בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 29962-02-19 לב גרופ מדיה בע"מ ואח' נ' ש.אל ציוד טכני בע"מ ואח'
לפני כבוד השופט יאיר דלוגין
התובעות:
1. לב גרופ מדיה בע"מ
2. Warner Chapell Music GMBH
ע"י עו"ד אביב אזרד
נגד
הנתבעים:
1. ש.אל ציוד טכני בע"מ
2. בסט וואי ישראל Bestway
3. זרמון קבוצת פרסום בע"מ
4. אילון זרמון
5. Bestway inflatables & material corp (חברה זרה מסין)
הנתבעים 1, 3 ו-4 ע"י עו"ד דור סגל
פסק דין
לפני תביעה כספית בסך של 500,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים.
רקע
1. התובעת 2, Warner Chappell Music GMBH, הנציגה בגרמניה של חברת ההוצאה לאור הבינלאומית Warner Chappell Music (להלן: "ורנר הבינ"ל"), הנה לפי טענתה בעלת זכויות היוצרים ביצירה המוסיקלית ששמה Jaegerlatein, אשר יוצריו הנם המלחין ג'יימס לאסט והתמלילן גונטר לוזה (להלן: "היצירה").
2. היצירה מוכרת בארץ מכוח העובדה שחלק ממנה (1:39 דק' ראשונות מתוך היצירה כולה שמשכה 4:29), שימש כמנגינת הפתיחה של התכנית הפופולרית "מבט ספורט", ששודרה בערוץ הראשון משנת 1968 עד שנת 1993.
3. התובעת 1, לב גרופ מדיה בע"מ, חברה העוסקת בהוצאה לאור, הנה לפי טענתה נציגת התובעת 2 בישראל ומוסמכת לנהל בישראל את אכיפת זכויות היוצרים השייכות לתובעת 2.
4. הנתבעת 1 הנה חברה העוסקת בשיווק מוצרים לענפי הבנייה ובזמנים הרלוונטיים לתביעה עסקה גם בייבוא ובשיווק של בריכות שחיה של המותג Bestway השייך לנתבעת 5, Bestway inflatables & material corp, תאגיד זר מסין. הנתבעת 2, בסט וואי ישראל, משמשת כשם המסחרי של הנתבעת 5 בישראל.
5. הנתבעת 3 הנה משרד פרסום מהמובילים בישראל והנתבע 4 הוא מבעליה, פרסומאי מן המוכרים בישראל.
6. בתקופה 22.5.16 – 9.8.16 העלתה הנתבעת 1 קמפיין בטלוויזיה ובמרשתת למותג הבריכות Bestway, בעלות מדווחת לפי פרסומים במרשתת בסכום של כ-2 מיליון ₪ וזאת באמצעות הנתבעת 3.
7. הקמפיין כלל בין היתר שני סרטוני פרסומת, האחת ששמה פרסומת "הילדה" באורך 57 שניות והשנייה ששמה פרסומת "הזוג" באורך 47 שניות, אשר פורסמו במרשתת.
8. היצגן שנבחר לסרטוני הפרסומת היה משה גרטל, שדר ספורט ישראלי המוכר משידורי הספורט בערוץ הראשון.
9. במסגרת הפרסומות הנ"ל, מתנגנת במשך כ-3 שניות חלק ממנגינת הפתיחה האמורה של התכנית "מבט ספורט", מנגינה אשר כאמור הנה חלק מהיצירה. בפרסומת "הילדה" מתנגן אותו חלק פעם אחת ובפרסומת "הזוג" מתנגן הוא פעמיים.
10. בנוסף, שודר בערוצי הטלוויזיה המסחריים, במסגרת תשדירי חסות, סרטון מקוצר, בן כ-6 שניות בלבד, כשבמהלך כ- 3 שניות מתוכו מתנגנת אותה מנגינת פתיחה של "מבט ספורט", שמהווה חלק מהיצירה.
11. ביום 9.6.16 שלחה התובעת מכתב התראה אל הנתבעת 3. מאז ועד חודש ספטמבר 2017 נוהלו מגעים בין הצדדים, שלפי טענת התובעת אף הבשילו לכדי הסכמות, אולם בסופו של דבר לא שולם לתובעות סכום כלשהו עבור השימוש ביצירה וההפרות נמשכו, משלא נמחקו הסרטונים מהמרשתת.
12. בחודש פברואר 2019 הגישה התובעת את התביעה דנא, בה היא טענה לנזק של 108,000 ₪ בגין שלושה חודשי שימוש ביצירה בטלוויזיה ואינטרנט יחד (יוני – אוגוסט 2016) ו-600,000 ₪ בגין 30 חודשי שימוש ביצירה באינטרנט (אוגוסט 2016 עד הגשת התביעה בפברואר 2019) וכן 200,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי עבור הפרת זכויות היוצרים ביצירה בשני הסרטונים יחד וסה"כ 908,000 ₪ לפני מע"מ. עם זאת העמידו התובעות את סכום התביעה לצרכי אגרה על 500,000 ₪.
13. הנתבעים 1, 3 ו-4 (להלן: "הנתבעים") הגישו כתב הגנה מאוחד, בו טענו כי אין לתובעות זכויות יוצרים ביצירות, כי השימוש ביצירה היה שולי ולא מגיע לכדי הפרה, כי לנתבעים עומדת הגנה של שימוש הוגן, כי לחילופין, גם אם מדובר בהפרה, מדובר בהפרה שהיא זוטי דברים, כי הנזק הנטען מופרך ומשולל יסוד ובאשר לנתבע 4, נטען כי אין בין התובעות ולבינו כל יריבות. טענת העדר היריבות נזנחה למעשה משלא אוזכרה כלל בסיכומי הנתבעים ועל כן אני פטור מלדון בה ויש לראות את החיוב של הנתבעים 1, 3 ו-4 כחיוב ביחד ולחוד.
14. במסגרת פרשת הראיות שמעתי את עדותו של דורון לויטס מטעם התובעות ואת עדותו של הנתבע 4 מטעם הנתבעים 1, 3 ו-4 (להלן יחד: "הנתבעים"). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
15. בטרם הדיון בעניינם של הנתבעים הנ"ל, הרי בהינתן כי הנתבעת 2 היא שם מסחרי ואילו לנתבעת 5 לא נעשה המצאה כדין, התביעה כנגדן נמחקת בזה.
דיון
האם לתובעות הזכות לתבוע בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירה
16. לתצהירו של לויטס צורף הסכם מיום 9.5.68 בין היוצרים ולבין חברת האפי מיוזיק הגרמנית, שלפיו העבירו היוצרים לחברה הנ"ל את זכויות היוצרים שלהם ביצירה.
17. ביום 28.3.2003 נכרת הסכם שותפות בין האפי מיוזיק ולבין חברת מיוזיקורלג הגרמנית. ההסכם צורף לתצהירו של לויטס. צורף נסח רישום שותפות במרשם החברות בגרמניה.
18. ביום 8.11.21, התמזגה חברת מיוזיקורלג לתוך התובעת 2. צורף מסמך העברת זכויות בין הראשונה לאחרונה ומחיקתה של הראשונה.
19. בנוסף, לתובעת 1 הסכם ייצוג בלעדי עם וורנר צאפל אנגליה, אשר אחראית על נציגות וורנר הבינ"ל בישראל. ההסכם צורף לתצהיר לויטס.
20. בנוסף צורף אישור של וורנר שלפיו התובעת 1 הנה המו"ל הבלעדי של וורנר בישראל והמוסכמת להגן בשמה על היצירה ולתבוע בשמה בקשר להפרת זכויות יוצרים ביצירה בישראל.
21. מכאן שהתובעות טוענות כי יש להן זכות לתבוע בגין הפרת זכויות יוצרים ביצירה, התובעת 2 כבעלת זכויות היוצרים ואילו התובעת 1 כמי שמוסמכת לאכוף את זכויות היוצרים ביצירה בישראל.
22. עיון בהסכמים שלכולם צורף תרגום, מגלה כי הם תואמים את גרסת התובעות לגביהן כמפורט לעיל.
23. הנתבעים טוענים שבמועד הפנייה אליהם בזמנו לא היו בידי התובעת 1 המסמכים הנ"ל, כי לאחר תיקון התביעה נטען כי התובעת 1 קיבלה זכויות מוורנר גרמניה במקום אנגליה כפי שנטען במקור בתביעה לפני תיקונה, כי כל המסמכים הנ"ל ממילא לא קבילים כראיה, כי לא כולם חתומים וכי באקו"ם רשומה האפי מיוזיק כבעלת הזכויות ביצירה.
24. אני סבור שיש לדחות את טענות הנתבעים שאינן אלא ניסיון להתחמק מלהתמודד עם התביעה גופה. שרשרת המסמכים מעידים בוודאות כי התובעות זכאיות לתבוע בגין הפרת זכויות יוצרים ביחס ליצירה והנתבעים ודאי לא הפנו לגוף אחר חוץ מהם שמחזיק את הזכויות לתבוע והאפי מיוזיק כאמור העבירה את הזכויות הלאה כמפורט לעיל וכעולה מהשתלשלות העניינים הנזכרת התובעות הפכו לבעלות המעמד לתבוע בגין הפרת זכויות יוצרים ביצירה מושא התביעה.
25. איני סבור שלצורך קבילות המסמכים היה על התובעות לבצע משימה בלתי אפשרית כמעט של העדת כל אחד ואחד מעורכי המסמכים השונים בשרשרת. גם העובדה שבזמנו לא היה בידי התובעת 1 את המסמכים הנ"ל, אינה יכולה להוות הגנה, שכן השאלה היא האם כעת יש לה עילה נגד הנתבעים ולא האם היה לה עילה זמנו עת פנתה אל הנתבעים לפני הגשת התביעה.
26. ודאי העובדה שהתביעה תוקנה וצורפו המסמכים הנכונים, בעוד בתביעה המקורית היה חסר, לא יכולה להוות הגנה, כמו גם שבתביעה המקורית דובר על וורנר אנגליה וכעת כביכול וורנר גרמניה, כאשר בעלת זכויות היוצרים היא התובעת 2 ואילו הנציגות הבלעדית בידי התובעת 1 היא אמנם מכוח הסכם עם וורנר אנגליה רק משום שהיא אחראית מטעם וורנר הבינ"ל על ישראל.
27. זאת ועוד – יש לראות את הנתבעים כמושתקים מלטעון כי התובעות אינן בעלות הזכות לתבוע בגין הפרת זכויות היוצרים וזאת נוכח מכתבו של עו"ד צבי אפל בשם הנתבעים, שנשלח בדוא"ל אל בא כוח התובעות ביום 5.9.16, בו נרשם בין היתר: "תשומת ליבך כי מיד עם קבלת הפניה מטעם מרשך, פנינו אליך על מנת להסדיר את הנושא, ולאחר כחודש עת קיבלנו את ההוכחה מטעם מרשך כי הוא אכן בעל הזכויות, הופסק השימוש". כן נרשם באותו מכתב: "כעת משמרשי יודע כי יש בעלים לזכויות ביצירה, הוא מוכן לשלם אולם את הסכומים המקובלים בשוק".
28. הטענה שאין לראות בכך הודאה ביחס למעמד התובעות לתבוע בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירה, שכן מדובר היה במו"מ, דינה להידחות. נתחיל מזה שהמכתב לא כולל כל הסתייגות כגון הכיתוב המקובל "לצרכי פשרה או מו"מ בלבד" וכו'.
29. מעבר לכך, הנושא היחיד שאפשר לומר כי היה עליו מו"מ, כעולה מהמכתב הנ"ל, הוא סכום הפיצוי. בנושא מי הוא בעל הזכויות לתבוע, ברור מהמכתב שהנתבעים הודו כבר אז ללא סייג, לאחר שקיבלו הוכחה לכך כדבריהם, שהתובעת 1 היא בעלת הזכויות.
30. כל הניסיון לבוא בהליך הנוכחי ולטעון שאין לתובעות מעמד אינו אפוא אלא בגדר התנהלות בחוסר תם לב וכך או אחרת מושתקים הנתבעים מלטעון טענה זו, לאחר שהודו כאמור ללא סייג במעמד התובעת 1.
האם הייתה הפרה של זכות היוצרים/שימוש הוגן
31. לדידי ברור לחלוטין שהייתה הפרה של זכויות היוצרים ביצירה. אין חולק כי הנתבעים לא קיבלו רשות מהתובעות להשתמש ביצירה.
32. נעשה שימוש בחלק הכי פופולרי ואם יורשה לומר "אייקוני", לפחות בישראל, של היצירה, קרי, אותן 3 שניות ראשונות של היצירה, שמהוות גם את 3 השניות הראשונות של מנגינת הפתיחה של התכנית "מבט ספורט", אשר כאמור מהווה היא עצמה 1:39 דק' ראשונות מתוך היצירה כולה.
33. לא בכדי שהנתבעים עצמם מצאו ערך לעשות שימוש דווקא באותו בחלק קצרצר אמנם של היצירה, משידעו היטב כי די באותן 3 שניות בודדות של היצירה, כדי לחבר את הפרסומת בצורה מושלמת ליצגן המופיע בה, שדר הספורט משה גרטל, כאשר המנגינה עושה throwback לתכנית הפופולרית "מבט ספורט" ששודרה כאמור לפני שנים ארוכות בישראל בערוץ הראשון, בו גם עבד גרטל.
34. על כן, גם אם נעשה שימוש במספר שניות בלבד מתוך היצירה כולה, יש בכך במקרה הנוכחי משום הפרה של זכויות היוצרים .
35. ברור אפוא שמדובר בהפרה ברורה למטרות מסחריות, שאין ולא יכולה להיות כל הגנה ביחס אליה.
מה סכום הפיצוי שיש לפסוק לתובעות
36. התובעות עתרו בכתב התביעה לתשלום של 108,000 ₪ בגין השימוש ביצירה בטלוויזיה ואינטרנט לתקופה יוני – אוגוסט 2016 ולתשלום של 600,000 ₪ עבור השימוש ביצירה באינטרנט לתקופה של 30 חודשים מאוגוסט 2016.
37. לאחר עיון בחומר שלפניי ובטענות הצדדים, עולה כי תקופת השימוש ביצירה בקמפיין בטלוויזיה, עמדה על לפחות 22.5.16 – 9.8.16 וזאת לפי דו"ח שצירפו הנתבעים עצמם, שלפי טענתם מדובר היה בתקופה זו ב-19 ימי שידור.
38. התובעות טוענות כי הפרסומות עלו גם במרשתת, כך למשל בערוץ יו טיוב שנקרא "דבר המפרסם", וזאת ביום 8.5.16 וכי גם לאחר כשנתיים וחצי אפשר היה להיווכח בכמות צפיות של הפרסומות באתר הנ"ל של 993 ולאחר מכן של 1,025. להוכחת טענה זו צורף צילום מסך של עמוד היו טיוב.
39. הפרסומות הופיעו גם באתר היו טיוב של הנתבעת 1 וביום 9.6.16, עת נשלח מכתב ההתראה הראשון, כבר היו 500,000 צפיות. הפרסומת אמנם הוסרו מעמוד היו טיוב הנ"ל. כן נטען כי הפרסומות היו באוויר באתר האינטרנט של הנתבעת 3 לתקופה של לפחות שנתיים החל מדצמבר 2016.
40. לפי הנתבעים עצמם, עלות הקמפיין הפרסומי עמדה על כ-700,000 ₪ כולל מע"מ, אלא שהתובעות מציגות כתבה לפיה עלות הקמפיין כ- 2 מיליון ₪ והתובעות טוענות כי חשבוניות שצירפו הנתבעים בסכום של 557,000 ₪, לא כוללות עלויות חברת ההפקה, במאי, שחקנים, יצגן ועוד.
41. מחומר הראיות עולה כי תחילה דרשו התובעות מהנתבעים 80,000 ₪ בגין השימוש שנעשה ביצירה למשך שלושה חודשים ולאחר מכן, בעת הגשת התביעה נרשם סכום של 108,000 ₪ בגין שלושה חודשים (בשני המקרים עבור טלוויזיה ואינטרנט יחד) וזאת כמחיר שימוש לו ביקשו הנתבעים רשות מראש ולא כמחיר במקרה של הפרה. המחירים לפני מע"מ.
42. בסיכומיהן התובעות עותרות לחיוב עבור 4 חודשים ולא שלושה וזאת משהסתבר להם ממסמכי הנתבעים כי השימוש החל עוד בחודש מאי (ולא מיוני) והסתיים כאמור בחודש אוגוסט.
43. הגם שתקופת השימוש לפי מועדי השידורים הייתה מ- 22.5.16 עד 9.8.16, קרי 2.5 חודשים, הרי מאחר והתובעות טוענות כי החיוב הוא חודשי ולא לפי ימים, כפי שגם עולה לטענתן מעדותו של זרמון ומסמכים שצורפו על ידו, לשיטתן יש לחייב עבור ארבעה חודשים.
44. עם זאת משום מה טוענות התובעות בסיכומיהן לסכום של 128,000 ₪ לארבעה חודשים, שלא מסתדר לא עם הסכום של 80,000 ₪ לשלושה חודשים ולא עם הסכום של 108,000 ₪ לשלושה חודשים, המשקפים 26,666 ₪ ו-36,000 ₪ לחודש בהתאמה ואילו 128,000 ₪ משקפים 32,000 ₪ לחודש. כל הסכומים לפני מע"מ.
45. בסיכומיהם עותרות התובעות עבור השימוש ביצירה באינטרנט לאחר תקופת ארבעת החודשים האמורים, קרי לתקופה של 24 חודשים מחודש דצמבר 2016 (בתביעה נטען ל-30 חודשים מאוגוסט 2016), לסך של 480,000 ₪ (לפי 20,000 ₪ לחודש), במקום 600,000 ₪ כפי שנטען בתביעה וזאת כמחיר להפרה, קרי שימוש ללא רישיון, בעוד לו היה מתבקש רישיון מראש, היו משלמים הנתבעים לטענת התובעות רק 120,000 ₪. הכל לפני מע"מ.
46. בסיכומיהם עותרות התובעות ל-400,000 ₪ פיצוי סטטוטורי לכל סרטון מתוך השניים לכל אחד משני היוצרים (קרי 100,000 ₪ כפול 4), בעוד בכתב התביעה תבעו הן 200,000 ₪ בלבד.
47. בסיכומיהם עותרות התובעות לחיוב הנתבעים ב-300,000 ₪ לפני מע"מ בגין הרווחים שהרוויחו מהקמפיין ולפיצוי בסך של 70,000 ₪ בגין עגמת נפש, בעוד בכתב התביעה אין בכלל ראשי נזק מסוג זה.
48. מה הסכום שיש אפוא לפסוק לתובעות?
49. תקופת השימוש שהוכחה לגבי הקמפיין הטלוויזיוני והשימוש באינטרנט בתחילת הדרך היה אפוא מיום 22.5.16 עד 9.8.16, קרי 2.5 חודשים, אולם אני מסכים עם התובעות כי יש לראות בכך משום תקופה של 4 חודשים וזאת משלפי חומר הראיות עולה כי החיוב הוא תקופתי, קרי חודשי, חצי שנתי או שנתי ולא לפי ימי שימוש.
50. תקופת השימוש באתר של הנתבעת 3 היה אכן מדצמבר 2016 ועד לכל הפחות הגשת התביעה בחודש פברואר 2019 (ראה עדות זרמון עמ' 26 ש' 17 – 22), אולם בהינתן שהתובעות עותרות בעניין זה ל-24 חודשים, יש ללכת לפי תקופה זו.
51. ב"כ התובעות ציין בדוא"ל שלו אל בא כוחם של הנתבעים, בחודש אוגוסט 2016, כי קיבל מהתובעות תמחור של 80,000 ₪ לפני מע"מ עבור שלושה חודשים טלוויזיה ואינטרנט, אלא שאין חולק כי סכום זה הוצע לאחר שכבר הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים ועל כן אין לדעת האם התובעות היו מבקשות סכום כאמור גם לו הייתה נעשית אליהן פנייה מוקדמת מראש. על כן יש לקבוע את המחיר לפי הראוי והמקובל.
52. התובעת 1 הציגו חשבוניות שהוציאו בעבר עבור שימוש בשירים אחרים כדוגמת sorry של ג'סטין ביבר, maniac של מיכאל סמבלו ו-believer של אימג'ין דרגונס, ו-it's raining men של the weather girls, שם שולם לפי החשבוניות שצורפו ותקופות השימוש שציינה התובעת בטבלה בנספח 14 לתצהיר לויטס, סכומים שנעים בין 25,000 ₪ ולבין 68,600 ₪ עבור חודש אחד של שימוש, לפני מע"מ.
53. כן הציגו התובעות כתבה באתר "כלכליסט" לפיה עבור הלחן של השיר "לודנון" של חווה אלברשטיין (לחן ומילים יחד) שולם סכום כולל של 500,000 ₪ לחצי שנה, קרי 83,333 ₪ לחודש (כנראה כולל מע"מ, אם כי לא ברור).
54. הנתבעים מנגד הביאו אסמכתאות בדמות חשבוניות לגבי סכומים ששילמו בעבר עבור שימוש בשירים לקמפיינים שיווקיים. כך למשל, משרד זרמון שילם במקרה אחד 50,000 ₪ עבור חודשיים לצרכי שימוש בשיר ששמו zou bisou bisou של Gillian hills ובמקרה אחר 40,000 ₪ עבור השיר "מכתב לאחי" מילים ולחן עילי בוטנר ביצוע קובי אפללו (ביחס לשיר זה לא צוין בחשבונית תקופת השימוש; לטענת הנתבעים גם כאן מדובר בחודשיים), כלומר סכומים המשקפים 25,000 ₪ ו-20,000 ₪ לחודש בהתאמה, לפני מע"מ.
55. כן הובאה אסמכתא לכך ששולם סכום של 7,000 שח עבור שימוש בשורה אחת מתוך השיר של דודו פארוק "למה ככה חזק", כשהנתבעים טוענים כי מדובר בתקופה של שנה, אולם החשבונית לא מציינת תקופה.
56. הנתבעים טוענים כי אין להשוות את היצירה מושא התביעה לשירים כדוגמת sorry של ג'סטין ביבר, maniac של מיכאל סמבלו ו-believer של אימג'ין דרגונס, שהם שירים שנחשבים להיט בשוק, מה שלא ניתן לומר על היצירה מושא התביעה.
57. מה הסכום שיש לקבוע בעניינן של התובעות ביחס ליצירה מושא התביעה? על רקע הסכומים השונים ששולמו עבור יצירות אחרות שהצדדים הביאו ראיות לגביהם כמפורט לעיל, החלטתי להעמיד את שווי השימוש עבור השימוש ביצירה מושא התביעה על הסכום שביקשו התובעות בזמנו, בסך של 26,666 ₪ לחודש לפני מע"מ (80,000 ₪ לחלק ל-3), סכום אשר עולה בקנה אחד עם סכומים ששולמו במקרים אחרים שהצדדים הביאו לפניי כמפורט לעיל עבור יצירות אחרות ובחלק מהמקרים אף נמוך מהסכומים הנ"ל.
58. אני ער לכך שהסכום המבוקש לשימוש כדין ביצירה משתנה מיצירה ליצירה ותלוי בפרמטרים רבים, אולם בעניין זה אין לי אלא את חומר הראיות שהביאו הצדדים ואשר מכוחו סבורני כי הסכום שביקשו בזמנו התובעות הוא סביר וראוי ומשתלב כאמור עם מקרים אחרים, מה גם שלדידי, במקרה של הפרה, גם אם אין לקבל ככזה ראה וקדש את סכום השימוש הנטען בדיעבד מטעם בעל זכויות היוצרים, מחשש שנקב בסכום גבוה באופן מלאכותי, אין זאת אומרת כי אין לתת כל משקל שהוא לסכום המבוקש בדיעבד.
59. כן אציין כי אני מסכים עם התובעות כי אין להפחית את שווי השימוש בשל העובדה שמדובר בשימוש של מספר שניות מתוך היצירה כולה וזאת שעה שנעשה שימוש בחלק הכי מוכר, פופולרי ואייקוני בישראל של היצירה, כפי שכבר פירטתי קודם לכן.
60. לדידי, גם אי אפשר לומר שאין לראות ביצירה מושא התביעה כ"להיט" שווה ערך או המתקרב לערך של השירים המפורסמים בהחלט שהתובעות הביאו כדוגמה כמפורט לעיל, שכן הפופולריות של אותן שניות בודדות של היצירה, שהפכו עקב התכנית "מבט ספורט" לפזמון "אייקוני" מוכר בכל בית בישראל, אינה בהכרח פחותה בעיני בישראל מזו של השירים המדוברים.
61. לפיכך, נחה דעתי כאמור, כי הסכום שביקשו התובעות בזמנו, בסך של 80,000 ₪ לשלושה חודשים, קרי 26,666 ₪ לחודש עבור טלוויזיה ואינטרנט יחד, הוא סביר וראוי.
62. מכאן שעבור 4 חודשים, מדובר בסכום של 106,666 ₪ + מע"מ וסה"כ 124,800 ₪.
63. כעת לגבי השימוש ביצירה באינטרנט לאחר התקופה הנ"ל, שהוכח כאמור שתקופת השימוש ביחס לכך הייתה 24 חודשים.
64. התובעות טענו בכתב התביעה ובתצהיר לויטס כי יש לחייב את הנתבעים בסכום של 20,000 ₪ לחודש בגין כך, אולם בסיכומיהן טענו כי מחיר זה הוא לשימוש ללא רישיון, קרי למצב של הפרה ואילו במצב של קבלת רישיון מראש כדין, הסכום הוא 1/4 מהסכום הנ"ל, קרי 5,000 ₪ לחודש לפני מע"מ.
65. לבד מכך שבסיכומים יש שינוי דרמטי של הסכום, שכן גם בכתב התביעה הוצג הסכום של 20,000 ₪ לחודש כסכום עבור שימוש ברישיון, הרי שהסכום הנטען כעת מנוגד גם לנתונים שהוצגו בתביעה ובתצהיר העדות של לויטס, מהם עולה כי היחס בין גביית דמי שימוש עבור טלוויזיה ולבין אינטרנט הוא 63% טלוויזיה ו-37% אינטרנט (סעיף 81 לתביעה), כך שהסכום החודשי שהתבקש בזמנו עבור שימוש עם רישיון עבור אינטרנט בלבד עמד על 9,866 ₪ (80,000 ₪ לחלק ל-3 חודשים כפול 37%) ולא על 5,000 ₪ לחודש.
66. נדמה אפוא שבעניין זה של מחיר השימוש עבור אינטרנט בלבד, גרסת התובעות אינה אחידה וכוללת סתירות וזיגזוג.
67. נוכח האמור לעיל וכן בהינתן כי השימוש באינטרנט בפועל היה שימוש מוגבל, רק באתר הנתבעת 3 בלבד ולא שימוש נרחב ללא הגבלה, וכן בהינתן כי התובעות לא הביאו ראיות לגבי התעריף לשימוש באינטרנט בלבד, אני מעמיד את שווי השימוש הראוי והסביר בגין שימוש זה על סך של 1,000 ₪ לחודש וסה"כ 24,000 ₪ לפני מע"מ ולאחר מע"מ 28,080 ₪.
68. עד כאן פיצוי עבור השימוש בערכים של רישיון. כעת לתוספת תשלום שיש לחייב נוכח ההפרה, לפי ראש הנזק של פיצוי עבור ההפרה, אשר הועמד בכתב התביעה וכאמור על 200,000 ₪.
69. בהינתן שמדובר בנתבעים "מקצועיים", קרי בנתבעת 1, אשר עוסקת בשיווק ובנתבעים 3 ו-4, העוסקים בפרסום, ברור לחלוטין שהם מודעים היטב לצורך בתשלום עבור זכויות יוצרים וגם ברור לחלוטין בעיני כי נוכח כך במקרה הנוכחי ההפרה לא הייתה בתם לב, שהרי היה צריך להיות ברור לנתבעים הנ"ל שיש לשלם עבור השימוש ביצירה, גם אם השימוש היה בחלק ממנה וזאת מטעמים שכבר פירטתי קודם לכן.
70. התובעות תבעו כאמור לעיל 200,000 ₪, קרי 100,000 ₪ פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק עבור כל אחד משני הסרטונים השונים.
71. בהתחשב בכך שהפיצוי עבור הפרת זכויות יוצרים מטרתו בין היתר להוות הרתעה ויש בו מרכיב עונשי וכן בהתחשב בחוסר תם הלב של הנתבעים ובתקופת ההפרה ביחס לטלוויזיה ואינטרנט יחד בתקופה הראשונה, שעמדה כאמור על 2.5 חודשים נטו וכן בהתחשב בסכומי השימוש שאימצתי, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת כפיצוי סטטוטורי בגין ההפרה הנ"ל עבור שני הסרטונים יחד, סכום של 155,996 ₪, שהוא שווה ערך לכפל תעריף השימוש החודשי ברישיון שקבעתי, כפול 2.5 חודשים בתוספת מע"מ (קרי 26,666 ₪ כפול 2 כפול 2.5 כפול 1.17) כך שיצא שעקב השימוש שלא כדין שעשו הנתבעים ביצירה, ישלמו הם בסופו של דבר ובסה"כ, סכום הגדול פי שתיים ורבע לערך מהסכום שהיו משלמים לו ביקשו מראש שימוש ברישיון וזאת בגין חלק זה של ההפרה (280,796 ₪ במקום 124,800 ₪).
72. עבור ההפרה שהייתה כרוכה בשימוש ביצירה במסגרת הסרטונים שעלו לאתר הנתבעת 3 למשך 24 חודשים, הרי בהתחשב בכל הנימוקים שלעיל בשינויים המחויבים, לרבות תעריף השימוש קבעתי בעניין זה, אני סבור שמן הראוי להעמיד אותו על 56,160 ₪, שהוא שווה ערך לכפל תעריף השימוש החודשי ברישיון, כפול 24 חודשים ובתוספת מע"מ (2,000 ₪ כפול 24 כפול 1.17), אולם משסכום זה, יחד עם הסכום של 155,996 ₪, כבר יעלה על הסכום שנתבע בכתב התביעה בגין ההפרה, בסך 200,000 ₪, אעמיד אותו על 44,004 ₪, כאשר כאן ייצא לנתבעים בסופו של דבר לשלם עקב השימוש שלא כדין ביצירה, סכום הגדול פי 2.56 לערך מהסכום שהיו משלמים לו ביקשו מראש רישיון (72,084 ₪ במקום 28,080 ₪).
73. ראשי הנזק הנוספים הנזכרים בסיכומים שהיו כאמור 300,000 ₪ לפני מע"מ בגין הרווחים שהרוויחו הנתבעים מהקמפיין ו- 70,000 ₪ בגין עגמת נפש, לא נזכרים כלל בכתב התביעה ועל כן ברור שאין מקום לדון בהם או לפסוק אותם לתובעות.
סוף דבר
74. אשר על כן, סך הסכום שישלמו הנתבעים 1, 3 ו-4 עומד, אפוא, על 352,880 ₪ (124,800 ₪ + 28,080 ₪ + 155,996 ₪ + 44,004 ₪) וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
75. כן ישלמו הנתבעים 1, 3 ו-4 לתובעות הוצאות משפט בדמות הוצאות התרגום בסך 2,515 ₪, הוצאות שליחות בסך של 117 ₪ וכן השתתפות באגרות המשפט בשיעור 70% (כיחס שבין הסכום שנפסק לסכום שנתבע) וכן שכר טרחת עו"ד, אשר בהתחשב בכלל נסיבות העניין ובעיקר התוצאה, משך ההליך, היקף ההליכים והיקף המסמכים שהוגשו, אני מעמיד אותו על 50,000 ₪.
76. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.