בית הדין הארצי לעבודה
ע"ע 54355-08-23
27 מאי 2024
מיכאל קרופ המערער והמשיב שכנגד
–
1. אינטרווקס (מערכות אבטחה 2005) בע"מ
2. משה מנשה גנן המשיבים והמערערים שכנגד
לפני: סגן הנשיאה השופט אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר אברהם הוכמן
בשם המערער – עו"ד פיטר מלניק
בשם המשיבים – עו"ד משה מאיר
פסק דין
1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת מיכל נעים-דיבנר ונציגי הצבור גב' סיגל רונן כץ ומר אילן אל; סע"ש
23844-07-20), שבו התקבלה בחלקה תביעת המערער והמשיב שכנגד (להלן – העובד) כנגד המשיבים והמערערים שכנגד (להלן – המעסיקה והמנהל, לפי העניין).
2. לאחר שבחנו את כלל חומר התיק וטענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה הגענו למסקנה כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות בעיקרו של דבר מטעמיו של בית הדין האזורי. לאמור נוסיף את הדברים הבאים בהתייחס לרכיבים מושא הערעורים:
3. הפקדות לפנסיה - ניכוי משכר העובד שלא הועבר לקרן הפנסיה -
א. בית הדין פסק לזכות העובד סכום קרן של 22,099 ₪ וזאת לאור כך שבדיון ההוכחות נערך תחשיב במעמד הצדדים והוסכם בו הסכום האמור.
ב. במסגרת הערעור המעסיקה לא עמדה על טענת ההתיישנות וטוב שכך, ומיקדה את ערעורה בסכום החיוב, כשלטענתה סכום הקרן צריך להיות 19,113 ₪ בלבד.
ג. לא מצאנו מקום לקבל את טענת המעסיקה שעה שטענת המעסיקה ביחס לשיעור הסכום לא נתמכה בתחשיב המפרט את הסכום לו היא טוענת.
ד. לאור האמור, ערעור המעסיקה בקשר לשיעור הפיצוי בגין אי העברת הניכוי משכר העובד לקרן הפנסיה – נדחה.
4. הפקדות לפנסיה – חלק המעסיק -
א. בית הדין פסק לזכות העובד סכום קרן של 84,905 ₪ וזאת לתקופה שמשנת 2008 ועד לחודש מאי 2016 (כולל), על פי תחשיב שערך על יסוד חובת המעסיקה בהתאם להסכם הקיבוצי בענף המתכת (התאחדות המלאכה והתעשייה שהמעסיקה חברה בה) המחייב ביצוע הפקדות בשיעור של לפחות 12% - 6% לגמל ו 6% לרכיב הפיצויים. בית הדין דחה את טענת ההתיישנות תוך שהוא קובע כי המזכר שנערך ביום 31.12.18 – ולפיו הסכימה המעסיקה לשלם לעובד סכום של – 58,207 ₪ - מהווה הודאה המאריכה את תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – החוק). נציין כי המזכר שנערך התייחס לשנים 2008-2016 ובגין שנים אלה פסק בית הדין את הסעד לעובד.
ב. במסגרת הערעור טענה המעסיקה טענות עובדתיות ומשפטיות כנגד השימוש בסעיף 9 לחוק. נוכח שאלות בית הדין ביחס לאפשרות לעשות שימוש בסעיפים 7 ו – 8 לחוק, בשים לב למצג בתלושי השכר בתקופה האמורה, הודיעה המעסיקה כי לנוכח מצג זה איננה עומדת על טענת ההתיישנות.
ג. שני הצדדים טוענים כנגד הסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי. לא עלה בידי הצדדים להצביע על טעות חישובית בגין השנים 2008-2016.
ד. ביחס לשנת 2007 יש לדחות את ערעור העובד מחמת התיישנות שעה שתקופה זו לא מופיעה במזכר ואין לגביה מצג בתלושי השכר.
ה. לאור האמור, ערעורי שני הצדדים ברכיב זה נדחים.
5. אובדן פנסיה -
א. העובד עתר לחייב את המעסיקה לשלם לו אובדן פנסיה חודשית בשיעור של 1,500 ₪ וזאת בגין ההפקדות שלא בוצעו. בית הדין דחה תביעה זו משלא הוכח שיעור הפנסיה בגין ההפקדות שלא הופקדו.
ב. דין ערעור העובד להידחות מטעמי בית הדין, ולאמור נוסיף שלא ניתן לתבוע בו זמנית פיצוי בשווי ההפקדות שלא בוצעו אי הפקדה, וכן את אובדן הזכות הפנסיוניות כתוצאה מאי ההפקדה (ראו: ע"ע 16350-11-11 עזבון המנוח איגור איפראימוב ז"ל – ביליק פליקס תעשיות מתכת בע"מ (25.10.15)).
ג. לאור האמור, ערעור העובד ברכיב זה נדחה.
6. השלמת פיצויי פיטורים -
א. נקדים ונציין כי כתב התביעה הוגש ביולי 2020 וזאת לפני סיום יחסי העבודה ביום 24.8.20. ביום 9.9.20 שולמה לעובד השלמת פיצויי פיטורים בסך 39,191 ₪ וכן פדיון יתרת החופשה השנתית שנצברה.
ב. בית הדין קבע ביחס לתקופה השנייה (מיוני 2016 ועד סיום העבודה) כי המעסיקה אכן הפקידה במהלכה לקרן הפנסיה הראל הפקדות הכוללות הפקדה בשיעור 8.33% ברכיב פיצויי הפיטורים, והפקדות אלה באות במקום החבות בתשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 לתקופה זו.
ג. בית הדין קבע כי הזכאות לפי החוק האמור היא ביחס לתקופה הראשונה (יוני 2007-מאי 2016), ובהינתן השכר הקובע – 5,225 ₪ - סכום הזכאות הוא 47,025 ₪. בית הדין ציין כי במסגרת הפיצוי בגין אי ביצוע ההפקדות של חלק המעסיק לקופת הגמל נפסקו לעובד כ-40,000 ₪ ברכיב פיצויי פיטורים, ובהינתן השלמת הפיצויים לא נותר מקום להורות על השלמת פיצויי הפיטורים.
ד. מקובלת עלינו פסיקת בית הדין האזורי בעניין זה לפיה עולה כי למעשה העובד קיבל ברכיב פיצויי הפיטורים מעבר לזכאות על פי החוק.
ה. לאור האמור, ערעור העובד ברכיב זה נדחה.
7. פיצויי הלנה -
א. במסגרת הערעור מלין העובד על כך שלא נפסקו פיצויי הלנה. דין הטענות להידחות. אשר לפיצוי הלנת פיצוי פיטורים – פיצויי פיטורים, כמו גם פיצוי בגין הלנתם, כלל לא נתבעו בכתב התביעה. יתרה מזו גם בתצהיר העובד אין התייחסות לפיצויי הלנתם. בנסיבות אלה נמנע מהמעסיקה להתגונן ולכן לא היה מקום לדון ברכיב זה.
ב. אשר לפיצויי הלנת שכר בגין הפקדות לקופת הגמל – הזכות לתביעתם נתונה לקופת הגמל ולא לעובד (דב"ע (ארצי) נא/2-3 צח – דחף בע"מ, פד"ע כב 462 (1989); דב"ע (ארצי) נו/62-5 תע"ש-תעשיות לישראל בע"מ – קרן השתלמות למהנדסים בע"מ, פד"ע לא 449 (1996)).
ג. יתר רכיבי התביעה (פדיון חופשה ודמי הבראה) אינם נושאים פיצויי הלנה.
ד. לאור האמור, דין ערעור העובד ברכיב זה להידחות.
8. חופשה שנתית -
א. בית הדין האזורי קבל את טענת ההתיישנות לפי חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951. בשים לב לתקופת ההתיישנות, הרישום בדבר ניצול ימי החופשה בתלושי השכר, והעובדה ששולם לעובד פדיון ימי חופשה - קבע בית הדין האזורי כי לא נותרה למעסיקה חבות כלפי העובד.
ב. במסגרת הערעור טוען העובד שתי טענות: הראשונה נוגעת לקבלת טענת ההתיישנות. דין טענה זו להידחות. גם אם נראה במזכר משום הודאה של המעסיקה הרי שאותו מזכר עוסק בזכות לפנסיה, ולא ניתן לראות בהודאה זו כהודאה לצורך תשלום זכויות אחרות. בנוסף, ביחס לזכות זו לא התקיימו תנאי סעיפים 7 ו – 8 לחוק ההתיישנות.
ג. הטענה השנייה נוגעת לקביעת בית הדין ביחס לניצול ימי החופשה הגם שהמעסיקה לא הציגה פנקס חופשה. בית הדין נתן משקל לרישום ניצול ימי החופשה בתלוש השכר, כשקביעה זו היא בעלת אופי עובדתי, ולכן לא מצאנו מקום להתערב בה.
ד. לאור האמור, ערעור העובד ברכיב זה נדחה.
9. דמי הבראה -
א. גם ביחס לרכיב דמי ההבראה קבע בית הדין כי יש לקבל את טענת ההתיישנות של המעסיקה. בהינתן תחשיב שהציגה המעסיקה, ואשר לא נסתר, זכאי העובד להפרש דמי הבראה בסך 1,191 ₪.
ב. במסגרת הערעור טוען העובד נגד קבלת טענת ההתיישנות בדומה לטענתו ביחס לחופשה שנתית, ולטעמינו גם בהקשר לדמי ההבראה דין הערעור להידחות מהטעמים לעיל. לכן, ובהינתן שלא נסתר תחשיב המעסיקה דין ערעור העובד להידחות.
10. הפרשי הצמדה וריבית –
בית הדין האזורי חייב את המעסיקה לשלם בזיקה לסכומים שנפסקו לחובתה הפרשי הצמדה וריבית, ועל כך היא מלינה בשים לכך שהעובד ישן על זכויותיו שנים רבות מעבר להתיישנות. לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעת בית הדין בהיבט זה, במיוחד נוכח המצג שיצרה המעסיקה בתלושי השכר. לכן ערעור המעסיקה נדחה.
11. הרמת מסך -
א. בית הדין חייב את המנהל, שהיה בעל מניות, בחבות המעסיקה בתשלום הניכויים שבוצעו משכרו של העובד ולא הועברו לקרן הפנסיה וזאת מכוח עילת הרמת המסך. המנהל מערער על חבותו האישית.
ב. לא מצאנו להידרש לערעור ברכיב זה שכן הצורך המעשי בהכרעה בו התייתר. במהלך הדיון בפנינו הסכימו הצדדים כי לפחות עיקר פסק דינו של בית הדין האזורי נפרע, ולכן משהסכום שנפרע עולה על סכום החיוב בגינו הורם המסך – הפך הערעור בנושא זה לתיאורטי. למען הסק ספק יובהר כי ככל שנותרה מחלוקת ביחס לפירעון פסק הדין האזורי – ואיננו מביעים בכך עמדה – מחלוקת זו היא בין העובד למעסיקה בלבד.
ג. לכן, ערעור המנהל בנושא הרמת המסך מוצה.
12. הוצאות –
לא מצאנו להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק, ולכן ערעור העובד ברכיב זה נדחה.
13. סוף דבר –
הערעור והערעור שכנגד נדחים. בשים לב לתוצאה זו כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"ט אייר תשפ"ד (27 מאי 2024) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד לאה גליקסמן,
שופטת חני אופק גנדלר, שופטת
גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)
מר אברהם הוכמן,
נציג ציבור (מעסיקים)
אילן איטח