בית משפט השלום בבת ים
ת"א 70737-11-20 פלג נ' הרמן ואח'
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופט אודי הקר
תובעת:
אריאל פלג
ע"י ב"כ עוה"ד סער גרשוני ואח'
נגד
נתבעים: 1. דן הרמן
2. יתרונות תחרותיים בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ישראל ליברובסקי ואח'
פסק דין
תביעה למתן צו מניעה קבוע ופיצוי כספי בגין הפרת זכות יוצרים ביצירה משותפת.
רקע:
1. התובעת מתמחה בשיווק דיגיטלי וחדשנות ומנהלת פיתוח עסקי לחברות הזנק (סטרטאפים) שונות.
2. הנתבע 1 מתמחה בתחום האסטרטגיה העסקית והשיווקית. הנתבעת 2, בניהולו של הנתבע, היא חברה לייעוץ אסטרטגי ולשירותי שיווק (להלן ייקראו ביחד "הנתבע").
3. לטענת הנתבע בשנת 2011 החל לפתח מדריך לשימוש בכלי עזר חדשני לפיתוח אסטרטגיות לשיווק בכלל, ולשיווק דיגיטלי בפרט, בשם "שיטת הכפפה". לטענתו החל לכתוב את הספר בנושא "שיטת הכפפה" בשנת 2016.
4. בחודש ספטמבר 2018 פנה הנתבע אל התובעת והציע לה להצטרף אליו כשותפה לכתיבת הספר.
5. בחודש אוקטובר 2018 הגיעו הצדדים להסכמות לגבי כתיבת הספר (להלן: "ההסכם הראשון").
לטענת התובעת, הצדדים "סיכמו בכתב כי זכויות היוצרים ביצירה המקורית תהא משותפת בחלקים שווים, וחלוקת הרווחים ביניהם תהא 60% לנתבע ו-40% לתובעת" (סע' 13 לכתב התביעה).
לטענת הנתבע "ההסכם בין הצדדים היה פשוט וברור: קרדיט שווה של מחבר לכל אחד מהצדדים... וחלוקה של רווחי הספר 40% לתובעת ו-60% לנתבע". לטענתו, ההסכם בין הצדדים לא כלל התייחסות לזכויות יוצרים (סע' 35 לכתב ההגנה).
6. בתחילת שנת 2019 התגלו מחלוקות רבות בין הצדדים בנושאים רבים הקשורים לכתיבת הספר ולהוצאתו לאור. בעקבות מחלוקות אלו, החלו הצדדים לנהל מו"מ לצורך הסדרת המשך שיתוף הפעולה ביניהם. ביום 21.5.19 הגיעו הצדדים להסכמות בדבר המשך שיתוף הפעולה והעלו הסכמות אלו על הכתב (ההסכמות מיום 21.5.19 צורפו כנספח 4 לתצהיר התובעת, להלן: "ההסכם השני").
על פי ההסכם השני, זכות היוצרים בספר משותפות לשני הצדדים: "זכויות יוצרים משותפות"; והרווחים ממכירתו של הספר יחולקו כך ש- 60% מהרווחים יועברו לנתבע ו- 40% לתובעת. ה"רווחים" הוגדרו, כ: "תקבולים ממכירת ספרים פיסיים ודיגיטליים פחות הוצאות הוצאה לאור ושיווק".
7. למרות הסכמות אלה, יחסי העבודה בין הצדדים המשיכו להתדרדר.
8. ביום 8.11.19 שלחה התובעת לנתבע הודעת דוא"ל שכותרתה "סיום התקשרות סביב הספר שיטת הכפפה בין אריאל פלג לדן הרמן" (נספח 7 לתצהיר התובעת), בה כתבה:
"לאור ההתנהלות הפוגענית המתמשכת לכאורה מצד דן הרמן כלפי אריאל פלג והדרישות הבלתי מבוססות כלפיה לכאורה, העו"ד של דן הרמן מוזמן ליצור קשר עם אריאל פלג תוך 30 ימי עבודה ולעדכן לגבי המשך הטיפול בסוגיית הספר. בהצלחה ולהתראות".
9. עוד עולה מחומר הראיות (נספח 2 לכתב התביעה) כי באותו יום (8.11.19), לאחר קבלת נוסח של הספר לאחר הגהה (להלן: "הנוסח האחרון"), שלחה התובעת לספק ההגהה ולנתבע הודעת דוא"ל שכותרתה: "משימת ההגהה הושלמה", בה צוין כי הספק ביצע עבודה מצוינת וכי "כל תלונה כלפי הספק עלולה להיות בגדר הטרדה ו/או איום ו/או פגיעה בשמו הטוב לכאורה".
באותו יום שלחה התובעת הודעת דוא"ל לנתבע ולספק שהכין את העיצוב הפנימי של הספר (דפוס האוזר), לפיו הנתבע "אינו יכול לבוא בתביעות ו/או תלונות ו/או דרישה מכל סוג שהוא לגבי קבלת העיצוב הפנימי של הספר ו/או להשתמש בו באופן כלשהו ללא הסכמתם המשותפת של דפוס האוזר ואריאל פלג..".
10. יומיים לאחר מכן, במייל מיום 10.11.19 שכותרתו "ההסכמות בינינו בכל הנוגע להוצאה לאור לשיווק ומכירת הספר שיטת הכפפה", הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מבטל את כל ההסכמות ביניהם בכל נושא הקשור להוצאה לאור, לשיווק או למכירת הספר, למעט ההסכמה הראשונית לחלוקת הרווחים ולקרדיט שווה כמחברים (נספח 8 לתצהיר התובעת).
11. בחודש דצמבר 2019 ניהלו הצדדים מו"מ באמצעות עורכי דינם דאז, על מנת להגיע להסכמות ובין הצדדים אף הוחלפו טיוטות הסכם לעניין הפסקת שיתוף הפעולה ביניהם בכל הנוגע לספר והפצתו בנפרד על ידי כל אחד מהם. ביום 31.12.19 שלח ב"כ התובעת דאז לב"כ הנתבע דאז טיוטה של ההסכם. ביום 2.1.20 העביר ב"כ הנתבע דאז את הערותיו של הנתבע לטיוטת ההסכם (נספחים 9 ו- 10 לתצהיר התובעת).
12. התובעת טוענת כי באותו יום (2.1.20). תוך כדי שהנתבע מציג לתובעת מצג מובהק בדבר ניהול מו"מ, גילתה כי חודש קודם לכן, עוד ביום 1.12.19, הנתבע הוציא לאור את הספר שהנו היצירה המשותפת, אך לא גרסה מוסכמת על הצדדים (ואף לא בנוסח האחרון) אלא גרסה שהנתבע החליט על דעת עצמו כי היא סופית תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיה של התובעת ביצירה הנושאת גם את שמה.
13. ביום 29.11.20 הגישה התובעת את התביעה דנן.
14. בדיון שהתקיים לפניי ביום 6.10.21, ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה:
"בהמלצת ביהמ"ש, מבלי להודות בטענות ועל מנת לצמצם נזקים נטענים מטעם שני הצדדים ולנסות לפשט ולייעל את ניהול ההליך, מוסכם, כי כל עוד לא תינתן החלטה אחרת בעקבות בקשה שתוגש, הצדדים לא יעשו כל שימוש בספר מושא הליך זה. הנתבעים לא ישווקו את הספר, בין בדרך של מכירה ובין בדרך של חלוקתו במתנה או בכל דרך אחרת, תוך שהעותקים הקיימים המצויים בביתו של הנתבע 1 יוותרו שם לעת הזו.
עוד מוסכם כי הנתבע יסיר את כל הפרסומים של הספר מושא הליך זה, ככל שזה פורסם ברשתות החברתיות ובמדיה האלקטרונית ובידו להסירן. ככל שאין בידו להסירן, יגיש בקשה לגורם שבידו להסיר את הפרסומים על מנת שזה יסירן.
ככל שתהיה מניעה להסיר פרסומים כלשהם ושיהיו חילוקי דעות בעניין זה, הצדדים ישוחחו ביניהם באמצעות באי כוחם.
..".
15. התובעת והנתבע הגישו תצהירים ונחקרו ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, בשל התיק להכרעה.
תמצית טענות התובעת:
16. הספר מהווה "יצירה משותפת" ולשני הצדדים זכות יוצרים בספר. השימוש שביצע התובע בספר, על דרך של הפצתו ללא אישורה, תוך שהוא אף מכיל טעויות הגהה ובעיצוב שלא הוסכם עליו, מהווה הפרה של ההסכם והפרת זכות היוצרים שלה - הן הכלכלית והן המוסרית.
17. עסקינן ביצירה משותפת וגם אם נקבל את הגישה הסוברת שמותר לכל אחד מהיוצרים לעשות שימוש סביר ביצירה, השימוש שעשה הנתבע בספר אינו סביר, אינו תם לב, נעשה ללא ידוע התובעת וקבלת אישורה מראש ואף מונע ממנה לעשות שימוש ביצירה ועל כן הוא מהווה הפרה של זכות היוצרים שלה.
18. הנתבע פעל מאחורי גבה של התובעת והחל לנהוג ביצירה המשותפת ובנכסים השיווקיים (כגון חסויות והמלצות שקיבלה התובעת לאחר מאמצי שיווק רבים והפעלת קשרים) כמנהג בעלים יחיד. בכך מנע הנתבע מהתובעת לעשות שימוש כלשהו ביצירה והפר את זכויות היוצרים הכלכלית והמוסרית של התובעת. על כן התובעת אינה יכולה להוציא את הספר לאור כעת.
19. לעניין השימוש בזכות יוצרים משותפת כאשר אין הסכמה בין השותפים, קיים הבדל בין המשפט האנגלי למשפט האמריקאי. לפי המשפט האנגלי, כל אחד מבעלי זכות היוצרים רשאי למנוע משותפיו לפרסם את היצירה ללא הסכמתו שכן פרסום כזה מהווה הפרה של זכות היוצרים. מנגד, הגישה האמריקאית מעניקה לבעלים משותף את הזכות לעשות שימוש מסחרי בזכות יוצרים, בכפוף למתן דיווח לבעלים האחרים ושיתופם ברווחים. גם לפי הגישה האנגלית וגם לפי הגישה האמריקאית הנתבע עיוול כלפי התובעת שעה שפעל מאחורי גבה, תוך יצירת מצג שווא כאילו הוא מנסה להגיע עמה להסכמות ובהעדר תום לב הנתבע אינו רשאי לעשות שימוש ביצירה המשותפת.
20. הנתבע הוציא גרסה לא סופית של היצירה המשותפת. גרסה אשר כללה ליקויים, טעויות שונות, פרקים חסרים. היצירה המפרה פורסמה על ידי הנתבע לאחר שביצע שינויים ביצירה המקורית באופן חד צדדי בניגוד להסכם, ללא רשותה או הסכמתה של התובעת תוך הפרת זכויותיה-הנתבע אף עשה שימוש מפר בעיצוב של הספר, בעימוד ובעיצוב הגרפי הפנימי של הספר אשר עוצב על ידי התובעת ובית הדפוס עמו עבדה התובעת לצורך כך. הנתבע הגדיל לעשות ובחר להעניק קרדיט עבור העיצוב הגרפי הפנימי ועימוד הספר לאנשים שלטענתו סייעו לו, כאשר הלכה למעשה העיצוב הנו העתקת העיצוב אשר יצרה התובעת ביחד עם דפוס האוזר תוך ביצוע מספר שינויים קטנים.
21. פגיעה בזכות המוסרית של התובעת: הנתבע בחר להוציא לאור את היצירה המפרה תוך פגיעה בזכות המוסרית של התובעת ושל דפוס האוזר בעיצוב הגרפי הפנימי ועימוד הספר של היצירה המקורית. הנתבע פגע בזכותה כי לא יוטל פגם בשלמות יצירתה בכך שפרסם את היצירה המקורית עם שינויים אשר פגמו ביצירה המקורית, והכל ללא הסכמתה או ידיעתה.
22. עשיית עושר ולא במשפט- הנתבע מפיק טובת הנאה, בין השאר, מקניינה של התובעת, ללא כל זכות שבדין- ומכאן הוא מתעשר שלא כדין על חשבון התובעת ומעוול כלפיה בעוולת עשיית עושר ולא במשפט, בהתאם להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.
23. הפרת חוק הגנת הפרטיות- פעולת פרסום הספר עליו, בין היתר, מופיע שמה של התובעת כאשר הנתבע מודע לכך כי היא אינה מסכימה לפרסום, עולה לכדי הפרת הגנת הפרטיות לפי סע' 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 .
24. פגיעה במוניטין- במעשיו פגע הנתבע במוניטין התובעת תוך שימוש בגרסה מפרה של היצירה המקורית עם ליקויים רבים תוך שהתובעת מופיעה כמחברת של היצירה המפרה, ללא רשותה והכל על מנת לקדם את עסקיו ולגרוף לכיסו רווחים. יתר על כן, הנתבע גרם נזק למוניטין של התובעת מול ספקים שונים. הספר ששווק לא עמד בסטנדרטים שהובטחו לנותני החסויות. כתוצאה מכישלון שיווק הספר, שמה של התובעת מופיע על ספר שלא הצליח. התובעת נאלצת להסתיר את קיומו של הספר הפגום והקשר שלה אליו.
25. הפרת הסכם וחוסר תום לב במשא ומתן- חוסר תום ליבו של הנתבע זועק לשמיים בכך שיצר מצג שווא שיקרי כאילו הצדדים מנהלים משא ומתן לצורך הפרדת כוחות ואף מגיעים להסכמות, תוך כדי שמאחורי גבה הוא הוציא כבר לאור גרסה מפרה של היצירה המקורית המשותפת של הצדדים.
26. לאור האמור לעיל, מבקשת התובעת כי בית המשפט ייתן צווי מניעה קבועים וצווי עשה לצורך מניעת הפרת זכות היוצרים בעתיד. עוד עותרת התובעת לפיצוי בסך של 300,000 ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות אשר הפר הנתבע ובגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב אשר גרם לתובעת נזק ממוני ושאינו ממוני.
תמצית טענות הנתבע:
27. ניסיונות הצדדים לשתף פעולה בהוצאה של הספר לאור היו רצופים מחלוקות קשות כמעט בכל נושא. ב-21.5.19 הגיעו הצדדים לשורה של הסכמות שבאו להסדיר את המשך שיתוף הפעולה. בין היתר נקבע כי התובעת תישא ב-40% מכלל עלויות ההוצאה לאור והשיווק של הספר ותהא זכאית ל 40% מהרווחים ממכירתו.
28. בתאריך 15.9.19 הודיעה התובעת לנתבע בהתכתבות ווטסאפ כי היא חוזרת בה מהסכמתה לממן 40% מהעלויות. בכך הפרה התובעת את ההסכם ביניהם בהפרה יסודית והפכה את מימושו לבלתי אפשרי, זאת, בצד סעיפים נוספים של ההסכם שלא מומשו על ידה.
29. התובעת לקחה על עצמה לנהל את ההתנהלות מול חברת ההגהה והסטודיו לעימוד ועיצוב פנימי. תהליכי ההגהה העימוד והעיצוב הפנימי שהיו אמורים להימשך כשבועיים עד אמצע חודש ספטמבר 2019, התמשכו כחודשיים כאשר התובעת אוסרת על חברת ההגהה (שהנתבע שילם את שכרה מראש) ועל הסטודיו (שמספר שעות העבודה הלך ותפח הרבה מעבר למוסכם בין הצדדים) לקיים מגע כלשהו עם הנתבע ולדווח לו על ההתקדמות או על היקף שעות העבודה המצטבר של הסטודיו.
במקביל לניסיונות להשתלט על תהליך ההוצאה לאור ולהעמיד את הנתבע בפני עובדות מוגמרות, העלתה התובעת דרישות שונות במטרה ליצור לעצמה יתרונות מסחריים לרבות דרישה להגדיל את חלקה ברווחי הספר בניגוד להסכמות. התובעת שלחה לנתבע הודעות ואיומים חוזרים ונשנים שאם לא תתקבל דעתה היא תעכב את יציאת הספר לאור.
30. לאחר שורה ארוכה של התראות ששלח הנתבע לתובעת (בהודעות ווטסאפ ובדוא"ל) לחברת ההגהה ולסטודיו, שלח הנתבע לתובעת הודעת דוא"ל מיום 10.11.19 בה ביטל את כל הסכמות הביניים שהיו בין הצדדים בכל נושא הקשור להוצאה לאור, לשיווק או למכירת הספר, לרבות ההסכם השני. באותה הודעת דוא"ל הבהיר הנתבע לתובעת כי הוא מתכוון להקפיד ולמלא את מחויבותו ולתת לתובעת קרדיט שווה של מחברת ו-40% מרווחי הספר, בהתאם להסכם הראשון.
31. זכויות הצדדים הוגדרו כאמור בהסכם המקורי ביניהם: קרדיט שווה של מחברים לשני הצדדים וחלוקת רווחי הספר 40% לתובעת ו-60% לנתבע. ההסכם בין הצדדים לא מתייחס לזכויות יוצרים אבל גם אם יש לתובעת זכויות כאלה בעיני החוק, הרי מן ההיגיון והצדק (ומרוח ההסכם בין הצדדים) שהן פחותות מאלה של הנתבע אשר יצר את השיטה שהיא נושא הספר, כתב את מרבית הפרקים והנחה את התובעת בכתיבת הפרקים שכתבה.
32. ההתקשרות בין הצדדים הייתה לצורך השלמת כתיבת הספר ולא לצורך הוצאתו לאור. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי שיתוף פעולה בהוצאה לאור של הספר ובשיווקו. אשר על כן , הנתבע מימש את כוונת הצדדים המקורית כאשר הוציא לאור את הספר ולא פגע בכך בשום זכות של התובעת.
33. בניגוד לנטען על ידי התובעת, לא בוצע שום שינוי בטקסט הסופי של הספר. בנוסף, הוא לא עשה שימוש בעיצוב הפנימי של הסטודיו שהתובעת הפעילה. העיצוב הפנימי בו השתמש שונה מהותית מהעיצוב שהתובעת הזמינה.
34. במסגרת הליך ניסיון הגישור בין הצדדים, הציע הנתבע לתובעת פשרה פשוטה שתאפשר לכל אחד מהצדדים להשתמש בטקסט הספר הסופי, לאחר עריכת לשון והגהה ולהוציא את הספר לאור בנפרד תוך שימוש בעיצוב הכריכה שמוסכם על שני הצדדים ובעיצוב פנים לפי ראות עיניו, להדפיס ולשווק אותם בנפרד. כבר בישיבת הגישור ובטיוטת ההסכם שנכתבה על ידי עורך דינה בעקבות הישיבה, הסתבר שהתובעת מוכנה לקבל את כל מה שהנתבע מוכן לתת לה במסגרת הפשרה, אך בנוסף לכך עומדת על כך שיחולו עליו מגבלות שונות בשיווק הספר שנוגדות את רוח הפשרה. מטבע הדברים לא נחתם הסכם פשרה אך הנתבע שב והציע לבא כוח התובעת הצעה זו , ללא מענה או התייחסות להצעה.
35. לאחר כישלון הליך הגישור, היה ברור לנתבע כי הקיץ הקץ על הניסיונות לשתף פעולה בהוצאה לאור ובשיווק הספר ולכן החליט להדפיס את הספר בעצמו ולהוציאו לאור, תוך שנשאר נאמן להתחייבות המקורית לתת לתובעת קרדיט שווה ו-40 אחוז מרווחי הספר. הנתבע התקשר עם חברת הפצה לצורך הפצת הספר רק ב-20 חנויות נבחרות של רשת "צומת ספרים" כשהוא משאיר לתובעת את האפשרות להפיץ את הספרים שתוציא לאור ברשת סטימצקי. התובעת עשתה מאמצים לפגוע בשיווק הספר על ידי פניות לגורמים רבים שעשויים היו לשתף פעולה עם הנתבע ולקדם את מכירת הספר כשהיא מכפישה את הנתבע ופוגעת בשמו הטוב.
36. בכפוף לאמור לעיל, לא הייתה כל פגיעה בזכות המוסרית של התובעת (ככל שקיימת כזו).
37. לעניין טענת עשיית עושר ולא במשפט - לעת עתה הנתבע סובל הפסדים, בין השאר בגלל הנזקים שגורמת התובעת לשיווק הספר. הנתבע מבהיר שוב כי התובעת תקבל 40% מרווחי הספר כפי שסוכם.
38. לעניין הגנת הפרטיות - אין כל הפרת פרטיות בעובדות המתוארות בכתב התביעה. יתר על כן, בעצם ההתקשרות בין הצדדים והסכמתה של התובעת לקרדיט של מחברת היא נתנה את הסכמתה לשימוש בשמה, דיוקנה ותיאורה.
39. לעניין הטענה בפגיעה במוניטין - ההיפך הוא הנכון. הוצאת הספר ושיווקו תורמים למוניטין של התובעת ויש להצר על כך שהתובעת לא תורמת אלא פוגעת בהצלחתו.
40. לעניין הטענה לחוסר תום לב במשא ומתן - התובעת היא שהפרה הפרה יסודית את ההסכם בין הצדדים מיום 21.5.19 כשחזרה בה מהסכמתה להשתתף במימון ההוצאה לאור ובכך הביאה לביטולו. היא גם זו שלא קיבלה את הצעת הפשרה שהוצעה לה במסגרת הליך הגישור והתעקשה על דרישות בלתי סבירות ולא מוצדקות שנועדו לתת לה יתרונות מסחריים. לעומת זאת הנתבע פעל בזכות ותוך הקפדה על כבודה וזכויותיה. לכן, מוכחשת טענת התובעת לחוסר תום לב מצד הנתבע.
41. לאור האמור לעיל, טוען הנתבע, כי התובעת לא זכאית לסעדים הנתבעים על ידה. הגם שהתובעת לא פרטה מהו הנזק הממוני ומהו הנזק הלא ממוני הנתבע על ידה.
דיון והכרעה:
42. כמפורט להלן: דין התביעה להתקבל ברובה, במובן זה שקבעתי כי הנתבע הפר את ההסכם ואת זכות היוצרים של התובעת ואף פעל בחוסר תום לב בהפצת הספר, עם זאת, לא מצאתי ליתן צו מניעה קבוע האוסר על התובע לעשות שימוש בספר באופן גורף, חלף זאת, מצאתי להתנות את השימוש העתידי שיעשו הצדדים בספר בתנאים (כמפורט להלן). כן מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי כספי (גם זאת כמפורט להלן).
43. אפתח בדיון קצר בשאלת זכותם של הצדדים ביצירה המשותפת (היא טקסט הספר) – ובפרט בשאלת זכותו של כל אחד מהם לעשות בה שימוש. לאחר מכן אדרש לטענות הצדדים בדבר הפרת ההסכם, הפרת זכות היוצרים על ידי הנתבע בפרסום הספר, בטענות לחוסר תום לב מצדו ובסעדים והפיצוי המגיעים לתובעת. לסיום אדרש בתמצית למספר טענות נוספות שהעלו הצדדים.
זכות יוצרים ב"יצירה משותפת":
44. אין חולק כי התוכן המילולי של הספר מהווה "יצירה ספרותית" כהגדרתה בסעיפים 1 ו- 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "החוק" או "חוק זכות יוצרים").
45. הפן העיצובי והגרפי של הספר מהווה "יצירה אמנותית" המנויה אף היא בסעיף 4(א) לחוק.
46. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין "מקוריותה" של היצירה, שהיצירה לא הועתקה ושהיצירה מוגנת על פי חוק זכות יוצרים.
47. דומה כי סוגיות אלו ברורות על פניהן בנסיבותיו של מקרה זה ומשלא נטען אחרת ולא הוכח אחרת, לא ארחיב בסוגיות אלו במסגרת פסק דין זה.
48. הסוגיה המרכזית העומדת בבסיס תיק זה היא סוגיית הבעלות בזכות יוצרים של "יצירה משותפת" וזכותו של כל אחד מהשותפים לעשות שימוש ביצירה.
49. חוק זכות יוצרים אינו מסדיר את סוגיית מעמדם של בעלי זכות יוצרים ביצירה משותפת. שאלת דרך ניהולה של היצירה המשותפת וזכותו של כל אחד מהיוצרים לעשות בה שימוש, לא זכתה להתייחסות בחקיקה.
50. סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר "יצירה משותפת" כך: "יצירה שנוצרה בידי כמה יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה".
51. בע"א 53665-11 אקו"ם בע"מ – אגודת קומפוזיטורים נ' emi music publishing ltd (3.9.13) (להלן: "עניין אקו"ם") הבדיל בית המשפט בין שני סוגים של "יצירה משותפת": הסוג האחד: "בעלות משותפת ביצירה בחלקים בלתי מסוימים" - יצירה בה היוצרים המשותפים פעלו בצוותא, באופן שלא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה (כהגדרת "יצירה משותפת" בסעיף 1 לחוק); הסוג השני: "בעלות משותפת בחלקים מסוימים" – יצירה משותפת בה ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהיוצרים ביצירה:
"יש להעיר, כי עד כה השתמשנו במונח "בעלות משותפת" על מנת לתאר את כל המקרים שבהם הזכויות בשיר מסוים נחלקות בין יוצרים אחדים, למרות שלאמיתו של דבר, ניתן לכאורה להבחין בין שני מודלים של בעלות משותפת. המודל האחד, זה של "בעלות משותפת בחלקים בלתי מסוימים", מתייחס למקרה שבו שני יוצרים או יותר פעלו יחדיו, באופן שלא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה המוגמרת. במקרה כזה מדובר ב"יצירה משותפת" כמשמעה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים. המודל האחר, זה של "בעלות משותפת בחלקים מסוימים", עניינו במצב דברים שבו תוצר מוגמר, כגון שיר, מורכב למעשה ממספר יחידות שכל אחת מהן נוצרה בידי יוצר אחר, ומהווה יצירה מוגנת בפני עצמה (כך למשל מילות השיר המילים, שחוברו בידי יוצר אחד, מהוות יצירה ספרותית; ואילו הלחן, שחובר בידי יוצר אחר, מהווה יצירה מוסיקלית). היוצרים במקרה כזה אינם נחשבים לבעלים במשותף לפי חוק זכויות יוצרים, אם כי מבחינה מהותית כוללים היחסים ביניהם יסוד חזק של שיתוף".
52. בענייננו שני הצדדים מסכימים כי עסקינן ב"יצירה משותפת" אומנם מעדויות הצדדים עולה, כי התובעת כתבה את פרקים 5, 6 ו-7 לספר והנתבע כתב את היתר. אך אין חולק כי התובעת עברה על טיוטות הפרקים שהיו באחריות הנתבע ונתנה הערות מועילות ששולבו בפרקים וכך עשה גם הנתבע לגבי הפרקים שכתבה התובעת (ראו עדות הנתבע- עמ' 30-29 לתמליל הדיון):
"עו"ד גרינוולד: זאת אומרת לא היה פרק ששניכם לא עברתם עליו בצורה כזאת או אחרת, קראתם ונתתם הערות. לא משנה כרגע מי כתב יותר או כתב פחות, נכון?
העד, מר הרמן: נכון".
53. הנתבע הבהיר בעדותו, כי גם בפרקים שהוא כתב לא ניתן כיום להבחין בין מה שנכתב על ידו לבין מה שנכתב על ידי התובעת (עדות הנתבע- עמ' 30 לתמליל הדיון).
54. בנסיבות אלו דומה שאין מחלוקת, כי עסקינן ב"יצירה משותפת" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק ועל כן לא אדון כאן ביצירה שבעלי הזכות בה הינם בעלים ב"בעלות משותפת בחלקים מסוימים".
זכותם של בעלי הזכות ביצירה משותפת:
55. כאמור, המחוקק לא הסדיר את סוגיית זכותם של בעלי זכות יוצרים משותפת ביצירה לעניין ניהולה ולעניין זכותו של כל אחד מהם לעשות שימוש ביצירה.
56. בעניין אקו"ם לעיל, התייחס בית המשפט לסוגיית ניהולה של יצירה משותפת, תוך שסייג דבריו והבהיר, כי: "חשוב להדגיש כי איננו נדרשים לשאלת המשטר המשפטי החל על יחסיהם של בעלים במשותף ביצירה כשאלה העומדת בפני עצמה. שאלת הבעלות המשותפת צריכה להיבחן, בענייננו, אך ורק בהקשר המסוים של ניהול יצירה משותפת על-ידי תאגיד לניהול משותף כדוגמת אקו"ם – ניהול אשר מעצם טיבו חורג מכללי ברירת המחדל החלים על בעלות משותפת ביצירה. בנסיבות אלה, ממילא הפנייה להסדרים הקיימים בדין לגבי ניהולן של זכויות משותפות אמורה לשמש כמסגרת התייחסות וכנקודת מוצא לדיון בלבד".
57. מכל מקום, בית המשפט שם הפנה לשיטות משפט זרות – הן השיטה האנגלית, המעניקה לכל אחד מבעליה של היצירה המשותפת זכות למנוע משותפיו לעשות שימוש ביצירה; והן השיטה האמריקאית, המעניקה לכל אחד מבעלי היצירה המשותפת זכות לעשות בה שימוש, בכפוף למגבלות מסוימות:
"על כך יש להוסיף, כי גם הפניה לניסיונן של שיטות משפט זרות אינה מניבה תשובה חד-משמעית, בהתחשב בריבוי הגישות האפשריות לסוגיה. כך למשל, הדין בארצות הברית מקנה לכל אחד מבעלי הזכויות ביצירה, בכפוף למגבלות מסוימות, את הזכות העצמאית להתיר את השימוש ביצירה אף ללא הסכמתם של יתר בעלי הזכויות, ובלבד שחלקם היחסי ברווח המופק מהיצירה ישתלם לידיהם (ראו: § 6.10 Nimmer; Russ VerSteeg, Intent, Originality, Creativity and Joint Authorship 68 Brooklyn L. Rev. 123, 149-150 (2002)). לעומת זאת, בהתאם לגישה הנהוגה בדין האנגלי, נדרשת הסכמתם של כלל בעלי הזכויות ביצירה מסוימת על מנת להתיר את השימוש בה (ראו: Copyright, Design and Patents Act 1988, section 173(2) . כן ראו: Copinger, בעמ' 334). לצורך ההכרעה שבפנינו, עלינו להיות ערים לכך שהשוני והגיוון הקיימים בגישות העקרוניות ביחס לסוגיה של ניהול זכויות יוצרים בבעלות משותפת מעידים על מורכבותו הרבה של הנושא, כמו גם על כך שההכרה בזכויותיהם הקנייניות של היוצרים אינה מכתיבה כשלעצמה תוצאה מסוימת".
58. בהמשך פסק הדין נקבע שניתן להיעזר בהסדרים חקוקים שעניינם שיתוף בזכויות, ובפרט בהסדרים החלים על הסדרת השיתוף בחוק המקרקעין, אולם זאת יש לעשות בזהירות:
"משלא קיימת הסדרה ספציפית של סוגית הבעלות המשותפת בזכויות יוצרים בחוק זכויות יוצרים עצמו, ניתן להיעזר בהסדרים חקוקים שעניינם שיתוף בזכויות קניין בהקשרים אחרים. הסדר מפורט מסוג זה קיים בכל הנוגע לשיתוף במקרקעין, בסעיפים 36-27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). לפי סעיף 9(ה) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (להלן: חוק המיטלטלין) חלים ההסדרים הנוגעים לשיתוף במקרקעין, בעיקרם, גם על שיתוף במיטלטלין, "באין הוראות אחרות בהסכם שיתוף", ומכוח סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין חלים הסדרים אלה גם על בעלות משותפת ב"זכויות". עם זאת, הפנייה לחוק המקרקעין בשאלה של המשטר המשפטי החל על בעלות משותפת בזכויות יוצרים צריכה להיעשות בזהירות".
59. בית המשפט שם אף הפנה בעניין זה למאמריהם של המלומדים גלעד וקסלמן, "היצירה התאגידית והיצירה השיתופית", יוצרים זכויות, (תשס"ט) 167 ומיכאל בירנהק, "קריאה תרבותית: החוק ושדה היצירה", יוצרים זכויות, (תשס"ט) 83, לעניין הקושי והזהירות שיש לנקוט בה בהחלת דין השיתוף בענפי משפט אחרים על דיני זכות יוצרים ועל הצורך בהתאמת הסדרים אלו למורכבות והשונות הקיימת בדיני זכות יוצרים.
60. גם בע"א 1567/99 סיוון נ' שפר (11.2.03) (להלן: "עניין שפר"), התייחס כבוד השופט (בדימ') אנגלרד לשאלת השימוש בזכות המשותפת ביצירה, מקום בו, כבענייננו, אין הסכמה בין בעלי הזכות ואין הסדרה בעניין ניהול היצירה וזכות הצדדים לעשות בה שימוש, תוך הפניה לגישות השונות בדין האמריקאי לעומת הדין האנגלי:
"בהנחה כי זכות היוצרים שבה ומתפצלת בין שני שותפים- כאן המוציאים לאור ויורשי אבן שושן- שאלה מעניינת היא כיצד ישתמשו בזכות המשותפת. כל זאת בהנחה שאין ביניהם הסכמה על ניצול זכות היוצרים. התשובה לשאלה זו היא מורכבת למדי, וקיים הבדל בין תפיסת המשפט האנגלי לבין תפיסת המשפט האמריקני. בדין האנגלי כל אחד מבעלי זכות היוצרים עשוי למנוע משותפיו לפרסם את היצירה ללא הסכמתו, שכן פרסום ללא הסכמת כל הבעלים מהווה הפרה של זכות היוצרים...
לעומת זאת הגישה האמריקנית מעניקה לבעל משותף את הזכות לעשות שימוש מסחרי חופשי בזכות היוצרים, בכפוף למתן דיווח לבעלים האחרים ושיתופם ברווחים".
61. בהמשך פסק הדין הוסיף כב' השופט אנגלרד כי הרקע הנורמטיבי במשפט הישראלי אינו חד משמעי וקיימות הוראות חוק משתי הגישות ושילוב ביניהם מאפשר גישה גמישה העשויה לשלב את הגישה האמריקנית עם הגישה האנגלית. מכל מקום, בנסיבותיו של אותו מקרה, לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלת השימוש החד צדדי בזכות היוצרים ביצירה המשותפת.
62. כמפורט להלן (בפרק הסעדים) אינני סבור שתכלית דיני זכות היוצרים והפסיקה (הלא רבה) שניתנה עד היום בסוגיה זו, מובילים למסקנה, כי יש מקום לאפשר לאחד מן השותפים בבעלות על זכות היוצרים למנוע באופן גורף מיתר השותפים לעשות שימוש ביצירה המשותפת. אני סבור, כי יש למצוא מנגנון המאפשר לכל השותפים לעשות שימוש ביצירה באופן עצמאי, מקום בו הדבר ניתן. בכך אף יוגשמו תכליות החוק – עידוד היצירה בשים לב לטובת הציבור להיחשף ולצרוך מידע וידע מזה וזכויות היוצר מזה, מבלי ליצור תמריץ שלילי ליוצרים שימנעו ליצור ולפרסם את יצירותיהם מחשש שיצירתם לא תהיה מוגנת.
63. לעניין זה יש לזכור, כי עסקינן ביצירה משותפת (ולא במקרה בו מי שלא היה שותף ביצירה עושה בה שימוש) כשהצדדים בחרו שלא להסדיר את זכויותיהם בהסכם (ועל כך אין להם להלין אלא על עצמם). עוד יש להזכיר (ועל כך להלן) כי הצדדים אף ניהלו משא ומתן על מנת להגיע להסכמות ובו לא מצאו כי קיימת מניעה עקרונית שכל אחד מהם יפרסם את הספר בעצמו.
64. אפנה בעניין זה אף לפסק הדין של בית המשפט המחוזי תא (מחוזי חיפה) 1165/07 דפוס שלומי גרפיקס ואח' נ' ספקטרום דפוס ו/או קשת הפקות ואח' (1.4.11) (להלן: "עניין גרפיקס"). שם החיל בית המשפט את ההסדר שבחוק המקרקעין (סעיפים 36-30) לפיו כל אחד מהשותפים רשאי לעשות שימוש סביר ביצירה ובלבד שלא ימנע שימוש דומה משותף אחר. עוד קבע בית המשפט שם, באותן נסיבות, כי התנגדותה של שותפה אחת לשימוש שעושה השותפה השנייה בזכות היוצרים אינה יכולה לעמוד במבחן הסבירות (שעה שהיא עשתה בה שימוש).
65. כמפורט להלן, אני סבור, שגם במקרה זה, מניעה מוחלטת מהנתבע לעשות שימוש ביצירה, שעה שהצדדים הסכימו לכך עקרונית במסגרת המשא ומתן שניהלו, אינו סביר ואינו תואם לתכלית החוק ולפסיקה בעניין זה. עם זאת מצאתי להתנות שימוש זה בתנאים שיפורטו להלן, הן לעניין זכות היוצרים הכלכלית והן לעניין הזכות המוסרית. כן מצאתי שהדרך בה פעל הנתבע, בה פרסם את הספר ללא שהודיע לתובעת מראש ומבלי לקבל את אישורה לרישום שמה על הספר, מהווה הפרת זכות יוצרים ופגיעה בזכותה המוסרית של הנתבעת ואף מהווה פעולה בחוסר תום לב. אולם, כאמור, אני סבור שיש להבחין בין מעשיו של הנתבע בעבר לבין הסדרת הזכויות העתידיות ביצירה המשותפת.
66. בטרם אדרש לטענות הצדדים בדבר הסעדים ולעניין הכרעתי בבקשת התובעת למתן סעד של צו מניעה קבוע, צווי עשה ופיצוי כספי, אדרש לשאלת הפרת ההסכם והפרת זכות היוצרים על ידי הנתבע וכן לעניין תום ליבו.
הפרת הסכם, הפרת זכות היוצרים ותום הלב:
67. כאמור, בחודש ספטמבר 2018 פנה הנתבע אל התובעת והציע לה להצטרף אליו כשותפה לכתיבת הספר.
68. בחודש אוקטובר 2018 הגיעו הצדדים להסכמות לגבי כתיבת הספר.
לטענת התובעת, הצדדים "סיכמו בכתב כי זכויות היוצרים ביצירה המקורית תהא משותפת בחלקים שווים, וחלוקת הרווחים ביניהם תהא 60% לנתבע ו-40% לתובעת" (סע' 13 לכתב התביעה).
לטענת הנתבע "ההסכם בין הצדדים היה פשוט וברור: קרדיט שווה של מחבר לכל אחד מהצדדים. וחלוקה של רווחי הספר 40% לתובעת ו-60% לנתבע. לטענתו, ההסכם בין הצדדים לא כלל התייחסות לזכויות יוצרים (סע' 35 לכתב ההגנה).
69. מכאן שאין חולק לגבי ההסכמה הראשונית בין הצדדים בדבר "קרדיט" שווה לשני המחברים וחלוקת רווחים בשיעור של 40% ו- 60%. טענת הנתבע בכתב ההגנה (סע' 35 לכתב ההגנה) לפיה הצדדים לא התייחסו כלל לנושא זכויות היוצרים אינה רלוונטית, הן לאור הסכמתם בדבר חלוקת ה"קרדיט" (שמצאתי כי בנסיבותיו של מקרה זה מלמדת על הסכמה לשיתוף בזכות היוצרים, ולכל הפחות בזכות המוסרית) הן לאור ההסכם השני, הקובע מפורשות כי הצדדים בעלים במשותף בזכות היוצרים, והן לאור העובדה שבפועל לאחר מעשה שני הצדדים יצרו במשותף את נוסח הספר מושא הליך זה ולא נטען כי הנתבעת ויתרה על זכות היוצרים שלה בספר זה.
70. כאמור, משהתגלעו מחלוקות בין הצדדים בנושאים רבים הקשורים לכתיבת הספר ולהוצאתו לאור, ניהלו הצדדים משא ומתן להסדרת המשך שיתוף הפעולה ביניהם וביום 21.5.19 הגיעו הצדדים להסכמות שבאו לידי ביטוי בהסכם השני (נספח 4 לתצהיר התובעת). הצדדים מסכימים כי ההסכם השני חייב את הצדדים.
71. גם לאחר חתימתו של ההסכם השני יחסי העבודה בין הצדדים היו עכורים ואף המשיכו להתדרדר וראו לעניין זה ההתכתבות שצרפו הצדדים לתצהיריהם.
72. ביום 8.11.19 שלחה התובעת לנתבע את הודעת הדוא"ל בה הודיעה על "סיום התקשרות" "לאור ההתנהלות הפוגענית המתמשכת לכאורה מצד דן הרמן כלפי אריאל פלג והדרישות הבלתי מבוססות כלפיה לכאורה" והוסיפה כי "העו"ד של דן הרמן מוזמן ליצור קשר עם אריאל פלג תוך 30 ימי עבודה ולעדכן לגבי המשך הטיפול בסוגיית הספר ".
73. באותו יום (8.11.19) שלחה התובעת לספק ההגהה ולנתבע הודעת דוא"ל (נספח 2 לכתב התביעה) שכותרתה "משימת ההגהה הושלמה", בה צוין כי הספק ביצע עבודה מצוינת ו"כל תלונה כלפי הספק עלולה להיות בגדר הטרדה ו/או איום ו/או פגיעה בשמו הטוב לכאורה".
עוד באותו יום שלחה התובעת הודעת דוא"ל לנתבע ולספק שהכין את העיצוב הפנימי של הספר (דפוס האוזר), לפיה הנתבע "אינו יכול לבוא בתביעות ו/או תלונות ו/או דרישה מכל סוג שהוא לגבי קבלת העיצוב הפנימי של הספר ו/או להשתמש בו באופן כלשהו ללא הסכמתם המשותפת של דפוס האוזר ואריאל פלג...".
מכאן שהתובעת הסכימה לנוסח זה של הספר (הוא הנוסח האחרון).
74. יומיים לאחר מכן, בהודעת דוא"ל מיום 10.11.19 שכותרתה "ההסכמות בינינו בכל הנוגע להוצאה לאור לשיווק ומכירת הספר שיטת הכפפה", הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מבטל את כל ההסכמות ביניהם בכל נושא הקשור להוצאה לאור, לשיווק או למכירת הספר, למעט ההסכמה הראשונית לחלוקת הרווחים ולקרדיט שווה כמחברים (נספח 8 לתצהיר התובעת - להלן: "הודעת הביטול").
75. הנתבע כאמור טוען כי ביום 15.9.19 הודיעה לו התובעת כי היא חוזרת בה מההסכמה לממן 40% מעלויות ההוצאה לאור. בכך לטענתו הפרה התובעת את ההסכם הפרה יסודית והביאה לביטולו. לטענתו, בנסיבות אלו הוא שלח הודעת ביטול כדין ועל כן יש להכיל על המקרה את ההסכמות שבהסכם הראשון. אינני מקבל טענה זו של הנתבע.
76. ראשית, לא מצאתי כי בנסיבות המקרה הנתבע היה רשאי לבטל את ההסכם ולפרסם את הספר ללא ידיעת התובעת. הפרות ההסכם על ידי התובעת לא הוכחו וגם אם התובעת ביקשה שלא לשלם סכומים מסוימים שהתחייבה לשלם, עסקינן בסכומים נמוכים שהיו נתונים במחלוקת ואין בכך ללמד על הפרה יסודית של ההסכם מצד התובעת.
77. הודעתו של הנתבע על ביטול ההסכם נשלחה חודשיים לאחר שנודע לו לטענתו כי התובעת מתכוונת לחזור בה מחלק מההסכמות. הנתבע לא שלח לתובעת כל התראה לפיה מדובר כביכול בהפרה יסודית וממילא לא היה מקום להודעת הביטול ופרסום הספר ללא ידיעת התובעת. גם אם הייתה לנתבע זכות לשלוח הודעת ביטול, זו הייתה מותנית בכך שהנתבע יעשה שימוש בזכות בתום לב ואני סבור שהשימוש שנעשה על ידי הנתבע אינו תם לב.
78. עם זאת, מחומר הראיות עולה, כי נכון לאותו מועד בו הודיע הנתבע לתובעת על ביטול ההסכם (ביום 10.11.19), היה ברור לשני הצדדים כי יש צורך לגבש הסכמות חדשות ולשנות את תנאי ההסכם השני. כאמור, התובעת הודיעה לנתבע יומיים קודם לכן על "סיום התקשרות והזמינה את ב"כ הנתבע ליצור עמה קשר לגבי "המשך הטיפול בסוגיית הספר".
79. אולם, גם אם היה הנתבע רשאי לבטל את ההסכם וגם אם היה מבטלו בתום לב, הוא לא היה רשאי לקבוע, באופן חד צדדי כי עם ביטול ההסכם יחזרו לתוקף הוראות ההסכמות הראשונות (ההסכם הראשון). ההסכם השני ביטל את ההסכם הראשון והחליפו, הצדדים הסתמכו על כך ואף המשיכו לעבוד ולהשקיע זמן ומשאבים בכתיבת הספר על יסוד הסכם זה.
80. משהסכימו הצדדים על אופן כתיבת הספר ועל דרך הוצאתו לאור ואף עיגנו את ההסכמות בהסכם מפורש, עליו הסתמכו, הפך הסכם זה להיות ההסכם הבלעדי והיחיד. הנתבע אינו יכול להחליט על דעת עצמו כי יש לחזור לנקודה מסוימת בעבר שכבר איננה רלוונטית.
81. ככל שסבר הנתבע שההסכם הופר על ידי התובעת או כי התובעת מעכבת את הוצאתו לאור באופן בלתי סביר, תוך עשיית שימוש בספר כ"בן ערובה" (כך נטען על ידו) היה בידו לדרוש את אכיפתו. ואם הוא חפץ לבטלו, היה עליו לשלוח הודעת ביטול כדין, אך אז גם ההסכם הראשון לא היה תקף והיה עליו להסדיר (בין בהסכמה ובין באמצעות עתירה לבית המשפט) את זכות היוצרים בספר ואת זכות השימוש בו.
אוסיף כי גם בהסכם השני לא הגדירו הצדדים את זכויות השימוש בספר במקרה בו שיתוף הפעולה ביניהם ייפסק, על אף שכבר היו מודעים לקושי שלהם לעבוד בשיתוף פעולה.
82. עוד אציין, כי טרם החתימה על ההסכם השני הבהירה התובעת לנתבע מפורשות כי היא מתנגדת לכך שהוא יוציא את הספר לאור, ללא הסכמתה המלאה (ראו התכתבות מיום 17.4.19 - נספח 3 לתצהיר התובעת):
"..אתה לא יכול להוציא את הספר לבד עכשיו. זה כבר מזמן לא פרויקט "שלך". הספר יוצא עם השם של שנינו והשתתפות של שנינו או שהוא לא יוצא".
ובהתכתבות מיום 19.4.19:
"אמרתי בפירוש- צריך לתת לספר הזה לצאת לחרות (לאור), אתי או בלעדיי. לי יש קווים אדומים. אם לא נגיע להסכמה, ניפרד יפה...
לא נצליח- אני יוצאת מהעניין. תחזור לטיוטה המקורית ששלחת לי, נתקשר ביחד לנותני חסות וניתן להם להחליט וכו'. אני בחוץ או בפנים. אין קומבינות באמצע".
83. לאור האמור ביטול ההסכם על ידי הנתבע, באופן בו ראה עצמו משוחרר מהתחייבויות שאינן נוחות לו (על פי ההסכם השני) ופרסום הספר ללא אישור התובעת או למצער דיווח לתובעת מראש, מהווה הפרה של ההסכם.
84. אולם בכך לא די, שכן פרסום הספר, כפי שנעשה על ידי הנתבע, מהווה אף הפרה של זכות היוצרים של התובעת ופעולה חסרת תום לב. ועל כך להלן:
הפרת זכות היוצרים של התובעת ביצירה המשותפת:
85. כאמור, הצדדים מסכימים כי הם בעלים במשותף בזכות היוצרים ביצירה.
86. סעיף 11 לחוק זכות יוצרים קובע כי:
"זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
(1)העתקה כאמור בסעיף 12- לגבי כל סוגי היצירות;
(2)(פרסום)- לגבי יצירה שלא פורסמה;
...".
87. דנתי לעיל בזכות הצדדים לעשות שימוש בלעדי ביצירה משותפת, תוך אזכור הדין האנגלי, הדין האמריקאי והפסיקה בישראל.
88. אני אומנם סבור שאין להעניק לאחד מבעלי הזכות כוח למנוע מהאחר לפרסם את היצירה באופן גורף, אולם זכותו של כל אחד מבעלי הזכות לפרסם את היצירה, לא כל שכן מקום בו הוא יודע שזכות זו מצויה במחלוקת בין הצדדים, מוגבלת ועליו לעשות בה שימוש בתום לב ובכפוף לתנאים.
89. ארחיב בסוגיה זו להלן, בדיון בבקשה למתן סעד של צו מניעה קבוע, אולם אציין כבר עתה, כי אני סבור שפרסום היצירה, ללא עדכון התובעת מראש, ללא קבלת אישורה לצירוף שמה בפרסום, בפרט שנערכו בו מספר שינויים (הגם שמעטים מאד) שכללו טעויות הגהה, מהווה הפרה – הן של הזכות הכלכלית והן של הזכות המוסרית.
90. כאמור, גם הדין האמריקאי וגם הפסיקה בישראל (עניין שפר לעיל ועניין גרפיקס לעיל) המקבלים את הגישה המאפשרת לבעל זכות יוצרים ביצירה משותפת לעשות בה שימוש בלעדי, מתנים זכות זו בכך שאין בשימוש אותו הוא מבצע ביצירה כדי לגרוע מזכותו של השותף האחר לעשות שימוש סביר ודומה ביצירה (הקבלה לדיני המקרקעין וזכות השימוש של בעל זכות משותפת במקרקעין), בשיתוף יתר השותפים ברווחים ובדיווח מראש לבעלי הזכויות הנוספים. זאת הנתבע לא עשה.
91. אם כן, בענייננו גם אם נלך לפי הגישה האמריקנית המקלה עם הנתבע לגבי זכות השימוש ביצירה המשותפת, הרי משבחר הנתבע לפרסם את הספר על דעת עצמו מבלי לעדכן את התובעת כי כבר הוציא את הספר לאור בהעדר הסכמתה (ועל כך גם להלן), אני סבור כי בביצוע פעולות אלו הפר הנתבע את זכות היוצרים של התובעת ביצירה לפי סעיפים 11 ו- 47 לחוק.
92. אשר לאפשרות התובעת לעשות שימוש סביר בספר: לא מצאתי לקבל את טענת התובעת כי פרסום הספר על ידי הנתבע ימנע ממנה לפרסם את הספר בעצמה. מההתכתבות בין הצדדים וטיוטות ההסכמים ביניהם עולה, כי הצדדים חיפשו פתרון שיאפשר לשניהם לעשות שימוש בספר ולפרסמו, גם אם לא הסכימו על הפרטים הנוגעים לאופן הפרסום. הספר פורסם עד עתה (ובשים לב לסעד הזמני שניתן בהסכמת הצדדים) באופן מוגבל ביותר, במספר עותקים מצומצם ביותר, ברשת ספרים אחת בלבד ובאופן חלקי (מספר מוגבל של סניפים ברשת "צומת ספרים") וחלף זמן רב מאז שווק והופץ. לפיכך אינני סבור שפרסום הספר על ידי הנתבע ימנע מהתובעת לעשות שימוש דומה בספר, בכפוף להגבלות שיפורטו להלן.
93. מחומר הראיות עולה, כי הנוסח האחרון של הספר, אשר נשלח על ידי חברת ההגהה, היה מוסכם על התובעת. כאמור, ביום 8.11.19 שלחה חברת ההגהה "אותיות קטנות" את הטיוטה האחרונה של הספר לנתבע ולתובעת, והתובעת שלחה הודעת דוא"ל שכותרתה "משימת ההגהה הושלמה" (מיום 8.11.19 – נספח 2 לכתב התביעה) ובה ציינה כי אין לצדדים טענות כלפי חברת "אותיות קטנות" לעניין ההגהה.
94. עם זאת, מהעדויות בתיק עולה, כי קיימים מספר קטן של שינויים בין הנוסח שפרסם הנתבע לנוסח שהתקבל מחברת ההגהה (ולעניין זה אני נדרש אך לשינויים במלל של הספר ולא לשינויים עיצוביים). שינויים אלו אומנם אינם רבים, אך הם כוללים מספר טעויות הגהה, אשר לטענת הנתבעת הן טעויות מביכות ונוגעות ללב נושא הספר (ראו לעניין זה סעיפים 44.4-44.1 לסיכומי התובעת, וכן חקירת התובעת בעמודים 7-6 לפרוטוקול ובחקירת הנתבע בעמוד 29 לפרוטוקול, שורות 24-12). הנוסח שפרסם הנתבע אף כלל השמטת פרק שלם שנקרא "שאלון עזר: איזה מודל שיווקי מתאים לכם":
"העד, מר הרמן: אני העברתי למעצבת פנים אחרת ואמרתי לה 'חלצי מתוך זה את הטקסט, תעשי עיצוב פנימי חדש', וזה, זה מה שנמצא בספר.
עו"ד גרינוולד: יופי,
העד, מר הרמן: עכשיו, לצערי נפלו כמה,
עו"ד גרינוולד: כמו פרק חסר,
העד, מר הרמן: טעויות שם. אגב, אני רוצה,
עו"ד גרינוולד: כמו פרק חסר,
העד, מר הרמן: אני רוצה, שהיה חסר גם במקור, הוא לא,
עו"ד גרינוולד: לא, הוא לא היה חסר,
העד, מר הרמן: הוא לא היה אמור להיות חסר בחומר שנמצא אצל חברת ההגהה,
עו"ד גרינוולד: אם היית קורא היית יודע,
העד, מר הרמן: תאמין לי, תאמין לי, אני,".
95. זכותה של הנתבעת ששמה לא יופיע כמחברת הספר ללא הסכמתה מראש, לא כל שכן שעה שהספר מכיל טעויות שלא הייתה מודעת להן ושעלולות להביך אותה.
96. פרסום הספר בדרך זו מהווה לא רק הפרה של זכות היוצרים הכלכלית של התובעת, אלא אף הפרה של זכותה המוסרית.
97. אומנם הנתבע צודק בכך שפרסום הספר ללא שמה של התובעת היה מהווה פגיעה בזכותה המוסרית ששמה ייכתב כמחברת היצירה, אולם "הזכות המוסרית" אינה מוגבלת רק לטענה בדבר אי ציון שמו של המחבר והיא כוללת גם את זכותו של המחבר ששמו לא יופיע כמחבר יצירה ששונתה על ידי מי שפרסם את היצירה, בפרט מקום בו הוטל בה פגם.
98. סעיף 46-45 לחוק זכות יוצרים, עוסקים בזכות המוסרית של מחבר היצירה . סע' 46(א) לחוק קובע כי:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר-
(1)כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2)כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא יעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
99. השינויים שביצע הנתבע ביצירה הכוללים גם טעויות הגהה והפניה לפרק שהושמט מהספר (גם אם נעשו בטעות), פוגעים בשלמות היצירה שהתובעת בעלת הזכות בה (במשותף עם הנתבע) ופרסומה עם הטעויות, תוך ציון שמה כמחברת, מהווה גם הפרה של זכותה המוסרית של התובעת.
100. לאור כל האמור מצאתי כי בפרסום הספר הנתבע הפר את ההסכם שנכרת בינו לבין התובעת ואף הפר את זכות היוצרים שלה – הן זכותה הכלכלית והן זכותה המוסרית.
חוסר תום לב:
101. כאמור, התנהלות הנתבע בפרסום הספר אף הייתה נגועה בחוסר תום לב, הן בכך שלא יידע את התובעת מראש על הפרסום והן בכך שהמשיך לנהל עמה משא ומתן לאחר שכבר פרסם את הספר מבלי שגילה לה עובדה מהותית זו.
102. התובעת הציגה ראיות לכך שהתובע פרסם את הספר כבר ביום 1.12.19. כך עולה מצילום המסך מאתר "צומת ספרים" המעיד על כך שהספר נמכר כבר ביום 1.12.19 (נספח 11 לתצהירה).
103. כל זאת בזמן שהצדדים ניהלו משא ומתן לפשרה ואף החליפו טיוטות הסכם (טיוטות ההסכם השלישי שצורפו כנספים 9 ו- 10 לתצהיר התובעת) במהלך חודש דצמבר 2019. מכאן שלא רק שהנתבע פרסם את הספר מבלי לידע את התובעת על כך, אלא שהוא המשיך לנהל עמה משא ומתן לגבי אופן הוצאת הספר לאור מבלי לעדכן אותה כי הספר כבר יצא לאור. מהראיות עולה כי בחודש דצמבר 2019 התכתבו ב"כ הצדדים דאז לגבי המשך ההתנהלות בעניין הוצאת הספר ואף התקיימה פגישה בין הצדדים לצורך עריכת הסכם בדבר הסדרת הפסקת שיתוף הפעולה בין הצדדים תוך השלמת הוצאתו לאור של הספר ושיווקו על ידי כל אחד מהצדדים בנפרד (נספחים 9 ו- 10) וכי ביום 31.12.19 ב"כ התובעת דאז שלח לב"כ הנתבע דאז טיוטה של ההסכם בעקבות הפגישה בין הצדדים, ביום 1.1.20 הודיע ב"כ הנתבע דאז כי הוא מעביר את הטיוטה לנתבע לצורך "קבלת פידבק ממנו" וביום 2.1.20 העביר ב"כ הנתבע דאז את טיוטת ההסכם עם הערותיו של הנתבע. כל זאת שעה שהנתבע כבר פרסם את הספר.
104. משגילתה התובעת עובדה זו, ביום 10.1.20 שלחה לנתבע, באמצעות בא כוחה דאז, מכתב התראה בדבר הפרת זכויות היוצרים שלה (נספח 16 לתצהיר התובעת) וביום 12.1.20 הודיע הנתבע לתובעת במכתב מטעמו על "סיום הליכי הגישור" וכוונתו להפיץ את הספר (נספח 17 לתצהיר התובעת). ספר שכבר הופץ.
105. טענת הנתבע לפיה רק לאחר כישלון הליך הגישור, החליט להדפיס את הספר בעצמו ולהוציאו לאור (סע' 16 לכתב ההגנה) התבררה כטענה מופרכת ובלתי מהימנה. התנהלות זו של הנתבע מהווה חוסר תום לב במו"מ ויש לראותה בחומרה.
106. בעדותו העלה הנתבע לראשונה גרסה (כבושה) ותמוהה (לשון המעטה), לפיה בשלב זה (בו נשלחו הערותיו לטיוטת ההסכם) הוא לא היה מעורב במשא ומתן וכי המשא ומתן כבר הסתיים וייתכן כי בא כוחו חרג מסמכותו בכך שהעביר את ההערות להסכם (עמ' 48 לתמליל הדיון):
"מר הרמן: אתה יודע מה? בשלב הזה אני לא הייתי מעורב.
עו"ד גרינוולד: רגע, הוא פעל בשמך? הוא חרג מסמכות? כי לא ראיתי,
..
מר הרמן: אתה יודע מה, יכול להיות שהוא, יכול להיות שהוא חרג מסמכות בזה שהוא העביר הערות.
..
אני כבר לא הייתי מעורב בשלב הזה".
107. אין צריך לומר, כי בא כוחו של הנתבע הוא זרועו הארוכה וכי פעולותיו נעשו בשמו של הנתבע. מההתכתבות עולה, כי טרם שלח עורך דינו דאז את ההערות להסכם, הוא ציין מפורשות כי בכוונתו לקבל "פידבק מהנתבע" ודומה כי ההערות הנ"ל אף נכתבו על ידי הנתבע בעצמו.
108. מכל מקום, עסקינן בגרסה כבושה, בלתי מהימנה, שלא הוכחה ואשר סותרת את הראיות בתיק.
109. משקבעתי כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת ביצירה ואף הפר את ההסכם וכי התנהל בחוסר תום לב עת פרסם את הספר במהלך המשא ומתן בין הצדדים ומבלי ליידע את התובעת על כך מראש, אדרש לסעדים שבכתב התביעה. אפתח בהתייחסות לסעד של צו מניעה קבוע ו"לצווי העשה" המבוקשים, ולאחר מכן אדרש לסעד הכספי.
הסעדים:
סעד של צו מניעה קבוע במקרים של הפרת זכות יוצרים - כללי:
110. הגישה המקובלת, החל מחקיקת חוק זכות יוצרים, רואה בזכות היוצרים זכות קניינית וביצירה קניינו של היוצר, הדומה בטיבו לקניין בנכס מוחשי. סיווגה של זכות היוצרים כזכות קניינית מעניק לה מעמד של זכות יסוד ומעניק לבעליה כוח בלעדי להחליט האם להתיר את השימוש ביצירה לאחרים ובאיזה מחיר. זכות זו הוגדרה "כזכות שלילית" או "זכות הייחודיות" ועניינה בזכותו של בעל הזכות לשלול מאחרים לעשות שימוש ביצירתו ללא הסכמתו. דומה כי גישה זו רוככה עם השנים והמחוקק והפסיקה מכירים בכך שלא בכל מקרה יינתן לבעל זכות היוצרים שזכותו הופרה סעד של צו מניעה (רע"א 6141/02 אקו"ם בע"מ, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל נ' תחנת השידור גלי צה"ל ,פ"ד נז (2); וראו סקירה של מגמה זו - המלומדת אורית פישמן-אפורי, "שיקול דעת שיפוטי במתן סעד המניעה: המהפכה השקטה", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים, 529 (תשס"ט) (להלן: "פישמן אפורי"); ודניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהד' שלישית, כרך א).
111. מכל מקום, המחוקק, ואף הפסיקה, לא קבעו שבעל זכות יוצרים תמיד יהיה זכאי לסעד של צו מניעה, ואף נקבע כי יתכנו מקרים בהם חרף הפרת זכות היוצרים, בעל הזכות לא יהיה זכאי לסעד של צו מניעה קבוע.
112. לאחר תיקונו של החוק, סעיף 53 לחוק קובע, כי "בתביעה בשל הפרת זכות יוצרים זכאי התובע לסעד בדרך של צו מניעה, אלא אם כן מצא בית המשפט כי קיימים טעמים המצדיקים שלא להורות כן". הוראת סעיף זה כוללת שני מרכיבים: מחד – רישת הסעיף מנתקת ומאבחנת את דיני זכות היוצרים מהדין הכללי וקובעת כי, ככלל, הסעד הראשוני והטבעי הניתן לבעל זכות היוצרים הוא סעד המניעה; מאידך – סיפת הסעיף מצמצמת את חוזקה של זכות היוצרים ומעמדה כזכות קניינית וקובעת שלבית המשפט מסורה הסמכות לשקול שיקולים שונים בבואו להכריע האם להעניק סעד של צו מניעה, כך שכל אימת שבית המשפט מוצא טעמים המצדיקים שלא להעניק סעד של צו מניעה הוא רשאי שלא להעניקו (בניגוד להוראות החוק העוסקות בקניין מוחשי) (ראו לעניין זה פישמן אפורי שם, וכן הפנייתה לפרוטוקול ישיבה מספר 353 של ועדת הכלכלה של הכנסת ה- 17, 23 (9.10.2007)). וכך בענייננו.
113. ישנם מלומדים הסבורים שלאור האמור אין לראות בזכות היוצרים כזכות קניינית "מלאה" אלא כ"זכות קניינית מוחלשת" (פישמן אפורי לעיל וההפניות שם וכן הפסיקה לעיל שהביאה עמדה זו, גם אם לא אימצה אותה כנימוק מכריע) אחרים סבורים כי גם אם עסקינן בזכות קניינית מלאה הרי שעדיין היא שונה מזכות הקניין המוחשי לעניין החלת שיקולי היושר והצדק במתן סעד של צו מניעה.
114. לא ארחיב בסוגיה זו במסגרת פסק דין זה ואף לא אדרש לגישות השונות בדבר מעמדה של זכות היוצרים כזכות שמקורה ב"דיני היושר" והשפעת מעמד זה על משקלם של שיקולים הנוגעים ל"דיני היושר" בהחלטה האם להעניק סעד של צו מניעה במקרים של הפרת זכות יוצרים, כגון: שיקולים של הגינות, תום לב, מאזן הנוחות ועוד (ראו למשל ע"א 10717/05 פלוריסט דה קוואקל ב.וו נ' ברוך חג'ג (3.9.2013) ("עניין פלוריסט") בו קבע בית המשפט שמשחוקק חוק מפורש הנוגע לזכויות יוצרים אין עוד מקום להידרש לדיני היושר הכלליים).
115. עם זאת אציין, כי בית המשפט קבע, כי גם אם אין להחיל עוד על זכות יוצרים את דיני היושר, הרי שלאור הוראת סעיף 53 לחוק, לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן צו מניעה וכי במסגרת שיקול דעת זה רשאי לשקול גם שיקולי "יושר", אך הימנעות ממתן סעד של צו מניעה צריך שתהא במקרים חריגים ובמסורה (ראו למשל: ע"א 5240/92 חלמיש נ' אשרז (פ"ד מז(1) 45, 50 (1993); ת.א.(ת"א) 38918-12-09 דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר (9.4.14); ת"א (מחוזי מרכז) 5315-04-08 הוצאת קורן ירושלים בע"מ נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ (30.06.2012)).
116. אולם, ענייננו שונה מהמקרים האמורים, שכן בענייננו עסקינן בזכות יוצרים משותפת, גם אם נתייחס אליה כזכות קניינית "רגילה", הרי שעסקינן בזכות קניינית של שני היוצרים ואשר לכל אחד מהם זכות בה. מכאן שמתן צו מניעה נגד אחד הצדדים פוגע בזכותו הקניינית לעשות שימוש ביצירתו, כפי שמתן היתר לאחד הצדדים לעשות שימוש בלעדי ביצירה עלול לפגוע בזכותו הקניינית של הצד האחר.
סעד של צו מניעה קבוע במקרים של הפרת זכות יוצרים ביצירה משותפת
117. כאמור, הפסיקה הכירה בכך שבמקרים של זכות יוצרים משותפת, יש מקום לעשות שימוש בהסדר החוקי הנוגע לבעלות משותפת בנכסים מוחשיים (מקרקעין ומטלטלין) ואף הפנתה להסדרים הנוגעים לבעלות משותפת במקרקעין (סעיפים 36-27 לחוק המקרקעין).
118. אציין, כי ניתן לתהות, האם באופן דומה לדיני המקרקעין, יש להחיל על מקרה זה את האפשרות להגיש בקשה ל"פירוק שיתוף" בזכות היוצרים, בדומה למקרקעין בבעלות משותפת, ובכך לכפות על הצדדים "לפרק" את השותפות בבעלות על היצירה, אולם סעד זה לא נתבקש וממילא איני נדרש לדון בו.
119. הפסיקה המפנה גם לדין האמריקאי הכירה בכך שיש לאפשר לבעלים במשותף בזכות יוצרים, שלא הסדירו את השימוש ביצירה בהסכם ואשר אינם מצליחים להגיע להבנות בדבר אופן השימוש ביצירה, לעשות שימוש נפרד ביצירה, ובלבד ששימוש זה לא ימנע מהשותף את האפשרות לעשות שימוש סביר ודומה ביצירה (בדומה לשימוש הנעשה ב"רכוש משותף") ובכפוף ליידוע מראש ושיתוף ברווחים (ראו עניין שפר ועניין גרפיקס לעיל).
120. בעייננו, שעה שהצדדים סברו במסגרת המשא ומתן ביניהם שפתרון של שימוש עצמאי של כל אחד מהם ביצירה הוא פתרון אפשרי וסביר (גם אם לא הצליחו להגיע להסכמות מלאות לעניין אופן השימוש והתנאים לשימוש) הרי שיהיה זה בלתי סביר למנוע מהנתבע לפרסם את הספר. בנסיבות אלו אף יש לדחות את טענת התובעת כי פרסום הספר על ידי הנתבע ימנע ממנה לעשות שימוש דומה בספר.
121. עם זאת, לא מצאתי לאפשר לנתבע לעשות שימוש בספר כפי שהוא כיום. כל עוד הנתבעת אינה מסכימה שהספר יפורסם על ידי הנתבע עם שמה כמחברת, ובפרט שעה שהוא כולל טעויות הגהה, מצאתי לאסור על הנתבע לפרסם את הספר.
122. לפיכך, כמפורט להלן, מצאתי ליתן צו מניעה המונע מהנתבע להפיץ, לשווק ולפרסם את הספר כפי שהוא היום ולעניין זה הצו הזמני שניתן ביום 6.10.21 יהפוך לצו קבוע.
123. אאפשר לצדדים להודיע, תוך 14 ימים, בכתב, האחד לשני, האם הם מסכימים שהצד שכנגד יפרסם וישווק את הספר עם שמות שניהם כמחברי הספר, בנוסחו כפי שהוא היום. אם הם אינם מסכימים לכך יודיעו הצדדים, באותו מועד, האם הם חפצים שהספר יפורסם בצירוף שמות שני הצדדים כמחבריו – בנוסח האחרון (הנוסח שנשלח מחברת "אותיות קטנות") הכולל את תיקון טעויות ההגהה שעלו בחקירות ובצירוף הפרק החסר או הסרת ההפניה לפרק זה מהספר, או שהם חפצים שכל אחד מהם יהיה רשאי לפרסם את הספר ללא אזכור שמו של הצד השני כמחבר הספר.
124. בהתאם, ככל שיודיעו הצדדים שהם חפצים ששמם יופיע על הספר שישווק על ידי הצד שכנגד, כל אחד מהם יהיה רשאי לפרסם את הספר ובלבד שיכתוב גם את שמו של הצד שכנגד כמחבר משותף, וככל שמי מהצדדים יתנה את הסכמתו בביצוע תיקון טעויות ההגהה (בהתאם לנוסח האחרון) ובתוספת הפרק שהושמט (או הסרת ההפניה לפרק שהושמט מהספר) יהיו רשאים הצדדים לפרסם את הספר עם שמו של הצד שכנגד כמחבר משותף, ובכפוף לתיקון הטעויות כאמור לעיל.
125. ככל שמי מהצדדים יודיע שהוא אינו מעוניין שהצד שכנגד יציין את שמו כמחבר הספר במשותף, יהיה הצד השני רשאי לפרסם ולשווק את הספר ללא שמו של הצד שהודיע כי הוא אינו מעוניין באזכור שמו.
126. בנוסף: אני סבור שאין לאפשר לנתבע לעשות שימוש בלתי מוגבל בספר, בדרך שתמנע מהתובעת לעשות בספר שימוש דומה.
127. לפיכך, בנוסף לאמור לעיל, הנתבע יהיה רשאי לשווק את הספר רק בדרכים בהם הספר שווק בעבר – קריא: דרך רשת "צומת ספרים" בלבד, במדיה האלקטרונית ובדרך של חלוקתו. הנתבעת תהא רשאית לשווק את הספר בדרך דומה, אך לא ברשת "צומת ספרים". הצדדים יהיו רשאים לשווק את הספר, בהתאם לאמור לעיל לעניין הודעת הצדדים ולאחר ביצוע התיקונים הנדרשים (לאור הודעת הצדדים כאמור לעיל) בחלוף 60 ימים ממועד מתן פסק הדין. אציין כי נתתי ליבי, בעניין זה, להסכמת הצדדים כפי שעלתה מטיוטות ההסכם (נספחים 10 ו- 11).
128. ואחרון – הצדדים יחלקו ברווחי הספר, כהגדרתם בהסכם השני ביחס של 60% לנתבע ו- 40% לתובעת.
צווים נוספים
129. בנוסף, אני מורה על הפיכת הצו הזמני שניתן על ידי ביום 6.10.21, בהסכמת הצדדים, לצו קבוע. לפיכך: בכפוף לאמור לעיל לעניין פרסומו העתידי של הספר, הצדדים לא יעשו כל שימוש בספר מושא הליך זה. לא ישווקו את הספר, בין בדרך של מכירה ובין בדרך של חלוקתו במתנה או בכל דרך אחרת, לרבות העותקים הקיימים המצויים בביתו של הנתבע.
הנתבע יסיר את כל הפרסומים של הספר מושא הליך זה, ככל שזה פורסם ברשתות החברתיות ובמדיה האלקטרונית ובידו להסירן. ככל שאין בידו להסירם, יגיש בקשה לגורם שבידו להסיר את הפרסומים על מנת שזה יסירן.
130. כאמור, לא מצאתי שמתן צו קבוע האוסר על הנתבע לפרסם את הספר באופן גורף הוא הגון וראוי בנסיבות העניין. אוסיף לעניין זה, כי למרות שהתובעת גילתה על ההפרה בתחילת חודש ינואר 2020, הרי שכתב התביעה הוגש רק בחלוף כמעט שנה כשבכל אותו זמן לא הוגשה על ידה בקשה לצו מניעה (זמני או קבוע). העובדה שהשתהתה ולא טרחה לפנות לבית המשפט לקבלת סעדים עם הוצאת הספר לאור, מלמדת כי היא בעצמה לא ראתה בחומרה יתרה את פרסום הספר ויש לתהות האם לא בחרה להמתין מספר חודשים על מנת לבחון את הצלחת שיווקו של הספר.
סעדים כספיים:
131. התובעת עותרת לפיצוי בסך 300,000 ש"ח "בגין הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות אשר הפר הנתבע, ובגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב אשר גרם לתובעת לנזק ממוני ולנזק שאינו ממוני".
132. התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ממוני, ועל כן יש לדון אך בשאלת הנזק הלא ממוני.
133. אציין, כי בכתב התביעה התובעת אף לא טענה מפורשות כי היא עותרת לפיצוי ללא הוכחת נזק על פי סעיף 56 לחוק וטענה זו אף לא נטענה מפורשות בסיכומיה (אלא אך במהלך הדיון על ידי ב"כ התובעת ועל ידי התובעת בחקירתה). עם זאת שני הצדדים לא טענו בעניין זה ודומה כי סברו שטענה זו כלולה בטענתה ל"נזק בלתי ממוני".
134. אוסיף, כי גם ללא פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק על פי סעיף 56 לחוק, התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרת ההסכם וניהול משא ומתן בחוסר תום לב על ידי התובע. על פי סעיף 13 לחוק החוזים התרופות, ניתן לחייב את הנתבע בפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן ובגין הפרת ההסכם.
135. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע כי:
")א)הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ש"ח חדשים.
(ב)בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א) רשאי בית המשפט לשקול בין השאר, שיקולים אלה:
(1)היקף ההפרה;
(2)משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3)חומרת ההפרה;
(4)הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5)הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6)מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7)טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8)תום ליבו של הנתבע
..".
136. בענייננו, בבואי לשקול את גובה הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובעת נתתי ליבי לכך שעסקינן בזכות משותפת ולא בהפרת זכות מצד מי שאין לו כל זכות ביצירה, לכך שהצדדים הסכימו עקרונית שכל אחד מהם יהיה רשאי לפרסם ולשווק את הספר בעצמו, לכך שהיקף השיווק שבוצע על ידי הנתבע היה מצומצם מאד ולכך שהרווח שצמח לנתבע כתוצאה מההפרה זניח, אם בכלל. לכך שנוסח הספר כבר אושר על ידי הנתבעת והשינויים שנעשו על ידי התובע היו מעטים ביותר (הגם שכללו טעויות הגהה). למשך הזמן הקצר בו בוצעה ההפרה - מספר חודשים מצומצם ולכך שהתובעת גילתה כעבור חודש על ההפרה ובחרה מטעמיה שלא להגיש צו מניעה כנגד המשך פרסום הספר והתביעה דנן הוגשה רק כעבור כשנה. כן נתתי ליבי לכך שהתובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ממשי כלשהו ולכך שהצדדים אינם חולקים על כך שעד עתה הספר לא זכה להצלחה שיווקית.
מנגד לא התעלמתי מכך שהנתבע הפר את ההסכם ואת זכות היוצרים של התובעת, לכך שפעל בחוסר תום לב, בפרט שעה ששווק את הספר ופרסם את הספר מבלי ליידע את התובעת ותוך כדי ניהול משא ומתן שעסק בתנאי הפרסום, לאחר שכבר פרסם את הספר. לכך שעסקינן בהפרה בנסיבות מסחריות ולכך שגם זכותה המוסרית של התובעת הופרה, שעה ששמה כמחברת נכתב על ספר המכיל טעויות הגהה ושחסר בו פרק (או נספח השאלון).
137. לאור כל האמור לעיל, מצאתי להעמיד את הפיצוי לתובעת על סך של 30,000 ש"ח.
התייחסות קצרה לטענות נוספות של הצדדים:
138. להשלמת התמונה אציין כי טענות התובעת בדבר פגיעה במוניטין, לא הוכחו. התובעת לא הביאה כל ראיה לתמיכה בטענות אלו וממילא דינן להידחות.
139. באופן דומה הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה בדבר "עשיית עושר ולא במשפט". לא הוכח כי הנתבע התעשר ממכירת הספר ומהראיות בתיק אף עולה כי ההפך הוא הנכון (ראו עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 18-15).
140. אשר לטענות להפרת חוק הגנת הפרטיות, דומה שלא בכך עניינו של תיק זה ואין צורך לרשום בכתבי בי דין כל הוראת חוק שהתובע סבור שיכולה להיות רלוונטית. לא מצאתי שהנתבע עשה שימוש בשמה של התובעת לשם ריווח, אלא שעשה כן בשל חובתו לציין את שמה כמחברת היצירה (וזכותה המוסרית ששמה יירשם). לו לא היה רושם הנתבע את שמה של התובעת ככותבת היצירה, סביר להניח כי היא הייתה מלינה על כך שזכותה המוסרית נפגעה בשל כך ששמה לא אוזכר. אומנם היה על הנתבע להודיע לתובעת על כך מראש ולאפשר לה להודיע האם היא מעוניינת בכך, אולם על כך דנתי לעיל והדבר קיבל ביטוי בפסיקת סכום הפיצוי.
141. אשר לטענות התובעת לעניין זכותה בעיצוב הספר. התובעת לא הוכיחה כי היא בעלת זכות היוצרים בעיצוב הספר (ולא דפוס האוזר) ולא הובהר מדוע זכות זו היא של התובעת ולא זכות משותפת, של שני הצדדים, בדומה לספר כולו, שכן העיצוב נעשה עבור שניהם כחלק מעבודתם המשותפת בכתיבת הספר ועוד טרם הפסקת שיתוף הפעולה בין הצדדים. בסופו של יום הנתבע אף עשה שימוש בחברה אחרת לשם עיצוב הספר ולא הוכח כי עיצוב זה מהווה העתקה של העיצוב של דפוס האוזר (גם אם הייתה התובעת מוכיחה שלנתבע אין זכות בעיצוב וכי לה יש בו זכות). אוסיף, כי אף לא הוגשה חוות דעת לעניין זה.
142. אשר לטענת הנתבע כי יש לו "זכות יתר" ביצירה כמי שהגה את השיטה מושא הספר. טענה זו אין לה על מה לסמוך. זכות היוצרים אינה מגנה על "שיטה" או "רעיון", אלא על דרך הביטוי המיוחדת של הרעיון, ובענייננו "המלל" של הספר.
143. יתכן שהנתבע מעוניין בשיווק והפצת הספר יותר מהתובעת ואף יתכן שהרעיון שבבסיס הספר הוא רעיון מקורי של הנתבע, אולם אין בכך להשפיע על העובדה שלתובעת זכות יוצרים בתוכנו המילולי של הספר אותה היא כתבה יחד עם הנתבע.
סוף דבר:
144. משמצאתי כי הנתבע הפר את ההסכם ואת זכות הקניין הרוחני של התובעת ביצירה המשותפת, ואף פעל בחוסר תום לב במשא ומתן לקראת חתימת ההסכם השלישי, תוך שהפיץ את הספר מבלי ליידע את התובעת על כך, מצאתי ליתן צווי עשה ולא תעשה כמפורט בסעיפים 129-122 לעיל.
145. מצאתי לאסור על הנתבע לפרסם ולשווק את הספר כפי שהוא היום, אלא אם תינתן הסכמת התובעת לכך, אולם מצאתי להתיר לו לפרסם את הספר בעתיד, בכפוף לשינויים ולהגבלות שפורטו בסעיפים 129-122 לעיל.
146. כן מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי, בגין הפרת זכות היוצרים, הכלכלית והמוסרית, הפרת ההסכם והתנהלותו בחוסר תום לב במו"מ בסך כולל של 30,000 ש"ח.
147. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 7,754 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח.
148. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.