט, לפי החריג שבסעיף 3(ג) לחוק הערר.
הנתבעת היתה בעלת הסכם שכירות תקף עד ליום 31.3.2014 בהתאם לתוספת להסכם (סומן ת/3). הנתבעים טענו כי השכירו את הנכס בשכירות משנה לחברת מנזון, אולם לא צירפו לכתב הגנתם את ההסכם שערכו עם החברה האמורה. (ראה דבריו של הנתבע פרוט' מיום 14.6.22 עמ' 11 שורות 6-11, 14-17). מדובר במחדל ראייתי הפועל לחובת הנתבעים.
הנתבעים לא הודיעו לעיריה על החלפת מחזיקים בנכס (ראה דבריו של הנתבע פרוט' מיום 14.6.22 עמ' 11 שורות 18-23). לטענתם, היה על החברה לפיתוח יפו להודיע על החלפת המחזיקים.
סעיף 325 לפקודת העיריות קובע את חובתו של מחזיק קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה למסור הודעה לעיריה על חדילתו מההחזקה. ויפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בבר"מ 867/06:
"על הנישום מוטלת החובה האקטיבית להודיע לרשות המקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מהחזקה בנכס, שאם לא כן, רשאית העירייה להמשיך ולראות בנישום זה כחייב בארנונה. זו לשונם של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, ותכליתו של ההסדר - להקל את הנטל המוטל על העירייה לגבות את המס - מלמדת כי יש לפרש סעיפים אלה בצורה דווקנית." (בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ [פורסם בנבו] (17.4.08)).
פסיקה עניפה החילה את חיובי הארנונה על המחזיק הרשום, מקום בו לא התקבלה הודעת חדילה בכתב ולא ניתן לטעון כי היה על העירייה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה אם חל שינוי בבעלות (ראו למשל עת"מ (מינהליים ת"א) 12913-03-19 מאסטוול טלהון נ' עיריית תל-אביב יפו [פורסם בנבו] (26.1.20)).
לא למותר לציין כי אילו רצו הנתבעים לנתק עצמם מהנכס, לאחר שלטענתם חדלו להחזיק בו ועזבו את המקום, היו יכולים שלא להאריך את תקופת השכירות, כפי שנעשה בתוספת להסכם השכירות מיום 14.3.2013, אשר צורפה לתצהירי התובעת. הדבר מעיד, למצער, על שיתוף פעולה בין החברה לבין הגורם שהפעיל את החנות.
סעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי מחזיק הינו "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...". (וראה את דבריו של בית המשפט בפסק הדין בת"א (שלום ת"א) 19195-02-18 עירית תל-אביב-יפו נ' בורדל בע"מ [פורסם בנבו] (25.8.22)).
כמו כן עולה כי חיובי הארנונה היו בידיעת הנתבעים.
גב' יוסף העידה כי ביום 17.7.2013 נרשמה אורפינאל לראשונה על ידי אגף הארנונה כמחזיקה בנכס החל מיום 1.4.2011. על פי דבריה, אגף הארנונה הוציא ביולי 2013 מכתב לחברה, המודיע על תחילת החזקה החל מיום 1.4.2011, זאת בהתאם להסכם השכירות שהתקבל באגף וביקורת שנערכה בנכס. לדבריה, המכתב נשלח בדואר רגיל לכתובת הנכס וכן לכתובת החברה המעודכנת ברשם החברות. עוד העידה גב' יוסף כי המדובר ביחידת בנייה חדשה, שלא היתה מחוייבת בארנונה לפני כן והעיכוב ברישום נבע מההמתנה לקבלת מלוא נתוני המדידות והביקורת שנערכה במקום (פרוט' עמ' 5 שורות 21-22, 29-32; עמ' 6 שורות 1-3, 11-12, 32; עמ' 7 שורה 1).
בסיכומיהם טענו הנתבעים כי אורפינאל לא היתה יכולה להעביר מחזיקים בזמן עזיבתה כיון שלא היה חשבון ארנונה, אך כאמור לא הוכח כי הנתבעת חתמה הסכם שכירות משנה עם גורם כלשהו, ומכל מקום היא זו שנותרה בגדר השוכרת של הנכס. העירייה שלחה לחברה מכתב ביום 12.2.2014 בו נכתב כי בביקורת שנערכה במקום נמצא כי מנזון מוצרי ים המלח היא שמחזיקה את החנות ולא החברה. לאור כך הופסקה החזקת החברה החנות בתאריך 31.12.2013.(המכתב צורף לבקשה למחיקה על הסף שהוגשה על ידי הנתבעים ביום 12.11.2019). במכתב האמור התבקשה החברה להמציא את הסכם השכירות עם חברת מנזון, וזאת כפי הנראה ביחס לתקופת האחזקה עד ליום 31.12.2013, אך אין כל טענה או ראיה כי החברה המציאה לתובעת את הסכם השכירות עם חברת מנזון.
הודעות בדבר חוב הארנונה בגין חודשים אוקטובר – דצמבר 2013 מוענו לאורפינאל הן בכתובת 'ככר קדומים 999 תל אביב- יפו' והן בכתובת 'בצלאל 35 ערד', שהינה כתובתה הרשמית ברשם החברות. הודעות בדבר קיומו של חוב מוענו גם לנתבע בכתובת 'רובע נעורים 4051 ערד' (נספחים 1, 3 לתצהיר מר יגור). בדיון מיום 21.1.2020 אישר הנתבע כתובת זו ככתובת מגוריו.
ממכתבים אלה עולה כי דבר החוב הובא לידיעת החברה בחודש אוקטובר 2013. מדברי הנתבע עולה כי קיומו של חוב הארנונה היה בידיעתו לכל המאוחר באוגוסט 2014, עת שלח לדבריו, השגה על דבר החוב מיוזמתו (פרוט' מיום 14.6.22 עמ' 2 שורה 9; עמ' 7 שורה 6). יצויין כי הנתבעים לא צירפו את דבר ההשגה שנשלחה כנטען.
מר יגור העיד כי בביקורת שנערכה בנכס בתחילת חודש דצמבר 2013 נמצא במקום שלט של חברה בשם ים החיים "שנמצא כי החברות קשורות אחת לשנייה והם עם אותם בעלים. הופקה גם חשבונית של ים החיים". (פרוט' מיום 14.6.22 עמ' 9 שורות 4-5, שורה 21). הנתבע העיד כי חברת ים החיים היא המחזיקה בשם המותג "ים החיים" והנתבע החזיק למעלה מ- 80% ממניותיה, ואילו לטענתו מי שהפעילה את החנות היא מנזון, אשר השתמשה בשם המותג האמור. מכאן שהיתה עדיין זיקה בין הנתבע לבין מפעילת החנות, ויש להניח כי זו הסיבה שהחברה חתמה על תוספת להסכם השכירות על פיה הוארכה תקופת השכירות עד סוף חודש מרץ 2014.
באשר להיות החיוב חיוב רטרואקטיבי- ההלכה היא כי אמנם נקודת המוצא תהא כי ראוי לנקוט "יד קפוצה" בהתרת חיוב רטרואקטיבי, אך המבחן הוא בסופו של דבר מבחן של סבירות מנהלית. כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו ושיקוליו, כאשר העיקרון המונח ביסודם של דיני הארנונה הוא שמחזיק בנכס חייב בתשלום ארנונה. (עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' אריה הראל [פורסם בנבו] (24.2.15)).
במקרה שבפנינו המדובר ביחידת בנייה חדשה, אשר לא היתה מחוייבת בארנונה קודם לכן. הנתבעים ידעו כי הנכס צפוי להיות מחוייב בארנונה (סעיף 1.1 לתצהיר עדות ראשית מטעמם). העיריה פנתה הן לחברה והן לנתבע בהודעות על קיומם של חובות ארנונה והנתבע הודה כי קיומו של החוב היה בידיעתו.
כפי שנאמר בפסיקה "אין נכס ללא ארנונה, כמובן בכפוף לפטורים שקבע המחוקק...; כל נכס חייב בארנונה... ההגינות הנדרשת היא כלפי כולי עלמא; לא רק הגינות הרשות כלפי הנישום...הגינות נדרשת גם מן הנישום... ואי אפשר שייפטר מתשלום ארנונה, מקום שהוא נהנה תדיר וככלל משירותי הרשות המקומית." (בר"מ 3058/16 מנהל הארנונה במועצה מקומית בנימינה-גבעת עדה נ' אפרת שותפות ליצור ושיווק אפרוחי פיטום [פורסם בנבו] (28.3.17); עת"מ (מינהליים ת"א) 38986-11-16 מימד תיאטרון בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] (10.6.18)).
אחריות אישית של הנתבע
כעת נעבור לבחון האם התקיימו כל היסודות הנדרשים לחיובו האישי של הנתבע.
הדין מצייד נושה של חברה, בכלים אחדים המאפשרים גישה לכיסיהם של בעלי השליטה בחברה. אחד מכלים אלה מצוי בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות"). הרמת מסך מכוחו של סעיף זה יש לעשות במשורה, שכן סעד זה חורג מהעיקרון הבסיסי של דיני החברות לחציצה בין האישיות המשפטית של החברה לזו של בעלי מניותיה.
בית משפט העליון קבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו] (22.1.15)).
לא די בעצם העובדה שבעל השליטה ניהל את החברה ועשה בה כרצונו. "על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה – אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה. חובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים כשלעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית... ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות.. אין מובנת מאליה טענת העירייה לפיה הקמת החברות נועדה דווקא להונות את רשויותיה ולהתחמק מתשלום ארנונה. אכן, רשויות מקומיות נתקלות לעיתים קרובות בקשיים כאשר באות הן לגבות את חיובי הארנונה. קושי אחד הוא בגבייה מחברות, בעיקר חברות פרטיות, שמפסיקות את פעולתן ואינן משלמות את חובות הארנונה שהוטלו עליהן". (ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו] (23.3.11)).
במקרה דנן, לא מצאתי תשתית ראייתית להורות על הרמת מסך בהתאם לחוק החברות, כאשר יש לשים לב כי קריסת החברות, או חלקן, נבעה מאירוע בלתי צפוי ובעל השפעה משמעותית ביותר, שעניינו השריפה שפרצה ביום 28.6.2011 במפעל של חברת ג'ורדאל, שהיא החברה שעסקה בייצור מוצרים, עבור חברות אחרות הקשורות בנתבע שעיסוקן היה בשיווק אותם מוצרים. על כך יורחב עוד בהמשך.
בשנת 2004 חוקק סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), הקובע מנגנון להטלת חובות ארנונה על בעלי מניות החברה, תוך החלת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].
סעיפים אלה קובעים הסדר ייחודי המאפשר לרשות המקומית לגבות חובות ארנונה של חברה ישירות מבעלי השליטה בה. הסדר זה נועד להקל על רשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה מחברות, ובמיוחד מחברות פרטיות שהפסיקו את פעילותן. ההסדר האמור מהווה חריג לכלל לפיו מתקיימת הפרדה בין נכסיו של בעל השליטה בחברה לבין נכסיה וחובותיה של החברה ונועד לאפשר לרשות המקומית להתמודד עם מצב שבו נעשה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת תוך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות. (רע"א 3406/21 גבע נ' עיריית ראשון לציון [פורסם בנבו] (5.9.21); רע"א 4532/19 מריאן רמוס נ' עיריית תל אביב יפו [פורסם בנבו] (31.10.19)).
זו לשונו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים בחלקים הנוגעים לענייננו:
"...היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר..., ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים.."
סעיף 8(ג) קובע כי ניתן לגבות את החוב מבעל השליטה בחברה רק אם מתקיימת אחת החלופות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. לענייננו רלוונטית החלופה, הקבועה בסעיף 119א(א)(3):
"...היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".
חלופה זו עניינה מצב בו חברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה מבלי לשלם חוב מס. במקרה זה יראו את הנכסים שהיו לה ערב הפירוק או הפסקת הפעילות כאילו הועברו לבעל השליטה בה ללא תמורה וניתן יהיה לגבות מהם את החוב. חזקה זו מכונה בפסיקת בית המשפט העליון בשם "חזקת ההברחה". (רע"א 4049/19 המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עיריית כרמיאל [פורסם בנבו] (25.1.21); רע"א 2583/21 עיריית רמת גן נ' סקאן ביי ישראל מוריה בע"מ [פורסם בנבו] (22.4.21)).
נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל-השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. החזקה מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון [פורסם בנבו] (25.10.12); ע"א (מחוזי ת"א) 18820-08-19 עירית תל-אביב-יפו נ' בנימין זהבי [פורסם בנבו] (28.6.20)).
הצד שנגדו פועלת החזקה, בעל-השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי, כשנטל השכנוע בענין זה מוטל עליו... בעל-שליטה המבקש לסתור החזקה, צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה. (ע"א (מחוזי ת"א) 2139-08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.10); עת"מ (מחוזי חיפה) 314-07-15 ספבק נ' עיריית חיפה [פורסם בנבו] (29.7.15); ע"א (מחוזי ת"א) 18820-08-19 עירית תל-אביב-יפו נ' בנימין זהבי [פורסם בנבו] (28.6.20)).
התיקון נתן בידי הרשות המקומית כלי עוצמתי הקובע "חזקת הברחה" ומאפשר הרמת מסך בקלות רבה יחסית לכלי "הרמת המסך" הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות. (ע"א (מחוזי ת"א) 18820-08-19 עירית תל-אביב-יפו נ' בנימין זהבי [פורסם בנבו] (28.6.20)).
בשילוב סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119 (א) לפקודת מס הכנסה עולה כי לצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של 6 תנאים:
1. מדובר בנכס שאינו משמש למגורים;
2. המחזיק בנכס הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן;
3. חוב הארנונה הוא סופי במובן זה שחלף המועד להגיש הליכי ערעור;
4. החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה;
5. הנתבע הוא בעל השליטה בחברה במובנו של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, קרי מחזיק לפחות ב- 25% מהון מניות החברה;
6. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
ביחס לחמשת התנאים הראשונים, רובץ הנטל להוכחתם על התובעת ובנסיבות המקרה שבפנינו נראה כי אלו התקיימו.
הנכס שימש למסחר ולא למגורים;
על פי סעיף 4 לתצהירו של מר יגור התובעת פעלה כלפי החברה באכיפה מנהלית לאורך השנים ועשתה כל שביכולתה על מנת לגבות את סכום החוב. אמנם הנתבע טען כי שלח השגה ביום 10.8.2014, אך כאמור השגה יש להגיש עד 90 יום ממועד ההודעה לחיוב (פרוט' מיום 14.6.2022 עמ' 7 שורות 6-7; סעיף 3 לחוק הערר);
על פי הנטען החברה הפסיקה את פעילותה בינואר 2012 (פרוט' מיום 14.6.22 עמ' 10 שורות 8-12; סעיף 1 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים);
הנתבע הוא בעל השליטה במלוא הון מניות החברה (ראה העתק דו"ח רשם החברות של אורפינאל שצורף כנספח 1 לתצהיר מר יגור);
במצב זה, בכל הנוגע להתקיימות התנאי השישי, עובר הנטל לנתבע להראות כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה בלא תמורה או בתמורה חלקית. על מנת לעמוד בנטל זה היה על הנתבע להציג את ספרי החברה, כרטסת הנהלת חשבונות, רשימות מלאי, מאזנים וכיוצא באלה.
מהדו"ח הכספי של אורפינאל נכון ליום 31.12.10 עולה כי מדובר בחברה שההפסד הנקי שלה לשנת 2010, עמד על 733,000 ₪ לערך, והתחייבותיה עלו על נכסיה. לפי ביאור 8 החברה קיבלה כספים מחברות קשורות בסך של 1.3 מיליון ₪ לערך. כלומר, החברה נזקקה להזרמת הון מחברות קשורות, ככל הנראה לשם תזרים המזומנים שלה והמשך פעילותה.
הנתבע לא צירף את הדוח הכספי לשנת 2011, אלא עמוד אחד בלבד. באשר לנתונים המצויים באותו דף היחיד שהועבר, אישר הנתבע שאורפינאל קיבלה סך נוסף של 2.2 מיליון ₪ מחברות קשורות (פרוט' מיום 14.6.22 עמ' 12 שורות 23-25).
על פי הדוח הכספי של חברת ג'ורדאל ליום 31.12.11, עולה כי כתוצאה מאירוע השריפה נגרמו לה נזקים קשים. הרכוש הקבוע הופחת במלואו על בסיס דוח השמאי (באור 7), המלאי ברובו נשרף (באור 5), כספים בסכומים משמעותיים שהעבירה ג'ורדאל לחברות קשורות, לרבות הנתבעת דנן, הוכרו כחובות אבודים, זאת בשל נזקי השריפה, והספקות המשמעותיים כי ג'ורדאל תוכל להיפרע מהחברות הקשורות (באור 19).
לפי דוח השמאי רוברט מרכוס, המבוטחת הייתה חברת ג'ורדאל, ולפיכך היא זו שהיתה זכאית לתגמולי הביטוח. ג'ורדאל הגישה דרישה כספית לחברת הביטוח העולה על 10 מיליון דולר, אך עקב ביטוח חסר אושר לה סכום מופחת שנע בין 2.2 מיליון דולר עד 2.8 מיליון דולר (עמ' 20 לחוות הדעת). הנתבע טען כי כספי השריפה הועברו לג'ורדאל: " 8 מיליון ₪ ג'ורדאל קיבלה שזה 8% מהנזק" . כשנשאל הנתבע..."זאת אומרת ש 8% מתוך 1.5 שקיבלת בגין המלאי שייך לאורפינאל ולא לג'ורדאל" השיב: "זה לא נכון, בגלל שבנתונים של רו"ח הם מעבירים את כל הכספים ומה שמופיע במאזן של אורפינאל זה מה שהיא חייבת לג'ורדאל." (פרוט' מיום 14.6.22 עמ' 12 שורות 28-31; עמ' 13 שורות 1-2). ככל שהיה מלאי של אורפינאל אצל ג'ורדאל, הרי שמנגד היו חובות משמעותיים של אורפניאל כלפי ג'ורדאל, כפי שהובהר לעיל.
נוכח האמור לעיל, לא שוכנעתי כי הוברחו נכסים, ונראה כי החברה נקלעה למצב כלכלי קשה ביותר עקב נסיבות שאינן תלויות בה, כאשר בד בבד נפתחו כנגד הנתבע תיקי הוצאה לפועל בסכומים משמעותיים ביותר, וננקטו כנגדו פעולות אכיפה בהוצאה לפועל.
התובעת עתרה לחיוב הנתבע בפירעון חובות הארנונה של החברה גם על בסיס עוולת הרשלנות; אחריות כנושא משרה בתאגיד ואי קיום חוזה בתום לב. לא מצאתי בסיס ראייתי לביסוס טענות אלו.
סוף דבר
אני מחייבת את הנתבעת 1בתשלום סך של 16,542.75 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (הפרשי הצמדה וריבית על תשלומי חובה), תש"מ- 1980 מיום הגשת התביעה (23.9.2019) ועד למועד התשלום בפועל.
אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2.
בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.