אעיר כי בין הצדדים מחלוקת בשאלה באיזה מובן הייתה פיסנטרה ערוכה טוב יותר מהופ-און. התובע טען, כי האפליקציה של הופ-און לא הייתה מוכנה (סעיף 40 לתצהירו. וכן בעמ' 135 ש' 22-25 ובעמ' 137 ש' 8-11). הנתבע טען שלא כך, שכן הופ-און סיימה את פיתוח האפליקציה שלה כבר בשנת 2015 ו"מה שעמד על הפרק לקראת יישום הרפורמה היה היערכותה של הופ-און עם פריסת נקודות טעינה" (סעיף 95 לתצהירו). גם בעדותו ציין כי "יכול להיות שדן רצו להיערך להפעיל עמדות כאלה ואחרות באמצעות הופ-און" (עמ' 281 ש' 18-19). לא מצאתי שיש חשיבות להכרעה בעניין זה. כך או כך, אין מחלוקת שפיסנטרה הייתה ערוכה טוב יותר מהופ-און והייתה מעוניינת ביישום מידי של הרפורמה, ואילו דחייתה פועלת לטובת המתחרה. ואין מחלוקת כי כך סבר הנתבע בזמן אמת.
76. אין מחלוקת כי לדידו של הנתבע, משרד התחבורה היה ערוך ליישום הרפורמה וכי העיכוב נעשה "מטעמים לא ענייניים". הנתבע העיד כי לדעתו הופ-און נהנתה מיתרון "לא הוגן ונעשה בו שימוש לעיתים לרעה" (עמ' 262 ש' 3-4); כי חשש שחברת דן מנהלת את עסקיה "בצורה לא הגונה כלפי מתחרים של הופ-און"; וכי היה "מוטרד מהקשר בין הופ-און לדן" במובן זה שהקשר ימנע מפיסנטרה לעבוד עם ספקים מסוימים שעובדים עם חברת דן, ואף נתן דוגמא לספק שהודיע לו שלא יוכל להתקשר עמו כיוון שהוא צריך לעבוד עם חברת דן. הנתבע אישר כי זה היה עניין מאוד משמעותי וכלשונו "דוגמא חזקה, כי זה כאילו היה אירוע מאוד חזק שהיה" (עמ' 262 ש' 8 - 263 ש' 1). כפי שראינו הנתבע אישר (גם אם לא בקלות) כי היה מוטרד מכך שמשרד התחבורה עיכב את כניסת הרפורמה לתוקף בשל משא ומתן מתמשך עם חברת דן; וכי לחברת דן היה אינטרס לעכב את הרפורמה, וזאת מעבר להיותה ספק שירות של תחבורה ציבורית שמבקש להיטיב עם עסקו, אלא גם בשל כך שהיא מחזיקה במניות הופ-און. הנתבע גם אישר כי חשד שיש קשר אישי בין בכירים במשרד התחבורה לבין בכירים בדן, שאף חשד בזמן אמת כי יש להם אינטרס רכושי בהופ-און. הנתבע הודה כי היה מוטרד גם משיתוף הפעולה בין שימקוטק, שהייתה מונופול בתחום אספקת הכרטיסים, עם דן והופ-און ושיתף את התובע בכל אלה, וכן את עוה"ד בקל וגזית. והנה כשנשאל "היו עיכובים במשא ומתן עם דן וזה יצר עיכובים. אתה פנית למישהו כדי לפתור את העיכובים?" השיב בצורה מיתממת ולא משכנעת, שלא עולה בקנה אחד עם הראיות שנפרשו לעיל: "אין פה מה לפתור, זה דבר שקורה וצריך שיסתיים, מה צריך לפתור פה. ההחלטה לעשות את הרפורמה בגוש דן, היא החלטה שהתקבלה. התהליך היה תהליך, אין פה מה לפתור" (עמ' 287 ש' 20-22).
77. הראיות לעיל תומכות בגרסתו של התובע, אשר הצהיר כי:
"מוטי פירט את חששותיו כי גורמים במשרד התחבורה מעכבים את יישום הרפורמה בענף התחבורה והרחבתה לגוש דן כדי לסייע להופ-און וכן טען בפניי שאם הופ-און תקדים אותו ותשתלט על מערך הכרטוס החכם בישראל, פיסנטרה תקרוס. מבחינת מוטי היה מדובר במאבק הישרדות לכל דבר. הוא היה מיואש וחסר אונים כתוצאה מן המצב שנקלע אליו וביקש ממני כי אעבוד ביחד עמו לפתור את התסבוכת שהוא מצוי בה ואסייע לו להתמודד עם הגופים החזקים בענף התחבורה" (סעיף 47).
78. באופן דומה העיד גם עו"ד בקל כי "תחת ההתנהגות [של הנתבע] שהיא מאוד עניינית ומאופקת, הוא היה מצוי במתח מאוד גדול. זו הייתה סיטואציה מבחינתו דרמטית בחיים של החברה, וממילא בחיים שלו. הוא תיאר את הדברים במונחים נחרצים, קשים. הוא הבהיר שאם החששות שלו יתממשו יהיה לדבר הזה השלכות קשות על החברה ... והוא לא ידע כיצד לנהוג" (עמ' 17, ש' 14-16. ראו גם סעיף 46 לפסק דין זה). וכך גם עו"ד גזית: "... [הנתבע] היה נסער. אני מבין שזה היה פרויקט גדול בשבילו, והיתה תחושה שנעשה פה איזה עוול... " (עמ' 62 ש' 4-5) ו"באופן כללי מוטי היה נראה לחוץ, הוא היה נראה כמישהו שאפשר לחשוב שעניין מרכזי בחיים שלו יכול לרדת לטמיון או להיפגע ..." (עמ' 63 ש' 15).
79. מכל המקובץ לעיל, אני מקבלת, אפוא, את גרסת התובע בעניין זה ואת עדויותיהם של עוה"ד בקל וגזית. זו אכן תמונת המצב המצטיירת ממכלול הראיות. סבורני כי על רקע כל הראיות שנפרשו וקביעותיי לעיל, ולמרות התכחשותו של הנתבע לכך, נכון יהיה לתאר את המצב מנקודת המבט של הנתבע בזמן אמת, כנקודת ציון דרך מדאיגה, חשובה ומשמעותית בחייה של החברה. בעיני הנתבע, בזמן אמת, היה עיכוב ביישום הרפורמה. עיכוב זה, על כל הקשור בו - הקשרים שבין דן והופ-און ובכירי משרד התחבורה, חשדותיו של הנתבע לאינטרס אישי של בכירים בדן בהופ-און, ניצול כוחה של חברת דן לתחרות בלתי הוגנת, וספקים שאולצו להתקשר עם הופ-און - היה מקור לדאגה של ממש להצלחת פעילותה של פיסנטרה. היה זה בגדר משבר של ממש, וניכר מן הראיות כי בזמן אמת חישב הנתבע כיצד להתמודד עם מצב זה. עדותו של הנתבע עצמו כמתואר בפסק דין זה, אינה מתיישבת עם כך שלא הייתה כל בעיה. גם התנהלותו בזמן אמת אינה מתיישבת עם כך, ובכלל זה: כל שרשם הנתבע בתכתובת בכתב ידו, תרשומת הווטסאפ של הנתבע עם התובע, ואף קיומן של הישיבות עם עוה"ד בקל וגזית וההתייעצות עמם בעניין עיכוב יישום הרפורמה. הנתבע אף הודה (בין היתר), כי שיתף את עוה"ד בקל וגזית בחששותיו בעניין הקשרים שבין חברת דן והופ-און. בנסיבות העניין אין לי אלא לקבוע כי השיתוף הוא לשם התייעצות ושקילת דרכי פעולה בזמן אמת, נוכח העיכוב ביישום הרפורמה ורצונם של הנתבעים ביישומה המידי.
80. אתייחס עתה למספר טענות נוספות של הנתבע.
81. בסיכומי הנתבעים נטען, שלא הוכח כי אילו הייתה הרפורמה מיושמת בחודש פברואר 2019 היה הדבר גורם לחברה נזקים כבדים או מביא לקריסתה. צוין שם, כי לפי דו"ח מחזור העסקאות, נספח 11 לתצהיר הנתבע, גם כשיצאה אל הפועל רפורמה נוספת משמעותית יותר בשלהי 2020, שמרה פיסנטרה על מעמדה כמובילה בישראל. טענות אלה אינן רלבנטיות לסוגיות שעל הפרק. ענייננו, כפי שכבר ציינתי, באופן שבו ראה הנתבע את הדברים בזמן אמת, ולא בבחינה אובייקטיבית של המצב בדיעבד. כך שגם אילו הוכח שפיסנטרה הייתה משגשגת גם במצב של יישום הרפורמה לאחר שנה, לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנות אליהן הגעתי.
82. בתוך כך ומכל האמור, אני דוחה את טענת הנתבע, כאילו הרקע לפגישות בין הצדדים הוא ניסיונו של התובע "להידחף לחברה" בטענה שהוא "יודע למכור חברות", ולא בקשתו של הנתבע לסיוע מן התובע בקשר עם העיכוב ביישום הרפורמה. גרסתו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות כמפורט לעיל, לא עמדה בחקירה נגדית וממילא לא הוכחה. אציין עוד כי הנתבע טען בתצהירו שהתובע הוא שיזם ופנה אליו, באמצעות אביו של הנתבע, ואף עשה זאת מספר פעמים (סעיפים 25, 28, 29). כך גם בחקירתו (עמ' 292 ש' 21-27, עמ' 293 ש' 14-20). עם זאת, נמנע הנתבע מלהעיד את אביו. נכון הדבר שמלכתחילה כלל התובע את אביו של הנתבע כאחד מעדיו, אך זאת - כעולה מרשימת העדים נ/6 - לצורך הוכחת היחסים המיוחדים בין הצדדים; ולעניין זה ציין בית המשפט, כי העדתו של אבי הנתבע מיותרת, שכן לא נראה היה שיש מחלוקת בדבר. מעבר לכך, אביו של הנתבע, הוא בוודאי "עד טבעי" של הנתבע. לא הומצאו גם ראיות אחרות שניתן היה להסתייע בהן בעניין זה, כגון תיעוד השיחות לטלפון של האב (עמ' 293 ש' 25 - עמ' 294 ש' 1).
83. עוד טען הנתבע כי אחרי הפגישה מיום 8.10.2018 התובע הוא שביקש להיפגש שוב ויזם את הפגישה מיום 11.10.2018, שבה לטענת התובע נכרת החוזה בין הצדדים. התובע, כך לפי תצהיר הנתבע, פנה אליו מספר פעמים ללא הצלחה עד שתפס אותו בשעה 21:00 לערך בחזרה מהעבודה, ביקש לקיים פגישה דחופה, וכך הם נפגשו (סעיף 33). אני דוחה טענתו זו של הנתבע, שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית. תחילה אמר שאינו זוכר מי יזם את הפגישה, אף שעמד על הטענה שהתובע יזם את הפגישה (עמ' 297 ש' 6-9). כשהוצג לו כי מתרשומות הווטסאפ עולה שדווקא הוא זה שניסה לתפוס את התובע באותו יום בשעה 19:13 (עמ' 94 לנספחי התצהיר של התובע), השיב בשאלה "ואולי אני חזרתי אליו?". לשאלה מדוע לא הציג ראיה לכך שהתובע התקשר קודם ושיחותיו לא נענו, השיב כי "לא ראיתי איזשהו עניין להציג את זה" ואף טען כי זה עיסוק ב"זוטות" (עמ' 297 ש' 23 - עמ' 299). אלא שבתצהירו דווקא הקפיד הנתבע פעם אחר פעם לטעון כי הפגישות נעשו ביוזמת התובע, וזאת בניסיון לבסס את טענתו שהתובע "נדחף" ולנתבע לא היה כל צורך בשירותיו בקשר עם עיכוב יישום הרפורמה. יובהר, כי אינני סבורה שמדובר בסוגיה שהיא כשלעצמה בעלת משמעות רבה, אם בכלל, לצורך הכרעה בשאלות הרלבנטיות, בוודאי איננה משנה מהכרעותיי לעיל. אולם הדבר מצטרף להתנהלותו הכללית של הנתבע שניכר בה, כאמור לעיל, כי ניסה בכל דרך, שלא להודות במצב הדברים לאשורו, לצייר מצב שבו לנתבעים אין כביכול כל צורך או אינטרס בהתקשרות הנתבע, ולהרחיק את התובע מכל תרומה אפשרית לטיפול במשבר.
פניית הנתבע לתובע בענייני החברה בשנת 2017;
84. מעניין לעניין באותו עניין. הנתבע בחר להכחיש בתחילה גם קשר קודם בין הצדדים (שלבסוף נאלץ להודות בו), וזאת בשנת 2017, כשהנתבע ביקש את סיוע התובע לקידום עסקי החברה מול רכבת ישראל, בשל קשריו של התובע שם. אבהיר במה דברים אמורים.
תחת הכותרת "הטכנולוגיה שפיתחה פיסנטרה והפנייה אלי בשנת 2017 שאסייע במשא ומתן מול הרכבת" תאר התובע בתצהירו כי הנתבע ביקש להתייעץ איתו לאחר שרכבת ישראל דחתה את הצעתו להשתמש בשירות ובטכנולוגיה שפיתחה החברה. התובע, שהיה מצוי בקשר חברי עם מי שכיהן באותה תקופה כמנכ"ל הרכבת, יעץ לנתבע כיצד לנהוג (סעיפים 26-34). לפי תצהירו של התובע, הנתבע פעל בהתאם תוך שהתובע עזר לו בניסוח הפניה (נספח 7 לתצהירו) ובסופו של דבר, בתום סדרת מגעים עם הרכבת, נחתם הסכם בין החברה לבין רכבת ישראל. התובע הצהיר עוד כי זאת עשה ללא תמורה, וכך גם העיד (עמ' 131 ש' 2-4).
85. הנתבע הכחיש בתחילה שנפגש עם התובע בענייני החברה בשנת 2017 (עמ' 248 ש' 11-17). לאחר מכן הסכים כי אמנם נפגשו, אך היה זה במסגרת פגישה של אביו עם התובע, כשהפגישה התקיימה לבקשת התובע שרצה את עזרת אביו, ואביו הוא שביקש ממנו להצטרף לפגישה (עמ' 248 ש' 21-25); וחזר והבהיר כי כשנפגש אז עם התובע, זה לא היה בענייני החברה (עמ' 249 ש' 4). ואולם העיד כי "יכול להיות" שבאותה פגישה עלו גם נושאים שקשורים לחברה (עמ' 249 ש' 9-10). או אז התברר שהתקיימה גם פגישה נוספת, שאותה הנתבע בעצמו תיאם עם התובע (ואף בה נכח אביו), לאחר שאביו אמר לו שהתובע מכיר מישהו בכיר ברכבת ישראל (עמ' 249 ש' 25 - 250 ש' 2). הנתבע התבקש להסביר מדוע העיד שלא הייתה פגישה בענייני החברה בשנת 2017, והשיב "כי שתי הפגישות נערכו בעניין, אלו היו פגישות שנערכו סביב איזושהי סוגיה שירי ביקש מאבא שלי. ובאותו עניין כמו שאמרתי, עלתה איזושהי אפשרות שאולי הוא יכול, שהוא מכיר מישהו ברכבת. דיברתי איתו בנושא הזה ובזה זה נגמר" (עמ' 250 ש' 12–16. ראו גם עמ' 250 ש' 24-27). זהו הסבר קלוש ולא משכנע. אין הוא מסביר את ההכחשה הגורפת של פגישה בענייני החברה בתחילת החקירה, שהתבררה בהמשכה להיות שתי פגישות בענייני החברה, אחת מהן, ללא ספק, גם לפי גרסת הנתבע, ביוזמת האחרון.
86. זאת ועוד. כשנשאל הנתבע אם ביקש את הפגישה עם התובע בשל עניין דחוף, שלל זאת ("לא הייתי לחוץ. רציתי להיפגש איתו באיזשהו עניין, כן". עמ' 250 ש' 5-9). אך בניגוד לכך, לפי תכתובת הווטסאפ (נספח 1 לסיכומים), הנתבע פנה לתובע וביקש ממנו להיפגש עוד באותו יום, וציין כי הדבר חשוב לו. כשעתיים לאחר מכן כתב הנתבע לתובע, שהגיע לפגישה. כשהוצג הדבר לנתבע העיד שביקש לפגוש את התובע בו ביום, שכן רצה להבין אם הוא באמת מכיר מישהו ברכבת, כפי שאמר לו אביו (עמ' 251 ש' 22 - עמ' 252 ש' 3). כשנשאל איך מסייעת לו עובדה זו השיב: "אני לא ידעתי באותו רגע איך זה יעזור לי, אני רציתי להתייעץ איתו. היה לנו עניין של לאפשר טעינה של רב קו ברכבת ישראל. הנושא הזה עלה ע"י רכבת ישראל ..." (עמ' 252 ש' 6-8), וביקש להדגיש כי לא היה משבר (שם, ש' 12-13). גרסתו של הנתבע השתנתה במהלך חקירתו, גם בקשר לתרומה אפשרית של התובע לענייני החברה באותו עניין. כשהתבקש לאשר שהתובע עזר לו לנסח מכתב לרכבת ישראל, השיב כלה ונחרצה "שקר מוחלט", "בשום צורה, בשום פנים ואופן" (עמ' 253 ש' 10-14). ובכלל, כך השיב, לא הייתה לתובע כל תרומה בנושא: "כלום" "הבנתי שאין לו שום יכולת לתרום" (שם ש' 15-20). עוד העיד כי "לא נכרת חוזה עם רכבת ישראל" (עמ' 253 ש' 27) "לא אז ולא היום לא נחתם שום הסכם עם רכבת ישראל לאפשרות לטעינת רב קו" (עמ' 254 ש' 6). הנתבע השיב בשלילה גם לשאלה אם נחתם איזשהו הסכם אחר עם רכבת ישראל (ש' 13-14). אלא שבהמשך החקירה נאלץ להודות כי "היה לנו תקופה מאוד קצרה שבה נתנו שירותי פיקוח ובקרה לרכבת ישראל", ולשאלת ב"כ התובע הכחיש שכתוצאה מהפגישה נוצר איזשהו קשר עם הרכבת (ש' 15-24). אך כשהוצג לנתבע כי היה זה בשנת 2018, סמוך לאחר הפגישה עם התובע והפניה במכתב, השיב "יכול להיות, אני אומר יכול להיות שזה ב-2018. נתנו להם תקופה קצרה של שירותים, כן", אך הוסיף כי הכוונה לא לשירותים בענייננו (עמ' 255 ש' 14-19). אמנם אין לכל הנ"ל נגיעה ישירה למחלוקת שלפניי בשאלה אם נכרת בין הצדדים חוזה, אך ניתן לומר שעדותו הפתלתלה של הנתבע בנושא זה לא הרשימה במהימנותה. ויש בכך כדי לבסס את גרסת התובע לגבי פנייתו של הנתבע אליו, על רקע ההיכרות הקודמת בעניין זה.
סיכום הדיון בחלק הראשון
87. מהאמור עד כה עולה כי הנתבע סבר שמשרד התחבורה מעכב את כניסת הרפורמה לתוקף אף שהוא ערוך ומוכן ליישומה; וכי העיכוב אינו מטעמים עניינים, אלא נעוץ בקשרים שבין בכירים במשרד התחבורה לבין בכירים בדן כשלאחרונים (כך סבר הנתבע) אף היו אינטרסים אישיים בהופ-און. הנתבע חשש שבשל העיכוב יתפוגג יתרונה היחסי של פיסנטרה על הופ-און, שכן פיסנטרה ערוכה היטב ליישום הרפורמה באופן מידי. בנוסף, בידי הנתבע היה מידע כי חברת דן ניצלה את כוחה בשוק ודרשה מספקים שלא לעבוד עם פיסנטרה והנתבע סבר שהופ-און נהנתה מיתרון של תחרות בלתי הוגנת. הוכח גם שפיסנטרה השקיעה השקעות לצורך יישום הרפורמה. הנתבע ניסה לגמד את השפעת העיכוב ביישום הרפורמה על החברה, הכחיש קיומו של מצב משבר או לחץ, וטען שהעיכוב לא היווה כל בעיה. אולם שוכנעתי כי לא אלה היו פני הדברים, וכי כפי שטען התובע, הנתבע היה מוטרד מאוד מעיכוב יישום הרפורמה ומכל הנ"ל, וביקש את עצתו של התובע ואת סיועו על מנת להביא ליישום מהיר של הרפורמה על ידי משרד התחבורה. וזאת גם על רקע פניה קודמת של הנתבע לתובע בקשר לעסקי החברה עם הרכבת כמפורט לעיל. זהו אפוא הרקע לפגישות ולמשא ומתן בין הצדדים, ואיני מקבלת את גרסת הנתבע שהתובע יזם את הנ"ל בניסיון "להידחף" לחברה.
88. עם זאת, כפי שכבר ציינתי, אין בנסיבות אלה כדי להוביל בהכרח למסקנה שנכרת חוזה בין הצדדים. יש בכך כדי לבסס נכונות לשאת ולתת עם התובע בעניין התמורה לשירותיו או כדי להסביר את ההיגיון העסקי שבהתקשרות בין הצדדים, אך אין "מעבר ישיר" בין נסיבות אלה של משבר אשר הובילו את הנתבע לפנות לתובע (שהוכחו) לבין המסקנה שנכרת בין הצדדים חוזה כטענת התובע. הדרך ארוכה ומפותלת במיוחד בהעדר חוזה בכתב והקושי הראייתי בהוכחתו; וסבורני, כאמור לעיל, כי בנסיבות העניין והראיות, לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח שנכרת בין הצדדים חוזה שבעל פה. ארחיב בעניין זה בחלקו השני של הדיון.
חלק שני: המשא ומתן בין הצדדים הסתיים מבלי שנכרת חוזה, והתובע זכאי לשכר ראוי עבור פעילותו במהלך המשא ומתן
מהלך הדיון כאן יהא כזה: ראשית אדון בשאלה אם נכרת חוזה בין הצדדים. אסקור תחילה את הדין ולאחר מכן אבחן את יישומו על עובדות העניין. מסקנתי היא, כאמור, שהמגעים בין הצדדים לא הבשילו לכדי חוזה. מדובר במצב דברים שבו במהלך המשא ומתן החל התובע, בהסכמת הנתבע, לבצע פעולות שהן מושא ההתקשרות העתידית, תוך ציפיה שייכרת ביניהם חוזה, אך המשא ומתן על פרטי החוזה והתמורה - נכשל. משכך, בשלב שני, אדון בזכאותו של התובע לשכר ראוי בגין פעולותיו בעניינה של החברה, ובגובה השכר הראוי. גם זאת תוך סקירת הדין ויישומו לענייננו.
ב(1) לא הוכח שנכרת בין הצדדים חוזה שבעל פה
89. התובע טוען, כאמור, כי בפגישה מיום 11.10.2018, נכרת בין הצדדים חוזה בעל פה, לפיו הוא זכאי ל- 10% ממניות החברה. הנתבעים מכחישים טענה זו. לטענת הנתבע, לא נכרת חוזה בין הצדדים, וכל שהיה בין הצדדים בפגישה הוא "בגדר החלפת רעיונות ראשוניים ובלתי מחייבים בלבד, והיא הסתיימה מבלי שסוכמו ביננו תנאי התקשרות כלשהם" (סעיף 36 לתצהיר). המחלוקת היא, אפוא, יסודית, בשאלה אם נכרת חוזה.
סקירת הדין
90. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". בענייננו, אין מניעה על פי חוק או על פי הסכמת הצדדים לעריכת הסכם בעל פה. כפי שנקבע בע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן (11.10.2020) (עניין גרין), הקושי הוא קושי ראייתי בהוכחת קיומו של החוזה. כך בלשון פסק הדין (כבוד השופט גרוסקופף):