בית משפט לענייני משפחה בקריות
תמ"ש 7026-08-21 ב' נ' ס'
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופטת מאיה לוי
תובעת
עזבון המנוחה צ' ב' ת"ז *********
באמצעות בניה ב' ב' ו- א' ב'
ע"י ב"כ עוה"ד דורי שוורץ ו/או שיראל בר
נגד
נתבעים
ר' ס' ת"ז *********
ע"י ב"כ עוה"ד ירון גרוס
פסק דין
הקדמה:
1. בפני תביעה לפסק דין הצהרתי וכן תביעה כספית להשבה.
2. בקצירת האומר, מדובר בסכסוך גלוי בין אם לבת, ובסכסוך סמוי בין הבת לבין שני אחיה.
התובעת המקורית – הגב' צ' ב' ז"ל (האם), עתרה בימי חייה לביטול הסכמי המתנה מיום 27.10.2014, במסגרתם העבירה את מלוא זכויותיה במקרקעין, לטובת הנתבעת (הבת), ר' ס'. עוד עתרה התובעת, כי בית המשפט יורה לנתבעת להשיב לה כספים בסך 83,750 ₪, אשר נגזלו ממנה, כפי טענתה, שלא כדין.
3. במהלך ההליכים נפטרה התובעת, ושני בניה (אחיה של הנתבעת) – ב' (המכונה לעיתים "ב'") וא' ב' - המשיכו לנהל את ההליך בשמה של אמם, בתור יורשיה.
4. התובעת ז"ל לא שלטה בשפה העברית, בייחוד לא בקריאה, והשפה הדומיננטית שלה הייתה השפה הגרמנית.
5. שלושת ילדיה של התובעת הינם רופאים, העוסקים בתחום רפואת שיניים.
6. גורם נוסף שהינו רלוונטי לסיפור המעשה הינו בנה הבכור של הנתבעת ונכדה של התובעת ז"ל – עו"ד נ' ס'.
7. עובר לזמנים הרלוונטיים לסכסוך, נקלעה הנתבעת לתסבוכת כלכלית עקב חובות של בעלה דאז. לאחר מכירת נכסי הצדדים וכיסוי החובות, נותרה הנתבעת עם סך של 200,000 ₪ בידיה, ללא נכסים נוספים וללא דירת מגורים.
8. באותם זמנים, החליטו התובעת והנתבעת במשותף, לעבור ולהתגורר בצוותא.
כפועל יוצא של אותה החלטה, נרכשו הדירות שבבסיס המחלוקת: שתי דירות קטנות הצמודות זו לזו ברחוב **** ***** **/** ו- **/**, ב****** (להלן: הדירות). התובעת והנתבעת שברו את הקיר המפריד ביניהן והפכו את שתי הדירות לדירה אחת גדולה ומרווחת.
התובעת הייתה זו אשר נשאה במרבית העלויות בגין רכישת שתי הדירות. הממון אותו שילמה התובעת, כולל בתוכו סך של 340,000, ₪ אשר נותרו בידה ממכירת דירתה הקטנה ב*****, 200,000 ₪ כספי ירושה אותם קיבלה מבני משפחתה, וכן הלוואת משכנתא אותה נטלה מהבנק בסך 356,300 ₪. הנתבעת השקיעה רק ב-200,000 ₪, בעסקת הרכישה הנ"ל.
9. יוער בנקודה זו, כי על אף שהתובעת נשאה בהחזרי המשכנתא, על ההסכם מיום 8.2.2008, אשר נחתם מול בנק ***** ********* בע"מ (המכונה "הסכם משכנתא - מסגרת"), חתומות הן התובעת והן הנתבעת: ב' צ' וס' ר'. בנושא זה עוד יורחב בהמשך.
בנוסף, טענה התובעת שבשנת 2014 הגדילה הנתבעת את המשכנתא לסך של 367,000 ₪ במקום המשכנתא המקורית, שלא בהסכמת התובעת.
10. ביום 11.5.2008 ערכה המנוחה צוואה אשר נערכה ע"י עו"ד ז' ק', בה נקבעו העקרונות הבאים (להלן: הצוואה המוקדמת):
הנתבעת – ר' ס' תקבל את מלוא הזכויות בדירות. בניה של התובעת (א' וב' ב') יקבלו במשותף, את כל סכומי הכסף המופקדים בבנק.
11. ביום 27.10.2014 חתמה התובעת על הסכמי מתנה (להלן: הסכמי המתנה) במסגרתם העבירה בלא כל תמורה את זכויותיה בדירות, לבתה הנתבעת. הסכמי המתנה נערכו ע"י עו"ד ש' ק' ס'.
12. מספר שנים לאחר החתימה על הסכמי המתנה (בשנת 2017), נרשמו הזכויות בדירות על שם הנתבעת.
13. בשלב מסוים צורפה הנתבעת כמיופת כוח בחשבונה של התובעת.
לא עלה בידי הבנק לאתר את תאריך הצירוף המדויק, אך בהתאם למכתב רשמי מהבנק מיום 30.8.2021, מועד הצירוף לחשבון, היה לפני ה-23.2.2009.
(התובעת הודיעה על גריעת הנתבעת מהיותה מיופת כוח בחשבונה ביום 20.7.2020).
14. ביום 26.4.2018 ערכה התובעת צוואה נוספת, נוטריונית, אצל אותה עוה"ד ש' ק' ס'. במסגרת הצוואה החדשה הנ"ל, הדגישה התובעת כי העבירה את הזכויות בדירות לבתה הנתבעת במסגרת עסקת מתנה וכי רצונה שהדירות תהיינה שייכות לבתה בשלמות. כמו כן ציינה התובעת בצוואה, כי הנתבעת ממשיכה ומשלמת את המשכנתא על הדירות.
בנוסף, ובגדרי אותה צוואה נוטריונית, הנחילה התובעת את כל תכולת ביתה, לרבות רהיטים ומוצרי חשמל, לנתבעת.
בכל הנוגע ליתרת רכושה, בין בכספים ובין בחשבונות בנק, ציוותה המנוחה על חלוקה שווה בין שלושת ילדיה.
15. כשנתיים לפני הגשת התובענה הנוכחית, עברה התובעת להתגורר אצל בנה - א' ב'.
16. ביום 11.4.2022 ערכה המנוחה צוואה נוספת בפני עו"ד ס' ק', במסגרתה קבעה את ההוראות הבאות, השונות מהצוואות הקודמות וכן מהסכם המתנה, כאשר ההוראות העדכניות מיטיבות במיוחד עם הבן א' ב' (להלן: הצוואה המאוחרת):
הדירה ברח' **** ***** **/** ב*****: הנתבעת תקבל חצי מהדירה ואילו החצי השני יחולק שווה בשווה בין א' וב' ב'.
הדירה ברח' **** ***** **/** ב*****: הבן א' ב' יקבל 2/3 מהדירה ואילו הבן ב' ב' יקבל 1/3 מהדירה.
כל הרהיטים והתכשיטים וכן הכספים והמזומנים, יונחלו רק לבן א' ב'.
טענות הצדדים בקליפת האגוז:
טענות התביעה:
עיקר טענות התביעה מסתכמות בעתירה לבטל את הסכמי המתנה עליהם הוחתמה התובעת על-ידי הנתבעת במרמה וזאת מחמת השפעה בלתי הוגנת, ויתר עילות הביטול הקיימות בחוק החוזים: עושק, כפייה, הטעיה וטעות.
עוד נטען בתביעה כי הנתבעת נטלה כספים שלא כדין מחשבון התובעת.
טענות ההגנה:
עיקר טיעוני ההגנה הם כדלקמן:
א. ביום 11.5.2008 ערכה התובעת צוואה בפני הנוטריונית, עוה"ד ז' ק', במסגרתה ציוותה לנתבעת את שתי הדירות, שהיו רשומות על שמה אך באופן פורמאלי, שכן חלק לא מבוטל מהמשאבים לרכישת הדירות, היו גם של הנתבעת.
ב. ביום 27.10.2014 חתמו הצדדים על הסכמי מתנה בליווי תצהירים להעברת שתי הדירות מהתובעת לנתבעת, תוך הבטחת זכות מגורים לתובעת, לכל ימי חייה. המתנות הסתיימו ברישום. ההסכמים והתצהירים אומתו ע"י הנוטריונית עוה"ד ש' ק' ס'.
ביום 26.4.2018 ערכה התובעת צוואה נוספת בפני עוה"ד ש' ס' הנ"ל.
ג. במסגרת הצוואה הנוספת אישרה התובעת, כי היא נתנה במתנה את הדירות לנתבעת, כי רצונה היה שהדירות יהיה שייכות לנתבעת בשלמות וכי הנתבעת משלמת את המשכנתא.
ד. עוה"ד ש' ס' ערכה את ההסכם ואת התצהיר לאחר שהסבירה היטב את הכתוב בהם לתובעת.
ה. התובעת טענה שתי טענות עובדתיות, הסותרות זו את זו. האחת, כי היא לא ידעה על מה היא חותמה והשנייה, כי בתה הנתבעת קשרה קשר עם הנוטריונית עוה"ד ש' ס', כדי להונות ולרמות אותה.
ו. עדות מרכזיות כמו עוה"ד ז' ק' וש' ס', לא הוזמנו לעדות. כלומר, לא הובאו ראיות פוזיטיביות, למרות שהייתה לתובעת הזדמנות מצוינת לעשות כן. חזקה היא, כי עדות עד שלא הובא, פועלת לרעת מי שהחובה הייתה להביאו.
ז. התובעת זנחה בסיכומיה את הטענה בדבר 87,000 ₪ שנגזלו ממנה, למעט טענות בעלמא.
ח. נושא הגדלת המשכנתא הובהר ולא הוסתר על ידי הנתבעת ולא הובאו ראיות לגבי משיכות כספים מטעם הנתבעת.
דיון והכרעה:
17. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, התרשמתי מהעדים (לרבות התובעת ז"ל, אשר נחקרה בעדות מוקדמת) וכן עיינתי בראיות אשר צורפו לתצהירים, שוכנעתי מעל לכל ספק, כי יש לבטל את הסכמי המתנה אשר נחתמו בין המנוחה לבין הנתבעת ביחס לדירות.
18. הרושם שעלה מעדות התובעת, הוא שהתובעת הייתה נתונה להשפעת ילדיה, בייחוד אותו צאצא עמו היא התגוררה באותה עת, עד כדי שלילת רצון חופשי או כל יכולת ממשית לעמוד על שלה ו/או להביע דעה שונה. הרושם הוא שהתובעת חיפשה שקט ובשל רצונה להימנע מסכסוכים וריבים עם הילדים, עשתה כפי רצונם.
19. כפועל יוצא, עת התגוררה התובעת עם בתה - הנתבעת, והאחרונה הביעה חששות שמא האחים יבקשו לתקוף את הצוואה, השתכנעה התובעת לעשות הסכם מתנה, כדי לרצות את הנתבעת.
לאחר מכן, כשעזבה התובעת את הדירה בה התגוררה עם הנתבעת ועברה להתגורר עם אחד מבניה, היא שוכנעה להגיש תובענה כנגד הנתבעת ואף לערוך צוואה מאוחרת, בה היא מנחילה את מרבית רכושה לבן אצלו היא עברה להתגורר.
20. אם כן וכפי שיבואר להלן, כאשר התובעת שהתה אצל ילד מסויים, היא ערכה שינויים בזכויות הקניין שלה, בין הזכויות בחייה ובין אלה אחרי אריכות ימיה, בהתאם לרצונו של הילד אצלו היא התגוררה באותה העת.
21. לפני הדיון על המסגרת הנורמטיבית המהותית, (חוק החוזים וחוק המתנה), ראוי להקדיש מספר שורות לנטל השכנוע ונטל הראייה.
22. טענתה הבסיסית של התובעת הייתה, כי היא לא חתמה על מסמך כלשהוא אשר יורה על העברת הדירות על שם הנתבעת.
ראה עדות התובעת: "...סיפרתי לו את הסיפור שלנו והוא אמר שלא יכול להיות שלקחו לי את הדירות. הוא שאל אם חתמתי, אמרתי שלא חתמתי ולא שאלו אותי" (עמ' 11, שורות 29-30 לפרו' מיום 19.12.2022).
23. ראה לעניין זה עמ"ש (חי') 25995-04-19 ו.ע. נ' ו.ח, והמקורות המאוזכרים שם: ה"פ (חי') 16421-06-15 אחמד' זרקאוי נ' ע'אלב זרקאו [פורסם במאגרים המקוונים) (27.4.2017):
"...ההלכה הפסוקה מורה כי נטל השכנוע לגבי אמיתות החתימה על מסמך מוטל על כתפי מציג המסמך והמבקש לייחס לו תוצאות מחייבות, ובמקרה שלנו-פלטינום. וכך נפסק: "...הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור. מכיוון שכך, אין לקבל את התיזה לפיה בעצם הגשת המסמך הרים הבנק את הנטל להראות, כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת למשיבה השלישית. בהסכמת המשיבה השלישית ובא כוחה להגשת המסמך אין כדי לשנות מצב דברים זה. דברים ברוח זו אומר המלומד הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144: "כאשר תובע מסתמך על מסמך והנתבע מכחיש את חתימתו, על התובע להוכיח את אמיתות המסמך, גם אם הנתבע אינו חוזר ומכחיש זאת בעת הגשת המסמך כראיה" (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3), 240, 262 (29.6.1993))...נטל השכנוע במשפט האזרחי מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פורש בהלכה הפסוקה כך שבעל הדין, שנושא בו, "חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה, תיפול ההכרעה בגינה לרעתו"... מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר ה"שקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלות לחובתו של הנושא בנטל השכנוע [יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי, 1720 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)]..."
24. ההלכה דנן יפה גם לענייננו: הגם שהמסמכים הנדונים כאן נחתמו בפני עו"ד או נוטריון, טוענת התובעת לגביהם כי היא לא חתמה על הנוסח המוגש לבית המשפט וכי כל כוונתה הסתכמה בעריכת צוואה אשר תורה על חלוקה שוויונית בין שלושת ילדיה (למעט סך של 200,000 ₪, אשר אמור היה להיות מוחזר לנתבעת בגין השקעתה בדירות, כך על פי עדות התובעת), הא ותו לא, ללא כל העדפות לילד זה או אחר.
25. נוכח הטענה האמורה, עובר נטל השכנוע לשכמו של המבקש לייחס להסכם המתנה תוצאות מחייבות, כלומר לנתבעת.
26. אם כן, היה על הנתבעת דווקא לזמן את הגורמים אשר ערכו את המסמכים המשפטיים המחייבים – הצוואות והסכמי המתנה - לחקירה בפני בית המשפט, ובראשם, את עוה"ד ש' ס'.
ההגנה לא הזמינה את העדים הנ"ל מסיבות השמורות עמה.
27. הלכה מושרשת וידועה היא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי, יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת הצד היריב וכי הסיבה לאי הבאתו, הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.
אם כן, הימנעות ההגנה מלהעיד את עו"ד ס', נזקפת לחובתם, שכן עדות עו"ד אשר ערכה את הסכמי המתנה הינה משמעותית ורלוונטית לתיק, בלשון המעטה.
28. נזכיר, כי בהתאם לעדותו של הנכד נ' ס', עו"ד ס' מודעת לתביעה, וכאשר הוגשה התובענה, הוא עדיין עבד במשרדה של עו"ד ס'. כמו כן, אישר הנכד כי עו"ד ס' עדיין עובדת ומנהלת משרד פעיל.
ראה לעניין זה עדותו של נ' ס' (נכדה של התובעת):
"אני מניחה שעורכת הדין ס' קראה את התביעה?
ת: כן.
ש: היא שומעת שמעלים טענות מהסוג הזה, האם היא לא הסכימה באופן מידי או הציעה, לתת תצהיר בנושא, הצהרה, משהו?.
עו"ד גרוס:
אני מתנגד לשאלה. אי הגשת תצהיר של עורכת הדין ס', זה אני החלטתי" (עמ' 25, שורות 23-29 לפרו').
המסגרת הנורמטיבית לדיון:
חוק המתנה:
29. בהתאם לסעיף 1 לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: חוק המתנה) מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.
30. סעיף 2 לחוק המתנה קובע כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר – המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה".
31. סעיף 5 קובע כך:
(א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.
32. אומנם, בענייננו מדובר לכאורה במתנה אשר הושלמה, שכן הזכויות אשר הוענקו לנתבעת בשתי הדירות, נרשמו על שמה בלשכת רישום המקרקעין.
ראוי לעצור בנקודה זו ולציין, כי גם חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (סעיפים 6-7) מבקש להבדיל בין עסקה אשר נגמרה ברישום לבין עסקה אשר טרם נגמרה ברישום והיא עולה כדי התחייבות לעשות עסקה – זכות אובליגטורית לעומת זכות קניינית.
אם כן, בענייננו, מאחר והזכויות אשר הוענקו לנתבעת נרשמו על שמה בלשכת רישום המקרקעין, המדובר במתנה אשר הושלמה לכאורה ולא רק בהתחייבות לעסקת מתנה.
33. עם זאת, אין זה המקרה בו מקבל המתנה שינה את מצבו לרעה מאז קבלת המתנה: לא נטען כי הנתבעת שינתה את מצבה לרעה בהסתמך על התחייבות התובעת לרשום את הדירות על שמה ו/או רישומן בפועל. ההון העצמי הנמוך יחסית אשר הושקע על ידי הנתבעת ברכישת הדירות, 200,000 ₪, "שילם את עצמו" ואף למעלה מכך, שכן הנתבעת, ילדיה ובן זוגה התגוררו בדירות ועשו שימוש בחלק הארי של חלל המגורים.
34. יתר על כן, התובעת טענה בעדותה, עדות שהותירה רושם מהימן, להתנהגות מחפירה מצד הנתבעת, באופן אשר היה מזכה אותה לבטל את עסקת המתנה, לו היה מדובר אך בהתחייבות ליתן מתנה.
35. על פי הוראותיו של חוק המתנה, נותן המתנה, כאשר עסקת המתנה הושלמה, אינו יכול לחזור בו מהמתנה, זאת להבדיל מהתחייבות ליתן מתנה.
36. מאחר וחוק המתנה אינו מתייחס לסוגיית גמירות הדעת והמסוימות, נאלצה הפסיקה להשלים את החסר תוך קביעה כי בעניינים בהם חוק המתנה שותק, יחולו הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.
37. בספרו של פרופ' מרדכי אלפרדו ראבילו "פירוש לחוקי החוזים...חוק המתנה תשכ"ח – 1968", כותב המחבר, כי קיימת חשיבות יתרה לבחינת גמירת דעתו של נותן המתנה, יותר מכפי הנבחן בעת חוזה רגיל בין שני צדדים (חוזה דו-צדדי) הכולל התחייבויות וזכויות וכן תשלום תמורה. כל זאת מאחר ומתנה הינה למעשה חוזה חד צדדי.
"בהיות המתנה חוזה חד צדדי, יש משנה חשיבות לגמירת – דעתו של נותן המתנה. הוא המציע בדרך כלל למקבל המתנה להתקשר בחוזה. יש לוודא מעל לכל ספק, כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירת דעתו. במקרה זה דרוש "חופש מצפון והחלטה מלאים ושלמים יותר מאלו הדרושים בחוזים דו – צדדיים." מאחר שמדובר במתנה, שהיא, כאמור, חוזה חד- צדדי, יש לשים דגש מיוחד על רצונו של הנותן ועל גמירת- דעתו בזמן יצירת החוזה".
38. על כן, העילה המדויקת ביותר, המתאימה לנסיבות שלפנינו, הינה עילת העושק הקבועה בחוק החוזים.
39. עיון בפסיקה מעלה כי עילת העושק מושתתת על שלושה יסודות מצטברים, אלו פורטו בע"א 2041/05 דוד מחקשווילי נ' רחל מיכקשווילי [פורסם במאגרים המקוונים] (19.11.2007) נכתב כך:
"עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות מצטברים הקבועים בסעיף 18 הנ"ל:
א. מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון).
ב. התנהגותו של העושק (ניצול מצבו של המתקשר).
ג. תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
...היסודות הנ"ל אינם רק מצטברים אלא "שלובים זה בזה ככלים שלובים" וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים. (ראה פרשת סאסי הנ"ל; בן ישי נ' ויינגרטן וספרם של ד' פרידמן ונ' כהן, לעיל, 980). כאמור, בית משפט קמא קבע כי שני התנאים הראשונים מתקיימים. נקבע, כי שלטון המשיבות במנוח, בידודו, תלותו הנפשית והכלכלית בהן והפעלת השפעתן עליו לטובתן מוכיחים, כי היה נתון במצוקה, וכי כתב הויתור נחתם עקב ניצול מצוקתו על ידי המשיבות. כיון שממצאים אלה נשענים על הקביעות העובדתיות בתיק הצוואה, שפסק הדין בו חלוט (לאחר שהערעור נדחה), וקיים לגביהם השתק פלוגתא - כפי שקבע בית משפט קמא – הרי שהם מעבר לכל מחלוקת. חשוב לציין כי הממצאים העובדתיים מצביעים על מצוקה מתמשכת וקשה של המנוח, בשל אותו "שלטון אמאזונות" של המשיבות שהכתיבו את כל חייו של המנוח, בהבדל ממצוקה זמנית וחולפת ובניצול מודע של המשיבות את מצבו לאורך כל אותה תקופה. יש חשיבות "למובהקות" של שני רכיבים אלה בשל אותה תלות הדדית, שהוזכרה לעיל, בין הרכיבים השונים של עילת העושק".
40. בטרם נצלול לניתוח עילת העושק, ראוי לציין כבר בתחילה, כי קיימת היכרות מוקדמת בין הנתבעת לבין עו"ד אשר ערכה את הסכמי המתנה – עו"ד ש' ק' ס'.
41. ראה עדותו של נ' ס' – בנה של הנתבעת והנכד האהוב של התובעת, עו"ד אשר עבר את התמחותו אצל עו"ד ס':
"ש: איך הגעת להתמחות אצל עו"ד ס'.
ת: בעקבות זה שאמא וסבתא הכירו אותה.
ש: אתה טוען שלפני הסכם המתנה אמא לא הכירה את עורכת דין ס'?
ת: היא הכירה...
...
ש: האם נכון שעורכת הדין ס' או אחד מהילדים שלה, היו פציינטים של אמא?
ת: כן.
ש: זאת אומרת שהיתה היכרות כפציינטית, גם מבתי ספר?
ת: כן" (עמ' 24-25, שורות 25-36, 1-2 לפרו').
42. כעת נעבור לבחון את התנאים של עילת העושק: