בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 13060-10-19 RIF D.O.O SIROKI BRIJEG נ' סול ספיד אלקטרוניקס בע"מ ח"פ 515933612 ואח'
לפני
כבוד השופטת דר להב
התובעת:
RIF D.O.O SIROKI BRIJEG
ע"י ב"כ עוה"ד שי רובינשטיין
נגד
הנתבעים:
1. סול ספיד אלקטרוניקס בע"מ ח"פ 515933612 (ניתן פסק דין)
2. אבי פרי
3. קרן ויין זוהר
הנתבעים 3-2 ע"י ב"כ עוה"ד ליאור פרי
4. אהרון זהבי (ניתן פסק דין)
פסק דין
לפניי תביעה על סך של 1,201,574 ש"ח, אשר מופנית כיום נגד הנתבעים 3-2, זאת לאחר שבעניינם של הנתבעים 1 ו-4 ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 15.3.2020.
א. הצדדים
1. התובעת היא חברה זרה הרשומה בבוסניה-הרצגובינה, ועיקר פעילותה בייבוא, ייצוא, הפצה וסחר של מכשירי טלפון סלולריים.
2. הנתבעים 3-2, מר אבי פרי וגב' קרן ויין זוהר, הם בני זוג (נכון למועד קיום ההוכחות בתיק דנן).
3. הנתבעת 1, סול ספיד אלקטרוניקס בע"מ ("החברה"), היא חברה שהוקמה ביום 2.12.2018, ובעת רישומה ברשם החברות ועד ליום 22.5.2019, היה הנתבע 2 רשום כבעל המניות והדירקטור היחיד בה. הנתבע 4 נרשם ביום 22.5.2019 כבעל המניות והדירקטור היחיד בחברה.
ב. העובדות שאין עליהן מחלוקת
4. דומה כי על מרבית העובדות העומדות ביסוד התביעה אין מחלוקת ממשית, ואלה הן:
5. בפברואר 2019 התובעת איתרה את החברה, כספקית אפשרית, באמצעות פלטפורמת סחר בשם IPT, שם הציעה החברה מכירה של טלפונים סלולריים מסוג סמסונג ו-וואהווי. התובעת יצרה קשר עם החברה וקיבלה מהנתבעת 3, שצוינה כאשת הקשר של החברה והציגה עצמה כ"קרן פרי", מסמכים שונים הנוגעים לחברה, לרבות תעודת התאגדות, העתק דרכונו של פרי, פרטים לביצוע העברות זה"ב ועוד (נספח 8 לתצהיר נציג התובעת).
6. הנתבעים 3-2 (להלן גם: "הנתבעים") אף הגיעו לבוסניה לצורך פגישה עם נציג התובעת, והציגו עצמם כזוג נשוי, ששמם אבי וקרן פרי (נספח 7 לתצהיר נציג התובעת). התקשורת בין התובעת ובין החברה בוצעה בעיקר מול הנתבעת 3.
7. בין התובעת ובין החברה סוכם על הזמנת סחורה, כשמשלוח הסחורה יבוצע עם העברת אסמכתא על ביצוע התשלום מצד התובעת. במסגרת זאת, ביצעה התובעת שמונה הזמנות נפרדות מהתובעת, בין החודשים פברואר-אפריל 2019.
7.1. שלוש ההזמנות הראשונות, מהימים 27.2.2019 ו-15.3.2019 (ההזמנה השנייה והשלישית בוצעו ושולמו באותו יום), בסך כולל של 36,015 יורו, סופקו במלואן לאחר ששולמה תמורתן.
7.2. שלוש הזמנות נוספות, מהימים 18.3.2019, 20.3.2019 ו-25.3.2019, בסך כולל של 287,480 יורו, סופקו באופן חלקי.
7.3. שתי ההזדמנות האחרונות, מהימים 8.4.2019 ו-17.4.2019, בסך של 122,180 יורו כל אחת, לא סופקו כלל.
8. סה"כ נותרה החברה חייבת לתובעת סך של 300,875 יורו.
9. משהסחורה נשוא העסקאות הרביעית, החמישית והשישית בוששה להגיע, פנה מנכ"ל התובעת לחברה, באמצעות נתבעת 3, אשר טענה כי חל בלבול בחברת המשלוחים, אולם הבטיחה כי העניין יטופל והסחורה תסופק (נספח 9 לתצהיר נציג התובעת).
10. בחלוף המועד פנה מנכ"ל התובעת שוב לנתבעת 3 וביקש לקבל את כספי התובעת שבגינם לא סופקה סחורה. הנתבעת 3 הבטיחה כי ביום 1.5.2019 יושב כספה של התובעת בהעברה בנקאית.
11. ביום 13.5.2019 שלחה החברה מכתב לתובעת בו אישרה כי החברה חבה לתובעת בגין אי-אספקת סחורה, כשלפי הנטען, החוב נובע מכך שהסחורה הוזמנה משלושה ספקים אשר לא עמדו בזמנים שסוכמו עמם; החברה כתבה עוד כי פנתה לספקים לקבלת החזר וכי החברה מתחייבת להחזיר לתובעת את כספה בחזרה בתוך 4 שבועות, לא יאוחר מיום 12.6.2019 (נספח 13 לתצהיר נציג התובעת). הנתבע 2 אישר בחקירתו הנגדית כי החתימה על גבי מכתב זה היא של הנתבעת 3 (עמ' 19 ש' 14-11).
12. ביום 13.5.2019 ביצעה החברה העברה בנקאית לתובעת על סך 20,000 יורו (נספח 14 לתצהיר נציג התובעת); וביום 24.5.2019 בוצעה העברה בנקאית נוספת לתובעת, על סך 20,000 יורו, מחברה הונגרית בשם SOL SPEED ELEKTRONIKS KFTHU (נספח 15 לתצהיר נציג התובעת).
13. ביום 23.5.2019 שבה ואישרה החברה כי החוב כלפי התובעת עומד על 320,000 יורו והמועד לתשלום יהיה 12.6.2019 (נספח 16 לתצהיר נציג התובעת). ביום 13.6.2019 שלח ב"כ החברה, עו"ד עמוס טיין, מכתב לתובעת, שגם בו נכתב כי החברה חבה לתובעת, וממתינה לתשלומים שצפויים היו להגיע ב-12.6.2019, ומיד לאחר קבלתם, תבוצע העברת הכסף לתובעת. החברה שבה וביקשה מהתובעת להתאזר בסבלנות, במשך מספר ימים נוספים, להעברת הכסף (נספח 17 לתצהיר נציג התובעת).
14. ביום 7.7.2019 פנתה התובעת, באמצעות בא-כוחה, לב"כ החברה, עו"ד טיין, במכתב התראה שלפיו אם לא ישולם החוב, תנקוט התובעת הליכים משפטיים. כמו כן, ב"כ התובעת הגיש בשם התובעת תלונה למשטרה נגד הנתבעים או מי מהם (נספח 18 לתצהיר נציג התובעת).
ג. כתבי הטענות
ג.1. כתב התביעה
15. התובעת טענה בכתב התביעה כי החברה חבה כלפי התובעת בסכום התביעה, שבו אף הודתה.
16. עוד טענה התובעת, כי מדובר בחברת יחיד, שהנתבע 2 היה בעת הרלוונטית בעל המניות והדירקטור היחיד בה, וכי ניצל את מסך ההתאגדות כדי לפגוע בתובעת. לפי הנטען, הנתבע 2 פעל בניגוד לחובותיו לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ("חוק החברות"). המהירות שבה פעל פרי ליצירת החוב ולהעברת המניות בחברה, מלמדת על הזדון שבו פעל.
17. אשר לנתבעת 3, טענה התובעת, כי ישנה סבירות גבוהה שהייתה בעלת מניות נסתרת בחברה ואף נושאת משרה בה. לכן, התבקשה הרמת מסך ההתאגדות גם כלפיה. לחילופין, התבקש סעד כלפיה מכוח סעיפים 253-252 לחוק החברות. בכתב התביעה אף תואר באריכות כי הנתבעת 3 הייתה בעבר חדלת פירעון, כי בוטל נגדה הליך איחוד התיקים עקב ניצולו לרעה ונדחתה בקשה נוספת שלה לאיחוד תיקים. כמו כן, נטען כי הנתבעת 3 הקימה, בסמוך לפני הקמת הנתבעת, חברה נוספת, בשם קי.זד.סי.ג'י בע"מ, אשר אף בה הועברו המניות תוך תקופה קצרה וחדלה מפעילות עקב חובות. בכך, ניסתה התובעת לבסס שיטה שבה פועלת הנתבעת 3.
18. בכל הנוגע לנתבע 4, התבקש סעד כלפיו מכוח סעיף 6 לחוק החברות.
ג.2. כתב ההגנה
19. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 3-2 נטען, כי מדובר בניסיון ליצור "יש מאין", מבלי לבסס את האחריות האישית של הנתבעים, תוך הכפשתם, ומבלי לקשור מי מהנתבעים לאחריות החברה.
20. לפי הנטען, מדובר לכל היותר בסיכון עסקי או טעות בכדאיות העסקה, מצד התובעת, שלא נקטה אמצעי זהירות כנדרש מסוחר סביר ובעל ניסיון. אין לתובעת אלא להלין על עצמה שלא הבטיחה את העסקה בבטוחות מקובלות, כגון אשראי דוקומנטרי או ערבות אישית.
21. הנתבעים מדגישים, כי הנתבעת 3 מעולם לא הייתה בעלת מניות בחברה, אלא אשת שיווק, כשאין כל טענה המקימה נגדה אחריות אישית וממילא לא ניתן להרים נגדה את מסך ההתאגדות. גם היותו של הנתבע 2 בעל המניות בחברה אינו מקים אחריות ישירה לעסקה, שנמשכה גם לאחר עזיבתו. התובעת מודה בכתב התביעה כי העסקה בוצעה מול החברה בלבד.
22. עוד טענו הנתבעים, כי מעולם לא היה "עוקץ" ואף לא פחות מכך, מה גם שהתובעת היא שיזמה את הקשר עם החברה, וההתנהלות הייתה בתום לב, כשכל המידע שהתבקש סופק.
23. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את גובה החוב הנטען, וטענו כי למעשה החוב עומד על 168,107.50 יורו (שכן נטען כי הסכום שהעבירה התובעת לחברה מהווה למעשה רק 80% משווי ההזמנות, ובניכוי 60,000 יורו שלפי הנטען הושב לתובעת), דהיינו, היתרה הסופית שחבה החברה לתובעת, לפי הנטען, בהמרה לשקלים, היא 671,354 ש"ח.
24. אשר להיווצרות החוב, טענו הנתבעים כי משספקית הסחורות נקלעה לקשיים, ירדו כספי החברה לטמיון, ולא נותרו בידיה אמצעים להחזיר לתובעת את סכום היתרה הסופית, חרף המאמץ שנעשה. החברה פעלה בתום לב מלא, סיפקה את הסחורות כפי שסופקו לה על ידי מקור הסחורות, ונקלעה לדרך ללא מוצא.
ד. השתלשלות העניינים בהליך
25. להלן יתוארו ציוני דרך מרכזיים בהליך, אשר נמשך זמן רב יחסית.
26. בעקבות בקשת הנתבעים 3-2, חויבה התובעת (לפי החלטת כב' הרשמת ש' רוזמן-פרקש) בהפקדת ערובה בסך של 25,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעים, והערובה הופקדה ביום 19.12.2019.
27. ביום 15.3.2020 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבעים 1 ו-4.
28. כמו כן, התדיינויות רבות נערכו סביב סוגיית ההליכים המקדמיים (גילוי מסמכים ומענה לשאלון), לאור דרישות שהפנתה התובעת לנתבעים, ואשר לא נענו. כך, ביום 20.2.2020 הוגשה בקשה ראשונה בנושא, ובית המשפט (כב' השופט א' סתיו) הורה לנתבעים ליתן מענה לדרישה. משלא ניתן מענה כאמור, הגישה התובעת בקשה למחיקת כתב ההגנה. ביום 1.6.2020 ניתן מענה בלתי מספק, לשיטת התובעת, אשר הגישה בקשה נוספת למחיקת כתב ההגנה. בתום ישיבת קדם המשפט הראשונה (שנדחתה, לבקשת הצדדים, מספר פעמים), הורה כב' השופט סתיו כי הנתבעים 3-2 יגישו תצהיר גילוי כללי וספציפי וכן תצהיר מענה משלים לשאלון.
29. מששבו ונמנעו הנתבעים לתת תצהיר גילוי ומענה לשאלון, נקבע דיון נוסף, שהתקיים ביום 11.1.2021, ובו טען ב"כ התובעים כי עקב מגבלות הקורונה (מחלות ובידודים) נמנע מהנתבעים להשלים את המענה. בתום הדיון קבע כב' השופט סתיו כי אף שמשורת הדין, ניתן היה למחוק את כתבי ההגנה, נוכח המשמעות מרחיקת הלכת של מהלך כזה, סבר כי טרם הגיעה העת לעשות זאת. לאור האמור, הורה (שוב) לנתבעים 3-2 להעביר את תצהיר הגילוי והמענה לשאלון, וכן חייבם בהוצאות התובעת.
30. ביום 7.2.2021 הודיע עו"ד טיין על הפסקת ייצוג הנתבעים 3-2, ובהמשך לכך, ביקשו האחרונים ארכה נוספת להשלמת תצהיר גילוי המסמכים והמענה לשאלון.
31. ביום 9.2.2021 הגישו הנתבעים "בקשה דחופה למחיקת נתבעים 2 ו-3 מכתב התביעה והשלמת השאלון". בבקשה זו, ביקשו הנתבעים "להתנצל... על הגשת כתב הגנה שאינו תואם במלואו את העובדות בפועל". בבקשה זו מסרו הנתבעים גרסה חדשה לאירועים, השונה מזו שפורטה בכתב ההגנה מטעמם, וביקשו להורות על מחיקת התביעה נגדם.
32. בהחלטה מיום 22.4.2021 קבע כב' השופט סתיו:
"לא ניתן להפוך את סדר הדברים. השאלה אם התביעה מוצדקת או לא תוכרע בסוף ההליך. בשלב הנוכחי, על הנתבעים 3-2 לענות לשאלון, כפי שחובתו של כל בעל דין, אלא אם יש להם טענות קונקרטיות לגבי שאלה מסוימת (כגון כי השאלה אינה רלוונטית או כי כבר נתנו מענה לשאלה זו כנדרש וכדומה). ניתנת לנתבעים 3-2 הזדמנות להגיש תגובה נוספת, בה יתייחסו באופן קונקרטי לטענות התובעת לגבי השאלות שלא ענו עליהן או המסמכים שלא סופקו, וזאת עד יום 3.5.2021".
33. ביום 4.6.2021 נתן כב' השופט סתיו החלטה מפורטת, שבה בחן כל אחד מסעיפי הדרישה של התובעת והורה לנתבעים להעביר לתובעת תצהירים משלימים.
34. ביום 16.7.2021 דחה כב' השופט סתיו את בקשת התובעת להיפוך נטל הבאת הראיות וסדר הגשתן, משקבע כי אין מדובר במצב של הודאה והדחה, המצדיק היפוך סדר הבאת הראיות. בד בבד, ניתנה החלטה על הגשת ראיות על דרך של תצהירים.
35. תצהיר נציג התובעת, מר מתאו מנדיץ, הוגש ביום 29.10.2021. ביום 6.12.2021 הגישו הנתבעים "תצהיר" מטעמם. מדובר במסמך אחד, ששני הנתבעים חתומים עליו, ושלא אומת על ידי עו"ד.
36. ביום 24.1.2022, בתום דיון נוסף שהתקיים בפני כב' השופט סתיו, נקבע, כי ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות, ייקבע התיק להוכחות ולסיכומים בעל-פה. עוד נרשמה הודעתם של הנתבעים כי אינם עומדים על חקירת עד התובעת. הצדדים לא הגיעו הצדדים להסכמות, והנתבעים הודיעו כי הם מבקשים לחקור את עד התובעת. התובעת התנגדה לכך, משנטען כי מדובר בחזרה מהסדר דיוני, אך בהחלטת כב' השופט סתיו מיום 14.4.2022 ניתנה לנתבעים האפשרות לחזור בהם מהסכמתם שלא לחקור את העד מטעם התובעת.
37. עקב אילוצים אישיים של בית המשפט, בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 24.11.2022 נחקר רק עד התובעת, אשר הגיע מחו"ל לצורך העדות. הנתבע 2 נחקר ביום 11.12.2022. הנתבעת 3 לא התייצבה, בשל נסיעתה לארה"ב. בתום הדיון נקבע כי חקירת הנתבעת 3 תתקיים ביום 26.2.2023. לאחר הדיון הגישה הנתבעת 3 בקשה לקיים את חקירתה באמצעות היוועדות חזותית, בקשה שנדחתה ביום 21.2.2023, תוך שמועד הדיון נדחה. עובר למועד הדיון הוגשה שוב בקשה בהולה לשינוי מועד הדיון. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 24.5.2023 תוך שצוין כי זוהי בקשת הדחייה השלישית בעניין עדותה של הנתבעת 3.
38. לדיון שנקבע ליום 28.5.2023 לא התייצבה הנתבעת 3. בדיון ניתנה החלטה מפורטת שבסופה נקבע כי אין מנוס מקביעה כי נתבעת 3 לא התייצבה לחקירה נגדית, כמשמעות הדבר בתקנה 178(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ועל כן נקבע כי תצהירה (שהוגש למעשה כתצהיר משותף עם נתבע 2) לא ייחשב כראיה. כן חויבו הנתבעים בהוצאות לטובת התובעת.
39. באותו דיון, ביקש ב"כ התובעת צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הנתבעים 3-2, ולמצער נגד נתבע 2 (שעה שנתבעת 3 כבר אינה בארץ מספר חודשים). במועד הדיון ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד נתבע 2, עד להחלטה אחרת, כשלנתבעים ניתנה אפשרות להגיש תגובה בכתב ולשכנע מדוע יבוטל הצו או לא יינתן צו נגד נתבעת 3. כן נקבע, כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב. לאחר שהוגשה תגובת הנתבעים לבקשה, ניתנה החלטה על מתן צו עיכוב יציאה מהארץ, תוך חיוב התובעת בערובה, אלא שהצו בוטל עקב אי הפקדת הערובה כנדרש.
ה. גרסתם החדשה של הנתבעים כפי שהופיעה בבקשתם ובתצהיר מטעמם
40. כאמור, בבקשתם ובתצהירם מסרו הנתבעים גרסה חדשה, שאינה תואמת את גרסתם בכתב ההגנה שהוגש. מכיוון שנתבעת 3 לא התייצבה לדיון, הרי שאין גרסה מטעמה, ומדובר בגרסתו של נתבע 2. הנתבע 2 טען, כי בשנת 2016 התגרש מאשתו ואם שני ילדיו ועבר להתגורר בקיבוץ ניר אליהו, שם הכיר את הנתבעת 3, שהפכה לזוגתו. לאור התהפוכות בחייו והיכרותו את הנתבעת 3, החליט לעזוב את תחום עיסוקו הקודם (בתחום האדריכלות וניהול פרויקטים בבניה) ולחבור לנתבעת 3 לתחום הסלולר והאלקטרוניקה. לדברי הנתבע 2, לא היה לו כל ידע בתחום ולכן סמך על ניסיונה של נתבעת 3.
41. סוכם כי הנתבע 2 יירשם כבעל המניות בחברה, אך הנתבעת 3 תנהל אותה בפועל, לרבות בתחום המכירות, ניהול הלקוחות והתחום המסחרי.
42. למרבה הצער, תוך זמן לא רב, כך טוען הנתבע 2, נאלצו הנתבעים להעביר סכומי כסף גדולים ל"צדדים שלישיים", עקב חשש לשלומם של בני משפחתו, וכמוצא אחרון, נאלץ למכור את החברה. עוד נטען, כי הנתבעת 3 פעלה מתוך אמונה שהכסף יוחזר במלואו וכי ניתן יהיה להמשיך ולקיים את הפעילות העסקית ללא רדיפת הגורמים הנ"ל. עוד נטען, כי מעולם לא הייתה כל כוונה לבצע תרגיל עוקץ כלפי התובעת ואף אגורה לא נכנסה כרווח אישי לנתבעים. עוד טען הנתבע 2, שהחברה לקחה החלטות עסקיות שהתבררו כשגויות והובילו לקריסתה.
43. במקביל, כך טען נתבע 2, הפסיד את כל כספו וחסכונותיו, בסך כ-800,000 ש"ח, במסגרת הלוואה שנתן לעסק נוסף שהיה לנתבעת 3, בשם KZ Mobile.
44. הנתבעים הוסיפו, כי גם לתובעת אחריות, שכן לא נקטה אמצעי זהירות שעמדו לרשותה. הנתבעים מודים שהחברה לא עמדה בחלק מהתחייבויותיה כלפי התובעת, אולם לטענתם, הדבר נעשה מתוך מחשבה שהדבר הוא לטובת החברה לטווח הארוך.
45. הנתבע 2 צירף טבלה לעניין פירוט הכספים והעברתם לצדדים שלישיים, שלשיטתו מוכיחה כי לא נכנסה לכיסי הנתבעים ולו אגורה אחת.
ו. טענות הצדדים בסיכומים
ו.1. סיכומי התובעת
46. לטענת התובעת, הנתבעים הודו שביום 22.5.2019, חמישה חודשים לאחר הקמת החברה (ולאחר שהושלם מעשה העוקץ נגד התובעת) הועברו מלוא המניות בחברה מהנתבע 2 לנתבע 4.
47. עוד נטען, כי הנתבע 2 הודה שנוכח העדר ניסיון בתחום, הוא סמך על ניסיונה העשיר של הנתבעת 3, שעמה יש לו מערכת יחסים זוגית, וסוכם ביניהם כי החברה תיפתח על שמו, בעוד שהנתבעת 3 תנהל בפועל את החברה, המכירות, ניהול הלקוחות וכל העיסוק המסחרי. חברה זו הוקמה בסמוך לאחר קריסת חברה קודמת שהקימו.
48. הנתבעת 3 הוכרזה בעבר חייבת מוגבלת באמצעים, אך תיק האיחוד פוזר עקב אי מילוי החלטות רשמי ההוצאה לפועל. הנתבעת 3 צברה חובות רבים ובקשתה החוזרת להיות מוכרזת חייבת מוגבלת באמצעים נדחתה ביום 3.6.2012. הנתבעת 3 נקטה הליך פשיטת רגל, שבוטל בשנת 2015, לאחר שנקבע כי ניצלה אותו לרעה.
49. התובעת מוסיפה, כי הנתבעים הודו שחברה קודמת שבמסגרתה פעלו, קי.זד.סי.ג'י גרופ בע"מ ("KZ"), שהוקמה ביום 18.2.2018 (פחות מעשרה חודשים לפני הקמת הנתבעת 1) קרסה אף היא. בחודשים הספורים שפעלה KZ, הועברו מניות החברה מספר פעמים. מסקנת התובעת היא, כי לנתבעים 3-2 שיטה להונות ולעקוץ.
50. חלק מהאמון של התובעת בנתבעים נבע מביקור שלהם בבוסניה בתחילת אפריל 2019, כשההיכרות האישית עמם הותירה רושם כוזב ותחושת ביטחון אצל מר מנדיץ ואנשי התובעת, ואף דובר על כך שהתובעת תיהפך למפיצה בלעדית של הנתבעים בבוסניה ובאזור הבלקן. בתכתובת עם הנתבעת 3, היא הציגה עצמה כ"קרן פרי" וכמי שנשואה לנתבע 2, אף שמדובר היה במידע שקרי.
51. לאחר שהסחורה בוששה מלהגיע, טענה הנתבעת 3 כי חל עיכוב בהעברתה היות וכביכול לא התקבלה סחורה משלושה ספקים, טענה שכיום ברור כי הייתה שקרית.
52. מחקירתו הנגדית של הנתבע 2 עולה כי לא היה בקיא בפרטי העסקה ואינו זוכר אותם, והמסקנה היא כי הנתבע 2 הקים את החברה ככסות לפעילות הנתבעת 3, בחוסר תום לב.
53. התובעת טוענת כי גובה החוב הוכח: ראשית, במספר תכתובות הודה הנתבע 2 כי חוב החברה לתובעת הוא 300,000 יורו לפחות, כשביום 23.5.2019 הודה בחוב בסך של 320,000 יורו; וכן בסעיף 16 לתצהירו ציין כי "אין לנתבעים 3-2 כוונה להכחיש את קיומה של עסקת מכר ו/או החוב של נתבעת 1 בשל כך אל מול התובעת", כבשום שלב בתצהירים לא הוכחש גובה החוב. שנית, נגד הנתבעת 1 ניתן פסק דין על מלוא החוב הנתבע. שלישית, מר מנדיץ לא נשאל בחקירתו הנגדית כל שאלה בדבר גובה החוב, ומשכך זה אינו במחלוקת.
54. גרסתם של הנתבעים כפי שהופיעה בכתב ההגנה שונתה, כשלמעשה אין ומעולם לא הייתה חברה לטבית שהסחורה ממנה הוזמנה והתעכבה, והנתבעים הודו כי הגישו כתב הגנה שקרי.
55. הנתבע 2 הודה כי כספי התובעת לא שימשו לרכישת הסחורה שהייתה אמורה להיות מסופקת לה; וכן ניסה לטעון כי כביכול ציפה לעמוד בעסקאות עם התובעת באמצעות עסקאות אחרות, אולם לא זכר כל פרט בנוגע לחברות, סכומים או עסקאות ספציפיים אחרים. כשנשאל אם היו לחברה עסקאות נוספות השיב: "ברור"; אולם כשנשאל מדוע לא צירף אסמכתאות לכך השיב: "כל המסמכים שהיו לי העברתי. זו לא תקופה שיש לך דו"חות ומאזנים שאתה יכול לייצר".
56. להודעתם מיום 9.2.2021 צירפו הנתבעים טבלה לפיה סך של 945,000 ש"ח הועברו ל"עמית את איתי", "ביג בן קאר" ו"ציקורל המרה בינלאומית", היינו, לא שימשו לרכישת סחורה שתועבר לתובעת, אלא לסילוק חובות לשוק האפור. לשיטת התובעת, גם אם גרסה חדשה זו היא נכונה, די בה כדי לחייב את הנתבעים 3-2 במלוא הסכום התביעה, שכן הם מודים בכך שלא עשו שימוש בכספי התובעת כדי לעמוד בהתחייבויות החברה כלפיה, וכי עשו שימוש בחברה על מנת לכסות חובות שאין להם כל קשר לחברה, ומדובר בניצול ברור לרעה של מסך ההתאגדות.
57. עוד טוענת התובעת, כי גם לאחר העברת מניות החברה, המשיכה החברה לשמש כלי בידי הנתבעים 3-2, כעולה מכך שגם חודשים לאחר מכן המשיכו להיפרע שיקים, דבר המוכיח שהמניות הועברו ל"קוף". כשנשאל על כך נתבע 2 בחקירתו, השיב: "אין לי הסבר":
"ש. ביום 22.5.2019 המניות עוברות לאהרן זהבי, והשיק נפרע ביום 19/9... למה אהרן זהבי שלא קשור לחובות של קרן, למה הוא לא מבטל את השיקים.
ת. אין לי הסבר. נתתי את השיק, למה נפרע, איפה נפרע. לא יודע, לא רלבנטי לי. זה לא קשור אלי" (עמ' 26 ש' 35 - עמ' 27 ש' 12)
כשהבין נתבע 2 שתשובתו בעייתית, שינה שוב גרסה: "עם אהרן זהבי הוא קיבל את החברה, הוא הגיע דרך אותם גורמים שאומרים שיש פה פרה חולבת". עוד אישר נתבע 2 כי אהרן זהבי לא שילם לו תמורה עבור העברת המניות וכי זו בוצעה לפי דרישת הגורמים השלישיים, כשהיה ברור לנתבע 2 שהחברה לא תפעל לביצוע העסקאות מול התובעת אלא לריקונה מתוכן.
58. רק ביום 18.9.2019, לאחר השלמת העוקץ והעברת סכומי עתק לגורמים שלישיים, הגיש נתבע 2 תלונה במשטרה כנגד גורם ששמו הושחר, ואשר הנתבע 2 סירב בחקירתו הנגדית לציין את שמו. לו אכן היו איומים שמהם כל כך חששו הנתבעים מדוע לא הוגשה תלונה קודם להעברת סכומי עתק? למעשה, לא היו ולא נבראו איומים.
59. הנתבעים שינו תדיר גרסה ביחס למקור החוב: כך, בדיון מיום 24.1.2022 טען נתבע 2: "רשום במפורש זה לא חובות, זה אנשים שמחליטים שיש לך חוב... על רקע אנשים שיכולים להרשות לעצמם דברים... לא היה לי איתם שום דבר" (עמ' 2 ש' 28 - עמ' 3 ש' 5). נתבעת 3 טענה באותו דיון: "זה מהעבר שלי, אנשים מהעבר שלי. שפשוט החליטו, ראו כנראה שעסק כן יכול לגלגל כסף, פשוט החליטו שוב להתלבש עלי ועליו על הדרך" (עמ' 3 ש' 9-7). בתצהיר מיום 6.12.2021 טענו הנתבעים: "נתבע 2 ונתבעת 3 מעולם לא היו חייבים את הכספים האלו לאיש ובנוסף לא מדובר בשוק אפור". אלא שבחקירתו הנגדית שינה נתבע 2 גרסה, ואישר כי מדובר בסגירת חובות עבר של הנתבעת 3 (עמ' 21 ש' 35 - עמ' 23 ש' 5).
60. גם אם היו איומים, התובעת לא צריכה לשלם את המחיר על כך. כל הגרסאות נועדו לכסות בדוחק על האמת העירומה, שהנתבעים גזלו וחמסו את כספי התובעת מתוך תאוות בצע וללא מצפון, כספים שעמם הם חוגגים את חייהם החדשים בחו"ל, לשם טסה נתבעת 3 במחלקה ראשונה(!), כפי שעולה מכרטיס הטיסה שצורף לבקשה לדחיית מועד הדיון מיום 6.12.2022.
61. לשיטת התובעת, כל העובדות לעיל מהוות עילות ברורות ומובהקות להרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב הנתבע 2, בעל המניות היחיד והדירקטור היחיד בה בתקופה הרלוונטית, במלוא החוב לתובעת. הנתבע 2 פעל באופן שיש בו כדי להונות את התובעת ו/או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובה לתובעת, תוך שהנתבע 2 מודע לשימוש כאמור, בניגוד לחובותיו לפי סעיף 6 לחוק החברות. מסכת זו, לשיטת התובעת, אף מצדיקה את חיוב הנתבעת 3 בחוב החברה לתובעת, שכן היא הייתה המנהלת והמנווטת של מעשי העוקץ והמרמה כלפי התובעת, ובפועל בעלת החברה ומנהלתה, ולפיכך יש להרים את מסך ההתאגדות גם כלפיה. הנתבעים 3-2 הם שותפים עסקיים ובני זוג, כשהנתבעת 3 הייתה, לכל הפחות, נושאת משרה בחברה, כמנהלת. לפיכך, מבקשת התובעת לקבוע כי הנתבעת 3 הייתה למעשה בעלת מניות נסתרת בחברה, יחד עם הנתבע 2, ולהרים את מסך ההתאגדות גם ביחס אליה. בחקירתו הנגדית, הנתבע 2 לא ידע פרטים בסיסיים הנוגעים לחברה, ועשרות פעמים במהלך חקירתו השיב תשובות כגון: "לא בקיא", "לא יודע", "לא זוכר", "לא ידוע לי". בנוסף ולחילופין, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת 3 כנושאת משרה בחברה, על יסוד סעיף 252 לחוק החברות, הפרת חובת הזהירות של נושא משרה. הנתבעת 3 הייתה הרוח החיה בחברה, נטלה חלק פעיל בהונאת התובעת, וכספי התובעת שימשו, למעשה, לסילוק חובותיה האישיים של נתבעת 3.
62. התובעת מוסיפה, כי החברה הובאה למצב של חדלות פירעון, מכיוון שזו הייתה תכליתה, כפי שאישר נתבע 2 בחקירתו, ומכאן שנטל סיכון בלתי סביר על יכולתה של החברה לפרוע חובותיה.
63. עוד מציינת התובעת, כי על פי החלטת בית המשפט מיום 28.5.2023, הנתבעת 3 מוחזקת כמי שלא הביאה ראיות להגנתה כך שהיא לא סתרה ואינה יכולה לסתור טענות התובעת נגדה.
ו.2. סיכומי הנתבעים 3-2
64. בסיכומיהם טענו הנתבעים 3-2, כי עד התובעת אישר שהתובעת לא דרשה ביטחונות (כגון אשראי דוקומנטרי), ולא רכשה ביטוח אשראי, משום שלטענתה מדובר ב"עסקאות מהירות" ששולי הרווח בהן אינם מצדיקים דרישת ביטחונות או רכישת ביטוח אשראי (עמ' 12 ש' 36-24, עמ' 13 ש' 2-1). נציג התובעת העיד, כי דרכה של התובעת להימנע מכישלונות עסקיים, כגון חדלות פירעון של ספק, היא לרכוש ממנו סחורה בהיקפים קטנים ועם הזמן להגדיל את היקף הסחורה הנרכשת (עמ' 12 ש' 30-29). במלים אחרות, התובעת - שאינה אדם מן הישוב או נושה קטן, אלא עסק בעל ניסיון של עשר שנות סחר בינלאומי, הפועל על בסיס מודל עסקי ברור - בחרה להתקשר עם ספק חדש, חברה זרה (ישראלית), שהוקמה מס' חודשים קודם לכן, לאחר שביצעה לגביו מגוון בדיקות במסגרת פלטפורמות הסחר ובאמצעות דרישת מידע ומסמכים.
65. התובעת נטלה סיכון בלתי סביר, בכך שהתקשרה בעסקה עם החברה, במהלך העסקים הרגיל, במסגרת העסקית המוכרת לה, בעסקאות שהוגדרו על ידה "מהירות", לאחר שביקשה וקיבלה מידע אודות החברה ובעל המניות בה, בשקיפות מלאה. התובעת ידעה שהנתבעת היא חברה חדשה, ויכלה לדרוש בטוחות שאינן כרוכות בעלות או מכבידות, כגון ערבות אישית או הפקדת סכום במזומן או תשלום נמוך כמקדמה, אך לא עשתה כן.
66. התובעת אמנם טשטשה במכוון את מועדי אספקת הסחורה, אולם למעשה ביצעה את מרבית ההזמנות, בהיקפים גדולים, כאשר הסחורה מההזמנות הקודמות טרם הגיעה, תוך יצירת חשיפה בהיקפים גדולים בגין סחורה שטרם סופקה. גם כאשר חלק מהמוצרים בוששו להגיע, המשיכה התובעת להזמין מוצרים.
67. אין חולק, כי גם חברה מבוססת וותיקה עלולה להיקלע למצוקה כלכלית, קל וחומר חברה שהוקמה חודשים ספורים קודם לכן. ברור, אם כן, כי התובעת נטלה סיכון בלתי סביר שעה שפעלה כפי שפעלה, בניגוד להתנהלות סבירה המצופה מחברה בעלת ניסיון בסחר בינלאומי.
68. עוד טוענים הנתבעים 3-2, כי לו היה מדובר בתרגיל עוקץ, הנתבע 2 לא היה מסכים למסור את דרכונו האישי לתובעת. כמו כן, לו היה רצון להסתתר מאחורי "איש קש", היו מניות החברה מלכתחילה נרשמות על שם אותו איש קש. לו היה מדובר בעוקץ, החברה לא הייתה ממשיכה לספק סחורה לאחר שבוצעו ההזמנות המאוחרות, כפי שהודה נציג התובעת (עמ' 17 ש' 11-7). כמו כן, לו היה עוקץ, לאחר ביצוע ההזמנות, הייתה החברה מנתקת קשר ונעלמת, ולא מתחילה בהעברת כספים לתובעת, לרבות לאחר שהנתבע 2 כבר לא היה בעל מניות או דירקטור בה. אין הסבר להשבת 40,000 יורו לאחר שתרגיל העוקץ הושלם כביכול. לטענת הנתבעים, כתב התביעה והתצהיר מטעם התובעת מלאי פתוס, שמטרתו לתת נפח ונופך תרמיתי למסכת העובדתית, תוך השחרת פני הנתבעים 3-2 בעניינים חסרי חשיבות.
69. על פי דו"ח החוקר שצירפה התובעת עצמה (נספח 1 לתגובה מיום 7.10.2019), הנתבעת 1 היא חברה פעילה, ללא תיקי הוצאה-לפועל, ואילו הנתבע 4 הוא בעל מסעדה פעילה ברעננה, ללא תיקי הוצאה-לפועל. חרף העובדה שניתן פסק דין נגדם כבר ביום 15.3.2020, לא ביצעה התובעת כל ניסיון לגבות את החוב, כשלטענת נציג התובעת, זאת משום שעורך דינו אמר שאין טעם.
70. הנתבעים טענו עוד, כי העובדות שפורטו ביחס לנתבעת 3 אינן רלוונטיות, שכן היא אמנם עברה תהליכים לא פשוטים, לרבות גירושין וקריסה עסקית, אך זאת כעשור לפני האירועים נשוא התביעה דנן, כך שאין כל קשר סיבתי עובדתי בין הדברים. גם חברת KZ אינה רלוונטית ולא הובאה ראיה כלשהי לכך שחברה זו נקלעה לחדלות פירעון, הליכי הוצאה-לפועל וכיו"ב. הקמת חברה ואי-הפעלתה או סגירתה אינה מלמדת על התנהלות לא תקינה, ומדובר במחזה נפוץ. התנהלות עסקית כושלת או לא מקצועית, כשלעצמה, בוודאי בקשר עם חברה שאינה נוגעת למקרה דנן, אינה תורמת במאומה לטענות התובעת בכתב התביעה.
71. עוד נטען, כי התלונה שהגישה התובעת הסתיימה בלא כלום ואין בהגשתה משום ראיה לדבר.
72. הנתבעים טוענים, כי התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית המצדיקה הרמת מסך, כשהטענה היחידה שנטענה היא טענת התרמית, ללא ביסוס עובדתי למעט טענה סתמית ונרטיב.
73. אשר להטלת אחריות אישית על אורגן, לא די להראות שחובת תום הלב הופרה, אלא יש להראות אשם העולה כדי עוולה או הפרת חובה חוקית. כאמור, התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית המצדיקה חיוב אישי של הנתבע 2, לא כל שכן של הנתבעת 3, בשל טענת התרמית.
74. הנתבעים 3-2 מציינים כי לא משכו משכורות והוכח שהכנסות שהתקבלו בחברה שולמו לצדדים שלישיים, חלקם ספקים של החברה, עובדים וחלקם נושים של הנתבעת 3. אם זו הייתה התמורה שבחרו הצדדים ליתן לנתבעת 3 עבור עבודתה, כיצד זה עניינה של התובעת?
75. הנתבעים 3-2 טוענים בסיכומיהם כי התקשרו עם חברת עמית את איתי יזמות בע"מ לצורך קבלת מימון, על מנת שיוכלו לספק סחורה לתובעת. החברה נטלה הלוואה בסך 340,000 ש"ח, בשתי פעימות, כשהתמורה הייתה 5% מתקבולי החברה, בתוך שנה, ובלבד שיוחזר סכום ההשקעה בתוספת 10,000 ש"ח.
76. עיון בתדפיס חשבון הבנק של החברה אינו מגלה משיכות חריגות של כספים, אולם כן מגלה הכנסות נוספות מלקוחות אחרים, שאינם התובעת, דהיינו, ניתן ללמוד על פעילות עסקית ענפה לאורך כל חודשי הפעילות של החברה (עמ' 59-47 לתצהיר הנתבעים 3-2). כן ניתן ללמוד שאין התנהלות בחריגה מאשראי. החברה שכרה חנות ומחסן, שילמה עמלות בנקים והמרות מטבע, שילמה לחברת עמית את איתי בע"מ את חלקה בהכנסות, שילמה משכורות וכן פרעה חובות של הנתבעת 3, באמצעות משיכה בסך 55,000 ש"ח שמשך הנתבע 2 כהלוואה מהחברה.
77. הנתבעים טענו בסיכומים, כי סך ההכנסות של החברה בתקופה הרלוונטית עמדו על 945,000 ש"ח, ולאחר תשלום מע"מ ומקדמות, על כ-690,000 ש"ח. מההכנסה יש להפחית סך של 340,000 ש"ח שהתקבל מעמית את איתי בע"מ. כמו כן, אין חולק שסחורה בסך 212,180 יורו סופקה לתובעת. הוצאות הנתבעת עמדו על כ-200,000 ש"ח; סך של 40,000 יורו הושב לתובעת. סכימת כל הסכומים תגלה שאף ללא הסיוע שהוענק לנתבעת 3 (אשר עבדה דה-פקטו בחברה ללא שכר), מדובר היה בחברה שלא יכולה הייתה לפרוע את חובותיה באותה עת, ולצורך הזמנת סחורות נוספות היה צורך במימון נוסף, שכבר לא ניתן היה להשיגו. לפיכך, הטענה שלפיה הייתה הברחת נכסים או שימוש בחברה לצורך הברחת כספים, אינה עולה בקנה אחד עם עובדות הנסמכות על ראיות מוצקות וחישוב אריתמטי פשוט.
78. דווקא התובעת היא זו שנטלה סיכון בלתי סביר, ולא בכדי הודה נציגה כי לאחר כישלון עסקי זה, מדיניותה השתנתה (עמ' 14 ש' 23 - עמ' 15 ש' 26).
79. התובעת לא פעלה לגבות את חובה מהנתבעים 1 ו-4, במשך ארבע שנים, ללא כל הצדק סביר. זאת אף על פי שלפי דו"ח החקירה שצירפה התובעת, מדובר בנתבעים סולבנטיים. הדבר מלמד כי התובעת חטאה לחובתה להקטין את נזקיה. לו הייתה פועלת התובעת בזמן אמת, לא מן הנמנע כי הייתה גובה את החוב במלואו ולמצער את חלקו. נציג התובעת הודה בחקירתו כי לא פעל להגשת בקשה לסיווג החוב כ"חוב אבוד", וגם בכך חדלה מלהקטין את הפסדה.
ו.3. סיכומי התשובה
80. לטענת התובעת, סיכומי הנתבעים כוללים הרחבות חזית, לרבות לעניין מועדי אספקת הסחורות. ממילא, טענות אלה מבוססות על ספקולציות, ויש להתעלם מהן. חזקה על הנתבעים שבידיהם כל המידע והתיעוד באשר למועדים שבהם סופקה הסחורה לתובעת, כך שאם קיים חסר ראייתי, עליו להיזקף לחובתם.
81. עוד טענה התובעת, כי ההעברות של 20,000 יורו כל אחת נועדו לעכב ולבלבל את התובעת בטרם תפעל משפטית, על מנת שהנתבעים יוכלו להשלים את העוקץ. ממילא, על אף העברת מניות החברה לנתבע 4, הנתבעים הוסיפו לשלוט בחברה, וזה ההסבר לכך ששיקים של החברה, שתכליתם, במקרה הטוב, סילוק חובות של הנתבעת 3 וגניבה במקרה הפחות טוב, הוסיפו להיפרע בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2019.
82. כן נטען, כי אלמלא נרשם הנתבע 2 כבעל מניות, לא היו יכולים הנתבעים להתייצב בבוסניה ולרכוש את אמון התובעת. בסופו של יום, הקשר עם החברה אכן ניתק, והחל מיום 13.6.2019 הפסיקה להשיב לפניות התובעת, לרבות מכתבה מיולי 2019.
83. אשר לנתבעים 1 ו-4, נטען כי העדר תיקי הוצאה לפועל אינו מלמד על יכולת כלכלית, שעה שלחברה אין זכויות במקרקעין או בכלי רכב; ואילו הנתבע 4 התגורר בשכירות בגב חניון שהיה מאחורי מסעדה בשם "הטאבון והמנגל", ובבעלותו חברה המצויה בקשיים כלכליים ובחובות, ללא זכויות במקרקעין או כלי רכב. מסעדה זו נסגרה לצמיתות בהתאם לצו בית המשפט ובהמשך לביקורת של משרד הבריאות שנערכה בה. התובעת מוסיפה, כי לו היו הנתבעים 1 ו-4 סולבנטיים, היו הנתבעים 3-2 מגישים נגדם הודעה לצד שלישי, ולא בכדי לא עשו כן.
84. התובעת מדגישה, כי הנתבעת 3 בחרה שלא להציג ראיות בהליך ולא הופיעה לחקירה נגדית על תצהירה. הסתבכויותיה של הנתבעת 3 הן טריות, והיא אכן שינתה את שמה ואף הציגה עצמה באופן שקרי כ"קרן פרי", גרסה שלא נסתרה.
85. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעים, לא הוכח כל תשלום לספקים של החברה ולעובדיה. הסיכומים כוללים הרחבת חזית פרועה במיוחד, כשנטען כי ההתקשרות עם עמית את איתי בע"מ נועדה לצורך אספקת הסחורה שהחברה התחייבה להעביר לתובעת, בשעה שהנתבע 2 אישר בחקירתו הנגדית, פעם אחר פעם, שהכספים נועדו לסלק חובות של הנתבעת 3. זאת לאחר שבכתב ההגנה נטען, אף זאת בשקר, כאילו הסחורה נרכשה מחברה לטבית. גם הטענה שהיו לחברה הכנסות מלקוחות אחרים, מהווה הרחבת חזית פסולה, כשלא בכדי אין כל אסמכתא לכך. החישובים שבוצעו בסיכומים נערכו ללא בסיס ראייתי, ועל יסוד טענות עובדתיות שכלל לא הוכחו, כגון תשלום מע"מ ומקדמות.
86. גם הטענה לאי הגדרת החוב כחוב אבוד מהווה הרחבת חזית, וממילא נציג התובעת העיד בחקירתו הנגדית כי אינו בטוח שהדבר אפשרי בשלב זה. כמו כן, כל עוד מתנהל הליך משפטי נגד הנתבעים, אין מקום להכיר בחוב כחוב אבוד.
ז. דיון והכרעה
87. משניתן פסק דין נגד החברה, על מלוא סכום החוב, השאלה שנותרה היא אם קמה עילה לחייב את הנתבעים 2 ו-3, או כל אחד מהם, בחובה של החברה כלפי התובעת. התובעת טענה לחיובם של הנתבעים 2 ו-3 מכוחן של שתי דוקטרינות: האחת, הרמת מסך ההתאגדות, לפי סעיף 6 לחוק החברות; השנייה, הפרת חובת הזהירות של נושא משרה, לפי סעיף 252 לאותו חוק.
ז.1. הרמת מסך כלפי הנתבע 2
88. עיקרון יסוד של דיני התאגידים הוא עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עיקרון הנחוץ לשם עידוד פעולתן של חברות, תוך נטילת סיכונים עסקיים שהפרט אינו נכון לנוטלם לו יימצא אחראי אישית לכל כישלון עסקי. הרמת מסך ההתאגדות נועדה, בין היתר, להתעלם מאותה הפרדה, וליצור יריבות ישירה בין נושי החברה לבין בעלי מניותיה, באופן המאפשר, במקרים המתאימים, הטלת אחריות אישית של בעלי המניות לחובות החברה. הרמת מסך כלפי בעל מניות נועדה לשרת עשיית צדק ויושר ושמירה על טובת הציבור, או כאשר החברה משמשת למעשי תרמית או עקיפת חוקים (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (2010) ("עניין נשאשיבי")).
89. סעיף 6 לחוק החברות עיגן את עיקרון הרמת המסך, ובמסגרת תיקון 3 לחוק, צומצמו התנאים שבהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות. כך קובע כיום סעיף 6(א) לחוק החברות:
6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
90. ברור, כי רק במקרים חריגים ייעשה שימוש בסעיף זה ויורם מסך ההתאגדות של חברה כלפי בעל מניותיה. טענה סתמית שלפיה אם חברה נותרה חייבת כספים, הרי שבעל המניות שלה פעל על מנת לקפח נושה או תוך נטילת סיכונים בלתי סבורים - תידחה. לא אחת נפסק, כי הסעד של הרמת מסך בנוסחו הקיים בחוק החברות הוא סעד קיצוני, ושימוש בו ייעשה במשורה (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, פס' 58-56 (22.1.2015)).
91. בענייננו, על אף הזהירות הנדרשת בכגון דא, סבורני כי התובעת הרימה את הנטל להראות כי מוצדקת הרמת מסך ההתאגדות ביחס לנתבע 2, בעל המניות היחיד של החברה בזמנים הרלוונטיים. זאת, נוכח שילוב של שתי עובדות שהוכחו בצורה ברורה בראיות: ראשית, העובדה שהנתבע 2 שימש למעשה "איש קש" עבור הנתבעת 3, ככסות עבורה, נוכח מצבה הפיננסי הבעייתי, תוך שהפעילות העסקית למעשה נווטה על ידה; ושנית, העובדה שהכנסות החברה שימשו למעשה - גם אם לא במלואם, אזי בחלקם הגדול - לכיסוי חובות של הנתבעת 3, חובות שאין מחלוקת ממשית כי נובעים מפעילותה העסקית הקודמת, ולא מהחברה דנן. כעת ארחיב ואפרט את הדברים. כמו כן, הונח יסוד לביצוע "גלגול חברות", אשר אף הוא מהווה עילה להרמת מסך, כפי שיובהר בהמשך.
92. התובעת הראתה במסמכים ברורים כי הנתבעת 3 הייתה חדלת פירעון, וממילא הנתבעת 3 - אשר אף לא טרחה להתייצב לדיוני ההוכחות בעניינה - לא סתרה טענה זו. אמנם בדיון מיום 1.11.2020 שהתקיים בפני כב' השופט סתיו טענה: "עמדתי לפשוט רגל וזה לא בושה ובסוף לא פשטתי רגל ושילמתי את כל החובות" (עמ' 4 ש' 3), אך אסמכתא כלשהי לתשלום כל החובות לא הוצגה. מלבד תיק האיחוד שנוהל בעניינה של הנתבעת 3 ופוזר, כפי שעולה מנספחי תצהיר התובעת, הרי שנוהל בעניינה של הנתבעת 3 גם הליך פשיטת רגל שבוטל ביום 11.5.2015 עקב ניצול לרעה (פש"ר 8948-11-12). מדובר בסה"כ בכשלוש שנים לפני הקמת החברה נשוא ענייננו, ואף פחות מכך ממועד הקמת חברת KZ, אשר על אף שבסיכומים נטען כי לא הוכח שקרסה כלכלית, הרי שהנתבע 2 אישר בעדותו כי הזרים לשם את כל חסכונותיו והפסיד אותם. דהיינו, לנתבעת 3 היה אינטרס ברור כי מניות החברה לא תירשמנה על שמה, עקב עברה הפיננסי הרעוע, והעדר יכולתה לגייס אשראי או לזכות באמון נושים.
93. הנתבע 2 העיד כי הוא היה חסר כל ניסיון בתחום, וסמך לחלוטין על ניסיונה של הנתבעת 3 (סעיף 7 לתצהיר הנתבעים; עמ' 22 ש' 5-4). לדבריו, סוכם ביניהם כי החברה תירשם על שמו, כשההסבר לכך שהמניות לא נרשמו, ולו בחלקן, על שמה של הנתבעת 3, היה: "אני הרמתי חברה, נקייה" (עמ' 28 ש' 28) וכי הדבר נועד על מנת שהנתבעת 3 "לא תביא את העבר שלה" (שם, ש' 32-31). בהמשך אישר כי הנתבעת 3 לא נרשמה כבעל מניות "בגלל אותם גורמים שקשורים אליה" (עמ' 29 ש' 5). ההסבר המתבקש הוא כי אכן המניות נרשמו על שמו, עקב חדלות פירעונה של הנתבעת 3 והעובדה כי זו הייתה שקועה בחובות, כפי שעוד יתברר להלן.
94. לא זו בלבד שמניות החברה נרשמו על שמו של נתבע 2 באופן פיקטיבי, אלא שגם היותו דירקטור ובעל תפקיד בחברה היווה כסות בלבד לפעילותה של הנתבעת 3. לנתבע 2, לשיטתו הוא, לא היה ידע כלשהו בתחום. הוא הגיע מתחום האדריכלות וניהול פרויקטים בבנייה, וקיווה ללמוד מנתבעת 3 (עמ' 22 ש' 5-4; עמ' 28 ש' 25-23; עמ' 33 ש' 34). לדבריו, הנתבעת 3 היא שעסקה במכירות (עמ' 19 ש' 18), בניהול הלקוחות ובשיווק. כך עולה גם מהעובדה שהקשר מול התובעת נוהל בלעדית מול הנתבעת 3 (ר' נספחים 7, 9, 10, 12 לתצהיר התובעת). לו עצמו לא הייתה כל בקיאות בעסקיה של החברה, ועל מרבית השאלות שנשאל שהיו קשורות לכך בחקירתו הנגדית השיב כי אינו בקיא, אינו יודע, אינו זוכר, וכי צריך לשאול את קרן, הנתבעת 3 (עמ' 19 ש' 22-17; עמ' 32 ש' 15; עמ' 33 ש' 30).
95. במלים אחרות, הנתבע 2 הציג בפני התובעת מצג שווא כאילו מדובר בחברה בניהולו, שעה שלמעשה היא הייתה כסות לניהול עסקים בידי מי שהייתה נתונה בבעיות כלכליות חריפות. לצורך כך נרשם הוא כבעל המניות של החברה ואף פרטי הדרכון שלו נשלחו לתובעת, לשם השלמת התמונה הלגיטימית, כביכול. הנתבעת 3 הציגה עצמה כאשתו השנייה (נספח 7 לתצהיר התובעת) והנתבע 2 הגיע עמה לבוסניה להיפגש עם נציגי התובעת, כדי לרכוש את אמונם. לנתבע 2, כאמור, לא היה כמעט מושג מה נעשה בחברה, לא מה שמה של העובדת שעבדה בה, לא גובה דמי השכירות ששילמה ולא איזה עסקאות ביצעה. הדברים אלה עלו בבירור בחקירתו הנגדית.
96. הנתבעת 3, כאמור, הייתה שקועה בחובות. הנתבע 2 חזר וטען כי מדובר היה ב"גורמים שלישיים", רוצה לרמוז גורמים עבריינים, אשר איימו עליו ועל בני משפחתו. הנתבע 2 אף העיד כי הזרים כספים לחברה הקודמת שהקימה הנתבעת 3, חברת KZ, סכום של כ-800,000 ש"ח, לדבריו היה מדובר בכל חסכונותיו וכספי הפנסיה שלו, ואלה ירדו לטמיון (עמ' 30 ש' 18-7).
97. החברה דנן הוקמה למעשה על מנת לנסות ולהקים שוב את אותו עסק, או עסק דומה לו, ללא ה"היסטוריה" של אותם נושים שנשפו בעורפה של הנתבעת 3, אך תקווה זו התבדתה. כך נשאל והשיב הנתבע 2 (עמ' 30 ש' 26-21):
"ש. מה עושה אדם שחווה טראומה. לא עוברים שבוע או שבועיים ומה אתה עושה, שהפסדת, פותח חברה חדשה.
ת. נלחם בשיניים להרים את עצמי.
ש. לא לוקח זמן להפקת לקחים, שום דבר. שום דבר ופותח חברה חדשה מתוך אמונה שהכל יהיה טוב.
ת. כן. אני אופטימי".
98. לטענת הנתבע 2, בהתבסס על טבלה שצורפה כנספח 4 לתצהיר הנתבעים, סכום של 945,400 ש"ח הועבר לשלושה גורמים שזהותם לא הובררה: "עמית את איתי", "ביג בן קאר" ו"ציקורל המרה בין לאומית". כן צירפו הנתבעים העתקי שיקים, חלקם של הנתבע 2 עצמו, חלקם של החברה. כמו כן צורף דף פירוט העברות מחשבון החברה, בבנק לאומי, שממנו עולות שלוש העברות: העברה בסך 55,000 ש"ח ביום 10.4.2019 לנתבע 2 בגין "הלוואה" (Loan); העברה בסך 91,000 ש"ח לעמית את איתי יזמות בע"מ מיום 10.4.2019 בגין "השקעה" (Investment); והעברה בסך 7,296 ש"ח לגב' מאיה בן הרוש, בגין "העברת משכורות". עוד צורפו אישורי העברות בנקאיות מחודשים שלאחר העברת המניות לנתבע 4, שמהם עולה כי העברת הכספים מהחברה ל"ביג בן קאר" ל"ציקורל המרה בינלאומית בע"מ" ול"עמית את איתי" נמשכה גם ביוני ובספטמבר 2019.
99. אמנם, צורפו לתצהיר הנתבעים שני הסכמים בין החברה ובין איתי את עמית בע"מ, מיום 10.3.2019, הנחזים להיות הסכמי הלוואה או השקעה, אולם הנתבע 2 חזר מספר פעמים על כך שהכספים הועברו ל"צדדים שלישיים שאותם לא הכיר ולא התכוון להיות איתם בקשר" (עמ' 21 ש' 34-32). אמנם, הנתבע 2 שב ונמנע מלומר כי מדובר ב"שוק אפור" (ר' סעיף 19 לתצהיר הנתבעים), אולם מנגד, גם אישר כי לא מדובר בלקוחות או בספקים של החברה (עמ' 21 ש' 36-35). הנתבע 2 אף אישר שמדובר ב"נושים של עסקים קודמים של קרן" (עמ' 22 ש' 8-7), וכן: "כן, עברו אותם כספים לאותם נושים" (עמ' 23 ש' 5-4). לדבריו, אינו יודע מי זאת חברת עמית את איתי, אך "זו חברה שהעברנו לה כספים" (עמ' 23 ש' 16; עמ' 25 ש' 9-8). הנתבע 2 חזר וטען: "אני עומד על כך שהכספים שהועברו לצדדים שלישיים, מי עומד מאחורי זה, איך לנהל, תשאל אותם" (עמ' 24 ש' 24-23). כך גם ביחס לחברת "ביג בן קאר", השיב: "זה אותה רשימה של גורמים אליהם הייתי אמור להעביר. לא יודע מי הם, מי מנהל. עשיתי מה שאמרו לי. זה הכל" (עמ' 25 ש' 23-22). עוד אישר, כי "אני וקרן קיבלנו החלטה שאנו יוצאים מהדבר הזה, אחרי שכל הנושים קיבלו מה שרצו ורצינו לצאת ולהתחיל חיים חדשים" (עמ' 27 ש' 23-22).
100. ב"כ הנתבעים, במסגרת הסיכומים, ניסה - בכישרון רב, יש לומר - להציג כאילו כלל ההתנהלות העסקית של החברה הייתה נורמטיבית ותקינה, כשהכספים שנכנסו אליה הופנו אך ורק לצרכים עסקיים לגיטימיים, כגון חברה מממנת, הוצאות כגון שכירות ומשכורות, מסים ומקדמות (דבר שלא הוכח כלל כי שולם) ואף הלוואה לנתבע 2, שנועדה אף היא, כביכול, לתשלום אותם חובות לגורמים שלישיים, בגדר משכורת שלה היה זכאי, ובחר שלא למשוך.
101. דא עקא, שדברים אלה, לא זו בלבד שמהווים הרחבת חזית, אלא שגם לא עולים בקנה אחד עם עדותו הברורה של הנתבע 2 בתצהירו ובחקירתו הנגדית, שממנה עלה בבירור כי מרבית הכספים שימשו לצורך תשלום לאותם "גורמים עלומים" אשר דרשו מהנתבעת 3 וממנו כספים, שלשיטתו לא הגיעו להם, ואשר לא היו ספקים או לקוחות של החברה, ולמעשה היו נושי עבר של הנתבעת 3. העובדה שייתכן שהיו לחברה גם הוצאות נוספות, כגון שכירות (4,000 ש"ח בחודש) או משכורות (כ-7,000 ש"ח בחודש) אינה סותרת עדות ברורה זו, שלפיה מאות אלפי שקלים הופנו לסגירת חובות עבר, שאינם של החברה.
102. זאת ועוד. אין חולק שחברה אינה מחויבת להשתמש בכספו של לקוח ספציפי על מנת לשלם עבור סחורה של אותו לקוח ממש, והיא רשאית לעשות שימוש בכספיה כראות עיניה, ובלבד ששימוש זה עולה בקנה אחד עם תכלית החברה. אלא שהעובדות שעליהן הצהיר והעיד הנתבע 2, סותרות כוונה זו. הנתבע 2 אישר, כי למעשה על אף שהחברה קיבלה תמורה מהתובעת, בגין סחורה שאותה הזמינה התובעת, הרי שהחברה לא פעלה על מנת להזמין סחורה שתסופק לתובעת כנגד תשלום זה. אמנם, בתכתובות מזמן אמת ובכתב ההגנה עלו טענות בדבר "בלבול במשלוחים", בעיה באספקה, וחברה לטבית שממנה כביכול הוזמנה סחורה שלא הגיעה בסופו של דבר. אולם, בעדותו אישר הנתבע 2 כי לא היה ולא נברא (עמ' 20 ש' 15-12):
"ש. בכתב ההגנה יש טענה לחברה שהיתה אמורה לספק סחורה ולא סיפקה ולכן לא סיפקתם לתובעת. הטענה הזאת היא שקר.
ת. כתב הגנה שהוגש דרך עו"ד שאני אישית לא מרוצה מהדרך שהוא פעל. אמרתי שלא קיימת ולא רלבנטית ובגלל זה הוצאתי את התצהיר שלי וזה הסיבה שעו"ד טיין לא מייצג אותי פה היום".
103. במלים אחרות, החברה המשיכה וקיבלה מהתובעת הזמנות, בסכומים גבוהים של מאות אלפי יורו, בעוד שהיא יודעת שאין בכוונתה ואין ביכולתה להזמין סחורה כנגד אותן הזמנות, שכן אותם כספים שימשו, למעשה, כדי לשלם לנושי עבר של הנתבעת 3 (עמ' 23 ש' 13-4):
"ש. בכספים ששולמו לחברה נעשה שימוש כדי לסגור חובות קודמים של קרן?
ת. כן, עברו אותם כספים לאותם נושים.
ש. למה העדפת במקום לשלם כסף חזרה או לספקים ולשלם לנושים, כי הם היו מאיימים.
ת. יש שתי סיבות. ראשית, מה שאתה אומר ושנית ראינו צפי קדימה והבנו שנוכל להרים את החברה מעסקאות חדשות ולצאת מהמצב הזה. כל התכנון היה לג'נגל כדי לצאת מהמקום הזה, אם חלק להפריש לפה וחלק לשם, זה עמד לנגד עיני איך לצאת מהבוץ.
ש. באותה הודעה מפברואר 2019, עשית את זה למרות שידעת שזה יוביל לקריסה של החברה ועדיין בחרת לעשות את זה.
ת. יש מצב בחברה, מצב נתון שאין לך שליטה עליו ואתה צריך לנהל אותו עכשיו. הדברים כמו שראיתי אותם זה גם זה וחלק מהכספים קיבלו חזרה וכך יכולנו להציל את המצב".
104. המסקנה העולה מכל האמור היא, כי הנתבעים פעלו, לכל הפחות, באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, וניתן אף לומר כי פעלו באופן שיש בו כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה, כשבחרו ביודעין להמשיך ולקבל הזמנות מהתובעת ולקחת את כספה, בעוד שידעו כי לא יוכלו לספק לה את הסחורה וברמת ודאות גבוהה אף לא יעלה בידיהם להשיב את כספה, וחרף זאת, הציגו בפני התובעת מצג כאילו מדובר בבלבול בחברת השילוח, תחילה, ולאחר מכן, כי הכסף יושב תוך זמן קצר.
105. עוד יש לציין, כי גם הקמה סדרתית של חברות, בזו אחר זו, כאשר כל אחת מהן ננטשת ללא נכסים בטרם פרעה את חובותיה, היא "מעשה התרמית השכיח ביותר" בגדרי סעיף 6 לחוק החברות (ר' לעניין זה, מורן אופיר, תומר פלח ואוריאל פרוקצ'יה, הרמת המסך: בחינה עיונית ואמפירית, עיוני משפט מב 238-199 (2019), בעמ' 211 ("אופיר פלח ופרוקצ'יה")). בענייננו, התובעת הניחה גם את היסוד להתנהלות כאמור מצד הנתבעים 3-2.
106. מהתמונה העובדתית המצטיירת ניתן לומר כי מדובר באותם מקרים חריגים שבהם מסך ההתאגדות נוצל לרעה על ידי בעל המניות, וכי ישנה הצדקה להרימו, לצורך הקמת חבות אישית של בעל המניות, קרי, הנתבע 2. יצוין, כי נטייתה של הפסיקה לעשות כן כאשר מדובר בחברות יחיד, תהא "קלה" יותר, באופן יחסי (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר 2 בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992); אופיר פלח ופרוקצ'יה, בעמ' 214; ת"א (מח' מרכז) 6160-08-07 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ (29.1.2009), והאסמכתאות הנזכרות שם; ת"א (של' י-ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שרותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (27.8.2015); ת"א 16223-05-12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' כהן (7.7.2015)).
107. הנה כי כן, הגעתי למסקנה כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ביחס לנתבע 2, בעל המניות של החברה בתקופה הרלוונטית. משהגעתי למסקנה זו, לא נדרשתי לבחינת השאלה אם מן הראוי לחייבו גם מכוח היותו נושא משרה בחברה.
ז.2. חיובה של הנתבעת 3
108. המסקנה דלעיל נכונה ביחס לנתבע 2, אולם משעה שנתבעת 3 לא הייתה, בשום שלב, בעלת מניות בחברה, לא ראיתי כיצד ניתן לחייבה מכוח דוקטרינת הרמת מסך, בחובות החברה.
109. מנגד, חבותה של הנתבעת 3 כלפי התובעת עשויה לקום מכוח חובותיה כאורגן או כנושאת משרה בחברה, שכן התובעת ביססה את תביעתה גם על הפרת חובת הזהירות מכוח סעיף 252 לחוק החברות. אכן, נפסק, כי "העובדה שאדם הינו אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה" (עניין נשאשיבי, פס' 48 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר). עם זאת, "על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. שאם לא כן, ניתן אולי להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה".
110. אשר לחובת זהירות של אורגן בחברה כלפי צד שלישי, נקבע כי "נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות" (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997); ת"א (מח' ת"א) 43066-01-13 מנור נ' אלגור (26.7.2020)). חובת זהירות כאמור, תוכר רק במקרים חריגים.
111. חוששני שבנסיבות העניין, גם אם אצא מהנחה כי הנתבעת 3 אכן הייתה אורגן בחברה (אף שלא הוגדרה כך פורמאלית), הרי שאין מקום לקבוע כי מערכת היחסים בין התובעת ובין הנתבעת 3 חרגה מגדר פעילות רגילה ושגרתית של נושא משרה בחברה. חברה לעולם פועלת באמצעות אנשים בשר ודם, ולא ניתן לומר כי אותו קשר קצר מועד בין התובעת ובין הנתבעת 3 חרג מגדר פעילות שגרתית של נושא משרה, באופן המקים לנתבעת 3 חובת זהירות ישירה כלפי התובעת. די בכך, על מנת לדחות את התביעה נגד הנתבעת 3, מכוח ס' 252 לחוק החברות.
112. ערה אני לכך שלכאורה הנתבע 2, אשר פעל בשליחותה ובהוראותיה של נתבעת 3, ולטובת סילוק חובותיה שלה, מחויב על פי פסק הדין בעוד שהנתבעת 3 אינה מחויבת באופן אישי. אולם, על פי הדוקטרינות המשפטיות שהתובעת עצמה טענה להן, לא סברתי כי ניתן להגיע למסקנה אחרת.
ז.3. גובה החוב וחובת הקטנת הנזק
113. אשר לגובה החוב, בצדק טוענת התובעת, כי זה לא הוכחש ולא נסתר על ידי הנתבעים. אמנם, בכתב ההגנה מטעם הנתבעים נטען כי הסכום שהועבר מגלם למעשה 80% משווי הסחורה שהוזמנה. אלא שממילא כתב הגנה זה הוכחש על ידי נתבע 2 והוא חזר בו מהאמור בו, מה גם שבסיכומי הנתבעים לא נטען דבר בעניין זה. גם בתכתובות מזמן אמת, לא כפרו הנתבעים בגובה החוב, ולמעשה הכירו בחוב אף גבוה מכך.
114. הנתבעים הקדישו בחקירתם ובסיכומיהם טיעונים נרחבים לסוגיית הטעות בכדאיות ואי נקיטת בטוחות על ידי התובעת. גם אם יש ממש בטענות אלה, הרי שהנתבעים מעולם לא חלקו על כך שהחברה חבה מבחינה חוזית כלפי התובעת בגין הסחורה שלא סופקה לה. מכיוון שאחריות הנתבע 2 נובעת מהרמת מסך ההתאגדות, הרי שהעובדה שהתובעת לא נקטה אמצעי זהירות כגון קבלת ערובה אישית או אשראי דוקומנטרי, ביטוח או כיו"ב, לא שוללת את חבותו של הנתבע 2 כלפיה.
115. נותר לדון אפוא בטענת הנתבעים לעניין אי עמידת התובעת בחובת הקטנת הנזק, משעה שבחרה שלא לממש את פסק הדין שניתן זה מכבר נגד נתבעים 1 ו-4. אף שמדובר בטענה שובת לב, הרי שלמעשה, טענה כי התובעת יכולה הייתה להיפרע את נזקה מ"מזיק" אחר, אינה טענה במישור חובת הקטנת הנזק (חובה הקבועה בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), אלא במישור של דרכי הפעולה העומדות לרשות נושה במקרה של ריבוי חייבים. בית המשפט העליון כבר השיב בשלילה על הטענה שהעלו הנתבעים, בע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית, פ"ד נח(6) 822, 832 (2004):
"לעומת זאת הערבות שנתן הקבלן ליובלים נמצאת במישור שונה, הוא המישור של דרכי הפעולה העומדות לרשות נושה במקרה של ריבוי חייבים. ובמלים אחרות, לאחר שהוכרה זכותה של יובלים להיפרע מהקבלן ומקידן, ביחד ולחוד, היא הייתה רשאית לדרוש את פירעון החיוב משניהם כאחד, ובלבד שלא תיפרע יותר מן המגיע לה (ראו סעיף 55(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אולם היא הייתה רשאית גם לפעול נגד הקבלן בלבד, ואז הייתה יכולה לעשות שימוש בכתב הערבות שנמסר לידיה, הואיל והוא נמנה עם אמצעי התשלום של הקבלן. אולם אי-הצגתו של כתב הערבות לפירעון אינה יכולה להיות בעוכריה של יובלים במישור יחסיה עם קידן, הואיל ומלכתחילה הייתה יובלים רשאית להיפרע מקידן בשיעורו המלא של החוב. למה הדבר דומה? למקרה שבו נושה מחליט לפעול נגד אחד חייב שאמצעיו דלים, ונשאלת השאלה אם יוכל זה להישמע בטענה כי נכון לפטור אותו מהחיוב, הואיל ולרשות הנושה עומד חייב אחר, בעל אמצעים ונכסים נגישים. וכפי שראוי להשיב על שאלה זו בשלילה, כך נכון לעשות גם בעניינה של קידן, ולפיכך כל שנותר לזו היא הזכות לחזור ולנסות להיפרע מהקבלן (ראו ד' פרידמן, נ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים - חלק כללי [14], בעמ' 318)."
ח. סוף דבר
116. סופם של דברים, אני מחייבת את הנתבע 2 במלוא סכום התביעה, 1,201,574 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן, יישא הנתבע 2 בתשלום האגרה, כפי ששולמה, ובשכ"ט עו"ד בסך 65,000 ש"ח. התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית, ללא צו להוצאות.
117. הערובה שהופקדה על ידי התובעת תושב לה על ידי המזכירות.
זכות ערעור כדין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ד סיוון תשפ"ד, 30 יוני 2024, בהעדר הצדדים.