תא (ת"א) 51643-09-19 המבורגר דיזנגוף בע"מ נ' פרסיליה יזמות בע"מ

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו

ת"א 51643-09-19 המבורגר דיזנגוף בע"מ ואח' נ' פרסיליה יזמות בע"מ ואח'

לפני כב' השופט יאיר דלוגין

התובעים ונתבעים שכנגד:
1. המבורגר דיזנגוף בע"מ
2. רמי כהן

ע"י ב"כ עו"ד עמיר מיארה ועו"ד אודי דנהירש

נגד

הנתבעים והתובעת שכנגד:
1. פרסיליה יזמות בע"מ
2. איתן טרבלוס

ע"י ב"כ עו"ד דנה אמיר ועו"ד צביקה גולדס

פסק-דין

לפניי תביעה כספית ע"ס 2,293,190 ₪, שהגיש זכיין של רשת לממכר המבורגרים, נגד בעל הזיכיון, בגין נזקים שנגרמו לו, לכאורה, עקב ביטול הסכם הזיכיון עמו והתנהלותו של בעל הזיכיון; כמו כן, הגיש בעל הזיכיון תביעה שכנגד ע"ס 694,509 ₪, ובמסגרתה עתר לחייב את הזכיין בנזקים שנגרמו לרשת, כביכול, עקב התנהלותו של הזכיין.
רקע
1. הנתבעת 1, פרסיליה יזמות בע"מ, היא חברה המפעילה רשת מסעדות לממכר המבורגרים ומוצרי מזון ומשקאות תחת השם "110 בורגר", שהיא רשת אחות של רשת המסעדות "אגאדיר". הנתבע 2, מר איתן טרבלוס, הוא הבעלים והמנכ"ל של פרסיליה (להלן: פרסיליה ו-איתן בהתאמה).
2. התובעת 1, המבורגר דיזינגוף בע"מ (להלן: המבורגר-דיזינגוף), הוקמה ע"י התובע 2, מר רמי כהן, לשם פתיחת סניף של "110 בורגר", והוא היה מנהלה ובעל מניות בה, יחד עם מר חמדי לוי יוסף (להלן: רמי ו-ספי בהתאמה), עד אשר נפרדו דרכיהם של רמי וספי, כפי שיפורט.
3. בחודש מרץ 2017, לטענת רמי, הוצגה לו ע"י איש קשר מטעם הרשת, מר חיים חלפון, תכנית להקמת סניף ברשת וכן תכנית עסקית (נספחים 6-5 לתצהיר רמי).
4. ביום 7.3.17 שכרה חברת "110 בורגר ביי אגאדיר בע"מ" שבשליטתה של פרסיליה, את הנכס מהמשכיר, מר נג'יב סומבול (להלן: המשכיר), לתקופה שראשיתה ביום 1.5.17 ועד יום 31.4.22 (כך במקור, הגם שבחודש אפריל יש 30 ימים בלבד), עם אופציה לחמש שנים נוספות (החל מ-1.5.22 ועד 31.4.27 (כך במקור)), בדמי שכירות חודשיים ע"ס 25,000 ₪ בתוספת מע"מ בתקופת השכירות הראשונה, וכן 26,250 ₪ בתוספת מע"מ בתקופת האופציה. בנוסף, נקבעה תקופת "גרייס" ב-75 הימים הראשונים להסכם, היינו תקופה שבה לא ישולמו דמי שכירות, לאור עבודות ההקמה של הסניף בנכס.
5. ביום 1.6.17 נחתם הסכם זיכיון בין חברת "אגאדיר בן-יהודה בע"מ", שמניותיה מוחזקות בין היתר על ידי פרסיליה, לבין רמי וספי, להפעלת סניף של "110 בורגר" ברחוב דיזינגוף בתל-אביב (להלן: הסכם הזיכיון ו-הסניף). יצוין כי באותו יום, כרתו הצדדים גם הסכם זיכיון נפרד, להפעלת סניף של "110 בורגר" ברחוב אבן גבירול בת"א, שאינו מעניינה של תביעה זו.
6. בחודש יולי 2017, חתמו רמי וספי על תוספת להסכם הזיכיון, שבמסגרתה נקבע, בין היתר, כי רמי וספי ממחים את זכויותיהם שבהסכם הזיכיון של הסניף להמבורגר-דיזינגוף. לימים, המחתה גם "אגאדיר בן יהודה" את זכויותיה לפי הסכם הזיכיון לפרסיליה.
7. במסגרת התוספת להסכם זה, נקבע גם כי רמי וספי מתחייבים, ביחד ולחוד, כלפי 110 בורגר, בהתחייבות בלתי חוזרת, לשמש כערבים כלפי 110 בורגר בערבות מתמדת, מוחלטת, בלתי מותנית וללא הגבלה בסכום, בקשר עם מלוא התחייבויותיה של המבורגר-דיזינגוף (סעיף 3 לתוספת), וכי יתר הוראות הסכם הזיכיון שלא שונו במפורש, ימשיכו לחול ללא שינוי.
8. ביום 10.7.2017, קיבל רמי הערכה בדבר עלויות הקמת הסניף מאדריכל מטעם פרסיליה, בסכום ע"ס 700,000 ₪; וכן קיבל הערכה ממנהל הפיתוח העסקי של הרשת, מר אורן שטייגר (להלן: אורן) בנוגע לעלויות הקמת הסניף (ללא ריהוט) ע"ס 640,000 ₪ (נספח 7 לתצהיר רמי).
9. ביום 28.10.2017, העיר רמי לאיתן, במסרונים שהוחלפו ביניהם, כי הקמת הסניף אינה מנוהלת כנדרש, כי נציגי הרשת גורמים לתקלות רבות וכי הוא נאלץ לשלם בזמן זה דמי שכירות.
10. ביום 6.2.2018, עקב מחלוקת שהתגלעה בין רמי לבין איתן (שלא ברור על מה נסובה), הוחלפה בין הצדדים תכתובת במסרוני וואטסאפ, שבמסגרתה, בין היתר, גידף רמי את איתן ושיגר לעברו איומים, אולם למחרת היום התנצל (נספח 9 לכתב ההגנה).
11. ביום 2.3.2018, פנה בנו של המשכיר לאיתן במסרונים, וכתב לו שרמי אינו משלם את דמי השכירות כנדרש (המשכיר היה מבוגר וחולה ולימים נפטר); ביום 14.3.18 כתב הבן כי אביו מבקש שאיתן יתקשר אליו כי הגיעו אליהם מההוצאה לפועל (נספח 7 לתצהיר איתן).
12. ביום 8.5.18, שלח מר אמנון דסה, סמנכ"ל בפרסיליה (להלן: אמנון), מסרון וואטסאפ לרמי בדבר קיומו של חוב ארנונה לעיריית תל אביב, וציין כי "...ארנונה דיזינגוף לפני הוצאה לפועל". משלא הוסדר החוב, שלח אמנון ביום 31.5.18 מסרון נוסף ובו כתב: "מה קורה, אמרתם השבוע" (נספח 4 לכתב התביעה שכנגד).
13. ביום 10.6.18, שלחה אגאדיר בן-יהודה מכתב שמוען לרמי (וגם לספי, בקשר עם סניף אבן-גבירול), ובו כתבה, בין היתר, כי החל ממועד חתימת הסכמי הזיכיון ועד למועד כתיבת המכתב, חלפה שנה אך סניף דיזינגוף לא נפתח, וכי מדובר בהפרה של הסכם הזיכיון.
14. בנוסף, נכתב כי במהלך אותה שנה, הפרו הזכיינים את הסכמי הזיכיון עקב שתיית אלכוהול והעלבת עובדים, איחור בתשלומים בגין דמי השכירות לבעלי הנכסים, איחור בתשלום לספקים של רשת 110, התנהלות רשלנית ולא ראויה מול אנשי המקצוע שהרשת סיפקה לזכיינים בקשר עם ביצוע הליכי ההקמה והשיפוץ של הסניפים, שגרמה לעיכובים לא פרופורציונליים בפתיחתם של הסניפים ובתפעולם, וכן ניסיון להעביר או להמחות את זכויות הזכיינים לצד שלישי, ללא קבלת הסכמתה של רשת 110. לפיכך, התבקש רמי לסיים את עבודות ההקמה של הסניף ולתקן את כל ההפרות הנ"ל, בתוך 14 ימים (נספח 5 לכתב ההגנה).
15. ביום 3.7.18, חתמו רמי וספי על "הסכם היפרדות", שקבע כי ספי ינהל את סניף אבן גבירול ורמי ינהל את סניף דיזינגוף (באמצעות המבורגר-דיזינגוף).
16. בשלהי חודש אוגוסט 2018, החל הסניף לפעול.
17. ביום 8.4.19 העביר אמנון לרמי במסרון הודעה שקיבל, ולפיה קיים חוב ארנונה לסניף; בתגובה שלח רמי אמוג'י המסמן כי קיבל את ההודעה (נספח 4 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים, ביום 16.4.19 הודיע אמנון לרמי כי במכתב ששלחה העירייה, הובהר כי צפויים להינקט הליכי הוצאה לפועל בגין אי תשלום חוב הארנונה.
18. ביום 18.12.19, לטענת הנתבעים, הודיע אמנון לרמי כי נמסר לפרסיליה מספק קבוע של הרשת שסיפק לתובעים מטחנת בשר, כי יש לתובעים חוב כלפיו ע"ס 8,424 ₪, והוא התבקש מספר פעמים להסדיר את החוב, אך לא עשה כן (נספח 4 לתצהיר אמנון).
19. ביום 22.4.19 שלחה פרסיליה מכתב לרמי ובו כתבה כך: "1. הרינו להודיעך כי בשל אי-תשלום עבור סחורות מזה מספר חודשים, אנו נפסיק את אספקת הסחורות החל מה 1/5/2019. 2. קיים חוב של 30894 ₪ עבור חודשים 8/18-3/19, אנא הסדר חוב זה בדחיפות" (נספח 6 לכתב ההגנה).
20. בחודש מאי 2019, לטענת הנתבעים, נודע לפרסיליה כי רמי לא שילם את דמי השכירות עבור אותו החודש, שכן בעל הנכס פנה לפרסיליה בדרישה להסדיר את החוב.
21. ביום 6.5.19 פנתה פרסיליה לתובעים במכתב (שנשלח גם במסרון וואטסאפ), שכותרתו "התראה אחרונה טרם ביטול הסכם זיכיון – רשת 110 בורגר", ובמסגרתו כתבה, בין היתר, כי לא הוסדר החוב בגין רכישת סחורות ע"ס 30,894 ₪ ולא שולמו דמי השכירות עבור חודש מאי, ורמי התבקש להסדיר את החוב בתוך 48 שעות. בנוסף, נכתב כי הובא לידיעת נציגי הרשת כי הסניף אינו מנוהל בהתאם לנהלי העבודה המקובלים ברשת, ובכלל זה כי קציצות ההמבורגר המוגשות ללקוחות הן קפואות ולא טריות; כי נראות הסניף אינה עומדת בסטנדרטים של הרשת וכי כל בקשה של נציגי הרשת לבצע שינויים ותיקונים לצורך שיפור הנראות, סורבה. לפיכך, התבקש רמי לתקן הפרות אלה תוך 7 ימים (נספח 7 לכתב ההגנה).
22. באותו יום, התפרץ איתן לסניף, גידף את רמי ואיים עליו. יצוין כי לטענת איתן, אכן הוחלפו דברים קשים בין הצדדים, אולם הדבר אינו עולה כדי תקיפה, כפי שנטען. מספר ימים לאחר מכן, לטענת רמי, הגיע איתן שוב לסניף כדי לוודא שהסניף סגור.
23. ביום 16.5.19, שלח רמי (באמצעות ב"כ) מכתב לנתבעים, ובו כתב, בין היתר, כי טענות הנתבעים בדבר הפרות ההסכם הן חסרות בסיס; כי ביום 6.5.19 שלח סמנכ"ל הרשת במסרון Whatsup את המכתב שהוכתר כהתראה אחרונה בטרם ביטול הסכם הזיכיון, אך שעות ספורות לאחר מכן, הגיע איתן לסניף ותקף את רמי באלימות, בפני עובדיו ובפני עשרות עוברי אורח ופצע אותו וכי רמי הפך לשבר כלי הנזקק לטיפולים רפואיים. על כן, התבקש איתן שלא ליצור קשר עם רמי, אחרת יפעל רמי למצות את זכויותיו על פי דין (נספח 6 לכתב התביעה).
24. בנוסף נכתב במכתב זה כי התובעים מסרו לבעל הנכס שיק על חשבון דמי השכירות עבור חודש מאי, אך הלה סירב לקבלו משום שמדובר היה בשיק "למוטב בלבד". בנוסף, הכחיש רמי את הטענה בדבר עשיית שימוש בהמבורגרים קפואים וטען כי הנתבעים ביטלו שלא כדין את הסכם הזיכיון, באופן העולה כדי הפרה של ההסכם, וכי גם התנהלותו של איתן, בעצם ההתפרצות לסניף, עולה כדי הפרה של ההסכם. בנוסף, צוין כי רמי הוציא מכיסו כשלושה מיליון שקלים לטובת הפעלת הסניף, הגם שזכה להפעילו פחות משנה, עד שהרשת ביטלה את ההסכם שלא כדין, ומשלא הותירו לו הנתבעים ברירה, נערך רמי לסגירת הסניף.
25. ביום 21.5.19 הגיש רמי תלונה למשטרה בגין תקיפה וסחיטה באיומים (נספח 5 לכתב התביעה); לימים הוגש כתב אישום נגד איתן בקשר עם אירוע זה, אך לימים כתב האישום נמחק (נספח 1 לתצהיר התשובה).
26. ביום 23.5.19, שלחה פרסיליה לרמי מכתב בדבר ביטול ההסכם ודרשה ממנו לחדול באופן מיידי מעשיית שימוש בשמה של הרשת, לפנות את הסניף וכן לפעול בהתאם לסעיף 7 להסכם הזיכיון, העוסק בפעולות שעל הזכיין לבצע עם סיום ההתקשרות (לרבות הפסקת הפעילות במסעדה, הורדת כל השלטים שעליהם מופיע שם הרשת וכד'). בנוסף ציינה פרסיליה כי תשיב בנפרד לטענות שעלו במכתבו הנ"ל של רמי (נספח 8 לכתב ההגנה).
27. ואכן, ביום 30.5.19 השיבו הנתבעים (באמצעות ב"כ) למכתבו של רמי וציינו, בין היתר, כי נגרמו להם נזקים כבדים עקב התנהלותו של רמי, משום שרמי איחר בפתיחת המסעדה, נמנע מלשלם על סחורות שפרסיליה סיפקה לו ואת תשלום דמי הניהול, עיכב בקביעות תשלומים עבור דמי שכירות וצבר חובות כלפי ספקים; בנוסף, נכתב כי רמי ניהל את הסניף בניגוד להנחיות ופגע במוניטין של הרשת, ומשכך, לא נותרה לנתבעים ברירה אלא לבטל את ההסכם (נספח 8 לכתב התביעה).
28. עוד צוין במכתב זה כי הנתבעים שלחו אינספור התראות לרמי בנוגע להפרת הסכם הזיכיון, אך הוא מיאן לתקן את ההפרות; כי דמי השכירות עבור חודש מאי 2019 לא שולמו, בדומה למקרים שאירעו בעבר; כי רמי אינו זכאי לפי ההסכם לתשלום כלשהו בגין השקעתו הנטענת, מה גם שהסכומים שצוינו במכתבו מופרכים; וכי אין ממש בטענה שאיתן תקף את רמי והגם שבין הצדדים הוחלפו דברים לא נעימים, הדבר נעשה מאחורי המסעדה ולא לעיני כל, ולכן דברי רמי בדבר תקיפה פיזית עולים כדי לשון הרע.
29. ביום 19.6.19, פנו ב"כ פרסיליה לב"כ התובעים בדוא"ל ופירטו את רשימת החובות, כביכול, של רמי וביקשו לדעת מתי ניתן לתאם את איסוף הציוד והמלאי באותו השבוע. ב"כ של רמי השיב בו ביום כי העביר את הרשימה להתייחסותו של רמי וכי בהמשך לשיחות שהתקיימו, הוא מבקש שב"כ של פרסיליה יעבירו בכתב הצעת פשרה. ב"כ פריסיליה השיב כי הצעותיה של פרסיליה הוסברו בעל פה וכי פרסיליה פתוחה לאפשרות של פשרה (נספח 10 לכתב ההגנה).
30. ביום 27.6.19, לטענת פרסיליה, הגיע רמי לסניף לאסוף את הציוד, ללא תיאום עמה, ואף נטל ציוד שהוא לא שילם בעדו. בנוסף טענה פרסיליה כי למיטב ידיעתה, רמי הגיע להסכמות עם בעל הנכס כי ימכור חלק מהציוד שבסניף וקיבל בעדו תמורה. מנגד, באותו היום, שלח ב"כ התובעים לב"כ הנתבעים דוא"ל ובו כתב, בין היתר, כי רמי התכוון לאסוף את הציוד שלו מהסניף, אך סורב על ידי הרשת, שאף החליטה לפרוץ לסניף ולא איפשרה לו לעשות כן, כי סורבה בקשתו של רמי להפעיל את מערכת האזעקה בסניף ולכן הוא יגיע ביום א' לאסוף את רכושו, ועד אז תהיה הרשת אחראית לכל נזק שייגרם לרכוש (נספח 9 לכתב התביעה).
31. על כך השיבה ב"כ הנתבעים למחרת, בדוא"ל, כי רמי לא תיאם מול הנתבעים מועד לאיסוף הציוד והתגנב לסניף, כי הנתבעים לא פרצו לנכס, משהם השוכרים של הנכס, וכי רמי נטל את מכשיר הסלייסר שהוא לא שילם בעדו וכי הוא נדרש להשיבו ולשלם את חובותיו.
32. ביום 7.7.19 הכחישו התובעים, במכתב ששלחו לפרסיליה, את טענותיה ודרשו כי הנתבעים ישלמו להם את הנזקים החלקיים שנגרמו להם, לטענתם, ע"ס 1,993,190 ₪, בגין תשלום ערבות בנקאית לטובת המשכיר, דמי זיכיון, דמי פינוי, עלות הקמת חברת המבורגר-דיזינגוף לטובת ההתקשרות, סכומים ששולמו בגין ליווי לנטילת הלוואות, כספים שהושקעו בבניית הסניף, כספים שהושקעו ברכישת ציוד וריהוט, דמי קבלת היתר ישיבה בסניף, היתר לילה, וכן החזר דמי השכירות ששולמו לשווא, כביכול, במשך כל התקופה. בנוסף, דרשו התובעים סכום נוסף ע"ס 100,000 ₪ בגין "עלויות נלוות" שהוצאו לטובת הקמת הסניף וכן פיצוי ע"ס 150,000 ₪ בגין אירוע התקיפה, כאב וסבל ולשון הרע שספג רמי (נספח 10 לכתב התביעה).
33. ביום 22.7.19 דחו הנתבעים במכתב את הטענות הנ"ל, וציינו כי כל טענותיהם נטענו בזמן אמת ורק לאחר מתן התראות רבות, בוטל ההסכם כדין; כי הנזקים הנטענים מופרכים וכי החובות שבהם חב רמי טרם שולמו, לרבות חוב נוסף לעיריית תל אביב שעליו גילו הנתבעים רק לאחרונה; כי לא הוכח תשלום דמי השכירות עבור חודש מאי; כי רמי ידע שכזכיין עליו לעמוד בסטנדרטים של הרשת; כי לשון הרע הנטענת מוכחשת, משום שלא צורף כל פרסום בנושא; וכי הטענה בדבר התקיפה של איתן עולה כדי לשון הרע (נספח 11 לכתב התביעה).
כתב התביעה
34. ביום 22.9.19 הגישו התובעים את התביעה דנא ובמסגרתה טענו, בין היתר, כי איתן שכנע את רמי לפתוח את הסניף, תוך מתן מצגים בדבר העמדת אנשי מקצוע מטעם הרשת וליווי שוטף ותמיכה, כמו גם הבטחה להפחתה משמעותית בעלויות ההקמה, אך האמור לא קרה, וכי התובעים השקיעו למעלה ממיליון וחצי שקלים לטובת פתיחת הסניף, כאשר רמי נטל הלוואות בסכומים משמעותיים, נטל התחייבויות כלפי צדדי ג' והשתמש בחסכונות אישיים.
35. בנוסף טענו התובעים כי בעת שהתפרץ לסניף, ביטל איתן את הסכם הזיכיון בחוסר תום לב, שכן אמר "אין סחורה אין כלום" – כך שלא ניתן היה להמשיך בקיומו של החוזה, או לאפשר לתובעים לתקן את ההפרות תוך פרק הזמן שנקצב במכתב ההתראה שנשלח באותו היום. לטענת התובעים, הדבר מהווה הפרה יסודית של ההסכם, וכי מכתב ביטול ההסכם שנשלח לאחר כשבועיים נועד אך "לרפא את הפגם" שבביטול החד צדדי של ההסכם ע"י איתן בעת ביקורו בסניף. בנוסף, לטענת התובעים, עקב אירוע זה, הפך רמי לשבר כלי, המתקשה בתפקוד היומיומי ונזקק לטיפול רפואי, וזאת מלבד הפגיעה שנגרמה לשמו הטוב.
36. עוד לטענת התובעים, אין שחר לטענות בדבר מכירת המבורגרים קפואים או טענתם העמומה בדבר נראות בלתי תקינה של הסניף; כי הטענות בדבר אי תשלום חובות שונים הן טענות כבושות, ומכל מקום אין בהן כדי להצדיק את ביטולו של הסכם הזיכיון, כפי שעשה איתן בביקורו בסניף ביום 6.5.19 , או בחלוף הזמן הרב שעבר עד שבוטל ההסכם בכתב. בנוסף טענו התובעים כי אין לייחס את החוב בנוגע לסחורות בחודש אוגוסט 2018 רק לסניף דיזינגוף; כי נמסרו לנתבעים שיקים זה מכבר; וכי המשכיר סירב לקבל את השיק שהיה "למוטב בלבד".
37. התובעים גם הכחישו שהסניף נפתח באיחור של כשנה וטענו שככל שמדובר בהפרה, אזי היא תוקנה; כי ככל שנגרמו עיכובים בפתיחת הסניף, הרי שהדבר נעשה עקב בעלי המקצוע שפרסיליה כפתה על התובעים להתקשר עמם; כי לא הייתה הצדקה לבטל את ההסכם בשל שתיית אלכוהול מצד רמי, שכן אין איסור על כך וכי רמי לא העליב עובדים; כי לא היה איחור בתשלום לספקים שכן נמסרו זה מכבר שיקים; וכי הנתבעים ניסו לפרוץ לסניף, למרות שהובהר להם כי רמי מבקש לאסוף מהנכס את הציוד והמלאי.
38. לאור כל האמור, טוענים התובעים כי מעשיהם ומחדליהם כביכול של הנתבעים, גרמו להם לנזקים ממוניים ולא ממוניים, בסכומים העולים כדי 2,293,190 ₪, וכי יש לחייבם ביחד ולחוד בתשלום סכומים אלה. לטענתם, איתן הוא המוציא והמביא בפרסיליה ויש להורות על הרמת מסך ולחייבו באופן אישי בסכום התביעה, שכן הוא התכסה תחת האישיות המשפטית הנפרדת של הרשת ופעל באופן הפוגע בתכליתה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר.
39. בנוסף טענו התובעים כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב קיצוני, חרף חובת תום הלב המוגברת החלה ביחסי זכיין-מזכה; כי לא ניתן היה לצפות מהתובעים להמשיך ולהפעיל את הסניף אחרי אירוע התקיפה; כי הנתבעים לא אפשרו לתובעים לתקן את ההפרות, לכאורה, וממילא מבקשים להסתמך על הפרות ועילות ביטול שכלל לא הופיעו בהודעה מיום 6.5.19; כי הודעת הביטול ניתנה באיחור רב, תוך זמן לא סביר ולכן לא עומדת לנתבעים עוד זכות הביטול; כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונם, בכך שלקחו לעצמם, בפרוטות, את פירות השקעתם העצומה של התובעים בסניף; וכי הנתבעים נהגו כלפיהם ברשלנות, כמו גם עוולו כלפיהם בעוולת "מטרד ליחיד" ובעוולת התקיפה (איתן כלפי רמי).
40. בנוסף טענו התובעים כי הנתבעים הפרו את החובות החקוקות הבאות הקבועות בחוק העונשין, תשל"ז-1977: פגיעה ברכוש, כניסה בכוח, תגרה, איומים בנסיבות מחמירות, התנהלות פסולה במקום ציבורי, תקיפה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפה בנסיבות מחמירות, דרישת נכס באיומים, פריצה, כניסה והתפרצות, לרבות בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח וסחיטה באיומים.
41. זאת ועוד, התובעים טענו כי התנהלותו של איתן, בעת ביקורו בסניף, עולה כדי לשון הרע, וכי היא גרמה לעדים לאירוע לסבור כי רמי מעורב במעשים פליליים ונסחט ע"י העולם התחתון.
42. לאור כל האמור לעיל, עותרים התובעים לחייב את הנתבעים במלוא הנזק הנטען, ע"ס 2,293,190 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, באופן שיעמיד אותם במצב שבו היו אלמלא התקשרו בעיסקה עם הנתבעים מלכתחילה. סכום הנזק הנטען, מורכב מראשי הנזק הבאים:
א. סכום ע"ס 60,000 ₪ ששולם לנתבעים בעבור ערבות בנקאית לטובת המשכיר;
ב. סכום ע"ס 60,000 ₪ בגין דמי זיכיון ששולמו לנתבעים;
ג. סכום ע"ס 125,000 ₪ ששולם לנתבעים בגין "דמי פינוי";
ד. סכום ע"ס 15,000 ₪ ששילמו התובעים לצורך הקמת החברה המבורגר-דיזינגוף;
ה. סכום ע"ס 10,000 ₪ ששילמו התובעים לצורך ליווי לנטילת הלוואות לקיום העסקה;
ו. סכום ע"ס 867,518 ₪ בגין כספים שהושקעו בבניית הסניף, בהתאם לדרישות הנתבעים;
ז. סכום ע"ס 320,777 ₪ עבור ציוד וריהוט לסניף שנרכש בהתאם לדרישות הנתבעים;
ח. סכום ע"ס 4,095 ₪ ששילמו התובעים לצורך קבלת היתר ישיבה בסניף;
ט. סכום ע"ס 5,800 ₪ ששילמו התובעים לצורך קבלת היתר לילה לסניף;
י. סכום ע"ס 275,000 ₪ עבור דמי השכירות ששילמו התובעים במשך כל התקופה;
יא. סכום ע"ס 100,000 ₪ עבור עלויות נוספות שהוצאו לטובת הקמת הסניף ותפעולו;
יב. סכום ע"ס 150,000 ₪ (ללא הוכחת נזק) בגין לשון הרע שפירסם איתן על רמי, כאמור;
יג. סכום ע"ס 200,000 ₪ בגין עגמת נפש וכאב וסבל שספג רמי עקב אירוע התקיפה הנטען.
43. בנוסף, עותרים התובעים לקבלת צו עשה אשר יחייב את הנתבעים, או מי מטעמם, להשיב לידי התובעים את כל הבטוחות, הערבויות, שטרי חוב, שיקים בנקאיים, משכונות וכל בטוחה אחרת שנמסרה לידיהם מכוח הסכם הזיכיון, ולהימנע מלעשות בהם שימוש. בנוסף עותרים התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ, ובהוצאות משפט.
כתב ההגנה
44. ביום 13.1.20 הגישו הנתבעים כתב-הגנה ובמסגרתו דחו את טענות התובעים וטענו, בין היתר, להיעדר יריבות עם איתן, משום שההסכם נכרת עם פרסיליה, וכי אין עילה להרמת מסך.
45. לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי התובעים הפרו את ההסכם ברגל גסה וחרף התראות חוזרות ונשנות, לא שינו התובעים דרכם, עד שלא נותרה לפרסיליה ברירה, אלא לבטל את ההסכם, והיא עשתה כן כדין, בהתאם לסעיף 6.2 להסכם, ואף נאלצה לשאת בחובות ובתשלומים שהתובעים חבים כלפי צדדים שלישיים. בנוסף, נטען כי התובעים הגישו את התביעה כדי לחמוק מתשלום חובותיהם לפרסיליה, וזאת הגם שלא חלקו על דבר קיומם של החובות בזמן אמת וכי הנתבעים לא שידלו את התובעים להתקשר בהסכם, שבו צוין מפורשות כי לא ניתנה לתובעים הבטחה כלשהי בנוגע לסיכויי הצלחת המסעדה תחת הזיכיון.
46. בנוסף נטען כי איתן לא ביטל את ההסכם בעת ביקורו בסניף, משום שלפי הוראות ההסכם, לא ניתן לבטלו בעל-פה; כי טענת התובעים שלפיה לא ניתן היה לצפות מהם להמשיך ולהפעיל את הסניף לאחר חילופי דברים בסניף, עומדת בסתירה לטענה שלפיה ההסכם בוטל באותו אירוע, ומכל מקום רמי המשיך להפעיל את הסניף גם לאחר הביקור; כי פרסיליה לא מחלה על האיחור בפתיחת הסניף ופעולותיה לא הובילו לעיכוב בפתיחה; כי אכן הועברו לידי פרסיליה שלוש המחאות בסכום מצטבר ע"ס 15,000 ₪, אך מדובר בלעג לרש ביחס לסכומים שבהם חבים התובעים; וכי מעולם לא סוכם בעל פה שדמי הניהול לא ישולמו.
47. עוד לטענת הנתבעים, התובעים הפרו שורה של הוראות בהסכם הזיכיון ובהן ההוראה המחייבת את התובעים לשאת בכל התשלומים הנדרשים בעד השכירות (סעיפים 9.4-9.3 להסכם); לשלם את כל החשבונות והמיסים בקשר עם הנכס (סעיף 9.5 להסכם); לנהל את המסעדה באופן דקדקני בהתאם להוראות ספר הנהלים של הרשת (סעיף 11.1 להסכם); לדאוג לתשלום במועד לספקי המסעדה (סעיף 11.1.6); להכין את המזון לפי הסטנדרט הנהוג ברשת (סעיף 11.1.12); ולשלם דמי ניהול כנגזרת מהמחזור (סעיף 8.2.1).
48. לטענת הנתבעים, הם פעלו להסדיר חלק מחובות התובעים מול צדדי ג' כדי להקטין את נזקיהם ולמנוע תביעות ופגיעה במוניטין של הרשת, ולטענתם, לפי סעיף 9.5 להסכם הזיכיון, חובת התשלום או ההשבה של הסכומים לנתבעים חלה על התובעים. בנוסף טענו הנתבעים כי אין בסיס לעילות הנזיקיות שנטענו באופן סתמי בכתב התביעה, כי הנתבעים לא התרשלו בדבר וככל שנגרם לתובעים נזק, הוא תוצאה של מעשיהם, ויש לייחס להם אשם תורם של 100%; כי לא מתקיימת עוולת מטרד ליחיד (בכל הנוגע לביקורו של איתן בסניף) ואף לא עוולת התקיפה, משום שלא היה שימוש בכוח; כי הנתבעות לא התעשרו ממכירת פירות ההשקעה של התובעים בסניף, משום שמדובר היה בפרוטות והדבר נעשה לשם הקטנת הנזק.
49. בנוסף טענו הנתבעים כי חילופי הדברים בין רמי לאיתן בסניף נעשתה בלהט הרגע ואין מדובר בלשון הרע; כי לא מדובר היה ב-"פרסום" משעה שהדברים היו מיועדים לרמי בלבד; וכי הטענה שלפיה הדברים גרמו לצדדים שלישיים לסבור כי רמי מעורב בפלילים ונסחט באיומים אין בה ממש, שכן עוולת לשון הרע עוסקת במה שפורסם בפועל ולא בטענה ערטילאית של מה סבר או הבין צד שלישי כתוצאה מהדברים. בנוסף טענו הנתבעים כי רמי הגיש תלונה במשטרה בחלוף שבועיים ממועד האירוע וכי מדובר במהלך טקטי שנועד לצרכי התביעה דנא.
50. עוד לטענת הנתבעים, התובעים טענו בערבוביה לסעדים שונים, בלי לפרט מה העילה שבגינה מבוקש כל סעד; כי חלק מהסעדים עולים כדי כפל פיצוי; וכי הסיפא של סעיף 7.7 להסכם הזיכיון קובעת כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין סיכון עסקי מסחרי שנטלו על עצמם.
51. בנוסף טענו הנתבעים כי לפי סעיף 18.1.4 להסכם, הרשת רשאית לממש את הערבות הבנקאית, כולה או חלקה, בכל מקרה שבו יפר הזכיין אחת מהתחייבויותיו; כי אין לתובעים זכות לקבל החזר של דמי הזיכיון ושל דמי הפינוי משעה שהם הפרו את ההסכם והוא בוטל כדין; כי לא הוצג ולו בדל של ראיה בנוגע לאמינותם של הסכומים שנטען שהתובעים הוציאו לשם הקמת הסניף (מה גם שממילא אין לתובעים כל זכאות לקבלם); וכי אין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש, משלא צורפה חוות דעת רפואית לתמיכה בטענות.
52. לאור האמור, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאותיהם.
53. בנוסף טענו הנתבעים טענת קיזוז שלפיה ככל שתתקבלנה טענות התובעים, הרי שיש לקזז את הכספים שהם חייבים לפרסיליה, כדלקמן:
א. סכום ע"ס 21,294 ₪ בגין אי תשלום עבור סחורות;
ב. סכום ע"ס 33,643 ₪ לחברת החשמל (עבור החודשים מאי 2017 ועד מרץ 2018) ושבגינו ננקטו הליכי הוצאה לפועל;
ג. סכום ע"ס 1,613 ₪ לעיריית תל אביב בגין חוב ארנונה;
ד. סכום ע"ס 1,233 ₪ לעיריית תל אביב בגין אגרת שילוט (ששולמה לאחר קבלת הודעה בדבר הטלת עיקול);
ה. סכום ע"ס 205 ₪ לתאגיד המים "מי אביבים";
ו. סכום ע"ס 27,495 ₪ בגין דמי השכירות עבור חודש מאי 2019 לבעל הנכס;
ז. סכום ע"ס 2,250 ₪ בגין תשלום מסי ועד בית;
ח. סכום ע"ס 4,095 ₪ אשר שולמו לגב' תום מלניק עבור איורים על קירות הסניף;
ט. סכום ע"ס 51,586 ₪ עבור דמי ניהול, לפי סעיף 8.2 להסכם הזיכיון;
י. סכום ע"ס 11,096 ₪ בגין אי תשלום דמי שיווק ופרסום, לפי סעיף 14 להסכם הזיכיון;
יא. סכום ע"ס 400,000 ₪ בדמות דמי פיצוי מוסכם, מכח סעיף 23.1 להסכם, המזכה בפיצוי מוסכם ע"ס 100,000 ₪ עבור כל הפרה יסודית של ההסכם, מבלי לגרוע מכל סעד אחר, וזאת בגין ההפרות בדמות אי תשלום דמי השכירות, אי תשלום לספקים ולפרסיליה עבור הסחורות, אי תשלום החשבונות והמיסים הנוגעים להפעלת הנכס, והפעלת הנכס בניגוד לנהלי העבודה;
יב. סכום ע"ס 200,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין של הרשת, לאור התנהלות התובעים מול ספקים וצדדים שלישיים.
54. הסכומים הנ"ל מסתכמים לכדי 754,509 ₪, ולטענת הנתבעים, יש להפחית מסכום זה 60,000 ₪ מכספי הפיקדון שמסרו התובעים לפרסיליה ושהופקדו בחשבונה לשם הקטנת נזקיה, וכן את סכום התשלום למאיירת ע"ס 4,095 ₪ אשר בשגגה נתבע פעמיים, ובסך הכל 690,405 ₪, שהוא סכום הקיזוז שיש להורות עליו.
כתב-התביעה שכנגד
55. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישו הנתבעים כתב תביעה שכנגד ובמסגרתו שבו על הטענות שנטענו בכתב ההגנה, וטענו כי התובעים (והנתבעים שכנגד) הגישו את תביעתם כדי שזו תצדיק את ניסיון ההתחמקות שלהם מתשלום הסכומים שהם מחויבים בהם בצורה מפורשת מכח ההסכם, כי הם הפרו את הוראות ההסכם, ובכלל זה את סעיף 7.7 להסכם הקובע כי על המבורגר-דיזינגוף לשלם לפרסיליה את כלל הסכומים שבהם היא חבה, תוך 30 ימים, מיום סיום ההסכם, בשים לב לכך שפרסיליה נשאה בתשלומים שחלים על המבורגר-דיזינגוף במקומה וכי יש לה חובה להשיבם לפרסיליה (סעיפים 7.7, 9.5, 9.7 ו-11.6 להסכם).
56. בנוסף, טענו התובעים כי סכום הפיצוי המוסכם בגין כל הפרה נקבע על ידי הצדדים ביחס סביר לנזק שהם ראו בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של ההפרה; כי באי תשלום התשלומים והחובות הנ"ל, פעלה המבורגר-דיזינגוף ברשלנות וחרגה מהסטנדרט המצופה מהזכיין הסביר, וכי בשל רשלנותה, נגרם לפרסיליה נזק כספי ופגיעה במוניטין; כי המבורגר-דיזינגוף הפרה את החובה המוטלת עליה בסעיף 19 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 העוסק ב-"חובת תשלום וקבלה"; וכן הפרה את חובתה לקיים את ההסכם בדרך מקובלת ובתום לב.
57. עוד לטענת התובעים שכנגד, רשת "110 בורגר" מזוהה עם המותג "אגאדיר" וכי לאורך השנים צברה פרסיליה מוניטין חיובי לנוכח התנהלותה מול לקוחות וספקים, ואילו התנהלות המבורגר-דיזינגוף גרמה לפגיעה קשה במוניטין זה. לפיכך עותרת פרסיליה לחייב את המבורגר-דיזינגוף בסכום התביעה, העומד על 694,509 ₪, המורכב מראשי הנזק אשר פורטו בסעיף 53 לעיל, במסגרת טענת הקיזוז בתביעה העיקרית.
58. כמו כן, עותרת פרסיליה לחייב את המבורגר-דיזינגוף בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין על כל הסכומים הנ"ל, החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, וכן בהוצאות פרסיליה בגין הגשת התביעה שכנגד.
כתב ההגנה שכנגד
59. ביום 25.3.20 הגישה המבורגר-דיזינגוף כתב הגנה שכנגד, ובמסגרתו הכחישה את הנטען בכתב התביעה שכנגד ושבה על טענותיה שנטענו בכתב התביעה. בנוסף, טענה המבורגר-דיזינגוף, בין היתר, כי התביעה שכנגד הוגשה כדי לשמש משקל נגד לתביעה העיקרית ועולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט; כי ביום 30.5.19 טענו התובעים שכנגד טענות נוספות שאין להן זכר בהתראה לפני ביטול ההסכם ששלחה פרסיליה ביום 6.5.19 או במכתב ששלחה ביום 23.5.19, כגון איחור בפתיחת הסניף, חובות לספקים ורשויות, חובת תשלום דמי ניהול ועוד, ולכן כל העילות והנימוקים לביטול ההסכם שלא הופיעו במכתב מיום 6.5.19, הן טענות כבושות שפרסיליה אינה יכולה להסתמך עליהן.
60. בנוסף טענה המבורגר-דיזינגוף כי פרסיליה הודתה שקיבלה שלושה שיקים לכיסוי החוב; כי הטענות בדבר ניראות הסניף מופרכת, משום שממילא פרסיליה הכתיבה כיצד ייראה הסניף וכי כלל לא ברור אילו נהלים הופרו. בנוסף, הכחישה המבורגר-דיזינגוף את ערבותו האישית של רמי וטענה כי ככל שערבות כזו קיימת, היא בטלה ומבוטלת; כי המבורגר-דיזינגוף עמדה בכל התחייבויותיה לפי ההסכם; כי פרסיליה לא הייתה זכאית לקבל דמי ניהול בשלב שבו בוטל ההסכם, לאור הסכמת הצדדים, ולכן פרסיליה גם לא דרשה מהמבורגר-דיזינגוף דמי ניהול, אלא רק במסגרת התביעה שכנגד; וכי הסכם הזיכיון לא בוטל תוך זמן סביר ומשמעות הדבר הוא כי פרסיליה מחלה על ההפרות הנטענות.
61. זאת ועוד, לטענת המבורגר-דיזינגוף, אין לייחס לה את חוב הארנונה הנטען, מה גם שמדובר ב-"חוב היסטורי" אשר הוסדר ולכן מדובר בטענת אוירה; כי פרסיליה דרשה את החוב בגין מטחנת הבשר רק לאחר ביטול ההסכם וממילא מטחנת הבשר נותרה בידיה של פרסיליה ולכן עליה לשלם את החוב לספק בעצמה, כדי שלא תתעשר על חשבונה של המבורגר-דיזינגוף; וכי לא בכדי לא צירפה פרסיליה לכתב התביעה שכנגד את "ההתראות החוזרות והנשנות" שכביכול שלחה להמבורגר-דיזינגוף בקשר עם החובות לספקים.
62. עוד לטענת המבורגר-דיזינגוף, היא שילמה באופן סדיר את תשלומי השכירות בעד הנכס וזכאית הייתה לשלם בהמחאה למוטב בלבד; כי יש לייחס את חוב החשמל למשכיר או לפרסיליה, משום שהיא לא החזיקה בנכס באותה העת, שלא היה מחובר לחשמל והסניף נפתח בחודש אוגוסט 2018; כי סוכם שפרסיליה תישא בעלויות ציור הקיר, שאת עלותו היא תובעת; וכי פרסיליה לא הייתה זכאית לדמי שיווק ולא דרשה תשלום בשל כך בזמן אמת.
63. בנוסף, טענה המבורגר-דיזינגוף כי פרסיליה אינה זכאית לפיצוי המוסכם משום שהמבורגר-דיזינגוף לא הפרה את ההסכם, וכי ככל שייקבע כי ההסכם הופר, אזי יש להפחית את סכום הפיצויים שנקבעו ללא כל יחס סביר שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה.
64. בנוסף טענה המבורגר-דיזינגוף כי כלל לא הוכח קיומו של מוניטין או כי התקיימו היסודות המזכים בקבלת פיצוי בגין פגיעה במוניטין; כי המוניטין של פרסיליה ואיתן אינו טוב; כי הסכום שנתבע בגין פגיעה במוניטין הוא מופרך; וכי לא נגרם לפריסיליה כל נזק והיא אינה רשאית לקבל פיצוי כפול בעבור אותה עוולה. עוד לטענת המבורגר-דיזינגוף, חילוט העירבון ע"ס 60,000 ₪ נעשה שלא כדין ועולה כדי הפרה נוספת של ההסכם מצד פרסיליה.
65. ולבסוף טענה המבורגר-דיזינגוף כי ככל שייקבע כי עליה לשם סכום כלשהו, אזי יש לקזז ממנו את הסכומים המופיעים בסעיף 42 לעיל (שנתבעו במסגרת התביעה העיקרית), מלבד הסכומים העוסקים בפיצוי בגין פרסום לשון הרע ועגמת הנפש.
כתב התשובה שכנגד
66. ביום 2.6.20 הגישה פרסיליה כתב תשובה שכנגד, ובמסגרתו טענה, בין היתר, כי המבורגר-דיזינגוף לא סיפקה נימוק ענייני לטענות בדבר הפרת סעיפי ההסכם; כי אין ממש בטענה שלפיה מכתב ההתראה טרם ביטול ההסכם ממצה את טענותיה וכי מכל מקום פרסיליה פירטה בפניה, בזמן אמת, לרבות בכתב, את כל הסכומים שבהם היא חבה כלפיה.
67. עוד לטענת פרסיליה, אין ממש בטענות המבורגר-דיזינגוף בדבר נוהגים, הסכמות או זכויות כלשהן; כי במכתבים שנשלחו להמבורגר-דיזינגוף פורט אילו נהלים הופרו; וכי המבורגר-דיזינגוף לא הכחישה שהיא הכירה וקיבלה את ספר הנהלים והיא אינה יכולה להתנער ממנו.
68. עוד לטענת פרסיליה, המבורגר-דיזינגוף לא הכחישה שהיא לא שילמה את דמי השכירות עבור חודש מאי ולכן עליה להשיב לפרסיליה את הסכום שהיא שילמה במקומה; כי סוכם שהמבורגר-דיזינגוף תישא בכל העלויות הנובעות מהפעלת הסניף, לרבות ציור הקיר, וכי נקבע במפורש שהמבורגר-דיזינגוף מחויבת לשלם דמי ניהול ואין ראיה המלמדת אחרת.
69. בנוסף טענה פרסיליה כי המבורגר-דיזינגוף מנועה מלטעון כי הפיצוי המוסכם נקבע ללא כל יחס סביר, משום שבהסכם נכתב מפורשות כי הצדדים מצהירים שהפיצוי המוסכם נקבע על ידם לאחר הערכה שקולה וזהירה של הנזק הפוטנציאלי ומנועים מלהשמיע כל טענה בנושא זה. באשר לטענה שלפיה אין לפרסיליה מוניטין, טענה פרסיליה כי מדובר בטענה מופרכת המופנית כלפי רשת ההמבורגרים המובילה והותיקה בישראל. כמו כן, בכל הנוגע לטענת הקיזוז, טענה פרסיליה כי יש לדחות אותה משום שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הזיכיון, כפי שפורט במסגרת כתב ההגנה שהוגש בתביעה העיקרית.
70. בתיק זה התקיימו שלושה מועדי הוכחות. בית המשפט שמע את עדויותיהם של רמי ומר רז שרון (שעבד בסניף דיזינגוף) מטעם התובעים והנתבעים שכנגד. מטעם הנתבעים והתובעים שכנגד, העידו איתן, גב' מאיה מרום (מנהלת השיווק בפרסיליה), מר חיים חלפון (ליווה את הרשת בתחום הזכיינות), מר טום בליסה (מנהל לשעבר של רשת "110 בורגר"), גב' עופרי נחשון (עבדה ברשת), מר אמנון דסה (סמנכ"ל פרסיליה), מר נדב כהן (מנהל לשעבר של רשת "110 בורגר")), ומר אורן שטייגר (מנהל לשעבר של רשת "110 בורגר")). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
דיון
71. כבר בפתח הדברים, יצוין כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שבתיק, נחה דעתי כי דין התביעה הראשית להידחות ברובה הגדול, למעט החלק העוסק בפיצוי בגין לשון הרע ועגמת נפש, ודין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה, והכל כפי שיפורט להלן.
התביעה הראשית
72. נקודת המוצא לדיוננו היא השאלה האם המבורגר-דיזינגוף הפרה את הסכם הזיכיון בהפרות יסודיות, באופן שאיפשר לפרסיליה לבטל את ההסכם. שאלה נוספת הטעונה הכרעה היא האם פרסיליה ביטלה את ההסכם כדין, משום שכאמור, לטענת המבורגר-דיזינגוף, פרסיליה לא איפשרה לה לתקן את ההפרות הנטענות, וההסכם בוטל שלא כדין, הן במסגרת ביקורו של איתן בסניף והן במכתב הביטול שנשלח כשבועיים לאחר מכן.
הפרותיה הנטענות של המבורגר-דיזינגוף
73. כזכור, ביום 6.5.19, שלחה פרסיליה להמבורגר-דיזינגוף מכתב התראה לפני ביטול ההסכם, ובו טענה כי בוצעו חמש הפרות: אי תשלום בגין סחורות ואי תשלום דמי השכירות – שלגביהן ניתנה שהות קצרה בת 48 שעות לתיקונן (היינו להסדיר את התשלומים); וכן שלוש הפרות נוספות בדמות ניהול הסניף בניגוד לנהלי העבודה, הגשת קציצות המבורגר קפואות ולא טריות ללקוחות, ואי עמידה בסטנדרטים של הרשת בהיבט של ניראות הסניף, שלגביהן ניתנה להמבורגר-דיזינגוף שהות בת 7 ימים לתיקונן. אדון בכל אחת מההפרות הנטענות להלן.
אי תשלום בגין סחורות
74. כזכור, פרסיליה טענה כי התובעים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית, בכך שלא הסדירו את התשלום בגין חוב בעד סחורות שסופקו להם ע"י פרסיליה, וכי חוב זה עמד על 36,294 ₪, אך לאחר שהתובעים שילמו ע"ח החוב 15,000 ₪, עומד החוב כעת על 21,294 ₪.
75. מנגד, טענו התובעים כי חוב הסחורות היה שנוי במחלוקת, שכן נעשה ערבוב בין חובות של סניף אבן גבירול וסניף דיזינגוף וכי בפגישה שהתקיימה בין רמי לאמנון, הוסכם על פריסת החוב לתשלומים ועל תשלום של 15,000 ₪ עד לבירור מלא של הנושא, אך ביום 6.5.19 ביטל איתן את ההסכם כביכול, כמפורט לעיל.
76. במסגרת סעיף 11.1.6 להסכם הזיכיון, נקבע, בין היתר, כי: "[...] מבלי לגרוע מהאמור לעיל, מתחייב הזכיין לבצע בזמן הזמנות מספקים, על פי הסטנדרטים המקובלים ברשת, וכפי שיונחה מעת לעת על ידי 110, וזאת על מנת לשמור על מלאי מספק הדרוש להפעלה השוטפת של המסעדה. כן מתחייב הזכיין לשלם לספקים בגין סחורה שהתקבלה במסעדה במועד התשלום הקבוע לכך. מובהר כי הפרת סעיף זה על ידי הזכיין מהווה עילה לשלילת הזיכיון ונחשבת להפרה יסודית של ההסכם" (ההדגשה במקור – י"ד). בנוסף, סעיף 8.5 להסכם קובע כי "כל איחור באיזה מהתשלומים המפורטים בהסכם זה של מעל 14 (ארבעה עשר) ימים (ובכלל זה, גם העדר יכולת פירעון המחאה בתוך 14 יום ממועד פירעונה), ייחשב כהפרה יסודית של ההסכם".
77. מבחינת ההתנהלות בפועל, ידוע כי המבורגר-דיזינגוף הייתה מבצעת הזמנה מספקים, פרסיליה הייתה משלמת עבור ההזמנה ומחייבת את המבורגר-דיזינגוף, בסוף כל חודש, באמצעות משלוח דו"ח לוגיסטי וחשבונית מפורטת (סעיף 12 לתצהיר אמנון).
78. כאמור, לטענת פרסיליה, התובעים קיבלו סחורות אך לא שילמו את תמורתן. הדבר נלמד בראש ובראשונה ממכתבה של פרסיליה שנשלח לרמי ביום 22.4.19, שכותרתו "הפסקת אספקת סחורות מהמרכז הלוגיסטי", ובו נכתבו הדברים הבאים: "1. הרינו להודיעך כי בשל אי תשלום עבור סחורות מזה מספר חודשים, אנו נפסיק את אספקת הסחורות החל מה 1/5/2019. 2. קיים חוב של 30894 ₪ עבור חודשים 8/18-3/19, אנא הסדר חוב זה בדחיפות".
79. התובעים אינם מכחישים שקיבלו את המכתב, אך טוענים כי החוב הנטען הוא חוב משותף עם סניף אבן-גבירול. בהקשר זה, העיד רמי: "היה בלבול של כספים שהועברו, מה שהיה צריך לאבן גבירול הגיע לדיזנגוף וההיפך, אמרתי בוא נסדיר כמו שצריך, היה ציוד שהגיע, אמרתי בוא נסדר את זה, אמנון דסה בא אלי, ישבנו, החלטנו לתת 30 אלף בתשלומים, אני והוא נעבור על הדברים, מה קורה, חיובים. הוא בא, ישב ודיברנו" (פרוט' 23.5.22, עמ' 13, ש' 4-1). יצוין כי נראה שההתייחסות לסכום ע"ס 30,000 ₪ היא התייחסות לסכום בקירוב ולא לסכום מדויק.
80. בנוסף, העיד רמי כי: "כמו שאמרתי קודם היו ערבובים בין אבן גבירול לדיזנגוף, היו דברים שלא שייכים לי ושייכים לספי, ולהיפך, אמרתי לאמנון בוא תשב, נראה מה קורה עם זה, קח 15 אלף, אני לא מבין, אתה לא מבין מה קורה, אני אסתכל על זה, אתן לרו"ח שלי לראות מה קורה פה, אתה תבוא ותסתכל, נתתי 15 אלף כדי לפתור את הנושא" (פרוט' 23.5.22, עמ' 14, ש' 30-27). כמו כן, כאשר נשאל רמי האם הוא החליט שהסכום ע"ס 15,000 ₪ סוגר את החוב, השיב: "אמרתי בינתיים איך מתקדמים, נתתי 15 אלף" (פרוט' 23.5.22, עמ' 14, ש' 32-31).
81. מעדותו של רמי עולה, מחד גיסא, כי רמי הכיר בחוב ע"ס 30,000 ₪ ("החלטנו לתת 30 אלף בתשלומים"); ומאידך גיסא, טען רמי כי שילם 15,000 ₪ על חשבון החוב עד אשר ייערך בירור בנושא לגבי יתרת החוב ("ההסכם ביני לאמנון בינתיים 15 אלף עד שנברר מה קורה" (פרוט' 23.5.22, עמ' 15, ש' 18)).
82. אלא, שכאשר נשאל רמי היכן הראה שהיה ערבוב בין החיובים של סניף אבן-גבירול וסניף דיזינגוף, השיב: "לא הראיתי, אבל יש הסכם עם אמנון על זה, בעל פה, הוא בא וישבנו על זה", וכאשר נשאל האם ההסכם היה שעל כל הסחורות רמי ישלם 15,000 ₪ בלבד, השיב: "זה לא מה שאני אומר, אני אומר שהיה ערבוב בסחורות, אמנון בא לדבר איתי, אנו צריכים לדבר איך מסדרים את זה, קח 15 אלף על החשבון, אני ואתה נבדוק, נראה מה קורה, נפתור את זה" (פרוט' 23.5.22, עמ' 15, ש' 7-6)". ודוק: דברים אלה שומטים את הקרקע תחת טענת התובעים שנטענה בסעיף 41.4 לכתב ההגנה שכנגד, ושלפיה הסכום ע"ס 15,000 ₪ הסדיר את מלוא החוב. לעומת זאת, כאשר נשאל אמנון האם היה הסדר כאמור בינו לבין רמי, השיב: "לא. זה מה שנתן (הכוונה ל-15,000 ₪ - י"ד). שום הסדר" (פרוט' 27.7.22, עמ' 27-26, 32, 1).
83. אינני נותן אמון בעדותו זו של רמי, אשר עמדה בסתירה לנטען בכתבי הטענות, לא הייתה קוהרנטית ולא עוררה אמון רב. לעומת זאת, עדותו של אמנון הייתה אמינה וסדורה.
84. בנוסף טענו התובעים כי אמנון שלח את רמי למשוך סחורות מסניף אבן-גבירול ובכך יצר מחלוקת עם נתוני הדוחות, וכי גם איתן שלח את רמי ללוות סחורות מסניף אבן-גבירול. לשם כך, הפנו התובעים לתכתובת שהוחלפה בין אמנון לבין נדב (מנהל לשעבר ברשת), שבמסגרתה כתב נדב שלרמי עומד להיגמר הבשר, ועל כך השיב לו אמנון: "שיקח בשר מספי" (נספח 2 לתצהיר התשובה של רמי). כמו כן, כאשר נשאל איתן האם הסניף לא יכול לעבוד אם הרשת לא מספקת סחורות לסניף, והשיב: "הוא יכול להלוות משותף שלו לשעבר באבן גבירול, אני לא אמשיך לספק לו אם לא ישלם חובות אחורה" (פרוט' 27.7.22, עמ' 36, ש' 5-3).
85. אלא שדברים אלה אינם מעידים כי היה ערבוב בין הסחורות, אלא מעידים כי במקרה נקודתי, כשנגמר הבשר בסניף, הציע אמנון פתרון נקודתי בדמות לקיחת בשר מספי. גם אמירתו של איתן שלפיה רמי יכול ללוות בשר מספי וכי הרשת לא תמשיך לספק בשר אם רמי לא משלם, אין בה כדי להעיד כי היה ערבוב בין הסחורות של הסניפים. הנתבעים הוכיחו כי לכל אחד מהסניפים נשלחו סחורות וחיובים בנפרד, שכן לתצהירו של אמנון צורפו דוחות לוגיסטיים וחשבוניות הן עבור סניף דיזינגוף (נספח 11) והן עבור סניף אבן גבירול (נספח 13).
86. איתן אמר, בצדק, כי לא ימשיך לספק סחורה לזכיין שאינו משלם את תמורתה ושבסיטואציה כזו, מצדו שהזכיין יסתדר בלי אספקת סחורה מהרשת וילווה משותפו לשעבר. דברים דומים נאמרו על ידי איתן בחקירתו: "אם אתה לא תשלם את הסחורות של הרשת, סחורות שאתה צורך, הוא לא שילם, היה לו חוב לסחורות, אני לא יכול לממן סחורה שלו" (פרוט' 27.7.22, עמ' 35, ש' 22-21). לפיכך, לא ניתן ללמוד משתי אמירות אלה כי היה ערבוב בין הסחורות של הסניפים ואין ראיה אחרת לערבוב בין הסחורות של הסניפים.
87. גם טענת התובעים שלפיה ההפרה בנוגע לתשלום חוב הסחורות נזנחה או נמחלה, אין בה ממש. הדבר לא הוכח ויתרה מכך, כאשר נשאל אמנון מדוע הרשת לא עשתה דבר, עד למשלוח ההתראה בחודש אפריל 2019, השיב: "אני רוצה להסביר, כל חודש נשלחת לך חשבונית לתשלום, זה עובר בהנה"ח דרך המייל, יש עותקים, יש לך חוב, כל חודש קיבל הודעות שחייב כסף, לקח זמן, בסוף זה קרה, אתה יודע התראה הגיעו מים עד נפש" (פרוט' 27.7.22, עמ' 26, ש' 27-22). כמו כן, אמנון העיד שסופקה לרמי סחורה באופן רציף כי "[...] האינטרס היה שהמקום יהיה עובד, צריך לספק סחורה איכותית" (פרוט' 27.7.22, עמ' 29, ש' 30-28).
88. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי פרסיליה ויתרה על החוב או מחלה לתובעים על ההפרה. מדובר בפרק זמן בן מספר חודשים, שבמהלכו פרסיליה לא מילאה פיה מים, אלא שלחה באופן רציף חשבוניות המהוות דרישת תשלום עבור הסחורות, ולכן אין ממש בטענת התובעים שלפיה פרסיליה מחלה על החוב או "לא ראתה בו כל משמעות מהותית". גם טענת התובעים שלפיה אין זה סביר שפרסיליה המתינה תשעה חודשים, החל מהרגע שהחוב החל להיווצר, עד ששלחה הודעה בדבר ביטול ההסכם, דינה להידחות. אני סבור שפרסיליה התנהלה בתום לב בכך שנתנה לתובעים הזדמנויות לשלם את החוב עבור הסחורות ולא מיהרה לבטל את ההסכם, הגם שהייתה זכאית לעשות כן, ואף ללא התראה מראש, משמדובר בהפרה יסודית של ההסכם ועילה לביטול הזיכיון, כפי שנכתב מפורשות בהסכם.
89. גם טענת התובעים שלפיה אמנון העיד כי שיטת התשלומים הייתה שוטף + 60 ולכן בעת משלוח הודעת הביטול, טרם חלף מועד הפירעון עבור חוב הסחורות הנטען עבור החודשים מרץ ואפריל 2019, היא טענת סרק. פרסיליה שלחה בשלהי חודש אפריל 2019 התראה על חוב סחורות ע"ס 30,894 ₪, שראשיתו בחודש אוגוסט 2018. כלומר, בעת משלוח התראה זו, כבר הייתה המבורגר-דיזינגוף בהפרה של ההסכם עבור תקופה בת 7 חודשים (בלי לקחת בחשבון את החודשים מרץ ואפריל 2019) שבה סופקה סחורה ותמורתה לא שולמה.
90. ועתה לנושא גובה החוב. לטענת התובעים, הדוחות הלוגיסטיים שצירף אמנון לתצהירו, לא נערכו על ידו ולכן אין לתת להם משקל כלשהו לעניין אמיתות תוכנם, וכי אין עד אשר יכול להעיד על תוכנם. מנגד, טענה פרסיליה כי החוב הוכח ונתמך בדוחות וחשבוניות שצורפו כנספח 11 לתצהירו של אמנון, אשר חתם על הדוחות והעיד כי ככלל, אלו דוחות שהוא מכין.
91. דין טענות התובעים להידחות. בתחתית החשבוניות שהופקו להמבורגר-דיזינגוף, מופיע שמו של אמנון ותפקידו: "מנהל בפועל – אמנון דסה", כמי שהפיק את הדוחות. יצוין כי אמנון לא חתם באופן ידני על הדוחות, הגם שיש מקום לחתימתו, אך לדידי אין לכך חשיבות ממשית.
92. אמנון העיד כי הדוחות הלוגיסטיים נערכים על ידו ועל ידי צוות המשרד (פרוט' 27.7.22, עמ' 26, ש' 2-1), וכאשר נשאל האם הוא ערך את הדוחות הלוגיסטיים שצורפו לתצהירו, השיב: "כן. נגיד כן. כן. יש לפעמים עוזרות לי, אני מבקש מהן לעשות, לא כולם אבל נגיד כן. אני יודע מה זה" (פרוט' 27.7.22, עמ' 26, ש' 5-3).
93. העובדה שאמנון הסתייע בצוות משרדו לטובת הכנת הדוחות, אין פירושה כי אדם אחר ערך את הדוחות וכי לא ניתן להסתמך עליהם. אמנון כסמנכ"ל ברשת, אמון על הפקת הדוחות והחשבוניות ושמו מופיע על גבי החשבוניות המסכמות את החיובים המופיעים בדוחות הלוגיסטיים. בנוסף, מלבד הדוחות הלוגיסטיים, צורפה גם כרטסת הנהלת החשבונות של המבורגר-דיזינגוף אצל פרסיליה, התומכת במידע המופיע בדוחות הלוגיסטיים.
94. באשר לגובה החוב, כאמור, לטענת הנתבעים, החוב בגין הסחורות שסופקו עמד על 36,294 ₪, אך לאחר שהתובעים שילמו 15,000 ₪ ע"ח החוב, עומד החוב כעת על 21,294 ₪. עצם קיומו של חוב ע"ס 36,294 ₪ מגובה בכרטסת הנהלת החשבונות שצירפו הנתבעים (נספח 12 לתצהיר אמנון), הכוללת חיובים החל ממרץ 2018 ועד מאי 2019 – החודש שבו בוטל ההסכם.
95. ודוק: אני ער לכך שהנתבעים צירפו לתצהירו של אמנון את החשבוניות המתייחסות לחודשים אוגוסט 2018 ועד פברואר 2019, ולא צירפו את החשבוניות המתייחסות לחודשים מרץ עד מאי 2019, ובלי לספק הסבר לכך. עם זאת, דבר קיומו של החוב ביחס לחודשים אלה שלגביהם לא צורפו החשבוניות, נתמך בראיות אחרות.
96. כך, במכתב ששלחה פרסיליה לרמי ביום 22.4.19, כתבה פרסיליה כי קיים חוב ע"ס 30,894 ₪ עבור החודשים אוגוסט 2018 ועד מרץ 2019, ואכן מעיון בכרטסת, עולה כי בתום חודש מרץ, החוב עמד על סכום זה. לפיכך, מכתב זה שנשלח בזמן אמת, מוכיח את גובה החוב עד תום חודש מרץ 2019.
97. כמו כן, לטענת התובעים, איתן ביטל את ההסכם ביום 6.5.19, בעת שהגיע לסניף והתעמת עם רמי, כך שלשיטת התובעים עצמם, הסניף המשיך לפעול למצער עד יום 6.5.19. יתרה מכך, כאשר עומת רמי בחקירתו הנגדית עם הטענה שלפיה העסק המשיך לפעול גם לאחר מכן, לאור נתונים המעידים על סליקת כספים בעסק עד יום ה-23.5.19, השיב רמי: "מן הסתם אם העסק עובד נכנסים כספים" (פרוט' 23.5.22, עמ' 12, עמ' 12, ש' 15-12).
98. על כן, משעה שהוכח כי העסק המשיך לפעול לכל הפחות עד יום 23.5.19, ומשידוע כי פרסיליה סיפקה לסניף את הסחורות באופן בלעדי, ומשרמי עצמו טען כי לא ניתן להפעיל את העסק ללא סחורות, אזי אני סבור כי הוכח שפרסיליה סיפקה לתובעים סחורות עד חודש מאי 2019, וכי יש לתת אמון במידע המופיע בכרטסת ובטענות הנתבעים בהקשר זה.
99. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעים לא שילמו את החוב בגין סחורות שסופקו להם בין החודשים מרץ 2018 ועד מאי 2019 ע"ס 21,294 ₪ (לאחר הפחתת הסכום ע"ס 15,000 ₪). כמו כן, כפי שצוין בראשית פרק זה, בסעיף 11.1.6 להסכם הזיכיון, נקבע כי הפרתו של הסעיף (העוסק בתשלום בעד הסחורות) על ידי הזכיין, מהווה עילה לשלילת הזיכיון ונחשבת להפרה יסודית של ההסכם. לפיכך, אי תשלום החוב עבור הסחורות, עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם על ידי התובעים, שעל משמעויותיה, כאמור, יפורט בהמשך.
אי תשלום דמי השכירות
100. הפרה יסודית נוספת שלה טוענת פרסיליה היא ההפרה בדמות אי תשלום דמי השכירות למשכיר, עבור חודש מאי 2019. כזכור, במכתבה לרמי מיום 6.5.19, ציינה פרסיליה כי לא שולמו דמי השכירות עבור חודש מאי 2019, ורמי התבקש להסדיר את החוב תוך 48 שעות. לטענת פרסיליה, רמי לא עשה כן, ופרסיליה נאלצה לשלם במקומו את דמי השכירות.
101. מנגד טענו התובעים כי הם ביקשו לשלם את דמי השכירות למשכיר, מתוך פנקס השיקים שהיה בידי רמי באותה העת, אך המשכיר סירב לקבלו משום שמדובר היה בשיק "למוטב בלבד", וכי הזכות לשלם בשיק "למוטב בלבד" היא לגיטימית. בנוסף טענו התובעים כי כל תשלומי דמי השכירות שולמו בעבר במלואם והגם שניתנה בידיהם שהות בת 48 שעות להסדיר את התשלום עבור חודש מאי 2019, הרי שאיתן התפרץ לסניף מספר שעות לאחר משלוח המכתב וביטל את ההסכם בעל פה ולאלתר (כפי שעוד יפורט).
102. סעיף 9.3 להסכם הזיכיון קובע כי "הזכיין מצהיר ומתחייב כי עם מתן אישורו למיקום הנכס ולהסכם השכירות, הוא יקבל את הוראות הסכם השכירות על כל נספחיו (ובכלל זה – לרבות אך לא רק, הוראות הסכם הניהול, ככל שייחתם בקשר עם הסכם השכירות), וכי הוא מוותר על כל טענה, דרישה או תביעה בקשר עם הסכם השכירות (על כל נספחיו) והוראותיו, ובקשר עם החלתו עליו בהתאם להוראות סעיף 9 זה על סעיפיו הקטנים"; בנוסף, סעיף 9.4 להסכם הזיכיון קובע כי: "חיובי 110 בהסכם השכירות, ובכללם – לרבות אך לא רק – כל התחייבות לתשלום דמי שכירות, תשלום דמי ניהול, העמדת בטוחות, אחריות ו/או התחייבות לביצוע עבודות, אחריות להשגת אישורים והיתרים, אחריות לתפעול המושכר וכן כל הצהרה והתחייבות שניתנו על ידי 110 במסגרת הסכם השכירות על כל נספחיו, יחולו במלואם על הזכיין, בהתאם לאמור להלן".
103. סעיף 9.5 להסכם הזיכיון קובע כי: "הצדדים יפעלו מול המשכיר על מנת שכל התחייבות, חיוב, תשלום, ובטוחה על פי הסכם השכירות ישולמו על ידי הזכיין בהתאם לתנאי הסכם השכירות על נספחיו, ישירות למשכיר – ולמצער, ככל שידרוש המשכיר כי תשלומים ובטוחות כאמור ישולמו ויועמדו על ידי 110, ישולמו מהזכיין ל-110 במתכונת "גב אל גב" (BACK TO BACK), תוך שהזכיין דואג לשלמם ל-110 מראש ותוך זמן סביר טרם המועד הקבוע להם בהסכם, על מנת ש-110 תעמוד בהוראות הסכם השכירות. מבלי לגרוע מכלליות האמור, הזכיין יישא בכל התשלומים מכל מין וסוג שהוא החלים על השוכר על פי הסכם השכירות או הנובעים משכירות הנכס, ולרבות – אך לא רק, דמי השכירות, דמי ניהול ואחזקה, מיסים, תשלומי ארנונה ועיריה, חשבונות מים, טלפון, חשמל, גז, קנסות וכיו"ב".
104. בנוסף, סעיף 9.7 להסכם הזיכיון קובע כי: "למען הסר ספק מובהר, כי הזכיין יישא בכל עלות, חוב, חיוב ונזק הנובעים משכירות הנכס, וישפה שיפוי מלא, ויפתה את 110, מיד עם קבלת דרישה ראשונה, על כל עלות, הוצאה, חיוב, חוב, נזק והפסד, שייגרם ל-110 בקשר עם הפרה של הסכם השכירות (ו/או הסכם שכירות המשנה) על ידי הזכיין או מי מטעמו וכן בגין כל נזק, הפסד, אובדן רווחים, עלות, חוב, פיצוי מוסכם וקנס, מכל סוג שהוא, הנובעים והקשורים בשכירות כלפי המשכיר וכלפי צדדים שלישיים (לרבות אך לא רק, כלפי הרשות המקומית, חברת החשמל, חברת הגז וכיו"ב) בהם תישא או תחויב 110 בקשר עם ביטול הסכם השכירות על ידי המשכיר בגין מעשה או מחדל של הזכיין או מי מטעמו, והכל לפי דרישה ראשונה. מובהר כי אין באמור כדי לגרוע מכל סעד ותרופה הקבועים ל-110 על פי הסכם זה (ובכללם ביטול הזיכיון) או על פי דין".
105. כלומר, פרסיליה (באמצעות חברת בת שלה) התקשרה ישירות עם המשכיר בהסכם השכירות, אך הסכם הזיכיון החיל על המבורגר-דיזינגוף את הוראות הסכם השכירות במלואן.
106. כמו כן, בסעיף 6.4 להסכם השכירות, נקבע כי "דמי השכירות ישולמו מדי חודש בחודשו ומראש, ביום ה-1 לחודש. במועד חתימת הסכם זה, תמסור השוכרת למשכיר המחאות בסך של 25,000 ₪ (עשרים וחמש אלף שקלים חדשים) בתוספת מע"מ כדין, כל אחת, מעותדות למועדי תשלום דמי השכירות בגין שנת השכירות הראשונה מתוך תקופת השכירות. רק פירעונה בפועל של כל המחאה ייחשב כתשלום דמי השכירות. להקלת הגבייה, השוכרת מתחייבת כי לא יאוחר מ-30 יום לפני תום שנת השכירות הראשונה ו/או כל שנת שכירות נוספת מתוך תקופת השכירות, תמסור למשכיר 12 המחאות בגין דמי השכירות לשנת השכירות השנייה ו/או שנת השכירות הנוספת מתוך תקופת השכירות, לפי העניין. רק פירעונה בפועל של כל המחאה ייחשב כתשלום דמי השכירות".
107. כמו כן, סעיף 14.2 להסכם השכירות קובע, בין היתר, כי סעיף 6 הנ"ל, העוסק בתשלום דמי השכירות ופירעון ההמחאות בפועל, הוא סעיף אשר הפרתו תיחשב כהפרה יסודית.
108. ואם לא די בכך, סעיף 6.2.5 להסכם הזיכיון קובע כי הרשת תהיה זכאית להביא את הסכם הזיכיון לידי סיום, באופן מיידי, בכל עת, לרבות במקרה שבו "הזכיין הפר את הסכם שכירות המשנה שלו בנכס ו/או הפר את חובותיו כלפי 110 בקשר עם הנכס ו/או כלפי בעלי הזכויות בנכס ו/או פונה מהנכס או שהוצא צו או שניתנה הוראה מטעם רשות מוסמכת על סגירת המסעדה בנכס".
109. כאמור, אין חולק כי דמי השכירות עבור חודש מאי 2019 שולמו בפועל על ידי פרסיליה (העתק ההמחאה ששילמה חברת הבת של פרסיליה למשכיר, צורפה כנספח 18 לתצהיר אמנון).
110. רמי העיד שהוא ביקש לשלם את דמי השכירות, אולם המשכיר סירב לקבל את השיק משום שהוא היה "למוטב בלבד": "[...] אמרתי שיש למוטב בלבד, סובול (המשכיר – י"ד) לא רוצה למוטב בלבד כי יש לו עיקולים בחשבון. אני לא חייב לתת לו שיק שהוא לא למוטב בלבד. זה אני עושה לסובול טובה שיכול לפרוע באותו רגע בבנק ולקבל שיק. נגמרו לי השיקים. אף אחד לא מבקש שיק בלי קרוס ללא למוטב בלבד. אמרתי קח את זה, אני אארגן לך, הזמנתי פנקס שיקים, הוא לא הסכים, אני הולך לאיתן, בלאגן, אם היה רוצה לפתור את זה, היה לוקח ממני שיק למוטב בלבד" (פרוט' 23.5.22, עמ' 13, ש' 26-22). בנוסף העיד רמי כי: "[...] אני לא חייב לעשות את זה. ביני לבין החברה לא היה הסכם שאני נותן שיק בלי קרוס למוטב. כולם מתנהלים עם שיקים לא למוטב בלבד. אני מתקן עצמי למוטב בלבד. אני עושה לו טובה. אין הסכם שאני צריך לתת לו הסכם (צ"ל שיק – י"ד) בלי למוטב בלבד..." (פרוט' 23.5.22, עמ' 14, ש' 7-4).
111. מנגד, העיד איתן כי רמי נהג לשלם למשכיר את דמי השכירות בשיק שאיננו "למוטב בלבד", וידע כי המשכיר יסרב לקבל שיק "למוטב בלבד" ומסיבה זו מסר לו שיק כזה, כדי לדחות או לא לשלם כלל את דמי השכירות: "[...], אף פעם לא קיבל שיק עם למוטב בלבד, השיקים היו בלי. כל החודשים לא הסכים לקבל למוטב בלבד, כל החודשים קיבל בלי למוטב בלבד"; וכן "[...] אין לו מה לעשות עם השיק, אין לו חשבון בנק, רמי ידע זאת היטב והשתמש בזה כאמתלה לא לשלם, זה חזר מידי חודש בחודשו, בכל מיני אמתלות, אין לי שיקים, תבוא מחר, כדי לדחות את תשלום השכירות" (פרוט' 27.7.22, עמ' 34, ש' 26-25, 32-30).
112. בנוסף, כאשר התבקש איתן להצביע על סעיף בהסכם הזיכיון המחייב את רמי לשלם בשיקים שאינם למוטב בלבד, השיב: "רמי ידע אותו, שרק פרעון מלא של התשלום נחשב כתשלום, לא כתוב אם שיק למוטב, שיק לא למוטב, מזומן או העברה, יש הרבה אפשרויות לשלם אם רוצים לשלם. לשאלתך שיק למוטב בלבד בר פרעון אם יש למוטב חשבון בנק שיכול להפקיד, כאמור לא היה כפי שציינתי, רמי ידע את זה" (פרוט' 27.7.22, עמ' 35, ש' 9-4). גם אמנון העיד כי "אין עם מי לדבר, לא רוצה לשלם, התרגיל של השיק הזה זה תרגיל" (פרוט' 27.7.23, עמ' 29, ש' 16).
113. אכן, הסכם השכירות או הסכם הזיכיון אינם קובעים כי התשלום למשכיר ייעשה על דרך של מתן שיק שאינו למוטב בלבד. עם זאת, אין חולק כי עד חודש מאי 2019, התובעים שילמו את דמי השכירות באמצעות מתן שיק שאינו למוטב בלבד. עדיה של פרסיליה העידו כך ואילו רמי לא הכחיש זאת (שהרי רמי העיד כי "עשה טובה" למשכיר בכך שמסר לו קודם לכן שיקים שאינם למוטב בלבד), ונראה כי התפתח נוהג בין הצדדים לתשלום דמי השכירות באמצעות שיק שאיננו למוטב בלבד, בשל אילוציו של המשכיר.
114. לכן, נשאלת השאלה מדוע ביקש רמי לפתע לחרוג מהנוהג לשלם את דמי השכירות באמצעות שיקים שאינם למוטב בלבד, והאם עשה כן כדי לחמוק או לדחות את תשלום דמי השכירות. דומה כי התשובה לכך מצויה בהקלטה של המפגש הטעון שהתקיים בין הצדדים ביום 6.5.19:
"איתן: למה אתה לא משלם לו?!"
רמי: אמרתי לו תוך יומיים הוא יקבל!"
איתן: לא רוצה!
רמי: מה זה לא רוצה?!
איתן: למה תוך יומיים?!
רמי: למה לא?!
איתן: הוא צריך עכשיו אוכל!
רמי: אני אין לי כסף עכשיו!
איתן: אין לך כסף? לך תגדל! אין לך כסף תסגור!
רמי: (מדברים ביחד), אז אני אקח הלוואה,
איתן: טמבל!
רמי: אני לוקח הלוואה,
איתן: עכשיו?! היית צריך לקחת לפני!
רמי: אז אני אקח עכשיו!
[...]" (ההדגשה שלי – י"ד).
115. עינינו הרואות כי הסיבה האמיתית שבגינה מסר רמי למשכיר שיק למוטב בלבד היא משום שלא היה לו כסף לשלם את דמי השכירות. רמי ידע כי המשכיר יסרב לקבל את השיק ומסר לו אותו כדי לחמוק או לדחות את תשלום דמי השכירות עבור אותו חודש.
116. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בעדותו של אמנון, אשר העיד כי רמי איחר באופן תדיר בתשלום דמי השכירות: "לכל אורך הדרך, כמעט קבוע, היינו מקבלים טלפונים כמעט כל חודש, תגיד לו, תגיד לו, כל מיני כאלה, תגיד לו שישלם, אני רודף אחריו" (פרוט' 27.7.22, עמ' 24, ש' 31-30). הדברים באים לידי ביטוי גם במסרונים ששלח בנו של המשכיר לאיתן ובהם כתב ביום 2.3.18 (שגיאות ההקלדה במקור): "מה קורה אבא מבקש שתתקשר דחוף רמי עושה לא בעיות עם השייק הוא אומר שאין לא שייק אבא עצבני הוא גם כול חודש עושה בעיות אבא גם מתבייש כל חודש לדבר אתך סליחה חג שמח שבת שלום". בנוסף, ביום 14.3.18, כתב הבן לאיתן: "איתן אבא מבקש שתתקבל היגיע הוצה (צ"ל הוצאה – י"ד) לפועל לאבא הוא מחכה תודה" (נספח 7 לתצהיר איתן).
117. גם אין ממש בטענת התובעים שלפיה היה על הנתבעים לשלם את דמי השכירות למשכיר ולאחר מכן לגבות אותם מהתובעים, במקום לבטל את ההסכם. כאמור, אי תשלום דמי השכירות עולה כדי הפרה יסודית של הסכם השכירות ושל הסכם הזיכיון, כפי שנקבע מפורשות בהסכמים, ולכן פרסיליה לא הייתה מחויבת לפעול בדרך זו, ודאי משהתובעים הפרו את ההסכם בהפרות יסודיות נוספות.
118. לאור כל האמור, שוכנעתי כי המבורגר-דיזינגוף הפרה את הסכם השכירות בכך שלא שילמה, כנדרש ממנה לפי הסכם הזיכיון, את דמי השכירות למשכיר ב-1 לחודש מאי 2019. הפרה זו, לפי סעיף 14.2 להסכם השכירות, עולה כדי הפרה יסודית של הסכם הזיכיון.
הגשת קציצות המבורגר קפואות
119. כזכור, טענה נוספת שעלתה במכתב ההתראה של פרסיליה מיום 6.5.19 היא כי נמכרות בסניף דיזינגוף קציצות המבורגר קפואות, במקום קציצות טריות, וכי הדבר עולה כדי הפרה יסודית של נהלי הרשת. מנגד, הכחישו התובעים טענה זו וטענו כי הפעם היחידה שבה הוקפאו קציצות הייתה כאשר הייתה תקלה נקודתית במקרר, במהלך חודש אוקטובר 2018.
120. סעיף 6.2.2 להסכם הזיכיון קובע, בין היתר, כי הרשת תהיה זכאית להביא את ההסכם לידי סיום, באופן מיידי, בכל עת, בהתקיים מקרים שונים שפורטו בהסכם, ולרבות אם "הזכיין הפעיל את המסעדה בניגוד לאיזה מהנהלים המפורטים בספר הנהלים או בנהלי הרשת (לרבות ספרי מתכונים, נהלי מטבח, נהלי הזמנה וכיו"ב), כפי שיעודכנו מעת לעת, ולא תיקן את ההפרה בתוך 7 (שבעה) ימים ממועד שקיבל על כך התראה בכתב".
121. כמו כן, סעיף 11.1 להסכם הזיכיון קובע, בין היתר, כי "הזכיין מתחייב בזאת לנהל ולהפעיל את המסעדה, תוך שמירה על המוניטין של הרשת ועל רמת שירות ואיכות מוצרים מעולה, ובכלל זאת, לפעול בין היתר, כדלהלן: 11.1.1. לנהל ולהפעיל את המסעדה (ובכלל זה גם בשירות הלקוחות הטלפוני והאינטרנטי) באופן שוטף ודקדקני על פי שיטת העבודה של 110 כמפורט בהוראות ספר הנהלים, כפי שיעודכן על ידי 110 מעת לעת".
122. כמו כן, סעיף 11.1.12 קובע כי הזכיין מתחייב "לדאוג כי המזון שיימכר במסעדה, בהתאם לתפריט הרשת (כפי שיעודכן מעת לעת) יוכן בדקדקנות על פי המתכונים שיסופקו לזכיין, וברמה גבוהה וזהה למזון הנמכר בסניפי הרשת האחרים". בנוסף, נקבע בסעיף 11.1.2 כי הזכיין מתחייב "להישמע להוראות 110 או מי מטעמה ולשתף עמה פעולה בכל הקשור בהפעלת הזיכיון. מוסכם בזאת כי הפרה של ספר הנהלים, על עדכוניו, מצד הזכיין הינם עילה לשלילת הזיכיון ומהווים הפרה יסודית של הסכם זה". (ההדגשה במקור – י"ד).
123. מעיון בספר הנהלים (נספח 3 לכתב ההגנה) אשר היווה חלק בלתי נפרד מהסכם הזיכיון, עולה כי בעמוד 13 לספר הנהלים, הופיע תפריט הרשת, ותחת פירוט מרכיביו של ההמבורגר ("בורגר קלאסי") נכתב, בין היתר, כי מדובר ב-"המבורגר עשוי 100% בשר בקר מקומי טרי טחון במקום".
124. זאת ועוד, במענה לשאלתי האם הקציצות אמורות להיות מסופקות כטריות לסניף, השיב נדב: "אנו מקבלים תערובת של 10 ק"ג, טוחנים בסניפים, מערבבים עם תבלינים שלנו, שומרים בקירור 24 שעות"; כמו כן, במענה לשאלתי האם אחרי ההוצאה מהקירור שמים את הקציצות על האש, השיב נדב בחיוב, וכאשר שאלתיו מה עושים עם הקציצות אם עוברות 24 שעות, השיב: "זורקים" (פרוט' 27.7.23, עמ' 32-31, ש' 32-28, 2-1).
125. כמו כן, כאשר נשאל נדב האם היו חילופי דברים עם רמי, בזמן אמת, בנוגע להמבורגרים שהוקפאו, השיב: "[...] רמי יודע שאי אפשר לעבוד ככה, מכיר את נהלי הרשת..." (פרוט' 27.7.22, עמ' 32, ש' 29-26); וכי "היו הרבה טענות נגד רמי, ניסינו לפתור את זה, יש דברים שהרשת לא מקבלת, לאיתן היו 20 סניפים ואין דבר כזה קציצות קפואות. יש חשיבות לצורת עבודה בעולם" (פרוט' 27.7.22, עמ' 31, ש' 26-25). גם איתן העיד כי "דרך מנהלי הרשת הפסקנו ממנו לעשות את זה (למכור המבורגרים מקציצות קפואות – י"ד), יש מנהל רשת, לחדול ממעשים אלה. היה ברור לו איך הרשת עובדת, איך המוניטין עובדת (צ"ל עובד – י"ד), אנו הדור הבא של פאסט פוד, אנו לא מקדונלד, אצלנו טוחנים בשר כל יום, כמו באגאדיר וכמו ב-110" (ההדגשה שלי – י"ד) (פרוט' 27.7.22, עמ' 35, ש' 18-14). כלומר, מעדויות אלה, שאני מוצא אותן מהימנות, עולה כי מדובר היה בעניין מהותי מבחינת הרשת, וכי רמי היה מודע לכך היטב.
126. כמו כן, שוכנעתי כי התובעים אכן הקפיאו קציצות המבורגר, בניגוד לנהלים, ולא רק במקרה נקודתי אחד, כפי שטענו. ראשית, נדב העיד כי: "היו הרבה שיחות עם רמי, הוא פתח את הסניף, היינו חודשיים ראשונים, עשינו את העבודה. רמי יודע שאי אפשר לעבוד ככה, מכיר את נהלי הרשת. לשאלת בימ"ש, אני דיברתי איתו על זה, אמרתי שאסור לעשות דבר כזה, ולשאלת בימ"ש מה הגיב לי, אמר לי זה מה שיש לי עכשיו. לשאלת בימ"ש מה זאת אומרת, זה היה לפני סוף שבוע, לא היתה לו דרך להביא בשר, זה הבשר שיש לו עכשיו" (פרוט' 27.7.22, עמ' 32, ש' 32-26).
127. בנוסף העיד נדב: "לשאלת בימ"ש על קציצות קפואות האם רק פעם אחת ראית את זה בעסק, אני אומר לא פעם אחת, הרשת עובדת עם קצב, הייתה תקופה שעבד ללא קצב, פעם ב-3-4 ימים היה מכין את הבשר, אצלנו מקרר זה לבשר, מקפיא זה לציפס. לשאלת בימ"ש אמרתם שהוא קירר את הבשר, הכין כל 3-4 ימים קציצות, איפה הוא שם את הקציצות, שם במקפיא של הציפס, הקפיא אותן או שם אותן למשל 3-4 ימים במקרר ולא במקפיא..." (פרוט' 27.7.22, עמ' 33, ש' 7-2).
128. כמו כן, נדב צירף כנספח 1 לתצהירו תמונה של קציצות קפואות שצילם בסניף, וגם לתצהירו של איתן צורפה תמונה שצילם נדב ובה ניתן לראות בבירור קציצות בשר קפואות המאוחסנות במקפיא (נספח 8 לתצהיר איתן).
129. כאשר שאלתי את נדב האם בתמונה זו מבחינתו מופיעות קציצות קפואות, השיב: "כן. כל זה קרח, זה אמור להיות מקרר". בנוסף, כאשר שאלתיו האם מלבד הפעם הזו, האם היו מקרים נוספים שבהם ראה בסניף קציצות קפואות, השיב: "זו הייתה תקופה שנמשכה" וכאשר שאלתיו כמה זמן, השיב: "חודש בערך" והוסיף שלאחר מכן הפסיק לעבוד ברשת, כך שהוא אינו יכול להעיד מה קרה לאחר מכן (פרוט' 27.7.22, עמ' 33, ש' 21-16). זה המקום לציין כי מצאתי את עדותו של נדב מהימנה, מה גם שדבריו לא נטענו בעלמא אלא גובו בתמונות שהוא עצמו צילם בסניף, ושהתובעים אינם מתכחשים להן, אלא טוענים כי מדובר במקרה נקודתי.
130. אלא שאיתן העיד כי גם במסגרת ביקורו בסניף ביום 6.5.19, ראה המבורגרים קפואים: "ראיתי המבורגרים קפואים, זרקתי אותם, קיבלתי דיווח ממנהל הרשת, הוא לא שיתף פעולה" (פרוט' 27.7.22, עמ' 38, ש' 10-8). בנוסף, לטענת פרסיליה, גם בכתב האישום שהוגש נגד איתן נכתב כי איתן השליך המבורגרים קפואים, אך כאשר עומת רמי בחקירתו הנגדית עם דברים אלה, השיב: "אני עומד על כך שלא היו המבורגרים קפואים" (פרוט' 23.5.22, עמ' 14, ש' 12-11).
131. זאת ועוד, אין ממש בטענות התובעים שלפיהן התמונה של הקציצות הקפואות צולמה "בעבר הרחוק" וכי פרסיליה לא באה בטענות כלפי התובעים על כך שנמכרו המבורגרים קפואים במשך 7 חודשים. לתיק הוגשה תמונה שצולמה בחודש אוקטובר 2018, בעת שרמי הפעיל את הסניף תחת הסכם הזיכיון ועל כן הוא היה מחויב לפעול לפי הוראותיו, וכן הוכח כי רמי הקפיא קציצות גם בחודש מאי 2019. כמו כן, מנהלי הרשת העידו כי הורו לרמי לחדול מלהקפיא קציצות המבורגר וכי הוא לא שיתף פעולה.
132. לפיכך, שוכנעתי כי רמי החזיק בסניף מעת לעת קציצות המבורגר קפואות, בניגוד לקבוע בספר הנהלים, אשר היווה חלק מהסכם הזיכיון; ומשנכתב בסעיף 11.1.2 להסכם כי "הפרה של ספר הנהלים, על עדכוניו, מצד הזכיין הינם עילה לשלילת הזיכיון ומהווים הפרה יסודית של הסכם זה", הרי שפעולה זו, עולה גם היא כדי הפרה יסודית של הסכם הזיכיון.
ניהול הסניף בניגוד לנהלי העבודה ואי עמידה בדרישות ובסטנדרטים של הרשת
133. טענה נוספת שעלתה במכתבה של פרסיליה מיום 6.5.19, היא כי "הסניף לא מנוהל בהתאם לנהלי העבודה המקובלים ברשת", כי "נראות הסניף (לרבות, התאורה המסנוורת), אינה עומדת בדרישות והסטנדרטים של הרשת", וכי כל בקשה מצד נציגי הרשת לשפר את הנראות, נתקלה בחוסר שיתוף פעולה מצדו של רמי. מנגד, טענו התובעים כי מדובר בטענות לקוניות שלא ניתן להבין מהן דבר, שכן הן אינן מפרטות אילו נהלי עבודה כביכול הופרו.
134. בסיכומיהם, טענו הנתבעים כי רמי סירב לקבל הנחיות מהרשת בנוגע להגשת מנות וניראות הסניף; סירב לפעול על פי ההנחיות לטיפול בבשר טרי ושמירתו; הגיש מנות שלא היו ברמה התואמת את הסטנדרט ברשת; עישן ושתה אלכוהול בסניף; לא הקפיד על לבישת מדים; מכר מנות שלא בכלי הרשת ולא לפי התפריט; לא עמד בתשלומים לעובדים; סירב לטפל בתאורה המסנוורת בסניף ולסדר את חזית הסניף וכן הטריד מינית עובדת. לטענת הנתבעים כל אחד ממעשים אלה, וודאי שהצטברותם, מעיד על הפרה של הנהלים והסכם הזיכיון.
135. לאחר עיון, אני סבור כי טענות הנתבעים בהקשר זה להידחות. טענות הנתבעים שלפיהן המנות "לא היו ברמה התואמת את הסטנדרט ברשת", לא הוכחו, הנתבעים לא הציגו ראיות בנוגע לאופן הגשת המנות בסניף לעומת הדרך המקובלת ברשת ולא הסבירו כיצד ובאיזה מובן המנות לא היו, כביכול, ברמה התואמת את הסטנדרט ברשת. בדומה לכך, הנתבעים לא הוכיחו את טענתם שלפיה בסניף נמכרו מנות שלא לפי תפריט הרשת ולא בכלי הרשת.
136. גם לא הוכחה הטענה בדבר קיומה של תאורה המסנוורת וחזית הסניף המוזנחת כביכול ולא הוצגה ראיה כלשהי בדבר פניה שנעשתה לרמי בעניינים אלה. הרשת לא הוכיחה את טענותיה בהקשר זה ויצוין כי אי לבישת מדים, הגשת מזון שאינו מופיע בתפריט ושלא בכלי רשת הם מעשים שניתן לתעד בקלות יחסית, כפי שהובא תיעוד בנוגע לקציצות ההמבורגר הקפואות.
137. גם טענות הנתבעים בדבר עישון ושתיה של רמי בתחומי הסניף לא הוכחה דיה. בעמ' 9 לספר הנהלים נקבע כי "אין לעשן, אלא באישור ובמקום מיועד שיוגדר על-ידי מנהל". לא הוכח כי רמי עישן בסניף עצמו או כי הוא עישן באזור שאינו האזור הייעודי לעישון שהוקצה לכך בסניף. כמו כן, לא הוכח כי רמי שתה אלכוהול לשוכרה בסניף.
138. באשר לנושא ההטרדה המינית, העידו לפניי גב' מאיה מרום שהייתה הממונה על הטרדה מינית מטעם הרשת, וכן של העובדת, גב' עופרי נחשון, אשר התלוננה על הטרדה מינית מצדו של רמי (להלן: מאיה ו-עופרי, בהתאמה). בנוסף, לתצהירה של מאיה צורף דו"ח שכותרתו "בירור הטרדה מינית עם עופרי נחשון" ובו תיעוד לגבי האירוע הנטען.
139. אותו אירוע נטען אירע בחודש מאי 2018 ודווח לרשת בחודש אפריל 2019 (פרוט' 27.7.22, עמ' 18, ש' 20-19; פרוט' 23.5.22, עמ' 22, ש' 28-26). אין אינדיקציה לכך שלאחר הדיווח, הרשת נקטה בפעולה כלשהי מול רמי (למשל בדמות מכתב או תכתובת עמו בנושא זה), להבדיל ממכתב ששלחה הרשת לרמי באותו חודש בנושא אי התשלום עבור סחורות. יתרה מכך, במכתב ההתראה ששיגרה הרשת לרמי ביום 6.5.19, לא נכתב דבר על הטרדה מינית, כאשר יותר ממתבקש היה לציין זאת במכתב זה, ברחל בתך הקטנה, ולא כחלק מטענה כללית בדבר "אי עמידה בנהלי הרשת".
140. בנוסף, הנתבעים טענו כי התובעים לא שילמו כדבעי את שכר העובדים שעבדו בסניף. בהקשר זה, העידה עופרי כי רמי סירב לשלם את שכרה עבור אחת המשמרות שבהן עבדה וכי הרשת שילמה לה את השכר במקום רמי (פרוט' 27.7.22, עמ' 22-12, ש' 32-15, 6-1).
141. בנוסף, לתצהירו של נדב, צורפו מסרוני וואטסאפ ששלח עובד בשם אריאל, לנדב, ובהם נכתב, בין היתר, כך: "נדב שומע וואלה קיבלנו צ'קים מרמי והייתה עקיצה עם כל הקטע שך (כך במקור – י"ד) השעות וזה הביאו לי אלף פחות.. גם לחברים שהבאתי לעבוד ככה... כל הזמן צריך לרדוף אחריו על הכסף ולא מתאין (כך במקור – י"ד)"; "שמע נדב יש קצת בלגן שאתה יכול תתקשר, רמי לא רוצה להביא לאריק מה שמגיע לו וזה שעות שהוא עבד וכנראה גם לי הוא ירצה לקחת קצת בקיצור הוא קילל את מי שהבאתי לעבוד ואמר לו לך תזדיין וכאלה, הוא יכול להגיש תלונה על רמי והוא הזהיר אותו לפחות שיביאו מה שהוא עבד ושיעזוב..." (נספח 2 לתצהיר נדב).
142. מדברים אלה עולה כי התובעים לא שילמו, או שילמו באיחור, את שכרם של עובדים אשר הועסקו בסניף. בהקשר זה יצוין כי סעיף 25.2 להסכם הזיכיון קובע כי "הזכיין יעמוד בכל הקשור ביחסיו מול עובדי המסעדה בדרישות כל ההוראות, החוקים והתקנות החלים על יחסים שבין עובד ומעביד על פי דין, ולרבות, ללא הגבלה, דיני העבודה וההגירה (ככל שיעבדו במסעדה עובדים שאינם אזרחי ישראל או תושבי קבע). הזכיין ינקוט בכל הפעולות הנדרשות לצורך עמידתו בדרישות הדין, ויקפיד על שמירת זכויות עובדי המסעדה על פי דיני העבודה (לרבות אך לא רק כל זכות על פי דין לשכר, שעות עבודה ומנוחה, הבראה, חופשה שנתית ותנאים סוציאליים אחרים)".
143. אין חולק כי על מעסיק מוטלת חובה, על פי דין, לשלם שכר לעובדיו. אולם, השאלה העומדת לדיון היא האם התובעים הפרו את הסכם הזיכיון; ומשסעיף 25.2 הנ"ל לא הוגדר כסעיף שהפרתו עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם (להבדיל מסעיפים אחרים שלגביהם נכתב כי הפרתם תהווה הפרה יסודית של ההסכם ועילה לביטול הזיכיון), אזי לא ניתן לקבוע כי ההפרה בדמות אי תשלום השכר לעובדים כדבעי, עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם.
144. לאור כל האמור, טענות הנתבעים שלפיהן הסניף נוהל בניגוד לנהלי העבודה ולא עמד בסטנדרטים של הרשת, כמפורט לעיל, וכי מדובר בהפרה יסודית של הסכם הזיכיון, נדחות.
הסכם הזיכיון בוטל כדין בהודעת פרסיליה מיום 23.5.19
145. משקבעתי כי התובעים הפרו את הסכם הזיכיון בהפרות יסודיות, כמפורט לעיל, אזי קמה לנתבעים הזכות לבטל את הסכם הזיכיון. ואכן, ביום 23.5.19, שלחו הנתבעים לרמי הודעה בדבר ביטול הסכם הזיכיון.
146. אלא שלטענת התובעים, הודעת הביטול לא נעשתה כדין משום שההפרות הנטענות – אינן עולות כדי הפרות, ודאי שלא הפרות יסודיות, המקנות לנתבעים זכות לבטל את ההסכם; משום שהגם שבמכתבה של פרסיליה מיום 6.5.19 ניתנה לתובעים שהות לתקן את ההפרות הנטענות שם, הרי שבאותו היום, הגיע איתן לסניף, התעמת עם רמי וביטל את ההסכם בו במקום, בכך שאמר לו כי "אין סחורה, אין כלום!", וכי משמעות אמירה זו, הלכה למעשה, היא כי הסכם הזיכיון מבוטל לאלתר; וכי הנתבעים ביקשו להיבנות מהפרות, כביכול, אשר כלל לא הוזכרו במכתב ההתראה, וכי לפי ההלכה הפסוקה, הם אינם רשאים לעשות כן.
147. דין טענות התובעים להידחות. כאמור, שוכנעתי כי התובעים הפרו את ההסכם בהפרות יסודיות, כמפורט לעיל, ואין צורך לחזור על הדברים. משכך, מובן כי לנתבעים קמה הזכות לבטל את הסכם הזיכיון, ויתרה מכך, משמדובר בהפרות יסודיות, הנתבעים כלל לא היו מחויבים לתת לתובעים ארכה והזדמנות לתקן את ההפרות.
148. עם זאת, משפרסיליה איפשרה לתובעים לתקן את ההפרות בתוך פרקי הזמן הקבועים במכתבה מיום 6.5.19, אזי מובן כי היה עליה לאפשר להם לעשות כן, אך התובעים סבורים כי הופעתו של איתן מספר שעות לאחר שליחת המכתב בסניף והתנהלותו, עולה כדי ביטול שלא כדין של ההסכם, וכי הודעת ביטול ההסכם מיום 23.5.19 איננה אלא עלה תאנה שנועד לכסות על ביטול ההסכם שלא כדין על ידי איתן כבר ביום 6.5.19.
149. דעתי אינה כדעת התובעים. האמירה שלפיה לא יסופקו סחורות הייתה מוצדקת, לאור העובדה שהתובעים צברו חובות ע"ס עשרות אלפי שקלים בגין אי תשלום עבור הסחורות, וכפי שהיטיב איתן להסביר בחקירתו הנגדית: "כמו שחשמל אתה לא מקבל אם לא שילמת, כמו קו בזק אתה לא מקבל אם לא שילמה לבזק" (פרוט' 27.7.22, עמ' 35-34, ש' 32, 2-1). יתרה מכך, פרסיליה שלחה לרמי מכתב ביום 22.4.19 ובו כתבה שבשל חוב עבור סחורות, לא יסופקו סחורות החל מיום 1.5.19 ועל כן, כבר במועד קבלת מכתב זה, היה על התובעים להבין כי הם ניצבים בפני הפסקה אפשרית של הפעילות בסניף, ככל שלא יסדירו את התשלום.
150. זאת ועוד, מלבד העובדה שפרסיליה שלחה לרמי מכתב מסודר וקצבה לוחות זמנים לתיקון ההפרות, באופן המלמד כי איתן לא הגיע לסניף באותו היום כדי לבטל את ההסכם, הרי שגם יתר דבריו באותו מפגש טעון עם רמי, מעידים כי איתן לא ביטל את ההסכם.
151. ראשית, איתן שאל את רמי פעמיים האם הוא קיבל הודעה, והכוונה היא למכתב ההתראה שנשלח מוקדם יותר באותו היום (נספח 18 לתצהיר רמי, עמ' 230, ש' 4; ועמ' 234, ש' 21-19). שאלה זו מעידה כי איתן התכוון לפעול בהתאם לאמור במכתב, שהרי הוא ביקש לוודא שרמי קיבל אותו, ומכל מקום, הוא לא ציין בשום שלב כי המכתב אינו רלוונטי וכי ההסכם מבוטל. במכתב ההתראה גם לא נכתב כי ככל שההפרות לא יתוקנו בתוך פרקי הזמן הקבועים במכתב, אזי ההסכם יהיה בטל ומבוטל ללא צורך במשלוח הודעה נוספת ומכך עולה שהיה רצון אמיתי וכן מצד פרסיליה לאפשר לתובעים לתקן את הפרותיהם.
152. בנוסף, איתן שאל את רמי מתי בכוונתו לשלם את דמי השכירות למשכיר (נספח 8 לתצהיר רמי, עמ' 9, ש' 5-1), ואמר לרמי שאם אין לו כסף, אז שיסגור את העסק (נספח 18 לתצהיר רמי, עמ' 227, ש' 10). מדברים אלה עולה כי הברירה האם להמשיך להפעיל את העסק, הייתה בידיו של רמי: ככל שישלם ויתקן את ההפרות – ההתקשרות תימשך ומכתב ההתראה (שאינו מכתב ביטול) יהיה לא רלוונטי, וככל שלא יעשה כן – פרסיליה תבטל את ההסכם.
153. זאת ועוד, ידוע כי הסניף המשיך לפעול גם לאחר אירוע זה. כך, רז שרון (להלן: רז) שעבד בסניף והעיד מטעם התובעים, העיד כי: "[...] שאלתי אם לפתוח את הסניף, בנימה של חוסר אכפתיות אמר פתח" (פרוט' 23.5.22, עמ' 9, ש' 5-4); גם רמי הודה כי הסניף המשיך לפעול אחרי ביקורו של איתן בסניף וכשעומת עם העובדה שהמשיכו להיכנס לעסק כספים מחברת הסליקה, השיב: "מן הסתם אם העסק עובד נכנסים כספים" (פרוט' 23.5.22, עמ' 12, ש' 15-12).
154. זאת ועוד, ביום 14.5.19 וביום 16.5.19 שלח איתן מסרונים לרמי בנוגע להחלפת הטפלון בסניף, וכתב לו: "מה הבעיה להחליף טפלון?" וגם "אם לא תחליף טפלון לא תעבוד היום" (נספח 8 לתצהיר רמי, עמ' 80, ש' 2-1). בנוסף, מעדותו של רז במשטרה עולה כי בשלב מסוים, איתן הגיע לסניף, התעמת שוב עם רמי והחליף את הטפלון בעצמו (מוצג נ/1, עמ' 6, ש' 13-11). המשך הפעלת העסק ע"י רמי, מוכיחה כי גם לשיטתו, ההסכם לא בוטל ביום 6.5.19 ע"י איתן.
155. לפיכך, שוכנעתי כי איתן לא ביטל את ההסכם ביום 6.5.19, מהנימוקים שפורטו לעיל, ונימוקים אלה יפים גם לטענת התובעים שלפיה בהתנהלותו התוקפנית בסניף, הפר איתן את ההסכם. טענה זו היא בבחינת ניסיון להפוך את היוצרות. התנהלותו של איתן אינה תקינה (כפי שעוד יפורט) אולם אין לראות בה הפרה של ההסכם, אלא תגובה (גם אם לא מידתית) לסדרת ההפרות מצדו של רמי, בבחינת הגיעו מים עד נפש.
156. באשר לטענת התובעים שלפיה הנתבעים אינם רשאים להסתמך על הפרות שלא הופיעו במכתב ההתראה שנשלח לפני ביטול ההסכם, הרי שמדובר בטענה חסרת משמעות ממשית, משעה שהתובעים הפרו את ההסכם בשלוש הפרות יסודיות שצוינו במכתב מיום 6.5.19.
157. לפיכך, אני קובע כי פרסיליה ביטלה את ההסכם כדין, במכתבה מיום 23.5.19.
158. משזו מסקנתי, הרי שהתובעים אינם זכאים לסעדים שתבעו ושנועדו להעמידם במצב שבו היו אלמלא התקשרו בהסכם, ובכלל זה הם אינם זכאים לדמי הזיכיון ולדמי הפינוי ששילמו לנתבעים ולסכומים שהוצאו לטובת הקמת המבורגר-דיזינגוף ולטובת ליווי מקצועי לנטילת הלוואות לשם קיום העסקה. כמו כן, התובעים אינם זכאים לכספים ששילמו לטובת קבלת היתר ישיבה והיתר לילה בסניף, כמו גם לכספים שהושקעו לטובת רכישת ציוד וריהוט לסניף, כספים שהושקעו בבניית הסניף, וכן "עלויות נוספות שהוצאו לטובת הקמת הסניף ותפעולו".
159. בנוסף, סעיף 7 להסכם, שכותרתו "תוצאות סיום ההסכם", קובע כי "עם סיומו של הסכם זה, מכל סיבה שהיא, הזכיין מתחייב: [...] ", ובסעיף קטן 7.7 נכתב, בין היתר, כי: "למען הסר ספק, עם סיום הסכם הזיכיון בנסיבות דלעיל, לא יהיה זכאי הזכיין לכל החזר, דמי השתתפות, שיפוי או תשלום כלשהו, בכסף או בשווה כסף, במישרין או בעקיפין, בקשר עם סכומים שהושקעו על ידו ו/או מי מטעמו במסעדה, ולרבות אך לא רק, כל סכום שהושקע כאמור בהקמתה של המסעדה".
160. כלומר, מלבד העובדה שהתובעים הפרו את ההסכם בהפרות יסודיות ולכן אינם זכאים להחזר או פיצוי כלשהו, התובעים גם ויתרו, במסגרת ההסכם, על האפשרות לתבוע החזר, פיצוי או תשלום כלשהו בקשר עם סכומים שהושקעו בהקמתה או בהפעלתה של המסעדה.
161. התובעים גם אינם זכאים לקבל בחזרה את דמי הערבות הבנקאית שנתנו בקשר עם שכירת הנכס ושחולטו על ידי פרסיליה, ע"ס 60,000 ₪, וזאת על רקע חובותיהם ועל רקע העובדה שסעיף 18.1.4 להסכם הזיכיון הקובע כי הרשת רשאית לממש את הערבות הבנקאית, בכל מקרה שבו יפר הזכיין אחת מהתחייבויותיו.
162. גם אין ממש בטענת התובעים שלפיה יש לחייב את הנתבעים לשלם להם 275,000 ₪ עבור דמי השכירות ששולמו במשך כל תקופת ההסכם (כאשר סכום זה האמיר בסיכומי התובעים לכדי 554,000 ₪, ללא כל הסבר ובלי לתקן את כתב התביעה). התובעים עשו שימוש בנכס והפעילו את בו את המסעדה במשך מספר חודשים, עד שפרסיליה ביטלה את ההסכם כדין, בשל הפרותיהם היסודיות של התובעים. בנסיבות אלה, מובן כי התובעים אינם זכאים להחזר בגין דמי השכירות ששילמו במשך תקופה זו, כפי שאינם זכאים לסכומים אחרים שהושקעו בהפעלת הסניף, בהתאם לסעיף 7.7 להסכם הזיכיון.
163. כמו כן, גם אין מקום לתת צו עשה לחיוב הנתבעים להשיב לידי התובעים את כל הבטוחות, ערבויות וכו' שנמסרו להם, ולהורות להם להימנע מלעשות בהם שימוש, כפי שהתבקש (מה גם שהתובעים הצביעו באופן ספציפי רק על הבטוחה בדמות ערבות בנקאית ע"ס 60,000 ₪ שניתנה לנתבעים ושחולטה, ואין לתובעים זכות לקבלה בחזרה, כאמור).
164. זה המקום לציין כי בסיכומיהם, טענו התובעים כי יש לחייב את איתן באופן אישי בסכום התביעה, ביחד ולחוד עם פרסיליה. אלא שלנוכח תוצאת פסק הדין, שלפיה התובעים הם אלה שהפרו את ההסכם וכי לפרסיליה אין חבות כלשהי כלפיהם, אזי ממילא גם אין יסוד לחיובו של איתן, וזאת מלבד חיובו בפיצוי בגין לשון הרע ועגמת נפש בקשר עם אירוע התקיפה, כפי שיפורט להלן.
פיצויים בגין עגמת נפש, כאב וסבל ולשון הרע
165. הנה כי כן, רמי תבע 200,000 ₪ בגין עגמת נפש וכאב וסבל שלטענתו הוא חווה בגין אירוע התקיפה. בסיכומיו, טען רמי כי פיצויים אלה הם בבחינת "פיצויים עונשיים והרתעתיים, שאינם תלויים בנזק" הקשורים עם אותו אירוע שבו חווה אלימות מצדו של איתן, אשר גרמה לו לפחד ולחשוש לחייו והפכה אותו לשבר כלי. בנוסף, תבע רמי את איתן בעילה של לשון הרע, בקשר עם אותו אירוע, ועתר לחייבו בפיצוי ע"ס 150,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
166. יצוין כי רמי לא הגיש ראיה כלשהי בנוגע לטיפול רפואי שנזקק לו, חוות דעת וכדומה. מעיון בתמליל האירוע ובעדותו של רז במשטרה, עולה כי באירוע הנטען לא הופעלה אלימות פיזית כלפי רמי, אלא בעיקר אלימות מילולית, לרבות איומים. איתן גידף את רמי נמרצות ואיים לפגוע בו והשליך קציצות המבורגר קפואות על הרצפה (מוצג נ/1, נספח 18 לתצהיר רמי). רז (העד מטעמו של רמי) העיד כי רמי לא נפצע ושלא נגרם נזק למקום, אך ציין כי מאז המקרה, רמי השתנה, כי הוא בקושי מדבר וכי רמי אמר לו שהוא מעולם לא הושפל כך.
167. לאחר עיון, נחה דעתי כי הגעתו של איתן לסניף, התפרצותו פנימה תוך גידופים בוטים, הטחת האשמות ברמי שלפיה הוא "מתעלל בזקן" (הכוונה למשכיר) והטחת מזון ברצפה, היא אירוע שהיה בו כדי להשפיל ולבזות את רמי, לעשותו מטרה ללעג, בוז ושנאה, כמו גם לפגוע במשלח ידו, לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
168. הפסיקה הכירה באפשרות להכיר בגידופים ובקללות כלשון הרע, במקרים שבהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים. אני סבור כי מקרה זה מצדיק הכרה בגידופים הבוטים והתכופים שהטיח איתן ברמי, ככאלה העולים כדי לשון הרע, ואפרט.
169. ראשית, אני ער לכך שדבריו ומעשיו של איתן באותו אירוע לא נולדו בחלל ריק, אלא באו על רקע התנהלותו הבעייתית של רמי שקדמה לכך, וכפי שהעיד איתן: "[...] במקרה זה ההתנהלות הבריונית, ההתנהלות, חוסר משמעת לנהלים, זלזול במוניטין הרשת משווע, התעללות במשכיר חולה סרטן היתה גובלת בזלזול משווע. אני 25 שנה משלם שכירות שלי באותו יום, בזמן, לא איחרתי ביום, כנ"ל לספקים ולעובדים, יש לי שם טוב בשוק. המשכיר הזה, דרך חברים משותפים מכירים..." (פרוט' 27.7.22, עמ' 37, ש' 11-8).
170. עם זאת, התנהלותו של איתן לא הייתה ראויה. מדובר במחלוקות עסקיות ומסחריות שהדרך לפתור אותן היא משפטית, ואכן באותו היום שלחה פרסיליה לרמי מכתב התראה לפני ביטול ההסכם, ומצופה היה מאיתן לפעול בהתאם לאמור במכתב ששלחה פרסיליה, ולא להתפרץ לסניף, לגדף את רמי בצורה חריפה, לאיים עליו ולהטיח מזון ברצפה. מדובר בהתנהגות לא ראויה שיש לגנותה, ודומה כי גם רשויות אכיפת החוק סברו כי האירוע חמור דיו, משהוגש נגד איתן כתב אישום (גם אם לימים כתב האישום נמחק (פרוט' 27.7.22, עמ' 38, ש' 3)).
171. כמו כן, גם אם הדברים נאמרו "בעידנא דריתחא", כטענת איתן, ואכן ניכר כי איתן זעם על רמי באותו היום, אין הדבר מצדיק במקרה הנוכחי לעבור על כך לסדר היום. מדובר בהתפרצות של איתן לעסקו של רמי וכל האירוע, שבמסגרתו איים וגידף איתן את רמי ובכך השפיל אותו, נעשה לכל הפחות גם לעיני העובד רז, ולפי טענת רמי גם לעיני עוברי אורח ובעלי עסקים סמוכים; יצוין כי לטענת איתן, הדברים הוחלפו בגב הסניף ולא לעיני כל, אולם על כך ארחיב בהמשך.
172. כמו כן, טענת איתן שלפיה השיח הלא מכבד בין הצדדים הפך לנורמה, דינה להידחות. איתן הפנה למסרוני וואטסאפ שהוחלפו בינו לבין רמי כדי לבסס טענה זו, אולם מדובר במסרונים שהוחלפו ביניהם, באופן פרטי וללא מעורבות של צד שלישי כלשהו, וכידוע, לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק: "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות – (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע". במילים אחרות, אין דין דברים שפורסמו בפרהסיה, אשר עשויים להיחשב כלשון הרע, כדין דברים שהוחלפו באופן פרטי בין שני אנשים, אשר אינם עולים לפי החוק כדי לשון הרע.
173. לפיכך, לא עומדת לאיתן כל הגנה ביחס לגידופים, לקללות ולאיומים שהשמיע כלפי רמי.
174. אדון כעת בביטויים "איך אתה מתנהג לזקן", "אתה מתעלל בזקן" ו-"מוכר המבורגרים קפואים". ראשית, דין טענת איתן שלפיה הטענות ביחס לביטויים אלה מהוות הרחבת חזית, להידחות. מעיון בכתב התביעה עולה כי עילת התביעה בגין לשון הרע התייחסה לכל הפרסום, היינו לכל האירוע, כפי שתועד בתמליל שהוגש. הדבר נלמד מסעיפים 71-70 לכתב התביעה אשר עסקו בעילה של לשון הרע ושלא התייחסו לאמירה ספציפית כזו או אחרת מתוך הפרסום.
175. ודוק: בסעיף 22 לכתב התביעה הובא ציטוט חלקי מתוך הקלטת האירוע, כחלק מתיאור השתלשלות האירועים העובדתית בתיק, ולא כחלק מתיאור עילת התביעה בגין לשון הרע, אולם כך או אחרת, בסעיף העוקב – סעיף 23 לכתב התביעה, התייחסו התובעים מפורשות גם לאמירות בדבר אי תשלום דמי השכירות ומכירת ההמבורגרים הקפואים: "כל זאת כאשר בפיו של טרבלוס טענות חסרות בסיס [...] ולפיה המבורגר דיזינגוף לא שילמה למשכיר (הבעלים של הנכס סומבול) דמי שכירות לחודש מאי 2019 או כאילו מר כהן לא התכוון לשלם לו דמי שכירות או כי מר כהן מוכר בסניף 'המבורגרים קפואים'". לפיכך, הטענה בדבר הרחבת חזית, נדחית.
176. עם זאת, סבורני כי עומדת לאיתן ביחס לאמירות אלה הגנת האמת הפרסום, כפי שטען. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". כלומר, לשם תחולתה של ההגנה, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: הדבר שפורסם היה אמת; והיה בפרסום ענין ציבורי.
177. בכל הנוגע לאמירה שלפיה רמי "מוכר המבורגרים קפואים", כבר קבעתי כי טענה זו אמת היא, ואני סבור שמתקיים גם יסוד העניין הציבורי, שכן לציבור היה עניין לדעת שבסניף הרשת, המתיימר למכור המבורגרים מבשר טרי בלבד, נמכרות מעת לעת קציצות המבורגר קפואות (וכי הדבר אינו מקובל על בעלי הרשת).
178. הגנת האמת בפרסום חלה גם על הפרסומים "איך אתה מתנהג לזקן", ו-"אתה מתעלל בזקן". הוכח כי רמי נהג לעכב תשלומים למשכיר, שהיה אדם מבוגר וחולה, ולכן, מובן כי רכיב האמת מתקיים ביחס לאמירה "איך אתה מתנהג לזקן", ולדידי גם ביחס לאמירה "אתה מתעלל בזקן", שהיא אמנם אמירה חמורה יותר, אולם הוכח, כאמור, כי רמי נהג לעכב תשלומים למשכיר, שהיה זקן וחולה מאוד, באמתלות ובתרגילים, כדוגמת התרגיל בדמות מסירת שיק למוטב בלבד. בנוסף, כזכור, בנו של המשכיר כתב לאיתן כי הגיעו לנכס מההוצאה לפועל (נספח 7 לתצהיר איתן). איתן התקומם לנוכח מעשיו של רמי ותיאר אותה כהתעללות בזקן ותיאור זה אינו בלתי סביר, לנוכח התנהלותו הקלוקלת של רמי כלפי המשכיר.
179. כמו כן, אני סבור כי יסוד העניין הציבורי מתקיים גם ביחס לפרסומים אלה. בבחינת שאלת קיומו של אינטרס ציבורי, על בית המשפט לשקול את האינטרס של הפרט במניעת פרסום מידע פוגעני אך נכון על אודותיו, לבין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. משקלם של האינטרסים המתנגשים ישתנה בין פרסום אחד למשנהו. ככל שעובדות האמת נוגעות יותר לענייניו האינטימיים של הפרט, כך מתחזקת זכותו של הפרט למנוע את פרסומם, ולהיפך; ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את פרסומם, וזכות זו קטנה במיוחד כאשר המעשים בהם מדובר כוללים פגיעה בזולת (ר' בספרו של המלומד א' שנהר, "דיני לשון הרע", בעמ' 227).
180. במקרה זה, אין מדובר בעניינים אישיים ואינטימיים של רמי, אלא מדובר בנושא שעניינו התקשרות מסחרית ועסקית, ולכן לא קיים אינטרס מוגבר לרמי למנוע את פרסומו. כמו כן, זכותו למנוע את הפרסום קטנה במיוחד משהמעשים כוללים פגיעה בזולת, כלומר, פגיעה במשכיר שהיה זקן וחולה מאוד. לפיכך, משמתקיימים שני יסודות ההגנה, אזי הגנת האמת בפרסום חלה גם על ביטויים אלה.
181. ועתה לשאלת הפיצוי בגין הגידופים שלגביהם קבעתי כי אין הגנה. סכום הפיצוי נגזר ממשתנים שונים ובהם חומרת הפרסום, נסיבות הפרסום, תפוצת הפרסום וכיוצא באלה, אולם כאשר מדובר בגידופים וקללות, הפיצוי מלכתחילה הוא במשורה, מסיבות מובנות.
182. בין השיקולים לחומרא שנלקחו בחשבון לצורך קביעת שיעור הפיצוי, נלקח בחשבון האופן שבו נאמרו הדברים, היינו האגרסיביות והתוקפנות שבהן נקט איתן, כאשר גם שב וחזר על הגידופים ללא רחם, והפריח איומים, כשהוא עושה כן בתוך בית העסק שהפעיל רמי, תוך פגיעה בכבודו.
183. מנגד, נלקחה בחשבון העובדה שהדברים שנאמרו אינם מן החמורים, שהרי מדובר בגידופים וקללות וסביר להניח שמי ששמע את הדברים, הבין כי מדובר בקללה, להבדיל מהטחת עובדות שקריות שלרוב היא פוגענית יותר, בשל כך שהיא מייחסת לנפגע התנהגויות או מעשים שליליים ומציגה אותו באור שלילי בשל כך, והדברים ברורים.
184. בנוסף, היקף הפרסום היה נמוך. כאמור, הצדדים אינם חלוקים ביניהם כי רז נכח באירוע, אך חלוקים האם אנשים נוספים היו עדים לאירוע, כאשר לטענת רמי, עוברי אורח ובעלי עסקים סמוכים היו עדים לדברים הקשים שהטיח איתן ברמי, בעוד שלטענת איתן, הדברים נאמרו בגב הסניף וכי רמי עצמו הודה כי רק הוא ורז נכחו בסניף באותו בוקר.
185. רמי אכן העיד כי "[...] אך אחד לא היה באותו בוקר חוץ ממני ומרז" (פרוט' 23.5.22, עמ' 17, ש' 2), אולם הדברים נאמרו במענה לשאלה האם רמי פנה לעובדים נוספים שיעידו, ולא לשאלה מי נכח בסניף באותו אירוע. כלומר, את תשובתו של רמי ניתן לפרש גם ככזו שלפיה רמי ורז היו העובדים היחידים שנכחו בסניף באותו בוקר, אך אין פירוש הדבר כי לא נכחו בסניף אנשים נוספים או כי עוברי אורח או כי בעלי עסקים סמוכים לא שמעו את הדברים. מכל מקום, הטענה שלפיה אנשים נוספים, זולת רז, היו עדים לאירוע היא טענה שטען רמי ועליו מוטל הנטל להוכיחה, אולם רמי לא הוכיח את טענתו זו, משלא זימן למתן עדות מי מבעלי העסקים הסמוכים (שיש לשער שניתן לאתרם יותר בקלות, להבדיל מעוברי אורח או סועדים אקראיים שהיו, ככל שהיו, במסעדה).
186. לפיכך, מדובר בפרסום בעל היקף נמוך ביותר, אשר הוכח כי הגיע לאזניו של אדם אחד (רז), ואין מדובר בפרסום שנעשה, לדוגמה, לתפוצת אלפים, רבבות או מאות אלפים (למשל באמצעי התקשורת, ברשתות החברתיות וכיוצא באלה).
187. כמו כן, הנסיבות שבהן נעשה הפרסום, היינו התנהלותו הקלוקלת של רמי, שהכעיסה בצדק את איתן, נלקחה בחשבון כשיקול לקולא בנוגע לשיעור הפיצוי.
188. לאור כל האמור, מצאתי לנכון להעמיד את סכום הפיצוי שעל איתן לשלם לרמי בקשר עם אירוע זה על 7,500 ₪.
התביעה שכנגד
189. אדון להלן בתביעה שכנגד שהגישה פרסיליה נגד המבורגר-דיזינגוף, ע"ס 694,509 ₪.
חוב ע"ס 21,294 ₪ בגין סחורות שסופקו לסניף
190. כאמור, פרסיליה טענה כי המבורגר-דיזינגוף צברה חוב בגין סחורות ע"ס 36,294 ₪, וכי לאחר שהתובעים שילמו 15,000 ₪ על חשבון החוב, נותר חוב בסכום ע"ס 21,294 ₪.
191. כפי שפורט בהרחבה לעיל, סעיף 11.1.6 להסכם הזיכיון מטיל חובה מפורשת על המבורגר-דיזינגוף לשאת בעלויות התשלומים לספקים ("... כן מתחייב הזכיין לשלם לספקים בגין סחורה שהתקבלה במסעדה במועד התשלום הקבוע לכך. מובהר כי הפרת סעיף זה על ידי הזכיין מהווה עילה לשלילת הזיכיון ונחשבת להפרה יסודית של ההסכם" (ההדגשה במקור – י"ד).
192. כמו כן, כפי שפורט בהרחבה בסעיפים 99-78 לעיל, גובה החוב הוכח באמצעות המכתב ששלחה פרסיליה ביום 22.4.19, כרטסת הנהלת החשבונות של המבורגר-דיזינגוף אצל פרסיליה, הדוחות הלוגיסטיים שהפיקה פרסיליה ועדויותיהם המהימנות של איתן ואמנון. טענות התובעים בהקשר זה נדחו (למשל, הטענה בדבר עירוב בין חובות סניף דיזינגוף וסניף אבן-גבירול, אי קבילות הדוחות הלוגיסטיים וכיוצא באלה).
193. לפיכך, משהוכחה החבות של המבורגר-דיזינגוף לשלם את החוב וכן הוכח שיעור החוב, דין רכיב זה של התביעה שכנגד להתקבל, ועל המבורגר-דיזינגוף לשלם לפרסיליה את סכום החוב עבור הסחורות ע"ס 21,294 ₪, וכך אני מורה.
חוב ע"ס 27,495 ₪ בגין דמי השכירות עבור חודש מאי 2019
194. אין חולק כי החובה לשלם את דמי השכירות למשכיר, הייתה מוטלת על המבורגר-דיזינגוף, מכח סעיף 9 להסכם הזיכיון, על תת-סעיפיו, אשר ייבא את הוראות הסכם השכירות שנכרת בין פרסיליה והמשכיר, והחיל אותן על המבורגר-דיזינגוף, ובכלל זה את הוראת סעיף 6.4 להסכם השכירות, העוסקת בתשלום דמי השכירות למשכיר.
195. גם אין חולק כי פרסיליה שילמה למשכיר את דמי השכירות של הנכס שבו הופעלה המסעדה, עבור חודש מאי 2019 (השיק שנמסר למשכיר צורף כנספח 18 לתצהיר אמנון), שהרי רמי ניסה להתחמק או לעכב את תשלום דמי השכירות עבור אותו חודש, באמצעות מסירת שיק "למוטב בלבד" למשכיר, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
196. לפיכך, משהוכחה חבות המבורגר-דיזינגוף לשאת בעלות דמי השכירות עבור הנכס, וכן הוכח שיעור החוב וכן שפרסיליה נשאה בעלות זו במקום המבורגר-דיזינגוף, אזי על המבורגר-דיזינגוף לשלם לפרסיליה את סכום החוב בגין תשלום דמי השכירות עבור חודש מאי 2019, ע"ס 27,495 ₪, וכך אני מורה.
חוב ע"ס 51,586 ₪ בגין אי תשלום דמי ניהול; וחוב ע"ס 11,096 ₪ בגין אי תשלום דמי שיווק ופרסום
197. לטענת פרסיליה, יש לחייב את המבורגר-דיזינגוף לשלם לה דמי ניהול בסכום ע"ס 51,586 ₪, בהתאם להוראת סעיף 8.2.1 להסכם הזיכיון, הקובעת כי הרשת זכאית לקבל מהזכיין דמי ניהול; בנוסף טענה פרסיליה כי יש לחייב את המבורגר-דיזינגוף לשלם לה דמי שיווק ופרסום, בסכום ע"ס 11,096 ₪, בהתאם להוראת סעיף 14.1 להסכם הזיכיון, הקובעת כי הזכיין ישלם לרשת דמי שיווק ופרסום, בסכום השווה ל-1% מהמחזור החודשי.
198. לטענת פרסיליה, המבורגר-דיזינגוף מעולם לא שילמה את דמי הניהול ואת דמי השיווק והפרסום, וכי אין לקבל את טענתה שלפיה הוסכם בין הצדדים כי לא ישולמו דמי ניהול ודמי השיווק והפרסום כלל, שכן מדובר בטענה בעלמא, שאינה מפרטת מול מי הושגה אותה הסכמה, מתי הושגה וכיוצא באלה.
199. עוד טענה פרסיליה כי הסכמה נטענת זו מעולם לא הועלתה על הכתב וכי נקבע מפורשות בסעיף 26.2 להסכם הזיכיון כי כל הסכמה בין הצדדים תהיה בת-תוקף רק אם תעלה על הכתב ותיחתם על ידי הצדדים. בנוסף טענה פרסיליה כי איתן ואמנון העידו שמעולם לא ויתרו על דמי הניהול, וכן הוכח שנעשו שלל פעולות שיווק ביחס לרשת ולסניף דיזינגוף בפרט.
200. מנגד, טענה המבורגר-דיזינגוף כי הרשת מעולם לא דרשה ולא גבתה את דמי הניהול או את דמי השיווק והפרסום, אלא רק במסגרת ההתדיינות דנא, וכי הדבר עולה כדי חוסר תום לב. לטענתה, פרסיליה מעולם לא שלחה התראה כלשהי בקשר לכך, ואף לא ראתה בכך משום הפרה, ולראיה – טענות אלה לא קיבלו ביטוי במכתבה של פרסיליה מיום 6.5.19 או בכלל. לכן, לשיטת המבורגר-דיזינגוף, בכל הנוגע לתשלום דמי ניהול ודמי שיווק ופרסום, הצדדים שינו את ההסכם בהתנהגות, ועל כן, אין לחייב את המבורגר-דיזינגוף בתשלום סכומים אלה.
201. בנוסף טענה המבורגר-דיזינגוף כי אי תשלום הסכומים הנ"ל אינו עולה כדי הפרה של ההסכם, וגם אילו היה מדובר בהפרה, אזי פרסיליה זנחה ומחלה עליה, ולכן היא אינה זכאית לתשלום.
202. לאחר עיון, נחה דעתי כי דין התביעה שכנגד, בכל הנוגע לתשלום דמי הניהול ודמי השיווק והפרסום, להידחות.
203. בכל הנוגע לדמי הניהול, סעיף 8.2 להסכם הזיכיון קובע את הדברים הבאים: "בנוסף על הסכום האמור בסעיף 8.1. לעיל, תהיה זכאית 110 לקבל מהזכיין לענין כל חודש קלנדארי במהלך תקופת הזיכיון אחוז מסוים מהמחזור החודשי, בהתאם לגובה המחזור החודשי, כמפורט להלן: 8.2.1. בגין מחזור חודשי של עד 120,000 ₪ - 3,500 ₪ עבור דמי ניהול כללים של 110; 8.2.2. בגין חודש שבו המחזור החודשי עלה על 120,000 ₪ אך לא עלה על 500,000 ₪ - סך השווה ל-5% מהמחזור החודשי; 8.2.3. בגין חודש שבו המחזור החודשי עלה על 500,000 ₪ - סך השווה ל-5.5% מהמחזור החודשי". יצוין כי פרסיליה הפנתה לסעיף 8.2.1 כסעיף הרלוונטי שממנו גזרה את החישוב עבור דמי הניהול (היינו מחזור חודשי של עד 120,000 ₪).
204. בכל הנוגע לדמי השיווק והפרסום, סעיף 14.1. להסכם הזיכיון קובע את הדברים הבאים: "הזכיין ייהנה משירותי קידום מכירות רשתיים במסגרת תכנית הפרסום וקידום המכירות של הרשת ומוצריה. שירותים אלה יסופקו על ידי 110, בהיקף ובאופן שייקבעו על פי שיקול דעתה הבלעדי של 110 (באחת או יותר ממדיות השיווק והפרסום, כדוגמת קמפיין שלטי חוצות, שלטי טלוויזיה, פרסום באמצעות רשת האינטרנט, פרסום ברדיו וכו'). כשהשתתפות בעלות השירותים הרשתיים האמורים, ישלם הזכיין ל-110 במהלך תקופת הזיכיון, סכום השווה ל-1% (אחוז אחד) מהמחזור החודשי (סך הפדיון החודשי "ברוטו", למעט מע"מ) ('דמי שיווק ופרסום רשתיים'). דמי השיווק והפרסום הרשתיים ישולמו בגין כל חודש כאמור, בתנאי תשלום של "שוטף+30", אלא אם ייקבע אחרת בכתב בין הצדדים. מובהר כי דמי השיווק והפרסום הרשתיים ישולמו על ידי הזכיין בכל מקרה, כנגד חשבונית, וללא קשר לגובה הפדיון".
205. כלומר, בהסכם הזיכיון אכן נקבעה חובת תשלום של הזכיין כלפי הרשת בגין דמי ניהול ודמי שיווק ופרסום, כמפורט לעיל, אלא שכאמור, לטענת המבורגר-דיזינגוף, הוסכם בין הצדדים כי אלה לא ישולמו ואילו פרסיליה מכחישה סיכום כאמור. בהקשר זה, כאשר נשאל אמנון האם הרשת דרשה מרמי דמי ניהול החל מהיום שבו נחתם הסכם הזיכיון, השיב: "בתחילת הדרך לא", וכאשר נשאל האם גם דמי שיווק ופרסום לא נדרשו מרמי, השיב: "התנהלות כזאת פנימית, מה שנקרא, נותנים אוויר" (פרוט' 27.7.22, עמ' 29, ש' 22-19).
206. כמו כן, כאשר נשאל איתן האם הרשת אי פעם דרשה מהתובעים דמי ניהול, השיב: "אף פעם לא ויתרנו", וגם "אנו מחליטים מתי לבקש דמי ניהול, אנו לא רוצים להכביד על הזכיין, אנו לא רוצים להוסיף נטל לפני שהסניף התרומם, שילוט, דמי שיווק" (פרוט' 27.7.22, עמ' 37, ש' 5-1).
207. במילים אחרות, עדיה של פרסיליה הודו כי הרשת בחרה שלא לגבות מהתובעים דמי ניהול ודמי שיווק ופרסום בתחילת הדרך, כדי לא להכביד על רמי ולתת לעסק להתרומם. כמו כן, אין כל אינדיקציה לכך שהרשת דרשה מרמי דמי ניהול ודמי שיווק גם בשלב מאוחר יותר ולמעשה, הרשת מעולם לא דרשה מרמי לשלם דמי ניהול ודמי שיווק ופרסום במהלך חיי העסק, אלא רק בגדרי התדיינות זו, במענה לתביעה שהגישו התובעים.
208. בנסיבות אלה, אני סבור כי אין לחייב את התובעים לשלם את דמי הניהול והשיווק, שהרי אם הנתבעים קיבלו החלטה מודעת שלא לגבות את הסכומים הללו בזמן אמת ולא גבו אותם במהלך כל חיי החוזה, אזי מובן כי הם אינם רשאים לתבוע אותם בדיעבד. נושא תשלום דמי הניהול ודמי השיווק והפרסום גם לא נזכר במכתב ההתראה ששלחה הרשת ביום 6.5.19 או בכלל, ולא בכדי, משום שהרשת ידעה כי התובעים מעולם לא התבקשו לשלמם, ולכן גם אין מדובר בהפרה של ההתחייבות החוזית לשלם דמי ניהול ודמי שיווק.
209. מלבד האמור, פרסיליה אף לא הוכיחה את הסכומים שנתבעו בגדרי ראשי נזק אלה, משום שלא הוכח מה היה המחזור של העסק, שממנו נגזר שיעור דמי הניהול ודמי השיווק.
פיצוי מוסכם ע"ס 400,000 ₪
210. לטענת פרסיליה, לפי סעיף 23.1 להסכם הזיכיון, כל הפרה יסודית של הוראה בהסכם מקנה לרשת זכות לפיצוי של 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק, וזאת נוסף על כל סעד אחר לפי הדין או ההסכם. לשיטתה, המבורגר-דיזינגוף הפרה את ההסכם לפחות בארבע ההפרות היסודיות הבאות: א. אי תשלום דמי השכירות; ב. אי תשלום חשבונות ומיסים לרשויות; ג. אי תשלום החוב בגין הסחורות; ד. הפרת ספר הנהלים. בנוסף טענה פרסיליה כי סכום הפיצוי המוסכם שנקבע נעשה ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש.
211. מנגד, טענה המבורגר-דיזינגוף, בין היתר, כי פרסיליה אינה זכאית לפיצוי מוסכם, משום שהיא זו שהפרה את ההסכם; כי סעיף 23.1 להסכם הזיכיון העוסק בחובת תשלום פיצוי מוסכם עולה כדי תניה גורפת, שאינה מבחינה בין הפרה קלה לחמורה; כי ההפרות שעליהן מסתמכת פרסיליה ככאלה המצדיקות פסיקת פיצוי מוסכם, לא הוגדרו בהסכם הזיכיון כהפרות יסודיות, ולכן היא רשאית לתבוע רק את נזקה הממשי; כי פרסיליה תבעה את נזקה הממשי ולכן אינה רשאית לקבל בנוסף דמי פיצוי מוסכם, שהרי אז יהא הדבר בבחינת כפל פיצוי; כי ההסכם אינו מאפשר לפרסיליה לתבוע פיצויים מוסכמים במצטבר; כי פרסיליה לא שילמה למשכיר דמי פיצוי מוסכם ולכן אין מקום לחייב את המבורגר-דיזינגוף לשלם דמי פיצוי מוסכם לפרסיליה; וכי פרסיליה לא פירטה איזו הפרה של ספר הנהלים בוצעה ומזכה אותה בדמי הפיצוי המוסכם, כביכול.
212. בנוסף טענה המבורגר-דיזינגוף כי מכל מקום, דמי הפיצוי המוסכם נקבעו ללא יחס סביר לנזק הצפוי בעת כריתת החוזה, ולראיה, שיעור הנזק הממשי שתבעה פרסיליה הנמוך משמעותית משיעור הפיצוי המוסכם, ביחס לכל אחת מההפרות הנטענות. לכן, לטענת המבורגר-דיזינגוף, ככל שתתקבלנה טענות פרסיליה, יש להפחית את סכום הפיצוי באופן משמעותי, בשים לב לכך שפרסיליה כבר חילטה שלא כדין 60,000 ₪, וכי גם סכום זה גבוה מהנזקים הממשיים, כביכול, שפרסיליה תבעה, ועולה כדי עשיית עושר ולא במשפט.
213. לאחר עיון, דין התביעה שכנגד, בכל הנוגע לפסיקת פיצוי מוסכם, להתקבל באופן חלקי.
214. ראשית, אין ממש בטענת המבורגר-דיזינגוף שלפיה פרסיליה היא זו שהפרה את ההסכם, ולכן נשללת זכותה לתבוע את הפיצוי המוסכם, והכל כפי שפורט בהרחבה לעיל. גם אין ממש בטענת המבורגר-דיזינגוף שלפיה סעיף 23.1 להסכם הזיכיון העוסק בתשלום פיצוי מוסכם הוא בבחינת תניה גורפת שאינה מבחינה בין הפרה קלה לחמורה. סעיף 23.1 להסכם הזיכיון קובע כי הזכיין מתחייב לשלם פיצוי מוסכם רק בגין הפרות יסודיות של ההסכם ולא בגין כל הפרה שהיא, ואילו מעיון בהסכם עולה כי ההסכם לא נוסח באופן גורף, היינו לא נוסח באופן כזה שכל ההוראות, או מרביתן, הוגדרו ככאלה שהפרתן תיחשב כהפרה יסודית של ההסכם.
215. כמו כן, ההפרות שמהן מבקשת פרסיליה להיבנות לצורך קבלת פיצוי מוסכם, הן הפרות יסודיות הן מבחינת הסכם הזיכיון והן מבחינת הדין.
216. באשר להפרה בגין אי תשלום חוב הסחורות, מדובר בהפרה יסודית לפי סעיף 8.5 וסעיף 11.1.6 להסכם הזיכיון, כפי שפורט בהרחבה לעיל. ודוק: המבורגר-דיזינגוף טענה כי סעיף 8.5 עוסק באי תשלום דמי זיכיון ע"ס 120,000 ₪ (שלא נטען שלא שולמו לפרסיליה), בדמי ניהול ובדמי שיווק, אולם אינו עוסק בנושא תשלום בגין סחורות.
217. דין הטענה להידחות. סעיף 8.5 קובע כי "כל איחור באיזה מהתשלומים המפורטים בהסכם זה של מעל 14 (ארבעה עשר) ימים (ובכלל זה, גם העדר יכולת פירעון המחאה בתוך 14 יום ממועד פירעונה) ייחשב כהפרה יסודית של ההסכם..." (ההדגשה שלי – י"ד). הגם שמיקומו "הגיאוגרפי" של סעיף 8.5 הוא תחת פרק 8 העוסק בתשלום דמי הזיכיון, דמי הניהול ודמי השיווק והפרסום, לא ניתן להתעלם מלשונו הברורה של הסעיף הקובעת כי כל איחור באיזה מהתשלומים המפורטים "בהסכם זה", ייחשב כהפרה יסודית של ההסכם, להבדיל, למשל, מהביטויים "בפרק זה" או "בסעיף זה" שניתן היה לכתוב, אילו הכוונה הייתה רק לתשלומים המופיעים בפרק 8. במילים אחרות, מדובר בסעיף החל על איחור בכל התשלומים המפורטים בהסכם הזיכיון ולא רק בתשלומים המופיעים תחת סעיף 8.
218. באשר להפרה בדמות אי תשלום דמי השכירות, מדובר בהפרה יסודית לפי סעיפים 6.2.5 וסעיף 9.3 להסכם הזיכיון וכן סעיף 6.4 להסכם השכירות (כזכור, בסעיף 14.2 להסכם השכירות, נקבע כי סעיף 6 להסכם השכירות הוא סעיף שהפרתו תיחשב כהפרה יסודית), כפי שפורט בהרחבה לעיל, ואין צורך לחזור על הדברים.
219. באשר להפרה בדמות אי תשלום מיסים וחיובים לרשויות, מדובר בהפרה של סעיף 7.1 להסכם השכירות, אשר גם לגביו קובע סעיף 14.2 להסכם השכירות כי הפרתו תיחשב כהפרה יסודית של הסכם השכירות. בלי לגרוע מכך, גם סעיף 9.5 להסכם הזיכיון עוסק בנושא זה וקובע את חובתו של הזכיין לשאת בכל התשלומים החלים על השוכר על פי הסכם השכירות בקשר עם הנכס, לרבות ארנונה, מים, חשמל וכו'. ודוק: העובדה שלא צוין לצד סעיף 9.5 כי הפרתו תיחשב כהפרה יסודית של הסכם הזיכיון היא חסרת חשיבות בנסיבות העניין, משעה שהסכם הזיכיון מחיל על הזכיין את הוראות הסכם השכירות, שבו נקבע כי הפרת החובה לשלם את המיסים לרשויות, כמפורט לעיל, עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם.
220. כמו כן, כזכור, סעיף 6.2.5 להסכם הזיכיון, קובע כי הרשת תהיה זכאית להביא את הסכם הזיכיון לידי סיום, באופן מיידי, בכל עת, לרבות במקרה שבו הזכיין יפר את חובותיו בקשר עם הנכס. מובן כי אי תשלום המיסים והתשלומים השוטפים לרשויות, עולה כדי הפרה של התחייבויות הזכיין בקשר עם הנכס.
221. באשר להפרה בדמות הפרת ספר הנהלים, מדובר בהפרה יסודית לפי סעיפים 11.1.2 להסכם הזיכיון ושל ההוראה המופיעה בספר הנהלים, המורה למכור בשר טרי, כמפורט לעיל. גם סעיף 6.2.2 להסכם הזיכיון קובע, בין היתר, כי הרשת תהיה זכאית לסיים את ההתקשרות, באופן מיידי, בכל עת, לרבות במקרה שבו הזכיין הפעיל את המסעדה בניגוד לספר הנהלים, ולא תיקן את ההפרה בתוך שבעה ימים ממועד קבלת מכתב התראה בנושא.
222. לפיכך, אין ממש בטענת המבורגר-דיזינגוף שלפיה ההפרות שמהן מבקשת פרסיליה להיבנות לטובת קבלת פיצוי מוסכם, כלל לא הוגדרו כהפרות יסודיות בהסכם. ודוק: פרסיליה לא הפנתה בסיכומיה למלוא הסעיפים הנ"ל, אולם בית המשפט מוסמך, שעה שהסכם הזיכיון מונח לפניו ומהווה חלק בלתי נפרד מכתבי הטענות והראיות, לבסס את מסקנותיו המשפטיות על האמור בהסכם, ככל שהמסקנות עולות מן החומר הקיים, גם אם צד להתדיינות לא הצביע ברחל בתך הקטנה על סעיף כזה או אחר.
223. יתרה מכך, ההפרות הנ"ל עולות כדי הפרה יסודית של ההסכם גם על פי הדין. הפרה יסודית מוגדרת בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 כ- "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". מובן כי פרסיליה לא הייתה מתקשרת בהסכם עם התובעים אילו ידעה כי הם לא ישלמו בעד הסחורות שיסופקו להם, יפגרו בתשלומי דמי השכירות, לא ישלמו את המיסים הכרוכים בשימוש בנכס וימכרו המבורגרים מקציצות שהוקפאו.
224. בנוסף, המבורגר-דיזינגוף טענה כי ההסכם איננו מאפשר לפרסיליה לתבוע פיצויים מוסכמים באופן מצטבר. ככל שכוונתה הייתה כי לא ניתן לתבוע דמי פיצוי מוסכם עבור מספר הפרות יסודיות, אזי דין הטענה להידחות, היות שסעיף 23.1 להסכם הזיכיון, קובע מפורשות כי: "מבלי לגרוע מכל סעד אחר העומד ל-110 על פי כל דין או הסכם, הזכיין מתחייב לשלם ל-110, גם ללא הוכחת נזק, סכום של 100,000 (מאה אלף) ₪ בגין כל הפרה יסודית של איזו מהוראות הסכם זה. [...]" (ההדגשה שלי – י"ד). כלומר, פרסיליה רשאית לתבוע דמי פיצוי מוסכם ע"ס 100,000 ₪ עבור כל הפרה יסודית של ההסכם.
225. לעומת זאת, ככל שהכוונה במילה "במצטבר" היא הגשת תביעה בגין דמי הפיצוי המוסכם ובגין הנזק הממשי במצטבר, אזי הדין עם המבורגר-דיזינגוף. פרסיליה תבעה הן את דמי הפיצוי המוסכם והן את נזקה הממשי הנטען, משום שלטענתה, סעיף 23.1 להסכם קובע כי חובת התשלום של הפיצוי המוסכם היא "מבלי לגרוע מכל סעד אחר העומד ל-110 על פי כל דין או הסכם", אולם מסקנתה שגויה; פרסיליה איננה זכאית לקבל הן את הנזק הממשי שנגרם לה ובנוסף דמי פיצוי מוסכם, שהרי מדובר בכפל פיצוי.
226. לפיכך, נשאלת השאלה מהו סכום הפיצוי שלו זכאית פרסיליה – האם מדובר בדמי הפיצוי המוסכם או בנזק הממשי שתבעה? לאחר עיון, נחה דעתי כי בכל הנוגע להפרות בדמות אי תשלום בגין סחורות, אי תשלום דמי השכירות ואי תשלום החשבונות והמיסים החלים על הנכס – פרסיליה זכאית לפיצוי בגובה הנזק הממשי שנגרם לה, וכאמור, לפיצוי זה בלבד.
227. פרסיליה הוכיחה את הנזק הממשי שנגרם לה בעטיין של ההפרות היסודיות הנ"ל, בכך שהציגה ראיות בדמות חשבוניות, תכתובות ועדויות מהימנות. הוכחת הנזק הממשי עומדת בסתירה לתביעה לקבלת פיצוי מוסכם, שעניינה פיצוי ללא הוכחת נזק, והרי פרסיליה פעלה כדי להוכיח את נזקה, ואף הוכיחה אותו בפועל. יתרה מכך, פרסיליה לא טענה בכתב התביעה שכנגד כי היא עותרת לקבל את דמי הפיצוי המוסכם, וכי רק ככל שתידחה תביעתה בגין ראש נזק זה, אזי היא תובעת כסעד חלופי את הנזק הממשי שנגרם לה. פרסיליה תבעה גם את הפיצוי המוסכם וגם את הנזק בפועל, ללא קביעת קדימות בין השניים.
228. בנסיבות אלה, אני סבור שיש לפסוק לטובת פרסיליה את הנזקים שנגרמו לה בפועל בעטיין של שלוש ההפרות היסודיות הנ"ל, ושהוכחו כדבעי, משום שפסיקת הפיצוי המוסכם, תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין. גם פסיקת פיצוי מוסכם לטובת פרסיליה בגין אי תשלום דמי השכירות עבור חודש מאי 2019, כאשר פרסיליה עצמה לא נדרשה לשלם לבעל הנכס דמי פיצוי מוסכם בשל הפרת הסכם השכירות, אינה צודקת בנסיבות העניין.
229. באשר להפרה הרביעית, בדמות מכירת קציצות המבורגר קפואות בניגוד לאמור בספר הנהלים, פרסיליה לא תבעה (וממילא לא הוכיחה) את שיעור הנזק הממשי שנגרם לה, ותביעתה בהקשר זה מסתמכת על הפיצוי המוסכם בלבד, ע"ס 100,000 ₪.
230. הנה כי כן, משעה שהוכח כי המבורגר-דיזינגוף הפרה את ההסכם בכך שמכרה קציצות המבורגר קפואות, בניגוד לאמור בספר הנהלים, וכי הפרה זו עולה כדי הפרה יסודית של הסכם הזיכיון, אזי פרסיליה זכאית לפיצוי מוסכם, בהתאם לסעיף 23.1 להסכם הזיכיון.
231. עם זאת, אני סבור כי סכום הפיצוי המוסכם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה. במה דברים אמורים?
232. ראשית, סעיף 11.1 להסכם הזיכיון קובע כי הזכיין מתחייב לנהל ולהפעיל את המסעדה באופן שוטף ודקדקני על פי שיטת העבודה של 110 כמפורט בספר הנהלים, וכי הפרה של ספר הנהלים מהווה עילה לשלילת הזיכיון ומהווה הפרה יסודית של הסכם הזיכיון.
233. ספר הנהלים נושא 74 עמודים ומאות הוראות בנושאים שונים. כך לדוגמה, בספר הנהלים קיימות הוראות בנושא פתיחת המשמרת, עבודה שוטפת בעמדת הגריל, ניקיונות, השלמות מלאי, זמני משמרות, שירות לקוחות, טיפול בתלונות, ניהול עובדים ועוד.
234. מובן כי לא כל ההוראות, מבין מאות ההוראות המופיעות בספר הנהלים, שקולות אחת לשניה מבחינת חשיבותן, ולכן ספק אם הקביעה הגורפת שלפיה הפרת כל הוראה שהיא המופיעה בספר הנהלים, מצדיקה פסיקת פיצוי מוסכם ע"ס 100,000 ₪, אם בכלל.
235. בכל הנוגע להוראה בדבר הגשת בשר טרי ללקוחות הסניף, דומה כי להוראה זו קיימות שתי תכליות מרכזיות: הראשונה, הגשת מזון טרי מבחינה תברואתית, היגיינית וסניטרית, כאשר גם סעיף 11.1.11 להסכם הזיכיון קובע כי על הזכיין לדאוג כי מוצרי המזון והמשקאות יטופלו בהתאם להוראות ספר הנהלים בתנאים היגייניים, תברואתיים וסניטריים מעולים. במקרה זה, אין חולק כי הקפאת קציצות ההמבורגר לא פגעה בבשר מבחינה תברואתית או סניטרית (וזאת להבדיל ממצב שבו, לדוגמה, בשר הוחזק שלא בקירור והתקלקל).
236. התכלית השניה של הגשת מזון טרי, כעולה מעדותו של איתן, היא הגשת מזון טרי מבחינת איכות טעמו של המזון, בהשוואה למזון שהוקפא קודם לכן. איתן העיד כי: "[...] אנו הדור הבא של הפאסט פוד, אנו לא מקדונלדס, אצלנו טוחנים בשר כל יום, כמו באגאדיר וכמו ב-110" (פרוט' 27.7.22, עמ' 35, ש' 18-17).
237. כלומר, הרשת התחייבה כלפי ציבור לקוחותיה ובכלל, להגיש לסועדים במסעדה (שהיא חלק מהרשת) מזון איכותי שהוכן מבשר טרי, להבדיל ממסעדות או רשתות אחרות שבהן מוגש מזון שהוקפא קודם לכן. מדובר בסטנדרט של הרשת שבו נדרש רמי, כזכיין של הרשת, לעמוד.
238. לכן, הפרת הנוהל בדבר הכנת המבורגרים מקציצות בשר טריות ולא קפואות, פגעה ברשת במובן זה שהרשת הפרה את ההתחייבות שלה לציבור, לספק בשר טרי ובאיכות גבוהה.
239. אלא שכאמור, הגם שהוכח כי רמי הפר את הנוהל בדבר הגשת קציצות המבורגר מבשר טרי בלבד, הרי שלא הוכח כי הגשת קציצות ההמבורגר שהוכנו מבשר קפוא נעשתה כדבר שבשגרה, אלא במקרים נקודתיים בלבד. גם לא הוכח שהלקוחות שאכלו המבורגרים שהוכנו מקציצות שהוקפאו, באותם מקרים נקודתיים, חשו בהבדל (למשל, לא נטען ולא הוכח כי לקוחות פנו ושאלו האם ההמבורגרים הוכנו מבשר טרי, התלוננו על איכות המזון וכדומה).
240. בנסיבות אלה, שבהן מחד גיסא המבורגר-דיזינגוף הפרה את ההוראה בספר הנהלים בנושא הגשת בשר טרי, ומאידך גיסא, מדובר בהפרה בהיקף מצומצם באופן יחסי, שייתכן שאף לא הורגשה והמזון לא נפגע מבחינה תברואתית והיגיינית, אני סבור כי יש להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם בקשר עם הפרה זו, אשר נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, כתוצאה מסתברת של ההפרה הספציפית שארעה, לסכום ע"ס 10,000 ₪, וכך אני מורה.
פיצוי ע"ס 200,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין
241. לטענת פרסיליה, הוכח כי התנהלות התובעים מול ספקי הרשת ומול צדדים שלישיים, בדמות חוסר המקצועיות של רמי, חזות הסניף והמזון הנחות שהוגש בסניף, גרמה לפגיעה קשה במוניטין של הרשת בעיני הלקוחות ובאפשרות לפתח את מותג 110 באזור המרכז. בנוסף נטען כי החובות שצברו התובעים כלפי ספקי הרשת, הביאו לכך שהם חוששים לעבוד עם זכייני הרשת וחלקם אף ביטלו אשראי לפרסיליה והקשיחו את תנאי התשלום, וכי התנהלות רמי כלפי עובדי הסניף, לרבות אי תשלום שכרם, פגעה ביכולת הרשת לגייס עובדים.
242. עוד לטענת פרסיליה, הערכת הנזק נעשתה באופן שמרני ומכל מקום הובהר בסעיף 5.1 להסכם הזיכיון כי אי עמידה בהוראות ההסכם עשויה לגרום ל-110 נזקים אשר אינם ניתנים לכימות כספי, ובכלל זה נזק למוניטין.
243. מנגד, טענה המבורגר-דיזינגוף כי פרסיליה לא הוכיחה שיש לה מוניטין, ולא הוכיחה את הסכום שנתבע באמצעות חוות דעת כלכלית או באמצעות מסמכים אחרים המעידים על ירידה בהכנסות, ברווח או בהיקף הקניה; כי טענת פרסיליה שלפיה הרשת מתנהלת "במקצועיות והגינות" נסתרת מעצם קיומם של הליכים משפטיים רבים שהוגשו נגד הרשת ונגד איתן, על ידי לקוחות, הרשויות ועובדים; כי ל-110 היו סניפים בודדים, כך שאין מדובר כלל ב-"רשת" וגם מטעם זה פרסיליה לא הוכיחה מוניטין; כי אף לא אחד מהספקים הפסיק לעבוד עם הרשת, עקב המעשים שהיא מנסה לייחס להמבורגר-דיזינגוף ואין כל ראיה להקשחת עמדות מצד הספקים כלפי הרשת, מה גם שפרסיליה לא זימנה אף ספק למתן עדות; וכי לא הוכח שפרסיליה מתקשה לגייס עובדים בשל התנהלות המבורגר-דיזינגוף.
244. פרסיליה השיבה כי בהסכם הזיכיון נכתב כי יש לרשת מוניטין אשר עשוי להיפגע מהפרת ההסכם ולכן די בכך; כי הרשת קיימת מזה 20 שנים ואילו עובדת קיומם של מעט הליכים משפטיים (כפי שפורטו בסיכומי המבורגר-דיזינגוף) תומכת בטענה בדבר קיומו של מוניטין חיובי לרשת; כי ל-110 היו חמישה סניפים וכיום יש רק שניים, והדבר תומך בכך שהתנהלותו של רמי פגעה ביכולת לפתח את הרשת באזור המרכז; וכי כבר נקבע בפסיקה שניתן לפסוק פיצוי בגין פגיעה במוניטין גם כשלא הוכח טיב המוניטין או גובה הנזק, אלא רק עצם הפגיעה במוניטין, וכי אין ספק שניהולו הכושל של הסניף גרם לפגיעה במוניטין של הרשת.
245. לאחר עיון, נחה דעתי כי דין התביעה שכנגד, בהקשר זה, להתקבל באופן חלקי.
246. עסקינן ביחסי זכיינות. רמי לא הקים עסק עצמאי אלא פעל כזכיין של רשת 110. אילו היה רמי מקים עסק עצמאי, שלא באמצעות זיכיון ושאינו משויך לרשת כזו או אחרת, אזי מלוא הסיכון היה מוטל עליו והוא רשאי היה להתנהל כראות עיניו, אלא, שכאמור העסק שהקים רמי, היה מסונף לרשת 110 וחלק ממנה.
247. אין ספק כי התנהלותו של רמי הייתה בעייתית במובנים רבים: רמי לא שילם כנדרש עבור סחורות שסופקו לסניף, עיכב את תשלומי דמי השכירות, לא שילם כדבעי את המיסים והתשלומים השוטפים, הקפיא מעת לעת קציצות המבורגר בניגוד לנהלי הרשת ועוד. פעולותיו אלה מקרינות ומשליכות לא רק על עצמו אלא גם על תדמיתה של הרשת, שהרי פני הסניף כפני הרשת, והדברים ברורים.
248. הוכח לפניי כי התנהלותו של רמי פגעה ביחסי הרשת עם מי מספקיה ועובדיה. כך לדוגמה, ספק הבשר של הרשת התנה את אספקת הבשר לסניף בתשלום מראש, בשל אי תשלום כנדרש עבור הסחורות; במסרון וואטסאפ שצורף לתצהירו של נדב, שאל נדב את ספק הבשר האם הוא יכול לספק לרמי בשר ליום המחרת, ועל כך השיב הספק: "היי אני יכול רק שיש איתו בעיה בענין תשלום. הוא נותן לי לרדוף אחריו שבועות עד שהוא משלם. וזה פחות מתאים. אין בעיה לשלוח ושיתן צק לנהג" (נספח 3 לתצהיר נדב). בנוסף, כאשר נשאל אמנון האם טענתו שלפיה נפגע אמונו של ספק מטחנות הבשר ברשת, אינה נכונה, השיב: "חד משמעית, לא רוצה לעבוד איתי מילימטר אם לא משלמים במקום" (פרוט' 27.7.22, עמ' 25, ש' 13-12).
249. פרסיליה גם צירפה תכתובות וואטסאפ עם עובדים שעבדו בסניף אשר התלוננו בפני נדב על כך שלא שולם להם שכר כנדרש. כך לדוגמה, במסרונים ששלח עובד בשם אריאל לנדב בחודש אוקטובר 2018, נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "נדב שומע וואלה קיבלנו צ'קים מרמי והייתה עקיצה עם כל הקטע שך (צ"ל של – י"ד) השעות וזה והביאו לי אלף פחות.. גם לחברים שהבאתי לעבוד ככה..."; "כל הזמן צריך לרדוף אחריו על הכסף ולא מתאין (צ"ל מתאים – י"ד); "שמע נדב יש קצת בלגן שאתה יכול תתקשר, רמי לא רוצה להביא לאריק מה שמגיע לו וזה שעות שהוא עבד וכנראה גם לי הוא ירצה לקחת קצת בקיצור הוא קילל את מי שהבאתי לעבוד ואמר לו לך תזדיין וכאלה, הוא יכול להגיש תלונה על רמי והוא הזהיר אותו שיביאו מה שהוא עבד ושיעזוב...".
250. בנוסף, צורפו מסרונים עם עובד אחר שכתב את הדברים הבאים: "חסר לי בסביבות ה 1000 ואריאל בסל שעבד איתי חסר לו איזה 200_300 (כך במקור – י"ד); "עבדתי אני יגיד לך תאמת קשה הכי הרבה שעבדתי עד היום זה היה ב 110 ונתתי שם חתיכת עבודה ואפילו לא 30 לשעה וכ"כ הרבה שעות חסרות"; "די לחוץ גם לי וגם לחבר כאילו סידרתי לו עבודה והוא לא קיבל את מה שמגיע לו אז קצת לא נעים"; "חסר לנו הרבה שעות שכאילו לא נכנסו במחשב אס (צ"ל אז – י"ד) הוא לא מחשיב אותם" (נספח 2 לתצהיר נדב).
251. אין ספק כי מדובר בהתנהלות אשר פגעה הן בתדמיתו של רמי והן בתדמית הרשת.
252. בנוסף, אין ממש בטענות המבורגר-דיזינגוף שלפיה ננקטו הליכים משפטיים רבים נגד הרשת, ולכן הדבר מעיד כי הרשת אינה נהנית ממוניטין חיובי. בכל הנוגע לתביעות אשר עודן תלויות ועומדות, מובן כי לא ניתן ללמוד מהן מאומה, משטרם ניתן בהם פסק דין, וכך גם ביחס לתביעות שהסתיימו בפשרה או בהסדר (למשל בתובענות הייצוגיות). לעומת זאת, הרשעה בפלילים עשויה ללמד, לעיתים, על היעדר קיומו של מוניטין חיובי, אולם אינני סבור כי הדבר נכון במקרה זה, משום שצוין בסיכומי המבורגר-דיזינגוף כי תיק אחד שהסתיים בהרשעתה של פרסיליה הוא תיק שנדון בבית המשפט לעניינים מקומיים, וספק אם יש לו נגיעה לנושא המוניטין של הרשת. כך הדבר גם ביחס לשני תיקים שתוארו על ידי המבורגר-דיזינגוף ככאלה העוסקים ב-"עובדים זרים" (ככל הנראה הכוונה להעסקת עובדים זרים).
253. כמו כן, פרסיליה טענה בסיכומיה כי אחד ההליכים המשפטיים שאוזכרו על ידי המבורגר-דיזינגוף הוא הליך שבו פרסיליה נשאה בתשלומי דמי שכירות לבעל הנכס במקום הזכיין שלה, ובמסגרת פשרה, על מנת לשמור על שמה הטוב. למעשה, המבורגר-דיזינגוף הצביעה רק על פסק דין אחד שבו חויבו פרסיליה ואיתן לשלם פיצוי לעובד, ע"ס 60,000 ₪, וסבורני כי אין לגזור ממקרה פרטי אחד מסקנות בכל הנוגע להיעדר קיומו של מוניטין של הרשת כולה.
254. עתה נשאלת השאלה מהו סכום הפיצוי הראוי שיש לפסוק לטובת פרסיליה בשל הפגיעה במוניטין שלה. פרסיליה לא הגישה חוות דעת בהקשר זה, אלא העריכה את סכום הנזק, באופן שמרני לטענתה, ב-200,000 ₪, אולם לאחר עיון, אני סבור כי סכום זה הוא מופרז וכי יש להעמיד את סכום הפיצוי על סכום נמוך בהרבה.
255. ראשית, כאמור, פרסיליה לא הוכיחה את סכום הפיצוי שהיא עותרת לקבל, ע"ס 200,000 ₪ בחוות דעת או באמצעות מסמכים אחרים, שיש בהם כדי לתת אינדיקציה כלשהי בדבר הפגיעה במוניטין, והפגיעה במוניטין נלמדת מהתנהלותו הבעייתית של רמי, כמפורט לעיל.
256. כמו כן, מעדותו של אמנון עולה כי ספק הבשר (אשר ביקש לקבל את התשלום), לא הפסיק לעבוד עם הרשת (פרוט' 27.7.22, עמ' 25, ש' 11-9), וכי גם ספקים אחרים שעבדו עם רמי, עדיין עובדים עם הרשת (פרוט' 27.7.22, עמ' 27, ש' 17-12).
257. פרסיליה גם לא הוכיחה את הטענה שלפיה היא מתקשה לגייס עובדים לרשת בשל התנהלותו של רמי בסניף דיזינגוף. לא הובאה ולו ראשית ראיה בנושא זה, לא לעניין הקושי של פרסיליה לגייס עובדים ולא לעניין הקשר הסיבתי, היינו הקושי לגייס עובדים עקב התנהלותו של רמי.
258. ודאי שלא הוכחה הטענה בדבר הפגיעה כביכול ביכולתה של פרסיליה לפתח את רשת 110 באזור המרכז, עקב התנהלותו של רמי. מדובר בטענה בעלמא שלא גובתה ולו בבדל של ראיה ודינה להידחות. יתרה מכך, אמנון העיד כי בעבר, מלבד סניף דיזינגוף וסניף אבן-גבירול שהופעל על ידי חמדי, היו ל-110 שני סניפים נוספים: האחד בשרונה, שנפתח ונסגר, והשני, בנתיבות, שנפתח לתקופה קצרה (פרוט' 27.7.22, עמ' 23-22, ש' 32, 1). כלומר, היו לרשת שני סניפים נוספים שלא הצליחו ונסגרו בחלוף זמן קצר, ומובן כי אין לכך כל קשר לרמי.
259. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי הפגיעה במוניטין של 110 שקולה לפגיעה במוניטין של פרסיליה או למוניטין של אגאדיר. מובן כי אגאדיר היא הרשת הותיקה, והגדולה והמוכרת יותר לציבור, אולם לא הוכח כי 110 הייתה מזוהה עם אגאדיר בצורה כלשהי. פרסיליה לא הראתה שסניפי 110 היו ממותגים כחלק מהרשת שאליה משתייכת אגאדיר או כי הדבר היה מן המפורסמות.
260. ניתן להניח שהספקים שעמם עובדת פרסיליה יודעים כי פרסיליה מנהלת הן את אגאדיר והן את 110, אולם הדבר אינו בהכרח ידוע לציבור הרחב (כקהל הלקוחות הפוטנציאלי של המסעדה, עובדים פוטנציאליים וכדומה). לפיכך, גם אם המוניטין של 110 נפגע עקב האופן הבעייתי שבו נוהל סניף דיזינגוף, אין פירוש הדבר כי נגרמה פגיעה למוניטין של אגאדיר או של פרסיליה.
261. לאור כל האמור, אני מעמיד את סכום הפיצוי בגין הפגיעה במוניטין שנגרמה לפרסיליה עקב התנהלותם של רמי והמבורגר-דיזינגוף, על דרך האומדנא, על סכום בסך 10,000 ₪.
חוב לחברת החשמל (עבור החודשים מאי 2017 ועד מרץ 2018) ע"ס 33,643 ₪
262. פרסיליה עותרת לחייב את המבורגר-דיזינגוף לשלם לה 33,643 ₪ בגין תשלום לחברת החשמל שפרסיליה נשאה בו, עבור החודשים מאי 2017 ועד מרץ 2018, במקומה.
263. מנגד, לטענת המבורגר-דיזינגוף, מדובר בחובות שנוצרו לפני פתיחת הסניף ולכן אין לחייבה לשלמם; כי מדובר בריביות ע"ס שקלים בודדים בגין תשלומים ששולמו לרשויות באופן שוטף; וכי פרסיליה לא הוכיחה ששילמה את הסכום הנ"ל, משום שבראיות שהגישה, מופיע כי אמנון שילם רק 15,333 ₪ ואילו במסמך נוסף שהגישה פרסיליה בדמות זיכוי מלשכת ההוצאה לפועל, ניתן לראות כי שם המשלם הוא אספרנסה סומבול (ככל הנראה רעייתו או בת משפחתו של המשכיר).
264. על כך השיבה פרסיליה כי הסכם הזיכיון, המפנה להסכם השכירות, קובע כי על הזכיין לשאת בכל התשלומים והמיסים הכרוכים באחזקת הנכס למן קבלת החזקה בנכס, ואילו לפי הסכם השכירות, החזקה בנכס נמסרה ביום 1.5.17. כמו כן, טענה פרסיליה כי מלוא התשלום שולם על ידי אמנון, וצורפו ראיות מתאימות המוכיחות זאת.
265. דין התביעה שכנגד, בהקשר זה, להתקבל. כפי שכבר פורט בהרחבה לעיל, המבורגר-דיזינגוף קיבלה על עצמה את כלל ההתחייבויות המופיעות בהסכם השכירות שנכרת בין פרסיליה לבין המשכיר, לרבות תשלום המיסים והתשלומים החלים על הנכס. סעיף 7.1 להסכם השכירות קובע, בין היתר, כי: "החל ממועד תחילת תקופת השכירות ובמשך כל תקופת השכירות תשלם המשכירה (דומה כי מדובר בטעות סופר וצריך היה להיות כתוב "השוכרת" – י"ד) בנוסף לדמי השכירות את כל התשלומים הבאים אשר יחולו על השוכרת וישולמו על ידה [...] מיסי עירייה, ארנונה, אגרות, היטלים, תשלומי חובה מכל סוג שהוא, וכל מיסים ממשלתיים ועירוניים אחרים [...]. תשלומים והוצאות שוטפות, לרבות תשלומי חשמל, מים, גז ועד הבית וכל הכרוך בהם". בנוסף נכתב בסעיף 7.3 להסכם השכירות כי "בסמוך לאחר קבלת החזקה במושכר תעביר השוכרת על שמה את כל החשבונות בחברת החשמל, מי אביבים, גז וכן חשבון הארנונה".
266. מדברים אלה עולה כי אכן חובת תשלום המיסים והתשלומים השוטפים בקשר עם הנכס, חלים החל ממועד קבלת החזקה בנכס, היינו החל מיום 1.5.17, וכאמור, המבורגר-דיזינגוף קיבלה על עצמה, במסגרת הסכם הזיכיון, את כל הוראות הסכם השכירות.
267. כמו כן, ידוע כי ביום 23.5.19 ביטלה פרסיליה את ההסכם, כך שפרק הזמן שבו מבוקש לחייב את המבורגר-דיזינגוף בתשלום חשבון החשמל, היינו בין החודשים מרץ 2018 ועד מאי 2019 הוא פרק זמן שבו חובת התשלומים חלה על המבורגר-דיזינגוף, מכח ההסכמים.
268. באשר לסכום החוב, מהעתק חשבון החשמל שצירפה פרסיליה לתצהירו של אמנון כנספח 14, עולה כי חוב החשמל עבור התקופה שבין 11.5.17-27.3.18, עמד על 28,444.98 ₪, אולם סכום זה האמיר לאחר נקיטה בהליכי גביה בהוצאה לפועל לכדי 33,227.72 ₪.
269. כמו כן, בכרטסת הנהלת החשבונות של המבורגר-דיזינגוף אצל פרסיליה (שצורפה כנספח 12 לתצהיר אמנון), ניתן לראות כי שולמו הסכומים הבאים: 15,333 ₪ ובנוסף ארבעה תשלומים נוספים, ע"ס 4,577.61 ₪, ובסך הכל 18,310.44 ₪. בנוסף, פרסיליה צירפה קבלות מרשות האכיפה והגביה בסכומים ע"ס 15,333 ₪ וכן 18,000 ₪ (נספח 14 לתצהיר אמנון). על גבי קבלות אלה, מופיע "אמנון דסה" תחת "פרטי המשלם", ותחת "פרטי החייב הראשון" צוין כי מדובר באספרנסה סומבול. לפיכך, הוכח כי אמנון שילם (מטעם פרסיליה) את מלוא החוב.
270. זה המקום לציין כי רמי העיד כי הוא שילם את חשבונות החשמל, אולם כאשר נשאל האם הוא הציג אסמכתאות לכך, השיב: "למה אני צריך להציג אסמכתאות כאלה? אני שילמתי. אם יש לך משהו של המבורגר דיזינגוף זה רלוונטי אלי", וכי "המבורגר דיזינגוף הייתה משלמת את כל הדברים בעצמה" (פרוט' 23.5.22, עמ' 18, ש' 8-3).
271. לפיכך, משהוכח כי חובת תשלום חשבון החשמל בתקופה הרלוונטית הייתה מוטלת על המבורגר-דיזינגוף, ומשהוכח סכום החוב וכי פרסיליה נשאה בתשלום במקומה ושילמה 33,333 ₪ לפי הקבלות שצירפה, אזי על המבורגר-דיזינגוף לשלם לה סכום זה, וכך אני מורה.
חוב ארנונה לעיריית תל-אביב ע"ס 1,613 ₪
272. בנוסף עותרת פרסיליה לחייב את המבורגר-דיזינגוף בתשלום חוב ארנונה ע"ס 1,613 ₪ שלפי הטענה, פרסיליה נשאה בו במקומה, עבור התקופה שבין 1.3.19-30.4.19. מנגד, טענה המבורגר-דיזינגוף כי מדובר רק בריבית; וכי בקבלה שצורפה לתצהירו של אמנון ביחס לתשלום הארנונה, כתוב שפרטי המשלם הוא אמנון דסה, ותחת "שם המחזיק בנכס" מופיע: "110 בורגר ביי אגאדיר", כלומר הקבלה אינה על שמה של פרסיליה.
273. דין התביעה שכנגד, בהקשר זה, להתקבל. כפי שפורט לעיל, חובת תשלום הארנונה עבור הנכס, בתקופת השכירות, מוטלת על המבורגר-דיזינגוף, מכח הסכם הזיכיון והסכם השכירות. חיוב הארנונה עוסק בתקופה שבין 1.3.19-30.4.19, היינו חודשים שבהם החזיקה המבורגר-דיזינגוף בנכס והפעילה את המסעדה. בקבלה שהגישה פרסיליה בקשר עם תשלום חוב הארנונה (נספח 15 לתצהיר אמנון) מופיע פירוט החיובים המרכיבים את החוב ע"ס 1,613.3 ₪, לרבות חיוב ארנונה בין התאריכים הנ"ל ובנוסף ריביות שונות, כך שאין ממש בטענה המבורגר-דיזינגוף שלפיה מדובר רק בריביות.
274. בנוסף, המבורגר-דיזינגוף לא טענה בסיכומיה כי היא שילמה את חוב הארנונה או כי היא אינה צריכה לשלמו אלא רק טענה כי לא הוכח החוב ולא הוכח שפרסיליה שילמה אותו.
275. מובן כי דין טענות אלה להידחות, משעה שהוצגה קבלה בדבר תשלום החוב על ידי אמנון (שהוא סמנכ"ל בפרסיליה). כמו כן, לא ברורה הטענה שלפיה לא הוכח כי פרסיליה שילמה את החוב משום שכתוב בקבלה שהמחזיקה בנכס היא "110 בורגר ביי אגאדיר", שכן מדובר בחברת בת של פרסיליה, אשר הייתה חתומה על הסכם השכירות מול המשכיר (ר' נספח 5 לתצהיר איתן), ואילו המבורגר-דיזינגוף נכנסה בנעליה, במסגרת הסכם הזיכיון, ועצם העלאת טענה זו, עולה כדי חוסר תום לב.
276. לפיכך, משהוכח כי חוב הארנונה רובץ לפתחה של המבורגר-דיזינגוף, הוכח סכומו של החוב וכן הוכח כי פרסיליה (באמצעות נציגה המוסמך אמנון) נשאה בחוב, הרי שעל המבורגר-דיזינגוף לשלם לפרסיליה את הסכום ששילמה בגין חוב הארנונה ע"ס 1,613 ₪.
חוב לעיריית תל-אביב בגין אגרת שילוט ע"ס 1,233 ₪
277. זאת ועוד, פרסיליה עותרת לחייב את המבורגר-דיזינגוף בתשלום חוב בגין אגרת שילוט, ע"ס 1,233 ₪, שלפיה הטענה, פרסיליה נשאה בו במקום המבורגר-דיזינגוף, וזאת לאחר שקיבלה הודעה על הטלת עיקול. מנגד, טענה המבורגר-דיזינגוף כי מדובר בחוב ממועד שלאחר ביטול ההסכם; כי מדובר בהודעות ודרישות שהופנו לחברת "110 בורגר ביי אגאדיר בע"מ" ולא לפרסיליה וכי אין כל אסמכתא בדבר התשלום בפועל.
278. דין התביעה שכנגד, בהקשר זה, להתקבל. מדובר בחוב שהיה קיים לכל הפחות החל מיום 12.5.19, כפי שפורט בדרישה לתשלום שהפיקה עיריית תל אביב (וצורפה כנספח 16 לתצהיר אמנון), כלומר, בעת שהמבורגר-דיזינגוף החזיקה בנכס והפעילה את המסעדה, ולטענת פרסיליה, מדובר בחוב שנוצר כבר בתחילת שנת 2019, שכן אגרת שילוט משולמת לעיריה בתחילת כל שנה. כמו כן, הוכח כי החוב שולם, ולראיה – חותמת "שולם" המופיעה על גבי הדרישה שצירפה פרסיליה.
279. בנוסף, טענת המבורגר-דיזינגוף שכבר נטענה ולפיה מדובר בדרישה שהופנתה לחברת "110 בורגר ביי אגאדיר" ולא לפרסיליה, אין בה ממש, כמפורט לעיל, ועולה כדי חוסר תום לב.
280. לפיכך, על המבורגר-דיזינגוף לשלם לפרסיליה עבור תשלום אגרת השילוט שבו נשאה פרסיליה במקומה, ע"ס 1,233 ₪, וכך אני מורה.
חוב לתאגיד המים "מי אביבים" ע"ס 205 ₪
281. חוב נוסף שתובעת פרסיליה מהמבורגר-דיזינגוף הוא חוב ע"ס 205 ₪ בגין תשלום לתאגיד המים "מי אביבים", שבו היא נשאה, כביכול, במקומה. מנגד, טענה המבורגר-דיזינגוף בסיכומיה כי הקבלה המעידה על התשלום בגין צריכת המים, הופקה עבור חברת בורגר ביי אגאדיר בע"מ ולא על ידי פרסיליה.
282. דין התביעה שכנגד בהקשר זה, להתקבל, והכל מהנימוקים שפורטו לעיל. הוכח כי הייתה זו חובתה של המבורגר-דיזינגוף לשלם את החשבון עבור צריכת המים, ומעיון בקבלה שהופקה לטובת פרסיליה, עולה כי מדובר בחוב עבור צריכת מים בין חודש פברואר 2018 ועד ינואר 2019, היינו בתקופה שבה הפעילה המבורגר-דיזינגוף בנכס את המסעדה. ומשעה שאין בפיה של המבורגר-דיזינגוף הגנה כלשהי בהקשר זה, עליה לשלם לפרסיליה את החוב ע"ס 205 ₪ ששולם ל-"מי אביבים", וכך אני מורה.
חוב מיסי ועד הבית ע"ס 2,250 ₪
283. פרסיליה עותרת לחייב את המבורגר-דיזינגוף בתשלום מיסי ועד הבית, ע"ס 2,250 ₪, שבו נשאה פרסיליה, כביכול, במקומה. מנגד, טענה המבורגר-דיזינגוף כי החוב לא הוכח משלא צורפה כל אסמכתא בדבר התשלום, וכי אין די בעדותו של אמנון שלפיה החוב הנטען שולם, באשר הוא עד בעל עניין בתוצאות ההליך.
284. דין התביעה שכנגד, בהקשר זה, להידחות. לא הוכח כי היה חוב לועד הבית, מה היה סכומו וכי פרסיליה שילמה אותו. לא הובאה ראיה כלשהי בנושא זה, וכאשר נשאל אמנון בחקירתו הנגדית מדוע לא צירף אסמכתא בדבר תשלום מסי ועד הבית, השיב: "אין על זה אסמכתא" (פרוט' 27.7.22, עמ' 29, ש' 18-17). אין די בעדותו זו של אמנון, וככל שפרסיליה אכן שילמה סכום כלשהו בקשר עם מסי ועד הבית, היה עליה לדרוש לקבל קבלה או אסמכתא אחרת בכתב בעד התשלום, בפרט כאשר ידעה כי חובת תשלום מסי ועד הבית רובצת לפתחה של המבורגר-דיזינגוף.
חוב לטובת המאיירת ע"ס 4,095 ₪
285. זאת ועוד, פרסיליה עותרת לחייב את המבורגר-דיזינגוף בתשלום עבור איורים שנעשו על גבי קירות הסניף, ע"ס 4,095 ₪ על ידי מאיירת בשם תום מלניק (הקבלה על סכום זה, צורפה כנספח 15 לכתב התביעה שכנגד).
286. לטענת פרסיליה, המבורגר-דיזינגוף מחויבת לשלם עבור כל ההוצאות הכרוכות בהפעלת המסעדה, תחת הזיכיון, ומשכך עליה לשלם גם עבור האיורים שנעשו על גבי קירות הסניף. המבורגר-דיזינגוף, מצדה, דחתה את טענות פרסיליה בהקשר זה.
287. זה המקום לציין כי לאחר ביצוע האיורים, הם הוסרו מקירות הסניף, משום שהם צוירו על גבי קירות שהיו חשופים לגשמים והחלו להימחק, ולכן הוחלט למחוק אותם לחלוטין ולשלם למאיירת מחצית מהסכום שעליו סוכם, בשל העבודה שעשתה.
288. דין התביעה שכנגד, בהקשר זה, להידחות. ראשית, כאמור, על המבורגר-דיזינגוף מוטלת החובה מכח ההסכם לשאת בכל העלויות הכרוכות בהקמת והפעלת המסעדה, בהתאם לדרישות הרשת, ודומה כי האיורים על גבי קירות הסניף נכללים תחת הגדרה זו.
289. בסעיף 8 לתצהירה של מאיה, שהייתה אחראית על נושא זה, נכתבו הדברים הבאים (ההדגשות שלי – י"ד): "במהלך חודש אוגוסט 2018 הגיעה מאיירת בשם תום מלניק לסניף על מנת לבצע עבודת איור על הקיר. סוכם איתה על תשלום בסך 7,000 ₪ שאותו רמי אמור היה לשלם. לאחר שהתוצאה הסופית לא תאמה על (כך במקור – י"ד) צרכי הסניף ולא הייתה לשביעות רצוננו, הוסכם עימה שהתשלום שמגיע לה יופחת במחצית [...]". בנוסף ציטטה מאיה קטע מתכתובת וואסטאפ שהוחלפה בינה לבין רמי ושבמסגרתה נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "מאיה: מה קורה עם התשלום למאיירת? היא הורידה לחצי מחיר כי אנחנו לא מרוצים אבל משהו על העבודה חייב לשלם לה. ביום שהיא נחתה מחול (כך במקור – י"ד) היא באה במיוחד לאייר שיהיה לנו לפתיחה של המקום. היא רוצה להוציא מכתב מעו"ד שמתעלמים ממנה.
רמי: אף אחד לא אמר לי כמה זה עולה וזה ממשיך להימחק ואני לא מרוצה..." (ההדגשות שלי – י"ד).
290. כלומר, מתצהירה של מאיה עולה כי הרשת לא הייתה מרוצה מעבודת האיור, ולכן סוכם עם המאיירת כי ישולם לה מחצית מהסכום רק בגין העבודה שביצעה. עם זאת, בעדותה טענה מאיה כי האיורים הוסרו מקירות הסניף בשל רצונו של רמי. כאשר נשאלה האם היא ביקשה להוריד את הציור מהקיר משום שהוא לא היה לשביעות רצון הרשת, השיבה: "לא אני ביקשתי. רמי ביקש. לא רצה לשלם. הוא גם התנגח איתה בפעם הראשונה שבאה, היא לא רצתה לבוא, התחננתי שתבוא כי יש פתיחה, ביום הטיסה היא נחתה ובאה לאייר"; בנוסף, כאשר נשאלה בחקירתה כיצד תשובתה זו מתיישבת עם הטענה בתצהיר שלפיה האיור לא היה לשביעות רצונה של הרשת, השיבה: "לשאלת רצוננו, זה רצון הרשת או רמי, רמי לא אהב את העבודה, הסברתי לה. הכוונה שהאיור לא תאם את רצון הרשת" (פרוט' 23.5.22, עמ' 21, ש' 25-17).
291. עדותה של מאיה אינה מהימנה. בתצהירה כתבה מאיה מפורשות כי האיורים הוסרו "כי אנחנו לא מרוצים" וכי הם "לא היו לשביעות רצוננו", אולם בחקירתה הנגדית, עשתה "פניית פרסה" וניסתה לטפול את האשמה על רמי, כאילו הוא לא היה מרוצה ודרש להסיר את האיורים.
292. רמי היה כפוף להנחיות ולהוראות הרשת בכל דבר ועניין, לרבות בכל הנוגע לעיצוב הסניף, כפי שפרסיליה שבה וטענה לאורך כל הליך זה. לכן, רמי היה כפוף גם להחלטותיה של פרסיליה בכל הנוגע לביצוע האיורים על קירות הסניף. משעה שהאיורים לא היו לשביעות רצונה של הרשת, כפי שמאיה הצהירה, והרשת ביקשה להסירם, אזי אין כל סיבה לחייב את רמי בעלות עבודתה של המאיירת. רמי לא נהנה מהעבודה שביצעה המאיירת ואילו הרשת הורתה לה למחוק את האיורים, ובנסיבות אלה, אין זה צודק להטיל על רמי את התשלום בעד ביצוע העבודה, כאמור.
סוף דבר
293. התביעה הראשית, שהוגשה על סך של 2,293,190 ₪, מתקבלת בשוליה, אך ורק ביחס לראש הנזק העוסק בלשון הרע ועגמת נפש ואף זאת תוך פסיקת פיצוי זניח לעומת מה שנתבע. איתן ישלם אפוא לרמי פיצוי כספי ע"ס 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. יתר התביעה – נדחית.
294. התביעה שכנגד מתקבלת אך ורק בכל הנוגע לראשי הנזק הבאים: חוב סחורות ע"ס 21,294 ₪; דמי שכירות ע"ס 27,495 ₪; פיצוי מוסכם ע"ס 10,000 ₪ בגין הפרת ספר הנהלים בנושא מכירת קציצות טריות, קרי שלא הוקפאו; פיצוי בגין פגיעה במוניטין ע"ס 10,000 ₪; חוב לחברת החשמל ע"ס 33,333 ₪; חוב ארנונה ע"ס 1,613 ₪; חוב בגין אגרת שילוט ע"ס 1,233 ₪ וכן החוב לתאגיד המים ע"ס 205 ₪. בסך הכל תשלם המבורגר-דיזינגוף לפרסיליה 105,173 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד ועד התשלום בפועל.
295. באשר לנושא ההוצאות, תביעתם של המבורגר-דיזינגוף ורמי הוגשה על סכום בסך 2,293,190 ₪, התקבלה אך ביחס לסכום זעום ע"ס 7,500 ₪, כך שהלכה למעשה, יש לראות בתביעה, לצרכי פסיקת הוצאות המשפט, כמי שנדחתה. תביעתה שכנגד של פרסיליה הוגשה על סכום בסך 694,509 ₪ והתקבלה, כאמור, על סכום מהותי גם אם לא ברובה, בסך 105,173 ₪ כאמור.
296. בנסיבות אלה, המבורגר דיזינגוף תשלם לפריסליה השתתפות באגרות המשפט בשיעור 15%, כיחס שבין סכום התביעה שכנגד לסכום שהתקבל ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרות ועד התשלום בפועל. נוכח תוצאת התביעה, אין מקום להשתתפות כלשהי בהוצאות האגרה של המבורגר-דיזינגוף ורמי.
297. נוכח התוצאה, יש לחייב את המבורגר-דיזינגוף ואת רמי לשלם שכר טרחת עו"ד לפריסיליה ולאיתן. באי כוח פרסיליה צירפו לסיכומיה מסמך שכותרתו "רשימת חשבוניות מס", הכוללת תשלומי שכר טרחה ששילמה פריסיליה בעיקר וכן אגאדיר, חברת האם, בסכום כולל של 102,457 ₪ ולאחר מע"מ 119,874 ₪.
298. מדובר בשכר טרחה סביר וריאלי, וזאת בהתחשב בסכום הגבוה של התביעה ובהתחשב בתוצאה, וכן בהתחשב בכך שהתביעה שכנגד התקבלה על סכום מהותי, גם אם לא במלואה וכן בהתחשב בהיקף החומר, משך ההתדיינות והיקף ההליכים.
299. שכר הטרחה ששולם בפועל הוא כאמור ריאלי וסביר. בנסיבות שכאלה, יש לפסוק את מלוא הסכום ששולם בהתאם להלכה שלפיה, ככלל, אין מקום שייגרם חיסרון כיס בנושא הוצאות משפט לבעל דין שזוכה בדינו.
300. על כן, התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאות שכר טרחתם הנ"ל, בסך של 119,874 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.21 ועד התשלום בפועל.
301. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 ימים מהיום.
ניתן היום, כ"ה סיוון תשפ"ג, 14 יוני 2023.
יאיר דלוגין