בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"א 22062-11-18 יאני נ' זבין עלגור ואח'
לפני כבוד השופטת מיכל עמית – אניסמן
התובע
דניאל יאני
ע"י ב"כ עו"ד חיים סודקביץ
נגד
הנתבעים
1.אביב זבין עלגור
2.סול כרמל החזקות (2008) בע"מ
3.טרפלקס תעשיות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד זוהר לנדה, עדי שהם, שחר רוטשילד וצופיה שינפלד
פסק דין
לפניי תביעה שעניינה הסכם שנכרת בין התובע (להלן: "יאני") לבין הנתבעים ביום 17.8.2010 (להלן: "ההסכם" או "הסכם הערבות"), מכוחו העמיד יאני לטובת הנתבעת 3 (להלן: "טרפלקס ישראל") ערבות בנקאית של בנק שוויצרי על הסך של 200,000 אירו (להלן: "הערבות הבנקאית").
במסגרת התביעה עתר יאני לאכיפת שלוש התחייבויות חוזיות מכוחו של ההסכם: (1) השבת הערבות הבנקאית; (2) תשלום דמי ניהול (בסך 2,100,000 ש"ח); (3) תשלום עמלת הערבות הבנקאית (בסך 660,000 ש"ח). לצד זאת, תבע יאני סך של 100,000 ש"ח בגין הוצאות ישירות ועקיפות, וכן נזק לא ממוני שנגרם לו כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבעים. מהסכומים הנתבעים האמורים יש להפחית סך של 130,000 ש"ח אשר אינם שנויים במחלוקת כי שולמו ליאני.
כפי שיפורט להלן, במהלך ניהול הליך זה פקעה הערבות הבנקאית, ועל כן התייתר הצורך לדון בסעד שהתבקש בנוגע להשבתה. משכך, נותר לדון ולהכריע בתביעה הכספית על הסך של 2,730,000 ש"ח שעניינה אכיפת שתי ההתחייבויות החוזיות הנוספות שבהסכם, וכן הסך הכספי שנתבע בגין הנזקים הנוספים הנטענים.
תמצית הטענות בכתב התביעה
1. יאני מציג את עצמו בכתב התביעה כאיש עסקים איטלקי-ישראלי מוערך ובעל מוניטין רב, ובעל קשרים עסקיים נכבדים בקהילה הבנקאית והעסקית באיטליה, המומחה בגיוס אשראים והשגת מימון מבנקים באיטליה.
2. נטען כי הנתבע 1 (להלן: "עלגור") הוא איש עסקים ישראלי, אשר בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה היה מבעלי השליטה בטרפלקס ישראל (באמצעות שרשור ונאמנות), שהינה תאגיד ישראלי שעיסוקו בייצור צינורות ומוצרי פלסטיק וגומי. נטען כי גם הנתבעת 2 (להלן: "סול החזקות") הינה תאגיד ישראלי בבעלות או בשליטת עלגור (עלגור, סול החזקות וטרפלקס ישראל יכונו להלן ביחד: "הנתבעים").
3. על פי הנטען, בשנת 2007 פנה עלגור ליאני בבקשה לסייע לו בהשגת מימון ואשראים מאירופה לטובת טרפלקס ישראל, וזאת על רקע קשריו העסקיים של יאני והמוניטין הרב שרכש בתחום המימון הבנקאי.
4. לשם כך, הוקמה על ידי יאני חברה בשם Terraflex Italia SRL באיטליה (להלן: "טרפלקס איטליה") ומטרתה הייתה קבלת מימון ואשראי בין-לאומי לפעילות טרפלקס ישראל, שיווק טרפלקס ישראל באיטליה, ביצוע מכירות ללקוחות בין-לאומיים עבור טרפלקס ישראל ורכישת חומרי גלם מספקים בין-לאומיים עבור טרפלקס ישראל.
5. לפי הטענה, יאני הפך לאחראי בפועל על ניהול טרפלקס איטליה ועל קשריה עם הבנקים, ולמן הקמתה העמיד לה, באמצעותו ובאמצעות ISITALIA SRL (להלן: "איזיטליה") שירותי ניהול, וכן העמיד לה משרדים וטלפוניה, שירותי מזכירות, וניהל את פעילותה וקשריה עם הבנקים, הרשויות והספקים השונים באיטליה ובעולם.
6. בין יאני לבין עלגור הוסכם כי עבור שירותי הניהול, יאני יהיה זכאי לתשלום חודשי בסך של 4,000 אירו לחודש בתוספת מע"מ. דמי הניהול שולמו על ידי עלגור באמצעות טרפלקס איטליה.
7. אלא שעל פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2010, בשל הסתבכות פלילית של עלגור, אשר הורשע בביצוע עבירות בחברה ציבורית שהייתה בשליטתו ומשכך ריצה עונש מאסר [ראו ע"פ 5307/09 דיוויס נ' מדינת ישראל (נבו 3.6.2010)], נקלעה טרפלקס ישראל לקשיי תזרים, ומשכך החלו הבנקים להפעיל עליה לחצים. על רקע האמור, עלגור פנה ליאני וסיפר לו שניהל משא ומתן עם בנק דיסקונט בישראל, וכי הגיע עמו להסכמות לפיהן כנגד העמדת ערבויות בנקאיות מבנקים אחרים בסך כולל של 2 מיליון ש"ח, יוזרם לטרפלקס ישראל אשראי חדש של 4 מיליון ש"ח. משכך, ביקש עלגור מיאני להעמיד לבנק דיסקונט את הערבות הבנקאית בסך של 200,000 אירו, לפרק זמן מוגבל.
8. עוד נטען כי עלגור הפציר ביאני לעזור לו "להציל את המצב מפני אובדן מוחלט", וכי על רקע תחינותיו של עלגור למנוע את התמוטטות טרפלקס ישראל וטרפלקס איטליה בעקבותיה, נעתר יאני לבקשת עלגור והסכים להעמיד ערבות בנקאית מוגבלת ומתוחמת בזמן.
9. בהתאם לכך, כאמור, ביום 17.8.2010 נחתם בין יאני, טרפלקס ישראל, עלגור, טרפלקס איטליה וסול החזקות ההסכם, אשר במסגרתו הוסכם כי יאני יעמיד ערבות בנקאית מבנק Credit Swiss בסך של 200,000 אירו לטובת טרפלקס ישראל בבנק דיסקונט (סעיף 2(א) להסכם); כי הערבות הבנקאית תהיה בתוקף ותועמד לפרק זמן מוגבל של 3 שנים וסכומה יפחת באופן הדרגתי (סעיף 2(ב) להסכם); כי טרפלקס ישראל תדאג לפעול להשבת הערבות לידי יאני בהקדם האפשרי ובכל מקרה בתום תקופת הערבות (ההואיל האחרון במבוא להסכם); כי סכום הערבות יפחת באופן הדרגתי באמצעות פירעון של 60 המחאות חודשיות (בזמני פירעון החל מתאריך 15.3.2011 ועד ליום 15.8.2013), שטרפלקס ישראל ועלגור התחייבו להפקיד (30 המחאות מטעם טרפלקס ישראל ו-30 המחאות מטעם עלגור ובסך הכל 60 המחאות) בחשבון נאמנות אצל עו"ד בנימין לזר, שמונה כנאמן על ידי הצדדים בהתאם להסכם ולצורך הבטחת קיטון סכום הערבות והשבתה לידי יאני (להלן: "הנאמן") (סעיפים 2(ב), 3(8), 3(4) ו-3(5) להסכם).
10. המחאות אלו היו אמורות להיות מופקדות על ידי הנאמן לחשבון הנאמנות, ולאחר מכן יועברו הכספים לבנק דיסקונט כנגד קיטון סכום הערבות (סעיפים 3(4), 3(5) ו-3(8) להסכם). הוסכם כי ככל שסכום הערבות לא יקטן יועברו הכספים מהנאמן לידיו של יאני (סעיף 3(8) סיפא להסכם).
11. כמו כן, הוסכם כי יאני יהיה זכאי לעמלת ערבות שנתית בסך של 16,000 אירו בתוספת מע"מ איטלקי (IVA) (להלן: "עמלת הערבות הבנקאית") (8% מ-200,000 אירו) שתשולם ב-36 תשלומים חודשיים עוקבים ושווים (סעיף 2(ג) להסכם), וכן לדמי ניהול בגין שירותי הניהול לטרפלקס איטליה בסך של 6,000 אירו או 1% ממחזורה של טרפלקס איטליה, לפי הגבוה מבין השניים, בצירוף מע"מ איטלקי (IVA) (להלן: "דמי הניהול") (סעיף 2(ד) להסכם).
לעניין זה יצוין כי טרפלקס איטליה וטרפלקס ישראל התחייבו כי היקף הפעילות של טרפלקס איטליה לא יפחת מהסך של 15 מיליון ש"ח לשנה, וכי הן לא יפסיקו את קבלת שירותי הניהול בכל מקרה לפני תום 3 שנים (סעיף 2(ו) להסכם).
12. בגדרי ההסכם, עלגור ערב אישית להתחייבות טרפלקס ישראל, טרפלקס איטליה וסול החזקות כלפי יאני או מי מטעמו, והתחייב לשפותו באופן אישי מיד עם קבלת כל דרישה לפיצוי בגין כל נזק או הוצאה שייגרמו לו עקב הפרת התחייבויותיו האמורות. בהתאם, חתם עלגור על כתב ערבות אישית שצורף להסכם (סעיף 3(6) להסכם ונספח א' להסכם). גם סול החזקות ערבה להתחייבויות הצדדים כלפי יאני או מי מטעמו וחתמה על כתב ערבות דומה (סעיף 3(7) ונספח ב' להסכם).
13. בכל הנוגע לתוקפו ותקופתו של ההסכם, הוסכם כי ההסכם יסתיים באחד משני מועדים: ביום 15.10.2010 – המועד שבו יבוטל ההסכם במידה שעד למועד זה טרפלקס ישראל ועלגור לא ישלימו את התחייבויותיהם למתן ביטחונות, או במועד שבו הושבה ליאני הערבות הבנקאית שהועמדה על ידו (סעיף 4 להסכם).
14. אין חולק כי יאני העמיד לטובת טרפלקס ישראל ערבות בנקאית בסכום של 200,000 אירו אשר הופקדה בחשבון טרפלקס ישראל בבנק דיסקונט. כמו כן, נפתח חשבון נאמנות לצורך הפקדת ההמחאות הדרושות לקיטון הערבות, ועלגור וטרפלקס ישראל הפקידו בידי הנאמן, כל אחד, 30 המחאות כפי שהתחייבו להפקיד בהסכם.
15. אלא, שכבר בשלב מוקדם של יישום ההסכם וגם בשלבים שלאחר מכן, כשהגיע מועד הפירעון של חלק מההמחאות, פנו הנתבעים ליאני וביקשו לדחות את מועדי פירעונן, בטענה למצוקה תזרימית של טרפלקס ישראל. כך, לפי הטענה, יאני והנאמן, בלית ברירה ומתוך אמון בנתבעים, ניאותו לבוא לקראתם והסכימו לדחות מועדי פירעון מסוימים. יחד עם זאת, בשלב מוקדם לפעילות הנאמן, החלו לחזור ההמחאות שהופקדו על ידי טרפלקס ישראל, והנאמן קיבל הודעה כי חשבון הבנק ממנו נמשכו ההמחאות מוגבל. כך גם לא שולמה ליאני עמלת הערבות הבנקאית.
16. יאני טוען כי פנה לעלגור בנושא, וזה האחרון "התחנן" בפניו כי יתן לו אורכה לביצוע התחייבויותיו תוך הבטחה שיקבל "כל אגורה שמגיעה לו". עוד נטען, כי לאור יחסי החברות בין יאני ועלגור, נכמרו רחמיו של יאני ובהיעדר ברירה אמיתית, נאלץ להמתין ולקוות כי ישולמו לו הכספים המגיעים לו במועד נדחה כמובטח.
17. על פי הנטען בכתב התביעה, החל מחודש מאי 2012 חדלו הנתבעים מלשלם ליאני גם את דמי הניהול. למרות האמור, נטען כי נוכח יחסי האמון עם עלגור והתחייבויותיו החוזרות ונשנות לתקן את הפרותיו, המשיך יאני להעניק את שירותי הניהול, אשר בפועל הם אלו שאפשרו את המשך פעילות טרפלקס איטליה לטובת טרפלקס ישראל, ובמשך תקופה ארוכה גם הצילו את טרפלקס איטליה מפני חיסול.
18. נכון למועד הגשת כתב התביעה (נובמבר 2018), הערבות הבנקאית לא הוחזרה ליאני, וזאת בחלוף 8 שנים מעת שהועמדה. משכך, נטען כי יאני מוחזק על ידי הנתבעים כבן ערובה שלא בטובתו, שעה שהנתבעים התחייבו להשיב לו את הערבות עד לחודש אוגוסט 2013. עוד נטען, כי בלית ברירה, יאני האריך מדי שנה את תוקפה של הערבות, שעה שידוע לנתבעים כי הדבר נעשה בלית ברירה, שהרי אם יסרב להאריך את תוקף הערבות, בנק דיסקונט יחלט את הכספים שהפקיד להבטחת הערבות. כאמור, במהלך ניהול הליך זה, בחודש ספטמבר 2021, פקעה הערבות הבנקאית בשל אי חידושה, ועל כן התייתר הצורך לדון בסעד שהתבקש לעניין השבתה.
19. משכך, כל שנותר לדון ביתר הסעדים הכספיים הנתבעים על ידי יאני בכתב התביעה:
א. תשלום הסך של 420,000 אירו המהווה הסך של 6,000 אירו לתקופה של 70 חודשים (החל מחודש מאי 2012 ועד לחודש מארס 2018) בגין דמי הניהול, לפי שער האירו במועד שנקבע לביצוע כל תשלום. סכום זה הועמד על הסך של כ-2,100,000 ש"ח במועד הגשת התביעה. עוד צוין כי יש לצרף הפרשי הצמדה מהמועד שנקבע לביצוע כל תשלום ועד למועד התשלום בפועל.
ב. תשלום הסך של 132,000 אירו המהווה הסך של 16,000 אירו לשנה לתקופה של 8.25 שנים בגין עמלת הערבות הבנקאית, החל ממועד העמדתה (1.9.2010) ועד למועד הגשת כתב התביעה, לפי שער האירו במועד שנקבע לביצוע כל תשלום. סכום זה הועמד על הסך של 660,000 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה. גם לעניין זה צויין כי יש לצרף הפרשי הצמדה מהמועד שנקבע לביצוע כל תשלום ועד למועד התשלום בפועל.
ג. תשלום סך של 100,000 ש"ח בגין הוצאות ישירות ועקיפות ונזק לא ממוני שנגרם לו כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבעים. נטען כי הפרת ההתחייבויות בידי הנתבעים הסבו ליאני נזקים כבדים, ביניהם אובדן רווחים מהשקעות חלופיות שניתן היה לבצע עם סכום הערבות, אובדן שכר חלופי מעבודות אלטרנטיביות שיכל יאני לבצע תחת ניהול החברה, פגיעה במוניטין ובקשרים העסקיים של יאני בשוק האיטלקי, עוגמת נפש ופגיעה בבריאותו ובמצב רוחו של יאני.
ד. מהסכומים האמורים נטען כי יש להפחית סך של 130,000 ש"ח אשר נפרעו בתחילת הדרך לחשבון הנאמן והועברו על ידו ליאני, ועל כן בסה"כ מבוקש לחייב את הנתבעים לשלם ליאני סך של 2,730,000 ש"ח, בצירוף מע"מ לפי הדין החל במועד ביצוע התשלום, ובצירוף ריבית והצמדה מהמועד שנקבע לביצוע כל תשלום ועד למועד התשלום בפועל.
[יוער, כי בראש כתב התביעה נתבע הסכום של 2,755,000 ש"ח ואולם סכימת ראשי הנזק כאמור מוליכה לסך של 2,730,000 ש"ח – הוא סכום התביעה שיידון להלן].
תמצית הטענות בכתב ההגנה
20. לטענת הנתבעים, ההסכם מושא התביעה הגיע לסיומו כבר במהלך שנת 2012, והחל מסוף שנת 2012 נוהגים עלגור ויאני על פי הסכמות חדשות שהושגו ביניהם, אשר אינן נוגעות לטרפלקס ישראל או לסול החזקות. לא בכדי, לטענת הנתבעים, יאני לא העלה כל טענה החל משנת 2012.
21. עוד טוענים הנתבעים כי החל משנת 2010 ועד למועד בו הוגשה התביעה על ידו, שולמו לו ולתאגידים שבשליטתו סכומי כסף נכבדים בהיקף העולה על מיליון אירו, שכללו תשלום בגין החזר קרן הערבות הבנקאית, דמי הניהול, עמלת הערבות הבנקאית, ואף למעלה מכך.
22. נטען כי בין השנים 2007 עד 2012 הצדדים פעלו בשיתוף פעולה, במובן זה שטרפלקס איטליה נהלה עבור טרפלקס ישראל את פעילות ייבוא חומרי הגלם מאיטליה, כמו גם ייצוא חלק ממוצריה של טרפלקס ישראל, ואילו טרפלקס ישראל מעמידה לטובת נציגות טרפלקס איטליה בישראל שירותים שונים שנדרשו לפעילותה.
23. עוד נטען, כי בשנת 2010, נוכח היחסים שבין יאני ועלגור וללא קשר לפעילות המשותפת של טרפלקס ישראל וטרפלקס איטליה, יאני, באמצעות חברת Runaway Business Corp. אשר יאני טען כי הינה חברה בבעלותו, העמיד ערבות בנקאית מבנק Credit Swiss בסך של 200,000 אירו, להבטחת חובה של טרפלקס ישראל כלפי בנק דיסקונט.
24. כן נטען כי ההסכם נכרת בקשר עם העמדת הערבות הבנקאית האמורה ובמסגרתו טרפלקס ישראל התחייבה לשלם ליאני, באמצעות איזיטליה, סכומים פנטסטיים, תוך שיאני מנצל את מצוקתה של טרפלקס ישראל ואת העובדה שעלגור היה מצוי באותה העת בעיצומם של הליכים פליליים בקשר עם היותו נושא משרה ובעל השליטה בצינורות המזרח התיכון בע"מ.
25. נטען כי בהתאם להסכם והסכמות הצדדים, במהלך השנים 2010 עד 2012 שולמו ליאני באמצעות איזיטליה, כספים בסך כולל של 162,000 אירו, מתוכם 120,000 אירו נמשכו על ידי יאני מטרפלקס איטליה בגין דמי הניהול, וסך של 42,000 אירו שולמו על ידי טרפלקס ישראל בגין תשלום עמלת הערבות הבנקאית.
26. בשלהי שנת 2012 טרפלקס ישראל מצאה את מתכונת פעילותה עם טרפלקס איטליה כלא כדאית עבורה, והחליטה על סיום הפעילות המשותפת, ובמועד זה, לפי הטענה, הגיע ההסכם לסיומו. אגב סיומו של ההסכם, כך נטען, הסכימו עלגור ויאני במועד זה כי הערבות הבנקאית תמשיך לעמוד בתוקפה, ושוויה ישולם ליאני לאורך השנים, וזאת לאור הרחבתו הצפויה של שיתוף הפעולה העסקי ביניהם. תימוכין לכך נמצא, לטענת הנתבעים, בכך שבחודש ספטמבר 2013 הוסבה הערבות הבנקאית לטובתו של עלגור, אשר שמו הוסף לכתב הערבות (נספח 1 לכתב ההגנה).
27. ואכן, בשנת 2013 ולאחר שההזדמנות העסקית בהשקעה במפעל בספרד לייצור מוצרי אלומיניום קרמה עור וגידים, עלגור ויאני ייסדו, במשותף, חברה ספרדית חדשה בשם Sopena Innovations (להלן: "סופנה"), אשר רכשה את פעילותו של מפעל האלומיניום האמור. נטען כי במהלך שנת 2013, לאחר שמנכ"ל סופנה איתר ספק אלומיניום חדש באיטליה, יאני הציע כי בדומה לפעילותו בטרפלקס איטליה, הוא ינהל עבור סופנה את קשריה עם הספק, וכן יפעל לשיווק מוצריה של סופנה, וזאת בתמורה לדמי ניהול שסופנה תשלם לו, באמצעות איזיטליה, בסך 4,000 אירו בחודש.
28. בפועל, כך נטען, במהלך השנים 2014–2016, הועברו ליאני, באמצעות איזיטליה, תשלומים בגין דמי ניהול שכללו הן את דמי הניהול בסך של 4,000 אירו לחודש, והן תשלומים גבוהים יותר וזאת בגין השבת קרן הערבות. עוד נטען, כי בשנים אלו הועברו ליאני, באמצעות איזיטליה, בגין שירותי הניהול שהעמיד לסופנה, סך של 144,000 אירו (4,000 אירו עבור כל חודש), וכן סך של 212,000 אירו בגין החזר קרן הערבות הבנקאית, ובסך הכל 356,000 אירו. זאת, בהצטרף לסכומים ששולמו ליאני על ידי טרפלקס ישראל לרבות בגין הערבות, אשר על פי הודאת יאני מסתכמים לסך של 130,000 ש"ח.
29. על יסוד האמור, נטען כי די בכך להביא לדחיית התביעה במלואה, שכן במהלך השנים 2014–2016 הושבה ליאני קרן הערבות במלואה, ולא בכדי יאני לא העלה כל טענה אחרת בהקשר זה במשך כחמש שנים ועד לאחרונה.
30. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בסוף שנת 2016 ותחילת שנת 2017, נוכח הפיחות בהיקף הפעילות עם ספק האלומיניום האיטלקי, סוכם כי יאני באמצעות איזיטליה, יהיה זכאי לדמי ניהול מופחתים מחברת סופנה, בסך 3,000 אירו בלבד. בהמשך שנת 2017, כאשר הסתיימה הפעילות מול הספק האיטלקי ומשכך לא היה עוד צורך בשירותי יאני ואיזיטליה, חברת סופנה חדלה מלשלם ליאני ואיזיטליה דמי ניהול, וביקשה לערוך התחשבנות סופית ביחס לפעילות משותפת זו.
31. אלא שבמהלך שנת 2017, כך נטען, החלה להיחשף בפני עלגור תמונה חמורה ומדאיגה בקשר לפעולותיו והתנהלותו של יאני, אשר הביאו לטענתו למצב שחובה של טרפלקס איטליה לבנק באיטליה הועמד על הסך של 2 מיליון אירו, ובמקביל התגלו אי סדרים בספריה של טרפלקס איטליה, אשר נכון למועד הגשת כתב ההגנה אין בידי עלגור את מלוא המידע לאורך השנים בקשר למשיכות הכספים והרישומים שבוצעו בטרפלקס איטליה על ידי יאני.
32. על רקע הגילויים הדרמטיים שבעטיים החלו היחסים שבין הצדדים להסלים, יאני, אשר על פי הנטען "ברז" האשראים הפתוח נסגר בפניו, ואשר לאורך השנים קיבל ומשך סכומים בסך כולל של למעלה מ-1 מיליון אירו (ויתכן שאף מעבר), החל להתרעם על כך שאינו מקבל עוד דמי ניהול, והחל לטעון במצוקתו כי עלגור חייב לו כספים רבים.
33. נטען כי עלגור דרש כי תיערך התחשבנות סופית בקשר עם הפעילות המשותפת בין הצדדים, אשר תכלול הן את החזר ההלוואות האישיות שהועמדו ליאני לאורך השנים, הן את החזר חובו של יאני כלפי סופנה, אשר הומחה לעלגור, והן החזר בגין משיכות הכספים שביצע יאני מטרפלקס איטליה.
34. או אז, לאחר שלפי הטענה יאני דחה את דרישות עלגור והחל להעלות דרישות מופרכות תוך איומים כי אם אלה לא ייענו הוא יגרום לעלגור ולעסקיו נזקים משמעותיים (ולאחר שאלה נדחו בידי עלגור), החל יאני להעלות, לראשונה, טענות לפיהן הנתבעים חייבים לו כספים בקשר עם הערבות הבנקאית.
35. הנה כי כן, לטענת הנתבעים, ההסכם הסתיים בשנת 2012 ועד לסוף חודש 2016 קרן הערבות שולמה במלואה; יאני אינו זכאי לקבלת דמי ניהול נוספים והנתבעים אינם חבים לו דבר, וכי מי שחייב מאות אלפי אירו הם יאני ואיזיטליה לנתבעים.
תמצית הטענות בכתב התשובה
36. טענות הנתבעים בכתב ההגנה מהוות כולן טענות שבעל פה כנגד מסמך בכתב, שכן הנתבעים לא הציגו כל מסמך או ראיה אודות ביטול ההסכם ויצירת ההסכמות החדשות הנטענות, וזאת בניגוד לעובדה הברורה לפיה הצדדים עיגנו בכתב את ההסכם נשוא התביעה.
37. עוד נטען כי הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא לכך כי במהלך השנים 2014–2016 הושבה ליאני קרן הערבות במלואה באמצעות תשלומים שביצעה סופנה בסך 212,000 אירו (המצטרפים לסך של כ-130,000 ש"ח ששולמו ליאני באמצעות הנאמן). לא צורפה כל אסמכתא לעיגון ההסכמה הנטענת לפיה קרן הערבות תושב על ידי צד שלישי או מסמכים המעידים כי התשלומים שביצעה סופנה הם בגין השבת הערבות, או אף אסמכתא בדבר עצם ביצוע התשלומים הנטענים.
כמו כן, לא צורפה כל אסמכתא לטענת הנתבעים, לפיה בשנים 2010–2012 שולמו ליאני באמצעות איזיטליה סך של 120,000 אירו בגין דמי הניהול ששולמו מחברת טרפלקס איטליה, וכן הסך של 42,000 אירו ששולמו כעמלת הערבות הבנקאית על ידי טרפלקס ישראל.
38. נטען, כי ההסכם נשוא הליך זה הינו בתוקף (נכון למועד הגשת כתב התשובה) שכן בהתאם להוראותיו הוא יעמוד בתוקפו במועד שבו תושב הערבות הבנקאית. משכך, לפי הטענה, ובשים לב לכך שבמועד הגשתו עמדה הערבות הבנקאית בתוקפה, הרי שלפי הטענה ההסכם מעולם לא בוטל ולא שונה על ידי הצדדים.
39. למעלה מן הצורך נטען בכתב התשובה, כי כל סכום ששולם ליאני או לתאגיד האיטלקי שבשליטתו על ידי סופנה, ככל ששולם, עניינו במערכת היחסים שבינו או שבין התאגיד האיטלקי שבשליטתו (איזיטליה), ובין חברת סופנה, ואין בינו ובין התביעה וההסכם מושא תביעה זו דבר.
תמצית ההליכים לפניי
40. בימים 23.11.2023 ו-25.12.2023 נשמעו הוכחות הצדדים. עבור התביעה העידו יאני, רעייתו, גב' סמדר יאני, וכן גב' שושנה ברוקנר אשר שימשה כמנכ"לית טרפלקס ישראל בתקופה הרלוונטית לתביעה. עבור הנתבעים העיד עלגור.
41. סיכומים מטעם יאני הוגשו ביום 21.2.2024. סיכומים מטעם הנתבעים הוגשו ביום 10.4.2024; סיכומי תשובה מטעם יאני הוגשו ביום 22.4.2024.
דיון והכרעה
קווים מנחים לפרשנות חוזה
42. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") שכותרתו "פירוש של חוזה" מורה כדלקמן:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
43. אומד דעתם של צדדים לחוזה נלמד, בראש ובראשונה, מלשונו של החוזה [ראו למשל: ע"א 1521/21 בלוגרין ווטר טקנולוג'יס בע"מ נ' אוריס חומרים מתקדמים בע"מ, פס' 55 (נבו 8.3.2023) (להלן: "עניין בלוגרין") והאסמכתאות שם].
44. לשון החוזה היא נקודת המוצא לכל הליך פרשני, וככל שלשונו של החוזה מצביעה באופן בהיר על אומד דעת הצדדים בעת כריתתו, הרי ששמורה לה הבכורה בהליך הפרשני [ראו למשל: ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, פס' 46 לפסק דינה של כב' השופטת ברון (נבו 8.2.2018); ע"א 7186/15 בורשטיין נ' שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ, פס' 17 לפסק דינה של כב' השופטת ברון (נבו 3.9.2019)].
45. בפסיקה הודגשו והוטמעו שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו; השני, כי קיימת חזקה הניתנת לסתירה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי [ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: "עניין אפרופים"); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 15 (2006) (להלן: "עניין ארגון מגדלי הירקות"); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פס' 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (נבו 26.2.2012) (להלן: "ענין סהר"); ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' לברינצ'וק, פס' 12 לפסק דינו של כב' השופט מזוז (נבו 8.8.2018); ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' Luxottica Group Spa (נבו 21.1.2020) (להלן: "עניין אופטיקה הלפרין")].
46. בעת פרשנות חוזה, תינתן חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות [ראו: עניין ארגון מגדלי הירקות; ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פס' 22–23 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (נבו 25.6.2007); ע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' הרמן, פס' 19 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן (כתוארו אז) (נבו 27.6.2005)].
47. מעמד לשון החוזה זכה לחיזוק ניכר בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקי דינם של כב' השופטים שטיין וגרוסקופף (נבו 20.11.2019) (להלן: "עניין ביבי כבישים") ובפסיקתו שניתנה לאחר מכן [ראו למשל: ע"א 6652/19 אקספו ניהול בע"מ נ' שהם שמיר השקעות ופיננסים בע"מ, פס' 22–24 לפסק דינו של כב' השופט מינץ; פס' 2, 5 לפסק דינו של כב' השופט שטיין (נבו 12.6.2022) (להלן: "עניין אקספו"); עניין בלוגרין].
48. בעניין ביבי כבישים שרטט כב' השופט שטיין רצף שבין קצותיו יש למקם את החוזה טעון הפרשנות בין חוזה יחס פתוח, אשר נוסח בקווים כלליים בלבד, לבין חוזה סגור עם התניה מלאה, קרי חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית (עניין ביבי כבישים, פס' 12–13 לפסק דינו של כב' השופט שטיין). כפי שציין כב' השופט שטיין, שם, "הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה, אבל לא כל החוזים נולדו שווים. רמת הפירוט של החיובים והזכויות איננה זהה בכל חוזה וחוזה." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
עוד נקבע על ידי כב' השופט שטיין בעניין ביבי כבישים (בפס' 14 לפסק דינו), כי למיקום החוזה ברצף השלכה ישירה על מלאכת הפרשנות:
"לנוכח הכלל הבסיסי אשר קובע כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, וכן בהתחשב בחזקה הפרשנית לפיה לשון ברורה משקפת את מה שהצדדים לחוזה התכוונו לקבוע בינם לבין עצמם [...] שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה. הווה אומר: השאלה היחידה שעליה יהא עליו לענות היא "מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה?" [...] פרשנותו של חוזה פורמלי סגור, ככל שמלאכה זו תידרש, תהא אפוא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה, על ידי בית המשפט. חובת תום-הלב תמשיך, כמובן, לחול על יחסי הצדדים, אך תחולתה תהא שיורית ושמורה למקרים קיצוניים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות; היא לא תשפיע על קביעת תוכנו של החוזה כהוא זה." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
49. לצד גישתו של כב' השופט שטיין יש לציין גם את גישתו של כב' השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים. השופט גרוסקופף מבחין בין שני סוגי מתקשרים בחוזים, והם "מתקשר שהוא עוסק, דהיינו מתקשר מתוחכם המנהל עסקים ומיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות (להלן: "עוסק"); מתקשר שהוא אדם פרטי, כלומר בן אדם מן היישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות (להלן: "אדם פרטי")." (שם, פס' 2 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף; ההדגשה הוספה – מ.ע.א.).
בנוסף, כב' השופט גרוסקופף מבחין בין שלוש קטגוריות של התקשרויות חוזיות (שם, פס' 2–3 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף), באופן המוליך למסקנה לפיה יש להפעיל ביחס לכל אחת מקטגוריות החוזים הללו דיני פרשנות שאינם זהים:
"חוזה עסקי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים (כגון הסכם בין שתי חברות מסחריות למכירת נכס מקרקעין מסחרי (למשל, קניון (או הסכם למכירת חומרי גלם (למשל, ברזל) מיבואן למפעל); חוזה פרטי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים (כגון הסכם למכירת מכונית יד שניה או הסכם להשכרת דירה בבעלות פרטית); חוזה צרכני, שהוא חוזה שמהצד האחד לו עומדים עוסק או עוסקים ומהצד השני אדם פרטי או בני אדם פרטיים (כגון חוזה עבודה אצל מעסיק גדול או חוזה הלוואה בנקאי).
3. לשיטתי, דיני הפרשנות שראוי להפעיל ביחס לכל אחד מסוגי החוזים הללו אינם זהים. דהיינו, קיימים הבדלים משמעותיים בין דיני הפרשנות אותם יש להפעיל ביחס לחוזה עסקי, ביחס לחוזה הפרטי וביחס לחוזה הצרכני. הטעם לשונות זו הוא שבעיצוב דיני הפרשנות החוזיים עלינו לתת את הדעת לתכליות שונות אותן ברצוננו לקדם, וחשיבותן היחסית של התכליות הללו משתנה בהתאם לסוג החוזה." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
גם לפי גישתו של כב' השופט גרוסקופף, מיקום החוזה בסיווג מוליך לאופן שונה של עריכת מלאכת הפרשנות השיפוטית של החוזה (שם, בפס' 4 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף):
"בחוזה הפרטי, הגשמת רצון הצדדים במועד הכריתה היא התכלית לה ראוי להקנות מעמד של בכורה, מאחר שמדובר בצדדים רציונליים המצויים במישור שווה, ואולם יכולתם להשתמש בשפה החוזית מוגבלת בשל היכרותם החלקית עם רזי דיני הפרשנות החוזיים [...] בחוזה העסקי, שאיפתם העיקרית של דיני הפרשנות צריכה להיות לשכלול ההתקשרות החוזית, וזאת בשים לב לכך שהמתקשרים הם לא רק צדדים רציונליים המצויים במישור שווה, אלא גם מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
ובהמשך, בפס' 6 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף:
"כאשר לפנינו חוזה עסקי, כדוגמת החוזה בו אנו דנים, מתן מעמד מכריע ללשון החוזה מסייע ליצירת יציבות וודאות חוזית, שכן הוא מאפשר לצדדים מתוחכמים ומיוצגים היטב מבחינה משפטית לעצב את ההתקשרות החוזית שלהם כרצונם, תוך שימוש מושכל וזהיר בלשון ההסכם." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
50. עוד אוסיף בהקשר לכך, כי בבקשה לקיום דיון נוסף בעניין ביבי כבישים [דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (נבו 19.4.2020) (להלן: "דנ"א ביבי כבישים")] שנדחתה, קבעה כב' הנשיאה חיות כי פסק הדין בעניין ביבי כבישים לא קבע הלכה חדשה בכללי פרשנות חוזים, וכי (פס' 14 לפסק דינה של הנשיאה בדנ"א ביבי כבישים, והמקורות שם):
"ניתן למצוא בפסיקה לאורך השנים התייחסויות לא מועטות לכך שהעקרונות הפרשניים שנקבעו בהלכת אפרופים עשויים להיות מיושמים באופן שונה בהינתן סוג החוזה ונסיבות כריתתו. כך נקבע בעניין מגדלי הירקות כי "המשקל שיש לייחס למשמעות האינטואיטיבית העולה מקריאת החוזה, עשוי להשתנות בין קטגוריות שונות של חוזים שונים... כך, למשל, אין הסכם ממון בין בני זוג כחוזה למכירת דירה. אין חוזה למכירת דירה כחוזה בין אנשי עסקים שבאים בעסקאות חוזרות" [...] ובעניין אחר הובהר כי "במסגרת העולם החוזי ישנם "מוסדות" חוזיים רבים... ברי, כי תכלית המוסד החוזי משפיעה אף על אופן פרשנות החוזה"". [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
51. כב' הנשיאה חיות, שם, סיכמה דרך הפניה לדברי כב' השופטת ברק-ארז בע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י (נבו 11.5.2014):
"היטיבה לסכם זאת השופטת ד' ברק-ארז בעניין פארוואג'י: דומה שאין חולק על מקומו החשוב והמרכזי של נוסח החוזה בתהליך הפרשנות. עם זאת, שאלת היחס בינו לבין הנסיבות שאפפו את יצירתו והאופן שבו הן צריכות להשפיע על פרשנות החוזה אינה יכולה להיות תלויה רק בטקסט עצמו, וההכרעה בה כרוכה היא עצמה גם באופיו של החוזה ובנסיבות כריתתו. כך למשל, אני סבורה כי אין דומה חוזה שנוסח על-ידי בקיאים ויודעי דת ודין, אשר שקלו כל מילה ותג, לבין חוזה שנוסח על-ידי אנשי מעשה, שכוחם אינו דווקא בניסוחיהם, וזאת על רקע מערכת יחסים נמשכת ביניהם. לכאורה, משקלן של הנסיבות שאפפו את כריתת החוזה צריך להיות משמעותי יותר במקרה מן הסוג השני, בעוד שבמקרה מן הסוג הראשון אמור להינתן משקל מכריע ללשון החוזה, והכול בכפוף לכך שיש לבחון כל מקרה לגופו." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
52. ואכן, ברוח זו, נפסק לאחרונה בעניין בלוגרין:
"אומד דעתם של הצדדים לחוזה נלמד, בראש ובראשונה, מלשונו של החוזה (ראו: סעיף 25(א) לחוק החוזים; עע"מ 1122/22 מדינת ישראל – רשות מקרקעין ישראל נ' סאב ניהול יזמות והשקעות בע"מ, פסקה 18 [פורסם בנבו] (1.1.2023); רע"א 6810/21 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ברנובייט בע"מ, פסקה 12 [פורסם בנבו] (20.10.2022)). בהינתן שבענייננו-שלנו הוראות החוזים עליהם חתמו הצדדים אינן מותירות מקום לספק בדבר כוונתם, ובמיוחד כאשר עסקינן בהסכמים עסקיים בין צדדים מיוצגים, הרי שכפי שכבר אמרתי אין מקום להישמע לטענות לפיהן כוונת הצדדים "האמתית" חורגת מהכוונה המשתמעת מהחוזה. ככל שבלוגרין חתמה על חוזה שאינו משקף את כוונתה האמתית, הרי שתקלה זו מונחת לפתחה. ובאשר לתפקידם של בתי המשפט בכגון דא, דומני כי כבר אמרתי די – כאן ובפסקי דין אחרים [...] על הצורך לשים קץ לסיפורים על כוונות ועל הסכמות בלתי-כתובות, שאחד מבעלי החוזה מספר אחרי שחתם על הסכם עסקי מפורט עם התנאה מלאה." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
53. כמו כן, ברוח דומה נקבע לאחרונה בע"א 839/21 הקר נ' חברת קלמטיס אוברסיז בע"מ, פס' 33 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף (נבו 6.3.2024) כי "בחוזים עסקיים כללי הפרשנות החוזיים נועדו לקדם תכלית צופה פני עתיד של ודאות משפטית ויעילות, ובהתאם נקודת המוצא היא לשון החוזה" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
מן הדין אל המקרה שלפניי
54. השאלה הנשאלת בענייננו היא האם זכאי יאני לכספים מכוחו של ההסכם עד למועד פקיעתו בהתאם לתנאיו, או שמא, כטענת הנתבעים, ההסכם בוטל, והצדדים הגיעו להסכמות אחרות חלף הוראות ההסכם.
55. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים לפניי ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומיהם כמו גם במכלול הראיות שלפניי, הגעתי למסקנה כי יאני עמד בנטל המוטל לפתחו בגדרי מאזן ההסתברויות להוכיח כי ההסכם פקע במהלך חודש ספטמבר 2021 עת לא חודשה הערבות הבנקאית, וכי הנתבעים לא הוכיחו את הטענה העומדת בבסיס הגנתם לפיה כינון שיתוף הפעולה החדש בין יאני ובין עלגור במסגרת סופנה, הביא לפקיעת תוקפו של ההסכם במועד מוקדם יותר, וכי הצדדים פעלו מכוחן של הסכמות חדשות. ואנמק.
56. כאמור, נקודת המוצא היא לשון ההסכם. עיון בהסכם מעלה כי לשונו ברורה, ואינה משתמעת לשני פנים, ובמסגרתו סוכם, בין היתר, כי יאני יעמיד לטובת טרפלקס ישראל ערבות בנקאית בשיעור של 200,000 אירו לפרק זמן מוגבל של 3 שנים.
57. כן נקבע בהסכם, בלשון ברורה ובהירה, כי בתמורה להעמדת הערבות הבנקאית, יאני יהיה זכאי לעמלת הערבות הבנקאית, בשיעור של 16,000 אירו בתוספת מע"מ איטלקי, אשר תשולם ב-36 תשלומים חודשיים עוקבים ושווים, וכן לדמי ניהול חודשיים בגין שירותי הניהול לטרפלקס איטליה בסך של 6,000 אירו או 1% ממחזורה של טרפלקס איטליה, לפי הגבוה מבין השניים, בצירוף מע"מ איטלקי (IVA).
58. ההוראות שעניינן סיומו של ההסכם, אף הן ברורות ואינן משתמעות לשני פנים. כך, נקבע כי סיום ההסכם יהא באחד משני מועדים: ביום 15.10.2010 – המועד שבו יבוטל ההסכם במידה ועד למועד זה טרפלקס ישראל ועלגור לא ישלימו את התחייבויותיהם למתן ביטחונות, או במועד שבו הושבה ליאני הערבות הבנקאית שהועמדה על ידו.
הנה כי כן, בין הצדדים סוכם באופן ברור ומפורש, כי ההסכם, על כל תניותיו, לרבות התשלומים להם זכאי יאני על פיו, קרי עמלת הערבות הבנקאית ודמי ניהול, יעמוד בתוקפו עד למועד בו יבוטל בגין הפרתו על ידי הנתבעים על דרך של אי המצאת ביטחונות, או במועד בו תושב הערבות הבנקאית.
59. לא נטענה כל טענה בדבר אי המצאת ביטחונות במועד שנקבע לשם כך בהסכם. לצד זאת, אין גם מחלוקת בין הצדדים כי בחודש ספטמבר 2021, במהלך ניהולו של הליך זה, פקעה הערבות הבנקאית בשל אי חידושה (ומשכך, כאמור, התייתר הצורך לדון בסעד שהתבקש לעניין השבתה) [ראו: תצהירו המשלים של יאני; פס' 22 לסיכומי יאני; דברי עלגור בחקירתו הנגדית, ע' 122 ש' 19–22].
כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי אין כל מסמך המתעד את סיומו של ההסכם או המעגן הסכמות אחרות אליהן הגיעו הצדדים חלף ההסכם. כך הצהיר עלגור, בפס' 7 לתצהירו: "אמנם אין מסמך כתוב המעיד אודות סיומו של הסכם הערבות או על ההסכמות החדשות אליהן הגענו (יאני ואני) ובהתאם להן פעלנו, אך כפי שאפרט להלן, מכלול הנסיבות בענייננו – בין היתר, גם בשים לב למערכת היחסים החברית שנרקמה ביננו והעובדה שמרבית שיתופי הפעולה העסקיים ביננו התבצעו ללא הסכם בכתב – מעיד, כי הסכם הערבות אכן הסתיים בשנת 2012, על כל הכרוך והמשתמע מכך" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
60. במילים אחרות, לשיטתו של עלגור, הגם שאין מסמך כתוב המעיד על סיום הסכם הערבות, הרי שבין הצדדים הושגו הסכמות אחרות, חלף הוראות ההסכם שבוטל, ואלו לא עוגנו בכתב, אך נסיבות המקרה מלמדות, לשיטתו, על פקיעתו של ההסכם בין הצדדים עוד בשנת 2012. אני סבורה כי טענה זו לא הוכחה לפניי.
61. טענת הנתבעים באשר לפקיעתו של ההסכם כבר בשנת 2012, עומדת בסתירה ללשונו הברורה והמפורשת של ההסכם עליו חתמו הצדדים, בדבר מועד סיומו של ההסכם. בשים לב גם למיהות הצדדים שלפניי ומידת תחכומם כאנשי עסקים וניסיונם – בפרט עלגור – הרי שיש ליתן ללשון החוזה מעמד בכורה.
62. ודוק. עלגור העיד על עצמו בתצהירו (בפס' 2), כי מזה למעלה מעשרים שנה הוא עוסק באיתור, רכישת, השבחת והצלת מפעלי תעשיה, המצויים במשבר כלכלי ועסקי, וכי המדובר בתחום המצריך "שילוב ייחודי של ידע וכישורים (כלכליים, משפטיים ואחרים) שצברתי לאורך השנים במסגרת עיסוקיי". בסיכומי הנתבעים נטען כי "בזכות ניהולו של מר עלגור וניסיונו בתחום זה – עלה בידו להציל מפעלים ישראלים המספקים עבודה למאות משפחות המתגוררות באזורי פיתוח בצפונה ובדרומה של מדינת ישראל" (פס' 8 לסיכומי הנתבעים). כך, אף לשיטתו של עלגור עצמו, אין הוא אדם חסר ניסיון וידע עסקי. אדרבא. המדובר לכל הפחות בצד מתוחכם המנהל עסקים, שהתקשר בחוזה עסקי.
63. כב' השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים עמד על כך (בפס' 5) כי בחוזה עסקי כאמור "קיימת כאמור חשיבות יתרה לכך שכללי הפרשנות שיופעלו יהיו כאלה היוצרים בסיס משפטי יעיל להתקשרויות עתידיות בין עוסקים. הטעם לכך הוא שהמתקשרים בחוזה העסקי הם שחקנים מתוחכמים, אשר משקיעים זמן ומשאבים בניסוח החוזה, ומודעים היטב לכללי הפרשנות החלים." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
64. משכך, גם בשל מיהות הצדדים להסכם ותוכנו של ההסכם שלפניי, שהינו חוזה עסקי, הרי שיש מקום ליתן ללשון החוזה מעמד בכורה, שכן אין לבית המשפט עדיפות בפירוש ההסכמות שהושגו בין הצדדים. עמד על כך כב' השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים, בפס' 6:
"כלל פרשנות מרכזי התורם לשכלול ההתקשרות החוזית, הוא כלל הנותן ללשון החוזה מעמד מכריע בהליך פרשנות החוזה. יתרונו של כלל זה הוא בכך שהוא מקנה לצדדים במועד הכריתה שליטה מוגברת על תוכן החוזה, באמצעות כלי הניסוח שברשותם, תוך הבטחה כי הפרשן המוסמך (בית המשפט) יפעל על פי הנחיותיהם הכתובות, ולא ינסה לנחש את העומד מאחוריהם לאחר שהתגלע סכסוך ביניהם. ודוק, הצדדים חשופים במקרה זה לסיכון של טעויות בניסוח, במובן זה שאם הניסוח בו יבחרו לא יתאם את כוונתם לא תוענק להם רשת ביטחון שיפוטית שתתקן טעות זו, ואולם הם מונעים מעצמם את הסיכון שצד שלישי (הפרשן המוסמך) יקרא לתוך החוזה, מתוך חוכמה שבדיעבד, את אשר הצדדים לא ביקשו לכתוב לתוכו." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
65. בנסיבות ענייננו, שעה שטענותיו של עלגור מנוגדות להוראותיו המפורשות והברורות של ההסכם, ושעה שאלו נטענות בדיעבד, יפים דבריו של כב' השופט שטיין בעניין אקספו (בפס' 2):
"המקרה שלפנינו ממחיש את הצורך במתן עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
ובהמשך, בפס' 5 לפסק דינו:
"סבורני כי בתי המשפט חייבים לדחות סיפורים כאלה בשתי ידיים ולהיצמד לדל"ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה. החלטה כאמור תהא נכונה ברוב-רובם של המקרים, והיא אף תביא לחיסכון משמעותי בזמן שיפוטי יקר ובעלויות התדיינות נוספות. באשר לאותו בעל דין נדיר ומיוחד שבפיו סיפור אמת המנוגד להוראותיו הכתובות של החוזה המסחרי שעשה – בעל דין כזה יכול להלין רק על עצמו. זאת מאחר לאיש אין – ולא ראוי שתהא – יכולת להטיל על בתי המשפט, ועל החברה בכללותה, עלויות התדיינות מיותרות בתכלית על ידי כתיבת הסכמים שאינם תואמים את המוסכם. במונחים כלכליים, הסכמים כאלה הם בגדר החצנה שלילית, שאותה אין כל סיבה לעודד או להרשות. היצמדות לתנאיו הברורים של חוזה עסקי כתוב מונעת החצנה מיותרת זו, וטוב שכך" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
66. בהינתן לשונו הברורה של ההסכם באשר למועד סיומו, בהינתן מיהות הצדדים שלפניי ומהות ההסכם העסקי מושא התובענה, הרי שמצאתי לקבוע כי מועד פקיעת ההסכם הוא חודש ספטמבר 2021 – עת פקעה הערבות הבנקאית במהלך ניהול ההליך לפניי.
67. שעה שנקודת המוצא הפרשנית היא זו שלפיה מועד סיומו של ההסכם הוא בעת פקיעתה של הערבות הבנקאית, הרי שעל הנתבעים נטל כבד להוכיח טענתם שלפיה חרף הכתוב והמפורש בהסכם שבין הצדדים – הצדדים הסכימו לבטלו ותחת זאת לכרות הסכם חדש על דרך ההתנהגות, או כי פעלו בפועל (ללא כל עיגון מפורש בכתב) באופן המשנה את ההסכמות המעוגנות בלשונו של ההסכם. כפי שיפורט להלן בהרחבה, איני סבורה כי הנתבעים הרימו נטל זה.
האם ההסכם בין הצדדים בוטל? האם נכרת הסכם חדש בהתנהגות הצדדים?
68. בפתח הדיון בפרק זה יצוין כי גרסת הנתבעים באשר להסכם וביטולו לא הייתה עקבית כל אורכו של ההליך. בכתב ההגנה, בקדם המשפט לפניי, בתצהיר מטעמם, וכן אף בעדותו של עלגור, שבו וחזרו הנתבעים על טענתם לפיה ההסכם פקע במהלך או בסוף שנת 2012; כי עלגור ויאני הגיעו להסכמה על ביטול ההסכם בשנת 2012, וכי לאחר מכן נהגו הצדדים בהתאם להסכמות חדשות ביניהם:
א. בכתב ההגנה טענו הנתבעים (בפס' 45) כי "במהלך שנת 2012, טרפלקס תעשיות מצאה את הפעילות עם טרפלקס איטליה כלא כדאית יותר עבורה והחליטה לצמצם את פעילותה עם טרפלקס איטליה, כאשר בסוף שנת 2012 סוכם על סיום הפעילות, כאשר בנסיבות האמורות, במועד זה גם הסתיים ההסכם." [ההדגשה במקור – מ.ע.א.]. בפס' 8 לכתב ההגנה נטען כי ההסכם הגיע לסיומו "כבר במהלך שנת 2012, כאשר הלכה למעשה מאז סוף שנת 2012, הצדדים נוהגים בהתאם להסכמות חדשות שהושגו ביניהם" [ההדגשה במקור – מ.ע.א.] (וראו גם, בין היתר, פס' 16, 67, 73.1, 92.5 לכתב ההגנה).
ב. בדיון קדם משפט שנערך ביום 8.7.2020 (לפני כב' השופטת צילה צפת, סגנית הנשיא), נטען על ידי ב"כ הנתבעים כי "ההסכם פקע." (ע' 1 ש' 18) בשנת 2012, וכי "נכרת הסכם חדש" (ע' 1 ש' 19–22).
ג. בתצהירו הצהיר עלגור (בפס' 7) כי "הסכם הערבות העומד במרכז התובענה כאן הסתיים בשנת 2012 [...] הסכם הערבות אכן הסתיים בשנת 2012, על כל הכרוך ומשתמע מכך." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.]. בהמשך, בפס' 42 הצהיר עלגור כי בינו ובין יאני סוכם על סיומו של הסכם הערבות: "נסיבות אלו [...] הן אשר הביאו אותנו להסכמה על סיומו של הסכם הערבות" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.]; בפס' 43: "בנסיבות אלו ולאור ההסכמות על סיומו של הסכם הערבות" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.]; בפס' 44: "מאז שנת 2012 ועד לשנת 2018 יאני לא העלה טרוניה על כך שתשלומי דמי הניהול ועמלת הערבות "מכוחו" של הסכם הערבות פסקו [...] משום שסיכמנו והיה לו ברור, כי הסכם הערבות הגיע לסיומו" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.] (וראו, בין היתר, גם פס' 45, 50, 57 לתצהיר עלגור).
ד. בעדותו, העיד עלגור כי: "אני ודני היינו חברים במשך 10 שנים 11 שנה, שום הסכם בינינו למעט ההסכם הזה שנעשה כשאנחנו התחלנו את הקשר בינינו ואני הייתי בסיטואציה מאוד קשה כל ההסכמים בינינו היו בעל פה. הסיום של ההסכם הזה נעשה גם הוא בעל פה" (ע 120 ש' 24–28); וכן העיד כי "הוא [הכוונה ליאני – מ.ע.א.] קיבל השקעות שלי בסופנה שחלקם נרשם על שמו והוא קיבל 500,000 יורו נוצרה עסקה חדשה ממש על דרך ההתנהגות וזה מה שהיה" (ע' 150 ש' 25–28).
69. אלא, שאחר כל אלו, ולאחר שנשמעו הראיות לפני, הנתבעים טענו בסיכומיהם, כהאי לישנא (בפס' 44): "הנתבעים לא טענו, כי הודיעו על ביטול הסכם הערבות [...] ועיון בכתב ההגנה מטעמם מגלה שהמונח "ביטול ההסכם" כלל לא מופיע בו." [ההדגשה במקור – מ.ע.א.].
70. אכן, המונח "ביטול הסכם" אינו מופיע בכתב ההגנה, ואולם לא מצאתי לקבל טענות אלו של הנתבעים, שכן עיון בסיכומיהם מעלה כי המדובר בטענות שהן בבחינת דברים והיפוכים.
כך למשל, טענו הנתבעים (בפס' 3 לסיכומיהם), כי "התנהגות הצדדים בזמן אמת [...] מובילה למסקנה שהסכם הערבות שיקף הסכמה שהייתה במועד כריתתו (בחודש אוגוסט 2010), אך השתנה – בהתנהגות הצדדים – עד כדי סיומו, תוך שהצדדים גמרו בדעתם והוסיפו לשתף פעולה לאורך שנים רבות" [יצוין כי הטענה לפיה ההסכם "שונה בהתנהגות עד כדי סיומו" שזורה לאורך סיכומי הנתבעים: למשל כותרת פרק ד' ("המשך שיתוף הפעולה העסקי ושינויו – בהתנהגות – של הסכם הערבות עד כדי סיומו"); כותרת פרק ד(3) ("התנהגות הצדדים מעידה על שינויו של הסכם הערבות, עד כדי סיומו"); פס' 47; ועוד].
71. לצד זאת ומנגד, טענו הנתבעים (בפס' 45 לסיכומיהם), כי "טענת התובעים [צ"ל הנתבעים – מ.ע.א.], וכך עולה גם מהתנהלות הצדדים בזמן אמת – היא כי המסקנה המתחייבת היא שמר יאני ידע שהסכם הערבות לא הופר, אלא שהצדדים – בהתנהגותם ובהסכמות שגובשו ביניהם לאורך הדרך בעל-פה – זנחו אותו, תוך המשך שיתוף הפעולה ביניהם" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
72. על פני הדברים, בכך ביקשו הנתבעים לחזור או לשנות מהגרסה העובדתית אותה העמידו לפני בית המשפט לאורך מרביתו של ההליך, באופן שלא ניתן להתירו. ובמה דברים אמורים?
73. ראשית, טענות אלו שעלו בסיכומי הנתבעים הינן טענות עובדתיות סותרות, שהרי לא ניתן מחד גיסא לטעון טענה עובדתית לפיה הצדדים שינו את ההסכם שביניהם בהתנהגות, ומאידך גיסא טענה עובדתית לפיה אותו הסכם "נזנח", תוך המשך שיתוף פעולה בין הצדדים על בסיס הסכמות אחרות. חיזוק לקושי בהעלאת טענות עובדתיות סותרות אלו, נמצא גם באופן שבו נוסחה הטענה בסיכומי הנתבעים ("שינוי בהתנהגות של הסכם הערבות עד כדי סיומו").
ודוק. טענה עובדתית זו מבקשת "ליהנות" מכל העולמות, ואולם ברי כי אין הדבר אפשרי, שכן או שההסכם בוטל והצדדים פעלו מכוחן של הסכמות חדשות (כפי שנטען על ידי הנתבעים לאורך מרבית ניהול הליך), או שההסכם מושא התובענה שלפניי שונה על דרך התנהגותם של הצדדים.
74. שנית, טענות עובדתיות אלו (הסותרות, כאמור, אף אלו את אלו) שנטענו לראשונה בסיכומי הנתבעים, מצויות בסתירה לטענות שהועלו על ידי הנתבעים בכתבי הטענות, בתצהיר ובעדות עלגור, באופן המקים השתק שיפוטי מלהעלותן [ראו דברי כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634 (2005): "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.]; תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") "בעל דין אינו רשאי להעלות בכתבי הטענות טענה שבעובדה סותרת או חלופית, זולת אם אימת בתצהיר כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו"].
75. המקרה דנן מצדיק את החלת הכלל בדבר השתק שיפוטי נוכח שינוי הגרסה העובדתית בסיכומי הנתבעים, כמו גם טענותיהם המשפטיות הסותרות [ראו לאחרונה: עמ"ש (מחוזי ת"א) 42530-11-23 עו"ד איל בר לב נ' א' ל', פס' 9 (נבו 24.4.2024); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 256 (2015): "תפקיד ההשתק השיפוטי הוא למנוע מבעל דין "לשחק" בבתי המשפט כאילו היו מגרש המשחקים הפרטי שלו"].
76. שלישית ובעיקר, אף אם נבחן השאלה האם הוכחה גרסתם המקורית של הנתבעים – קרי, האם הוכח ביטולו של ההסכם במהלך או בסוף שנת 2012, והאם הוכח כי הצדדים פעלו מכוחן של הסכמות חדשות חלף הוראות ההסכם, אני סבורה כי יש להשיב עליה בשלילה.
77. כפי שפורט בהרחבה לעיל בפרק שענייננו לשון ההסכם, הרי שלא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה הגם שאין מסמך כתוב המעיד על סיום הסכם הערבות, בין הצדדים הושגו הסכמות אחרות המבטלות או מחליפות את הוראות ההסכם שלא עוגנו בכתב. אף לא מצאתי לקבל את הטענה לפיה בשים לב למערכת היחסים החברית בין עלגור ובין יאני והעובדה שמרבית שיתופי הפעולה העסקיים ביניהם התבצעו ללא הסכם בכתב – הרי שיש בכך להעיד כי ההסכם הסתיים בשנת 2012.
78. אני סבורה כי דווקא העובדה שהסכם הערבות הוא ההסכם היחיד שנערך בכתב במערכת היחסים שבין הצדדים (ולכל הפחות היחיד שהוצג לפניי), יש בה כדי ללמד על החשיבות הרבה שהקנו הצדדים להסכם ולהוראותיו. בהינתן משמעותו הכלכלית של ההסכם וההשלכות הנלוות לאי קיום תנאיו, ובהינתן מיהות הצדדים ומידת תחכומם, הרי שניתן היה לצפות כי דווקא ביחס להסכם זה – יפעלו עלגור והנתבעים כאחד לעיגון בכתב של הנטען על ידם כיום בדיעבד – קרי, סיומו המוסכם של ההסכם. אלא, שכל ראיה כאמור לא הוצגה לפניי.
79. משכך, אף לא מצאתי לקבל את גרסת עלגור, לפיה "למעט ההסכם הזה שנעשה כשאנחנו התחלנו את הקשר בינינו ואני הייתי בסיטואציה מאוד קשה כל ההסכמים בינינו היו בעל פה. הסיום של ההסכם הזה נעשה גם הוא בעל פה" (ע 120 ש' 24–28). לא הובאו לפניי כל אינדיקציות ראייתיות באשר לנסיבות בהן בוטל ההסכם בעל פה, לכאורה, ולא הוצגה לפניי כל ראיה ישירה או עקיפה ממנה ניתן להסיק, כי הצדדים הביעו דעתם כי ההסכם בוטל.
80. זאת ועוד, אף המועד המדויק בו לפי הנטען הובא ההסכם לכדי סיומו, לא הוברר על ידי הנתבעים, ונטען על ידם כי הדבר התרחש "במהלך" או "בסוף" שנת 2012 (ראו לעיל, פס' 68). כמו כן, אף לא הוצגו לפניי ראיות ישירות או עקיפות מהן ניתן ללמוד או להסיק בדבר "ההסכמות החדשות" אליהן הגיעו הצדדים, ולפיהן פעלו חלף הוראות ההסכם, כגרסת הנתבעים המקורית.
81. לאור האמור, מצאתי לקבוע כי במאזן ההסתברויות הוכח לפניי כי ההסכם לא בוטל על ידי הצדדים במהלך שנת 2012, וכי יאני עמד בנטל המוטל לפתחו בגדרי מאזן ההסתברויות להוכיח כי ההסכם פקע במהלך חודש ספטמבר 2021 עת לא חודשה הערבות הבנקאית, על פי לשונו של ההסכם. עוד מצאתי לקבוע כי לא הוכח לפניי שהצדדים פעלו מכוחן של הסכמות חדשות חלף הוראות ההסכם וממילא לא הוכח לפניי כי ההסכם בוטל כדין.
82. לכאורה, די בכך היה כדי להביא לקבלת טענות התביעה, ואולם על מנת לא ייצא פסק הדין חסר, נמשיך את דרך הילוכינו, בבחינת הרבה למעלה מן הצורך, לדיון בטענת הנתבעים שהועלתה כאמור לראשונה בסיכומיהם, לפיה תנאי ההסכם שונו על ידי הצדדים על דרך ההתנהגות.
האם הוראות ההסכם שונו בהתנהגות הצדדים?
83. צדדים יכולים להביא על דרך התנהגותם לשינויו של חוזה כתוב, ואולם "מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. עיקרון זה נובע מהוראות סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים, לפיהם נדרשת, כתנאי לשכלולם של הצעה וקיבול, מסקנה בדבר גמירת-דעת" [דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, 41 (1992) (להלן: "עניין פזגז")].
84. בעניין פזגז נקבע (שם), כי:
"עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
וכן ראו גם: ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, מז(2) 517 (1993); ע"א 8427/12 יעקבסון נ' ויגדור (נבו 22.12.2014) (להלן: "עניין יעקבסון").
85. בענייננו, לא מצאתי כי הנתבעים הוכיחו את טענתם כי שיתוף הפעולה שהתקיים בין עלגור ויאני במסגרת פעילותם בחברת סופנה, נעשה מכוחו של הסכם הערבות אשר הוראותיו שונו בהתנהגות הצדדים.
86. הלכה למעשה, שורה של אינדיקציות שהוצגו לפני בית המשפט, תומכות בטענות יאני, ומחלישות את גרסתו של עלגור באשר להשתלשלות הדברים, ולמצער – אינן מחזקות או מסייעות בגרסה שהוצגה על ידו, באופן אשר מוליך למסקנה כי הוראות הסכם הערבות לא שונו בהתנהגות הצדדים, וכי הסכם הערבות המשיך לעמוד בתוקפו במנותק ובמובחן מפעילותם המשותפת של הצדדים בחברת סופנה. ואפרט.
87. הטענה בדבר הסבת הערבות לטובת עלגור: בניגוד לאשר הצהיר עלגור בתצהירו (בפס' 43) ובחקירתו הנגדית (ע' 140–142), כי הערבות הבנקאית הוסבה מטרפלקס לטובתו בסוף שנת 2012 כך שלא שימשה יותר את טרפלקס ישראל, הרי שעיון בנספח 4 לתצהירו של עלגור מעלה כי ביום 9.8.2012, לצד הארכת תוקף הערבות הבנקאית, שמו של עלגור אך הוסף כלווה, לצד שמה של טרפלקס ישראל (יצוין כי באופן שונה, בסיכומי הנתבעים (בפס' 27) נטען כי שמו של עלגור נוסף לערבות, "כך שהערבות הוסבה (גם) להבטחת חובותיו האישיים"). מכל מקום, הוספת שמו של עלגור כמוטב לכתב הערבות – אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, ואין בה להעיד על כך כי הצדדים שינו את ההסכם בהתנהגותם.
88. גרסתו של עלגור בדבר "נטילת ההלוואה האישית": גרסתו של עלגור לא צלחה גם את מבחן החקירה הנגדית. עלגור עמד על כך כי הערבות הבנקאית הפסיקה לשמש את טרפלקס ישראל במועד שבו הוסף שמו כלווה, לצד שמה של טרפלקס ישראל (ע' 140 ש' 9–19). ההסבר שעלגור סיפק לכך בעדותו היה, כי נטל הלוואה אישית וזאת על מנת להשיב את הערבות ליאני (ע' 140 ש' 32 – ע' 141 ש' 7). אלא, שהסבר זה לא בא זכרו בתצהיר, ואף לא הוגש כל מסמך התומך בטענה זו (ע' 141 ש' 8 – ע' 142 ש' 11).
89. זאת ועוד, גם ההסבר שהציג עלגור בחקירתו הנגדית וכן במענה לשאלות בית המשפט, באשר לאותה הלוואה שטען כי נטל, לא תמך בגרסתו. עלגור העיד, כי נטל הלוואה על סך 200,000 אירו, אשר לדבריו הייתה בערך שקלי של 780,000 ש"ח (ע' 148 ש' 29–30). כן העיד כי כספי ההלוואה שנטל שימשו אותו להשקעות וכי "העברתי לסופנה מעת לעת כספים", וכי כספי ההלוואה שנטל "שכבו" בחשבונו העובר ושב הפרטי (ע' 149 ש' 1–8).
כאשר נשאל על ידי בית המשפט על הרציונל של נטילת הלוואה לצורך הפקדת הכספים בחשבון העובר ושב, העיד עלגור כי אדם כמותו מתנהל כאמור באופן שהוא "מגייס משאבים ומשתמש בהם לצרכיו וחלק גדול מצרכיי היו טיפול בסופנה זה היה הפרויקט שלי באותה התקופה" (ע' 149 ש' 9–28). כמו כן, כאשר שב ונשאל עלגור, מדוע נטל הלוואה על סך 200,000 אירו בסוף 2012 לצורך מימון כספים מעת לעת במשך שנים קדימה, השיב כי "לא היה לי מקורות אחרים אני גייסתי כל מקור אפשרי וזה היה אחד המקורות, זה מקורות ששימשו אותי. כבר זה לא טרפלקס זה לא קשור זה שימש אותי" (ע' 150 ש' 4–10).
90. גרסתו של עלגור תוך כדי עדותו הלכה והתפתלה, וממנה עלה, בסופו של דבר, כי גם אם ניתן להניח כי נטל הלוואה (והדבר כאמור לא הוכח), הרי שזו לא שימשה להחזרת כספי הערבות ליאני. לכל היותר, מכספי ההלוואה שלכאורה ניטלה, שולמו ליאני כספים הן עבור פועלו בסופנה, והן עבור הערבות. דא עקא, שאף לפי שיטתו של עלגור בעדותו, לא ניתן "לצבוע" איזה חלק מאותם התשלומים, שימש להחזרת כספי הערבות מושא ההסכם. וכך עלה בעדותו (ע' 150 ש' 22 – ע' 151 ש' 17):
"כב' הש' עמית אניסמן: אז מה דני קיבל מהכספים האלה?
העד, מר עלגור: דני קיבל 500,000 יורו.
כב' הש' עמית אניסמן: לא מה- 200,000 הלוואה מה הוא קיבל?
העד, מר עלגור: הוא לא קיבל כלום, הוא קיבל השקעות שלי בסופנה שחלקם נרשם על שמו והוא קיבל 500,000 יורו נוצרה עסקה חדשה ממש על דרך ההתנהגות וזה מה שהיה ועובדתית גם כולם הסכימו זה מה שהיה זה לא נעשה שום דבר באונס שום דבר לא נעשה בכפייה.
[...]
כב' הש' עמית אניסמן: אבל הערבות הוסבה עבור הסבת הערבות מתי ואיך דני קיבל את תמורתה?
העד, מר עלגור: דני קיבל את תמורתה מסופנה.
כב' הש' עמית אניסמן: מעת לעת בתשלומים?
העד, מר עלגור: בתשלומים של כששת אלפים שבעת אלפים יורו לחודש.
כב' הש' עמית אניסמן: אבל איך אני יודעת מה זה עבור החזרת הערבות ומה זה עבור העבודה שלו?
העד, מר עלגור: את לא. אני אגיד לך פה,
כב' הש' עמית אניסמן: כי הוא אומר אני עבדתי מגיע לי בעלים גם של חצי זה לא קשור בכלל לערבות זה מה שהוא אומר.
העד, מר עלגור: אז אני אומר על דרך ההיגיון איפה אני אז אם הוא בעלים של חצי אז למה הוא מקבל ואני לא מקבל וזה,
עו"ד סודקוביץ: מי אמר שאתה לא מקבל?
העד, מר עלגור: אני אומר,
עו"ד סודקוביץ: הראית לנו מה קיבלת ומה לא קיבלת?
העד, מר עלגור: אני לא הראיתי אבל לא, אף אחד לא טען שקיבלתי אף אחד לא טוען וגם אתם לא טוענים שכל אחד קיבל כסף אני לא קיבלתי 500,000 יורו."
91. מעבר לעובדה כי לא הוצגה כל ראיה לנטילת הלוואה על ידי עלגור, הרי שאף לא הוצג לפניי כל הסבר מניח את הדעת מדוע לכאורה ניטלה הלוואה בשיעור סכום הערבות הבנקאית, וככל שהלוואה זו אכן ניטלה לשם השבת הערבות – מדוע סכום הערבות לא שולם ליאני במנה אחת, ומדוע היה צורך לשלמו "מעת לעת", דרך סופנה. גם אם נקבל את ההנחה שאכן ניטלה ערבות כאמור בידי עלגור (והדבר לא הוכח), הרי שאף לפי שיטתו בעדותו לא ניתן לדעת אילו מהתשלומים ששולמו ליאני שולמו על חשבון החזר הערבות ואיזה מהתשלומים שולמו עבור עבודתו של יאני בסופנה.
92. הנה כי כן, גירסת נטילת ההלוואה על ידי עלגור לא נתמכה בכל ראיה, ודומה כי נסתרה על פי הגיון כלכלי בסיסי, כעולה אף מעדותו של עלגור בעצמו. זה המקום לציין כי גירסה זו בדבר נטילת הלוואה אף לא אוזכרה בסיכומי עלגור, ודומה כי לא בכדי, ואולם בשל חשיבות הדברים, ומשמדובר באחת מגרסאותיו והסבריו של עלגור במהלך ניהול ההליך, מצאתי לנכון לדון אף בעניין זה. מכל מקום, בנסיבות אלו, מצאתי לקבוע כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי כספים שולמו ליאני עבור ועל חשבון הערבות הבנקאית שהועמדה על ידו מכוח ההסכם.
93. חיזוק למסקנתי זו נמצא גם בעדותה של הגב' שושנה ברוקנר: גב' ברוקנר שימשה כמנכ"לית טרפלקס ישראל במועדים הרלוונטיים (נובמבר 2010 עד ינואר 2021, ע' 92 ש' 31–34). גב' ברוקנר אישרה בעדותה, כי הערבות הבנקאית הופיעה באובליגו של בנק דיסקונט כבטוחה (ע' 93 ש' 15–22), וכי אינה זוכרת שהעבירה כסף לפירעון של הערבות הבנקאית (ע' 94 ש' 23–24).
גב' ברוקנר אישרה שבמועד שבו נכנסה לתפקידה כמנכ"לית טרפלקס ישראל, מצבה הכלכלי היה קשה, עד כדי פשיטת רגל, וכי הוצאות המימון שלה היו גבוהות במיוחד (ע' 109 ש' 25–31). מעדותה עלה שהערבות הבנקאית שימשה את טרפלקס אשר נעזרה בה לקבל אשראים (ע' 95 ש' 9–23).
כשנשאלה גב' ברוקנר האם עד המועד שבו סיימה את עבודתה, הערבות נגרעה מהאובליגו בבנק דיסקונט, השיבה כי לא זכור לה דבר כאמור (ע' 95 ש' 24–29). כאשר נשאלה באשר למועד המאזן האחרון עליו היא חתומה, נכון לשנת 2019, האם שמעה אי פעם אמירה כלשהי מצד עלגור, לפיה הערבות שולמה ליאני, השיבה "לא זכור לי דבר כזה" (ע' 107 ש' 31–34).
לא למותר לציין כי על אף שגב' ברוקנר שימשה כמנכ"לית טרפלקס ישראל, מעדותה עלה כי הגם שהתובענה דנא הוגשה בחודש נובמבר 2018, נודע לה על דבר קיומה רק לאחר שסיימה את כהונתה כמנכ"לית החברה (ע' 106 ש' 18 – ע' 107 ש' 6).
94. עדותה של גב' ברוקנר, אשר שימשה כנושאת משרה בכירה בטרפלקס ישראל במועדים הרלוונטיים – לא נסתרה. בעדותה קיימת תמיכה בטענות יאני באשר להשתלשלות הדברים, שכן גב' ברוקנר אישרה בעדותה שמשך כל כהונתה הייתה הערבות באובליגו של בנק דיסקונט, כי הערבות הבנקאית שימשה את טרפלקס ישראל לשם קבלת אשראים נוספים, וכי לא שמעה מעלגור אמירה כלשהי לפי הערבות שולמה ליאני. גם עדות זו תומכת במסקנה לפיה הערבות הבנקאית לא הושבה ליאני. כמו כן, מצאתי כי עדות זאת אינה תומכת בגרסתו של עלגור, לפיו הצדדים שינו את הוראות ההסכם בהתנהגותם, או כי פעלו מכוחן של הסכמות אחרות.
95. הליך הגישור שהתקיים בין הצדדים: במהלך שנת 2018 ניסו יאני ועלגור להגיע להסכמות ביניהם וזאת תוך הסתייעות במגשר יוסי שניאורסון (להלן: "המגשר"). ניסיונות גישור אלו לא צלחו. יאני צירף לתצהירו את תכתובות ה"וואטסאפ" שערך אל מול המגשר במהלך תקופת הגישור (נספח ל"ו לתצהירו). עיון בתכתובות אלו (אשר עלגור לא התנגד להגשתן) מגלה, שבמהלך ניסיונות הגישור העביר המגשר ליאני נוסחים שונים של "עקרונות הסכם פשרה לצורך הסכמה לעריכת הסכם פשרה" (נספח ל"ו לתצהיר יאני, עמ' 245 לתיק המוצגים מטעם יאני). על פני הדברים, עקרונות אלו הינם פרי דין ודברים וניסיונות גישור שערך המגשר אל מול עלגור במישרין, ואלו הועברו ליאני על דעתו ובהסכמתו של עלגור.
כך, בעמ' 245–246 לתיק המוצגים מטעם יאני, עולה כי אחד מעקרונות הפשרה שחזרו פעמים רבות ללא כל שינוי בנוסחים שונים שהעביר המגשר, בתאריכים שונים, הינו כי "הערבות הבנקאית תחולט ומנגד ישולמו 200 אלף אירו ב-4 תשלומים רבעוניים" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
96. נוסח פשרה זו בנוגע לערבות הבנקאית שב וחזר גם במעלה ההתכתבויות של יאני אל מול המגשר, ועיון בתכתובות מציב בפני הקורא תמונה לפיה שאלת תשלום הערבות והשבתה ליאני לא הייתה שנויה במחלוקת ממשית בין הצדדים.
97. עוד יצוין, כי מקריאת התכתובות עולה כי המגשר לא הציג בפני יאני כל טענה או טרוניה מפיו של עלגור, לפיה הערבות כבר שולמה ליאני. הדעת נותנת, שלו היה בסיס לגרסתו של עלגור כיום לפיה הערבות כבר שולמה ליאני דרך התשלומים לסופנה, באופן המלמד על שינוי ההסכם הכתוב שבין הצדדים על דרך ההתנהגות (או אף ביטול ההסכם וכריתת הסכם חדש תחתיו), היה נמצא לכך ביטוי כלשהו בתכתובות שערך יאני אל מול המגשר. אלא, שלא נמצאה כל אמירה ברוח האמור בתכתובות אלו.
98. הדברים מקבלים חיזוק מהודעתו של יאני למגשר ביום 5.9.2018 (עמ' 249 לתיק המוצגים מטעם יאני) שם כתב: "הכוונה הברורה של אביב היא להרגיע הגיזרה ולהרוויח זמן ולא להגיע לשום הסכם. בינתיים התחדשתי [כך במקור – מ.ע.א.] את ערבות ולא מקיים הסכם תשלומים סגור ביולי!!!" [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.]. לו היה בסיס לטענתו של עלגור כיום כי הערבות כבר שולמה ליאני דרך סופנה באופן המלמד על שינוי ההסכם הכתוב שבין הצדדים על דרך ההתנהגות, הדעת נותנת כי עלגור היה אומר זאת למגשר במפורש בזמן אמת, ובכל אופן בוודאי שלא מציע לשלם את הערבות על מנת להגיע לפשרה אל מול יאני. ממצא זה מחזק את המסקנה, לפיה גרסתו של עלגור בדבר תשלום הערבות דרך סופנה אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות הצדדים בזמן אמת, לרבות גם לא במועד שבו ניסו הצדדים לגשר על המחלוקות ביניהם תוך הסתייעות במגשר.
99. זה המקום לציין כי עלגור, לעומת זאת, לא רק שלא התנגד להצגת התכתובות שקיים יאני אל מול המגשר, אלא שהוא גם נמנע מלהציג את התכתובות שהוא עצמו ערך, אל מול המגשר, בתקופה שבה נעשה ניסיון להגיע לפשרה בין הצדדים. עלגור אף נמנע מהעדת המגשר. כשנשאל עלגור מדוע לא התייחס לתכתובות עם המגשר, השיב כי "היה גישור בגישור נאמרים דברים יש דיונים הם לא קשורים בהכרח לעולם משפטי הם הרבה פעמים בעולם נפשי ופסיכולוגי אני לא רואה את הצורך לפרסם את הדיאלוג שלי עם יוסי שניאורסון" (ע' 128 ש' 8–13)
100. אין צורך להכביר מילים על המשמעות הראייתית הנוגעת להימנעות מאי הבאת עד רלוונטי, קל וחומר כאשר מדובר בעד חשוב אשר יכול ועדותו הייתה שופכת אור על אשר נעשה ונאמר בשלב הגישור בין הצדדים [ראו: ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602–603 (1990); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2), 605, 614–615 (1993); ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 457 (1995); ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס, פס' 7 (נבו 24.1.2006)].
101. הימנעות מהבאת עד רלוונטי יוצרת את ההנחה כי אילו הושמע העד היה לכך בכדי לתמוך בגרסת בעל הדין שכנגד, והסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל דין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בנסיבות ענייננו, יש לזקוף לחובתו של עלגור את אי הבאת המגשר לעדות ולמצער את אי הצגת התכתובות שערך עמו במסגרת הליך הגישור. גם ממצא זה מחזק את המסקנה לפיה לא הוכח כי הצדדים שינו את הסכם הערבות על דרך ההתנהגות.
102. זאת ועוד. לתצהירו של יאני צורף כנספח ל"ד תמליל שיחה שקיים אל מול עלגור, לכאורה ביום 5.7.2018. עיון בתמליל זה מעלה כי אביב אמר במעמד השיחה כי "אני מטפל בערבות של credit suiss נפגשתי עם דיסקונט ואני מנסה לטפל בשחרור שלה [...] אני מנסה גם כן לראות שהיא תשחרר לך אני עובד על זה גם במלוא המרץ", ובהמשך "עוד אין לי תשובה אבל אני לוחץ עליהם מאוד אבל אני מדבר על כמה כסף ואיפה ומתי ואיך לשחרר [...] ברגע שיהיה לי עידכון אני אעדכן אותך" (עמ' 221 לתיק המוצגים מטעם יאני). תמלול זה, על תוכנו ומהימנותו – לא נסתר לפניי. גם בראיה זו יש ללמד על האופן שבו ראה עלגור, בזמן אמת, את מחויבויותיו מכוח הסכם הערבות.
לא הוכח כי התשלומים שקיבל יאני מסופנה היו חלף התשלומים מכוחו של הסכם הערבות
103. אחת מטענותיו המרכזיות של עלגור היא כי במסגרת שיתוף הפעולה שכוננו הצדדים בגדרי חברת סופנה, התשלומים שהועברו ליאני היו חלף התשלומים להם יאני היה זכאי מכוח הסכם הערבות, וכי התנהלות הצדדים מלמדת כי "במהלך שיתוף הפעול הארוך שבין הצדדים, שינו הצדדים – בהתנהגותם – גם את הסכם הערבות, תוך שמר יאני מקבל לכיסו תשלומים חודשיים בהיקפים משמעותיים (בסך של כ-8,000 אירו בחודש) מסופנה" (פס' 29 לסיכומי הנתבעים). כן נטען על ידי הנתבעים כי "כחלק ממכלול ההסכמות (אשר התנהגות הצדדים משך 5 שנים מלמדת עליהן), גם הוסכם – בעל פה – כי הערבות הבנקאית אשר הוסבה גם לטובתו של מר עלגור באופן אישי, תיוותר בתוקפה, כאשר שוויה ישולם למר יאני בתשלומים שוטפים מסופנה (בדומה למנגנון שנקבע בסעיף 3(8) בהסכם הערבות בדבר הפחתת סכום הערבות)" (פס' 30 לסיכומי הנתבעים). לא מצאתי כי טענה זו הוכחה לפניי.
104. ראשית, כמפורט לעיל בהרחבה (בפס' 90), עלגור בעדותו ציין כי לא ניתן "לצבוע" איזה חלק מאותם התשלומים ששולמו ליאני במסגרת הפעילות בחברת סופנה, שימש להחזרת כספי הערבות מושא ההסכם (ע' 150 ש' 22 – ע' 151 ש' 17). דברים אלו מדברים בעד עצמם.
105. שנית, במסגרת ראיותיו הגיש יאני אישור רו"ח של איזיטליה ושל טרפלקס איטליה (נספח ל"ג לתיק המוצגים מטעם יאני), רו"ח קיריקלי (להלן: "קיריקלי"). מעיון במסמך עולה בין היתר, כי הפעילות העסקית בין טרפלקס איטליה לטרפלקס ישראל הלכה וגדלה בין השנים 2012–2015, וכי איזיטליה קיבלה הכנסות מסופנה בין השנים 2013–2017 בסך 498,532 אירו. לצד זאת יאני צירף חשבוניות לדוגמה של איזיטליה לסופנה (נספח ל"ז לתיק המוצגים מטעם יאני), מהן עולה כי אלו ניתנו בגין פעילות מסחרית של איזיטליה מול סופנה, התחשבנויות בגין רכישות, תשלום דמי ניהול ועמלות וכו' (פס' 89 לתצהיר יאני). מחשבוניות אלו לא עולה (והדבר גם לא נטען לפניי על ידי הנתבעים) כי התשלום שבוצע על ידי סופנה לאיזיטליה נעשה עבור התשלומים מכוח הסכם הערבות.
106. יצוין כי בסיכומי הנתבעים נטען כי המסמך נערך לכאורה על ידי גורם מקורב וקרוב משפחה של מר יאני, ששימש או עדיין משמש כרואה החשבון שלו ו/או חברות שבשליטתו, ושהוכן לבקשתו במהלך שנת 2020, זמן רב לאחר הגשת התביעה. עוד נטען, כי קיריקלי לא הוזמן ולא העיד בהליך, ועל כן מדובר בעדות מפי השמועה אשר אין ליתן לה כל משקל. אלא שהנתבעים לא ביקשו לפסול את הגשת המסמך כראיה, ולא התנגדו להצגתה. בהחלטתי מיום 26.5.2022 בדבר הגשת ראיות, קבעתי (ע' 2 ש' 16–19) כי צד המבקש להעלות התנגדות להגשת מוצג ללא חקירת עורכו או מכל סיבה אחרת, יעשה כן תוך 14 יום מהיום שהחומר הומצא לו, שאם לא כן יראוהו כמסכים להגשת המסמך, גם אם אינו מסכים לתוכנו, וכי לא תישמע התנגדות דרך אחרת. הנתבעים לא עשו כן, ודי בכך כדי לדחות את הטענה בנקודה זו.
לכך יש להוסיף כי הנתבעים אף לא ביקשו להעיד את רו"ח קיריקלי. משכך, ומשלא נסתר תוכנו של המסמך בעדויות לפניי – אין אלא לקבלו כראיה.
107. שלישית, טענתו של עלגור (והנתבעים יחדיו) כי פרעו את התשלומים מכוחו של הסכם הערבות – היא טענה עובדתית הדרושה הוכחה. אלא, שהנתבעים לא הציגו כל אסמכתא המלמדת על כך כי התשלומים ששולמו ליאני במסגרת סופנה, שימשו לפירעון כספי הערבות מושא ההסכם ויתר התשלומים מכוחו. הנתבעים לא הוכיחו לפניי, כי התשלומים ששולמו על ידי סופנה לאיזיטליה, היו בגדרי תשלום הערבות ויתר התשלומים מכוחו של ההסכם. הגנתם של הנתבעים, אפוא, נסמכת כולה על עדותו של עלגור – עדות יחידה של בעל דין שאין בצדה סיוע (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).
108. הנה כי כן, מצאתי לקבוע כי לא הוכחה לפניי טענת הנתבעים לפיה קיים קשר בין התשלומים שקיבל יאני מסופנה במסגרת הפעילות המשותפת שבין הצדדים, וכן כי לא עלה בידי הנתבעים להראות כי תשלומים אלו שימשו (כולם או חלקם) לשם פירעון הערבות ותשלום החיובים מכוחו של ההסכם.
טענת "היעדר ההיגיון הכלכלי" בבסיס ההסכם
109. טענה נוספת שעלתה בסיכומי הנתבעים היא "חוסר ההיגיון הכלכלי והעסקי" העומד בבסיס התביעה. לפי הטענה, התביעה לתשלום דמי ניהול ועמלת ערבות בהיקף של 552,000 אירו בתמורה להעמדת ערבות בנקאית בסך 200,000 אירו, כמעט פי 3 מסכום הערבות הבנקאית עצמה – נעדרת היגיון כלכלי, באופן התומך בטענות הנתבעים לדחיית התביעה. אין בידי לקבל טענה זו.
110. ראשית, הסעד שנתבע לתשלום דמי הניהול, אינו מהווה נגזרת או פונקציה של גובה הערבות הבנקאית, אלא של משך מתן השירותים שנתן יאני לטרפלקס איטליה. יאני תבע דמי ניהול בהתאם להסכם עבור כל התקופה שנהל את טרפלקס איטליה, עד למועד בו חדלה מלפעול, זאת בשנת 2018, ואף הבהיר בעדותו, שלא נסתרה, אילו פעולות ביצע במסגרת תפקידו בניהול טרפלקס איטליה (ע' 33 ש' 5–9):
"כן, ניהל, לא, לא. עד 2018 שפשטה את הרגל, ניהלתי את טרפלקס איטליה. אז הקטע, בגלל זה גם בבקשה שלי זה נפרדת ל2. עד 2021 זה ה-8% על ערבות. ועד 2018 שנת פשיטת הרגל את דמי הניהול. ברור שאני לא מבקש דמי ניהול מחברה שאיננה אבל כל עוד היא הייתה בחיים אני ניהלתי אז אני עמדתי על ההסכם. אז הייתי אמור לקבל 6,000 יורו".
111. שנית, כל עוד הערבות עמדה בתוקף מכוחו של הסכם הערבות, ולא הושבה ליאני ואף לא בוטלה, הרי שגובה עמלת הערבות הבנקאית נקבע על ידי הצדדים ועוגן על ידם בלשון ההסכם. יש לכבד את אומד דעת הצדדים המשתקף בבירור ובמפורש מלשון החוזה, שכן בנסיבות ענייננו אין לבית המשפט עדיפות בפירוש ההסכמות שהושגו בין הצדדים (עניין ביבי כבישים, פס' 6 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף), ואף לא בפירוש ההיגיון העסקי-כלכלי העומד בבסיס ההסכם.
כשנשאל עלגור על ידי בית המשפט מדוע ההיגיון הכלכלי שעמד בבסיס ההסכם היה טוב "רק ל-3 שנים", ואילו אינו רלוונטי לאחר מכן, השיב עלגור כי (ע' 167 ש' 32 – ע' 168 ש' 17):
"העד, מר עלגור: א' אני חושב שהסברתי את זה טוב מאוד בתצהירי אבל אני אסביר את זה בכל זאת בקולי בסדר? הערבות הזאת ההסכם הזה נחתם בהיותי במצב מאוד מאוד לא טוב באוגוסט או יולי 2010 הייתי בשפל בכל מובן שהוא ודני עשה סיבוב סבבה מותר לעשות סיבובים בחיים. סיימנו אני השתחררתי יצאתי לחירות התחלתי לשקם את עסקיי, התחלתי לבנות עסקים עם דני יאני אמרתי לדני באיזשהו שלב דני ככה תסתכל עליי עשית סיבוב קיבלת 160,000 יורו סבבה בוא נתקדם, הוסכם עליו הוא כותב שהוא הסכים הוא לא ניסה לגבות את זה, הוא היה מובך לחלוטין זה נגמר עברו שנים על שנים בנינו עסקים הוא דולל בחברה הוא לעולם לא אמר תשמע אני מדולל אתה חייב לי מלא כסף אל תדלל אותי. מה? מה? כבר כל הדיון פה,
[...]
כב' הש' עמית אניסמן: השאלה היא מאוד פשוטה מה שאתה אומר שההגיון הכלכלי היה טוב ל-3 שנים רק בגלל הלחץ בו שהית איננו יותר רלוונטי בחלוף 3 שנים זה מה,
העד, מר עלגור: לא היה היגיון לא אני אומר לא היה היגיון כלכלי."
112. משכך, אין בידי לקבל טענות עלגור הנטענות כיום ובדיעבד, בדבר "היעדר היגיון כלכלי" של ההסכם אותו מצא כ"הגיוני" כלכלית מבחינתו שעה שבחר לחתום עליו. חזקה כי תכלית החוזה – ובפרט חוזה עסקי – להשיג תוצאות סבירות והגיוניות, וכאלה אשר עולות בקנה אחד עם היגיון כלכלי ועסקי [עניין יעקבסון, פס' 15]. כל עוד ההסכם עמד בתוקפו (לרבות הוראותיו המפורשות באשר למועד סיומו), ולא הובא לסיומו או שונה על פי דין, הרי שההיגיון הכלכלי שבבסיס ההסכם המסחרי-עסקי – שריר וקיים.
113. לשם שלמות התמונה יצוין כי לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה יאני לא הוכיח את ההיגיון העסקי או הכלכלי העומד בבסיס ההסכם. בהינתן כי עלגור (והנתבעים כאחד) הוא הטוען כי לשון ההסכם (אותה מצאתי כברורה ומפורשת) אינה משקפת את הסכמות הצדדים, הרי שאין מונח לפתחו של יאני הנטל להוכיח את ההיגיון הכלכלי שבבסיס ההסכם. ממילא, גם אם היה מוכח לפניי כי ההסכם אכן נעדר היגיון כלכלי לאחר 3 שנים, הרי שברי כי בכך אין די לשם הוכחת טענת הנתבעים בדבר שינוי ההסכם שבין הצדדים על דרך ההתנהגות.
הטענה בדבר אי מימוש ביטחונות ההסכם
114. במסגרת סיכומיו טוען עלגור כי הסכם הערבות העמיד לרשות יאני שורה של ביטחונות, בדמות המחאות בגובה הערבות הבנקאית, ערבות אישית של עלגור, ערבות של סול החזקות וכן סעדים עצמיים, ואולם יאני לא עשה שימוש באף אחד מהביטחונות שהועמדו לרשותו על מנת להתמודד עם ההפרה הנטענת של ההסכם, באופן שמוכיח שידע שההסכם לא הופר. לא מצאתי לקבל טענה זו.
115. ראשית, באשר להמחאות שהופקדו אצל הנאמן שמונה על ידי הצדדים בהתאם להסכם לשם הבטחת קיטון סכום הערבות והשבתה לידי יאני [60 המחאות – 30 המחאות מטעם טרפלקס ישראל ו-30 המחאות מטעם עלגור (נספח י"א לתיק המוצגים מטעם יאני)], עיון בנספח י"ב לתיק המוצגים מטעם יאני, מעלה כי ביום 9.10.2011 שלח עלגור לנאמן הודעת דוא"ל, בה כתב כי "עקב עיתוי תזרימי השקים לתאריכים 15/10/11-15/01/12 לא יכובדו בבנק, אנו צריכים לדחות את הפקדתם ל15/2".
וביום 4.4.2012 שלח עלגור הודעת דוא"ל לנאמן וליאני, בה כתב, בין היתר, כי "חברת טרפלקס נקלע [כך במקור – מ.ע.א.] למצוקה עיסקית בשנת 2010 כתוצאה מכך נרתמתי אנוכי כבעל מניות מרכזי וכן בנק דיסקונט כבנק הממן [כך במקור – מ.ע.א.] ובוצע תוכנית הבראה עיסקית שהחלה לשאת פירות מתחילת שנת 2012 ואילך [...] אני פועל בימים אלו לאחר הסכמת בנק דיסקונט, להעברת הערבות, נשוא מכתב זה, ופרעון החוב לבנק מסחרי אחר וקבלת תנאים משופרים או הפחתת גובה הערבות [...] בקשתי הינה על מנת להקטין הוצאות הינה שתמשכו את הצקים המופקים לתאריכי פרעון עד וכולל ספטמבר 2012 [...] טרפלקס תפעל לכיסוי של 50% מהחוב שנצבר בתקופה זו עד סוף יולי 2012." [ההדגשה הוספה – מ.ע.א.].
116. הנה כי כן, עיננו הרואות כי בשלב מסוים בשל "קשיי תזרים", התבקש הנאמן בידי עלגור שלא להפקיד את ההמחאות, משום שלא היה להן כיסוי. ראיות אלו לא נסתרו בידי עלגור. משכך, אין בידי לקבל את טענת עלגור בנקודה זו כי ההמחאות היו או יכלו לשמש כבטוחה ליאני, שעה שהוא עצמו דרש מהנאמן המוסכם שלא להפקידן. בכל מקרה, ברי שאין באי הפקדת ההמחאות די כדי ללמד כי יאני מחל על זכויותיו מכוח ההסכם, או כדי ללמד על כך שההסכם שונה על ידי הצדדים על דרך ההתנהגות.
117. שנית, באשר לערבות האישית שנתן עלגור במסגרת ההסכם (סעיף 3(6) להסכם ונספח א' להסכם), ולערבות שנתנה סול החזקות במסגרת ההסכם (סעיף 3(7) ונספח ב' להסכם). לא מצאתי ממש בטענה כי העובדה שיאני לא פעל למימוש ערבויות אלו בזמן אמת, פועלת לחובתו. להתנהלותו בזמן אמת, נתן יאני הסבר אותו מצאתי כעולה בקנה אחד עם חומר הראיות שהוצג לפניי. וכך בעדותו (ע' 28 ש' 22–27):
"מר יאני: לא. הוא לא הפר. הוא לא הפך חוזה אף פעם כאילו. הוא לא הודיע על סגירת הסכם או זה. בגלל המצוקה שלו אני הסכמתי כאילו לחכות כמו הסכמתי שאחרי כמה חודשים כל הצ'קים, היו לי 36 צ'קים אצל הנאמן. הוא כתב אחרי 3 חודשים דחו, סגרו לי חשבון בנק בבנק דיסקונט בבקשה אל תפרו אני אתן לך את הכסף מחר, אני אתן לך את הכסף מחרותים, אל תדאג, אל תדאג, אל תדאג."
ובהמשך (ע' 30 ש' 22–26)
"מר יאני: נכון. עכשיו, אם יש לי צ'קים שאומרים שהיום אני צריך לקבל את ה-1,000 שקל והוא אומר אל תשים לי את הצ'קים כי תקעו לי את החשבון, תדחה אותם, תדחה אותם, וגם אמר לו תדחה אותם, תדחה אותם כי אני במצוקה בעקבות זה. אז אני יש לי שני אפשרויות או סוגר תובע אותך ונותן פשיטת רגל על כל המערכת או אני בשקט מחכה. ואני מחכה,"
118. הנה כי כן, לא מצאתי כי היה ממש בביטחונות אלו עבור יאני לשם הבטחת חיוביו של עלגור כלפיו מכוח הסכם הערבות. מכל מקום, גם אם בביטחונות אלו לא נעשה שימוש, הרי שמהעדויות והראיות הוצגו לפניי עולה כי התנהגותו של יאני לא מלמדת כי מחל על זכויותיו מכוח ההסכם, וזאת למן מועד הפרתו הראשונה ועד לניסיונות הגישור שהתקיימו בין הצדדים עובר להגשת התובענה דנא. כל אלו ביחד תומכים במסקנה לפיה ההסכם לא שונה על ידי הצדדים על דרך ההתנהגות.
119. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים, לרבות הטענה כי המדובר בתביעה שבבסיסה "נקמה" של יאני בעלגור על דילול אחזקותיו בסופנה, או הטענה לפיה הערבות הוקמה על ידי "חברה עלומה בשם Runway" וכי זו פורקה בטרם בוטלה/פקעה הערבות הבנקאית באופן המלמד כי יאני או חברת Runway לא סבלו מחיסרון כיס כלשהו כתוצאה מהעמדת הערבות הבנקאית (פס' 50 לסיכומי הנתבעים), והן נדחות בזאת משלא הוכחו בראיות לפניי. מה גם שלא מצאתי בהן רלוונטיות למחלוקת מושא התובענה בענייננו, או כי היה בקבלתן לבסס את טענות ההגנה מטעם הנתבעים.
120. אף לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה משום שלפי ההסכם תשלומי דמי הניהול אמורים להשתלם לאיזיטליה ולא ליאני באופן אישי, ומכיוון שאיזיטליה מצויה בהליך של פירוק באיטליה, יש חשש כי לו ייקבע שיאני זכאי לכספים באופן אישי, יהא בכך משום העדפת נושים בחסות בית המשפט. בהינתן כי לפי הסכם הערבות יאני הוא הזכאי לתשלום עמלת הערבות הבנקאית, ולתשלום דמי הניהול (סעיפים 2(ג) ו-2(ד) להסכם הערבות), ובהינתן כי יאני הוא צד להסכם הערבות (ואיזיטליה אינה צד לו) – הרי שאין בקבלת התביעה משום חשש להעדפת נושים, הגם כי הסכם הערבות קובע כי התשלומים האמורים יבוצעו לחברת איזיטליה. לאור האמור, יאני הוא הזכאי לתבוע את הסכומים האמורים, ואין כל הכרח כי תשלומם יבוצע בעת הזאת דווקא לחברת איזיטליה, אשר לגביה נטען כי מצויה בהליכי פירוק. משכך טענה זו נדחית.
121. משכך, יש לעבור ולדון בסעדים הכספיים הנתבעים על ידי יאני, ולשאלת זכאותו להם.
הסעדים הנתבעים
עמלת הערבות הבנקאית ודמי הניהול על פי ההסכם
122. אני מקבלת את התביעה בכל הנוגע לסכום הנתבע בכתב התביעה בגין דמי הניהול, בסך של 2,100,000 ש"ח המהווה דמי ניהול לתקופה בהחל מחודש מאי 2012 עד מרץ 2018 נכון למועד הגשת התביעה. כמו כן, אני מקבלת את התביעה בגין עמלת הערבות הבנקאית, לתקופה שהחל ממועד העמדתה (1.9.2010) ועד למועד הגשת כתב התביעה אשר הועמדה על הסך של 660,000 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה, ובסה"כ 2,760,000 ש"ח.
123. מהסך האמור יש להפחית סך של 130,000 ש"ח אשר אינם שנויים במחלוקת כי שולמו ליאני באמצעות הנאמן. משכך, יאני זכאי לתשלום בסך 2,630,000 ש"ח בצירוף מע"מ בהתאם להוראות ההסכם. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.
124. יצוין כי הנתבעים לא הכחישו בכתב ההגנה, בתצהירים מטעמם או בסיכומים את אופן חישובם של סכומים אלו למעט הטענה שהועלתה בסיכומים מטעמם שלפיה סכומי התביעה שצוינו בתצהיר מר יאני ובסיכומיו בגין ראשי נזק אלו, גבוהים מאלו שצוינו בכתב התביעה. לטענת יאני בסיכומיו, העובדה שהנתבעים לא התנגדו ולא טענו להרחבת חזית ביחס לסעיפים אלו בתצהירו מלמדת שאין מדובר ב"הרחבת חזית" וכי "עדכון רכיב החיוב" הוכשר תצהירי יאני ללא כל סייג או טענה מצדם של הנתבעים. אין בידי לקבל טענה זו. שעה שהתקבלה התביעה בראשי נזק אלו הרי שהסכומים הנתבעים במסגרת כתב התביעה וכומתו בכתב התביעה הם הסכומים הנפסקים. ודאי, שלא ניתן "לעדכן" את ראשי הנזק שבכתב התביעה בגדרי תצהיר בעל הדין או אף בסיכומים מטעמו. מדובר בשינוי גדרי המחלוקת (ובהגדלת סכום התביעה המחייבת בצדה תשלום אגרה בהתאם) ומכל מקום – הדבר אינו יכול להיעשות בלא קבלת היתר מתאים מבית המשפט. משכך, טענת יאני בהקשר זה נדחית.
אין מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו היה על הנתבעים לשלם כל סכום וסכום ועד למועד התשלום בפועל כנתבע במסגרת כתב התביעה, שהרי חישוב זה היה אמור להוות חלק מסכום התביעה שנתבע במסגרת כתב התביעה. משבחר התובע להמיר את הסכומים הנתבעים לשקלים נכון למועד הגשת התביעה (ולא לכלול בגדרם הפרשי הצמדה וריבית), הרי שסכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
אובדן רווחים ונזק לא ממוני
125. לא מצאתי לפסוק לטובת התובעים את הנתבע במסגרת ראש נזק זה אשר הועמד על הסך של 100,000 ש"ח שכן הוא לא הוכח לפניי בראיות, לרבות לא הטענה בדבר "נזקים כבדים"; אובדן רווחים מהשקעות חלופיות שניתן היה לבצע עם סכום הערבות; אובדן שכר חלופי מעבודות אלטרנטיביות; פגיעה במוניטין ובקשרים העסקיים של יאני בשוק האיטלקי; עוגמת נפש ופגיעה בבריאותו ובמצב רוחו של יאני.
126. יאני טוען בסיכומיו כי לא נחקר בחקירתו הנגדית על האמור בסעיפים בתצהירו הנוגעים לראש נזק זה, ומשכך עדותו לא נסתרה ויש להיעתר לסעדים אלו. דעתי אינה כדעתו. אין די בנקיבת סכום נזק ערטילאי בכתב התביעה לשם קבלת התביעה בגין ראש נזק זה, ונדרש להוכיחו בראיות במסגרת מאזן ההסתברויות. יאני לא עשה כן, ודי בכך לשם דחיית התביעה בגין ראש נזק זה.
127. לא למותר לציין, כי פסיקת עמלת הערבות הבנקאית בשיעור של 8% שנתי מסך הערבות הבנקאית, למשך כל התקופה שבה עמדה הערבות בתוקפה, כפי שקבעתי לעיל, יש בה בוודאי לפצות את יאני בגין "אובדן רווחים", וקבלת הסעד הנתבע בגין ראש נזק נוסף שעניינו "אובדן רווחים" תהווה משום כפל פיצוי, אותו לא ניתן להתיר.
128. משכך, התביעה בגין ראש נזק זה נדחית.
הוצאות ושכר טרחה
129. בסיכומיו עותר יאני לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות המשפט וכן שכר טרחת בא כוחו בהתאם להסכם שכר הטרחה שנחתם בינו ובין בא כוחו, וכן לפי בקשת שומת הוצאות שתוגש לאחר מתן פסק הדין. הסכם שכר הטרחה צורף לקובץ הסיכומים. מלבד הסכם שכר הטרחה, לא צורפו מסמכים נוספים דוגמת קבלות. יצוין, כי הסכם שכר הטרחה מסדיר את ייצוג התובע גם בהליך אחר, באופן שלא ניתן להבחין בשיעור שכר הטרחה שהוסכם על תשלומו בגדרי הליך זה.
130. שעה שהסכם שכר הטרחה אינו מלמד על ההוצאות ששולמו בפועל ואף לא על גובה שכר הטרחה שהוסכם בין יאני ובא כוחו עבור ניהול הליך זה, היה על יאני לצרף לסיכומיו את האסמכתאות בדבר הוצאותיו בהליך.
131. בהתאם להוראות תקנה 153 ותקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי ובהינתן כי התביעה התקבלה כמעט במלואה, בהינתן מידת ההשקעה שנדרשה לשם ניהול ההליך למן חודש נובמבר 2018 ובהתחשב התעריף המומלץ בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, מצאתי כי בנסיבות העניין ראוי ונכון לפסוק את שכר טרחת בא כוח יאני על הסך של 180,000 ש"ח (כולל מע"מ כדין), בצירוף הוצאות המשפט בגובה אגרת המשפט ששולמו על ידי יאני, כפי ששולמה.
סוף דבר
132. הנתבעים ישלמו לתובע הסך של 2,630,000 ש"ח בצירוף מע"מ בהתאם להוראות ההסכם. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
133. הנתבעים ישלמו לתובע שכר טרחת בא כוחו של יאני בסך 180,000 ש"ח (כולל מע"מ כדין), ויוסיפו עליהם הוצאות בגובה אגרת המשפט ששילם התובע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שהתובע נשא בכל תשלום בגין האגרה ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תואיל לדוור את פסק דין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.