תא (ת"א) 18226-03-22 אושרה דנה נ' אבי גילברט זיו

המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"א 18226-03-22, 19887-03-22, 22775-03-22 דנה נ' זיו

לפני כבוד השופט יעקב שרביט

התובעת: אושרה דנה
ע"י ב"כ עו"ד י' ליברובסקי

נגד

הנתבעים: 1. אבי גילברט זיו
2. ארייא בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א' רחימי

פסק דין

לפניי שלוש תביעות (מאוחדות) שהגישה התובעת בקשר להסכם שנחתם ביום 31.8.2020 (להלן: "הסכם ההקצאה") בינה לבין הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), שהיא חברה בבעלותו המלאה של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"; וביחד: "הנתבעים"), ולבין חברת ש.נ.א.ב המאה ה-21 בע"מ (להלן: "החברה"), ובקשר למשא ומתן שהתקיים בין התובעת לבין הנתבע לקראת חתימת הסכם ההקצאה. בתביעותיה עתרה התובעת לקבלת סעדים כספיים, צווי עשה וסעד להסרת קיפוח בקשר עם החברה שהיא מחזיקה ב-49% ממניותיה.
I. הרקע הרלוונטי לתביעות והשתלשלות ניהול ההליך
א. הרקע הרלוונטי לתביעות
1. התובעת היא אשת חינוך מזה כ-40 שנים, במהלכן בין היתר ניהלה בית ספר והדריכה מנהלי בתי ספר. הנתבע, המגדיר עצמו כ"מנהל ויזם בעל ניסיון בתחום הניהול, פיתוח עסקי, שוק ההון וייעוץ אסטרטגי" (סעיף 4 לתצהיר הנתבע), הוא כאמור בעליה של הנתבעת, חברה שעיסוקה במתן שירותי יעוץ ופיתוח עסקי, בין היתר בתחום החינוך, והוא מכהן כדירקטור היחיד שלה (נסח חברה מרשם החברות צורף כנספח 1 לכתב ההגנה בת"א 19887-03-22).
2. בחודש נובמבר 2017 החלה התובעת לעבוד בארגון "קדימה מדע" (להלן: "קדימה מדע") כאחראית על אחת מהתוכניות החינוכיות שהפעיל הארגון. באותה התקופה שימש הנתבע כמשנה למנכ"ל בקדימה מדע והיה מנהלה הישיר של התובעת. לאחר כשנה סיים הנתבע את תפקידו בקדימה מדע אך המשיך לתת לארגון שירותי ייעוץ, לרבות בקשר לתוכנית האמורה. בחודש מאי 2019 סיימה התובעת את עבודתה בקדימה מדע.
3. על אף סיום עבודתם המשותפת בקדימה מדע, התובעת והנתבע שמרו על קשר מקצועי ואף הגישו באמצעות הנתבעת הצעה במסגרת מכרז של משרד המדע והטכנולוגיה בחודש ספטמבר 2019.
4. במהלך המחצית השנייה של שנת 2019, סיפר הנתבע לתובעת כי הוא מנהל משא ומתן לרכישת מכללת לפיד, מכללה להכשרה מקצועית באשדוד (להלן: "המכללה"), שפעילותה התקיימה במסגרת החברה. הנתבע הציע לתובעת להצטרף אליו למיזם, לאור ניסיונה הרב בתחום החינוך, וזו נענתה בחיוב להצעה. הנתבע ייעד לנתבעת את ניהול ההיבטים הפדגוגיים של המכללה, בעוד שהוא היה צפוי לעסוק בהיבטים העסקיים והמשפטיים, לרבות תחום הפיננסים (ר' למשל: קובץ תמלול השיחות המוקלטות שהגישו הנתבעים ביום 31.10.2022, שיכונה להלן: "קובץ תמלול השיחות", עמ' 161 ש' 27-21; עדות התובעת - פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 27 ש' 19-15 ועמ' 68 ש' 18-14 ).
5. במהלך אותה תקופה ועד לחודש אוגוסט 2020, ניהל הנתבע משא ומתן עם הבעלים הקודמים של החברה לצורך רכישתה, תוך שהוא מעדכן את התובעת לפרקים לגבי המשא ומתן.
6. ביום 16.2.2020 חתמה התובעת על "הסכם סודיות" עם הנתבע (להלן: "הסכם הסודיות"), בקשר לכל מידע שיימסר לה "בנושא מכללה להכשרות מקצועיות" (שהוגדר בהסכם הסודיות כ"המיזם"). בהסכם הסודיות הובהר כי הוא נחתם על רקע המשא ומתן שמנהל הנתבע (שהוגדר בהסכם כ"היזם") לרכישת "המיזם", וכי "במסגרת העבודה המשותפת בשנים האחרונות ולאור יחסי האמון שנוצרו כתוצאה מכך, הוצעה למשקיעה [התובעת כהגדרתה בהסכם] האפשרות להצטרף כשותפה ב'מיזם' בהיקף של עד 49%..." (סעיפים 2-1). בסעיף 2 להסכם הסודיות נקבע כי לצורך בחינת אפשרות ההשקעה כאמור "יועבר [לתובעת] כל חומר ומסמך רלוונטי". בסעיף 3 להסכם הובהר כי "ידוע למשקיעה כי כל החומרים שתקבל לצורך בחינת ההשקעה במיזם הינם בדיוק כפי שהתקבלו מהבעלים הנוכחיים של המיזם והם המסמכים ששימשו את היזם בעצמו לבחינת ההשקעה...". בסעיף 4 להסכם הסודיות התחייבה התובעת שלא ליצור קשר עם הבעלים הקודמים של ה"מיזם" בקשר לרכישתו, בין במישרין ובין בעקיפין, וזאת לאור העובדה ש"המו"מ מצוי בשלב מתקדם ורגיש וכי כל פעולה שאינה מתואמת עשויה להוביל לחבלה בו או להכשלתו". עוד נקבע בהסכם הסודיות כי המידע ישמש את התובעת "אך ורק לצורך בדיקת אפשרות לשיתוף פעולה עם היזם ולצורך בחינת ההשקעה" (סעיף 5 להסכם). כן נקבעו בהסכם חובה לשמור בסודיות את המידע שיועבר, חובה להשמידו "במידה והמשקיעה לא הצטרפה לשותפות עם היזם", ועוד.
7. ביום 31.8.2020 חתמו התובעת, הנתבעת והחברה על הסכם ההקצאה (נספח 11 לתצהיר התובעת) בו נקבע כי יוקצו מניות בחברה לתובעת. אין חולק כי הסכם ההקצאה הסופי והטיוטות שלו נוסחו על ידי עורך דין מטעם הנתבעים, עו"ד יוסי פורת (להלן: "עו"ד פורת"), וכי ההסכם נחתם באופן מקוון בנוכחות התובעת, הנתבע ועו"ד פורת.
8. במבוא להסכם ההקצאה צוין כי בכוונת הנתבעת לרכוש את מלוא מניות החברה, וכי בכפוף לרכישה כאמור, התובעת, שהוגדרה בהסכם כ"שותפה", "מעוניינת לשתף פעולה ולהיות בעלת מניות בחברה בדרך של הקצאת מניות כנגד פרמיה", כך שלאחר ההקצאה תחזיק התובעת ב-49% מהון מניות החברה והנתבעת תחזיק ב-51% מהמניות. בסעיף 3 להסכם ההקצאה התחייבה התובעת כי בתמורה להקצאת מניות החברה כאמור, שעוגנה גם בסעיף 4.2 להסכם, היא תעביר "לחשבון בנק ייעודי" סך של 700,000 ש"ח במועד חתימת ההסכם ו-50,000 ש"ח נוספים עד ליום 3.9.2020. עוד נקבע כי כל אחת מבעלות המניות בחברה (קרי, התובעת והנתבעת) תהיה זכאית למנות דירקטור מטעמה שיקנה לה כח החלטה בדירקטוריון בהתאם לשיעור האחזקות במניות החברה (סעיף 5.2 להסכם ההקצאה). בהסכם ההקצאה נקבעו הוראות נוספות, בין היתר לעניין אופן העמדת המימון לחברה, עבירות ומכירת המניות, סודיות ואי-תחרות, שאין צורך להידרש להן לשם הכרעה בהליך.
9. ביום 1.9.2020, למחרת חתימת הסכם ההקצאה, נחתם בין הנתבעת לבין הבעלים הקודמים של החברה הסכם לפיו רכשה הנתבעת את מלוא מניות החברה, וכן הומחו לזכותה מלוא הלוואות הבעלים שניתנו לחברה. זאת, בתמורה לתשלום סך של 150,000 ש"ח לבעלים הקודמים (נספח 19 לתצהיר התובעת, בעמ' 311; להלן: "הסכם הרכישה"). בסעיף 1.3 להסכם הרכישה צוינה רשימת מסמכים שצורפו להסכם כנספחים. אין מחלוקת כי התובעת לא ידעה בזמן אמת על פרטי הסכם הרכישה, לרבות סכום התמורה ששילמה הנתבעת במסגרתו, וכי לא נמסר לה עותק של הסכם הרכישה שנחתם או של כל טיוטה שקדמה לו.
10. התובעת מילאה את חלקה בהסכם ההקצאה והעבירה סך של 750,000 ש"ח לחשבון בנק ייעודי שמסר לה הנתבע, שהיה חשבון של הנתבעת, ובהתאם לכך נרשמה בספרי החברה הקצאת מניות לתובעת כנגד 750,000 ש"ח. בנוסף, נרשם בספרי החברה תשלום לנתבעת של סכום זהה בתוספת מע"מ (בסך של 127,500 ש"ח), וזאת כנגד חשבונית שהוציאה הנתבעת לחברה בגין "הסכם למתן שירותי פיתוח עסקי 5 שנים" (להלן: "הסכם הייעוץ").
11. לאחר חתימת הסכם ההקצאה והסכם הרכישה עברו הבעלות בחברה לידי הנתבעת והתובעת, כאשר ניהול המכללה נעשה על ידי התובעת והנתבע (בהתאם לחלוקת התפקידים האמורה לעיל). בהקשר זה, יצוין כי הצדדים החליטו להותיר בתפקידו את מנהל המכללה, וזאת לתקופה קצובה לצורכי חפיפה, ואולם נראה כי הלה פוטר בחודש דצמבר 2020 לערך והתובעת נדרשה להיכנס בנעליו.
12. בסוף שנת 2021 נחשפה התובעת לכתב תביעה שהגיש נגד החברה אחד מבעלי מניותיה הקודמים בגין שירותים שהמשיך לספק לחברה. לכתב התביעה שהוגש צורף הסכם הרכישה, ממנו נודע לתובעת לראשונה כי הנתבעת רכשה את מלוא מניות החברה מבעליה הקדומים תמורת סך של 150,000 ש"ח בלבד, וכן כי עובר לחתימת הסכם הרכישה נמסרו לנתבעים מסמכים שונים שצוינו בהסכם הרכישה, שלטענתה לא נמסרו לה על ידי הנתבעים עובר לחתימת הסכם ההקצאה. אירוע זה יצר קרע בין התובעת לבין הנתבעים, שעל אף ניסיונות להידברות הוביל להידרדרות מהירה של מערכת היחסים ביניהם, שסופה בהגשת התביעות מושא ההליך דנן.
ב. השתלשלות ניהול ההליך
13. כאמור לעיל, התובעת נקטה בשלושה הליכים נפרדים:
13.1. במסגרת התביעה שסימנה ת"א 19887-03-22, שהוגשה לבית משפט זה, עתרה התובעת למינויה כדירקטורית בחברה וכמנכ"ל החברה וכן להורות כי ישולם לה שכר ראוי. עוד עתרה התובעת ליתן צווים שימנעו את ניהול החברה שלא בתום לב על ידי הנתבע, את קיפוח התובעת ואת ריקון קופת החברה, לרבות איסור עסקאות בעלי עניין וביטול הסכם הייעוץ שנעשה שלא כדין תוך פגיעה בתובעת ובחברה.
13.2. במסגרת הבקשה לאישור תביעה נגזרת שסימנה תנ"ג 22775-03-22, שהוגשה לבית משפט זה, עתרה התובעת להורות לנתבעים להשיב לחברה את הסך של 750,000 ש"ח בתוספת מע"מ (בסך 127,500 ש"ח);
13.3. במסגרת התביעה שסימנה ת"א 18226-03-22, שהוגשה לבית משפט השלום, עתרה התובעת לקבלת כל המסמכים שקיבלו הנתבעים במסגרת המשא ומתן לרכישת מניות החברה ולשלם לתובעת את נזקיה בסך 100,000 ש"ח.
14. במסגרת דיון קדם המשפט מיום 30.10.2022 הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו: (א) תנ"ג 22775-03-22 יסווג כתיק אזרחי במסגרתו תתבע התובעת בשם החברה, תוך שבקשת האישור, התשובה לה והתגובה לתשובה יהוו כתב תביעה, כתב הגנה וכתב תשובה, בהתאמה, והתובעת תשלם אגרה כבתביעה כספית; (ב) תנ"ג 22775-03-22 יאוחד עם ת"א 19887-03-22; ו-(ג) תוגש לבית משפט השלום בקשה להעברת הדיון בת"א 18226-03-22 לבית משפט זה, ואם הבקשה תתקבל יאוחד גם אותו הליך עם שני ההליכים האחרים.
15. ביום 20.11.2022, ולאחר שבית משפט השלום העביר את ההליך בת"א 18226-03-22 לבית משפט זה, הוריתי כי שלושת התיקים ידונו במאוחד.
II. דיון והכרעה
ג. הסוגיות הטעונות הכרעה ותמצית פסק הדין
16. עיון בסיכומי הצדדים מלמד כי לצורך הכרעה בהליך דנן יש להידרש לסוגיות הבאות:
16.1. האם עובר לחתימת הסכם ההקצאה הסתיר הנתבע מהתובעת מסמכים בקשר לחברה וכן את הסכום עבורו רכשה הנתבעת את החברה, על אף שהיה מחויב לגלותם, והאם התובעת זכאית לפיצוי בשל כך?
16.2. האם בהסכם ההקצאה התחייבה הנתבעת להשקיע בחברה סך של 750,000 ש"ח בגין המניות שהוקצו לה, כטענת התובעת, או שמא היה מדובר בהסכם מכר מניות שהוסכם כי התמורה לפיו תשולם לנתבעת מהחברה באמצעות הסכם הייעוץ, כטענת הנתבעים?
16.3. האם התובעת זכאית לתשלום שכר ראוי בגין ניהול המכללה?
17. כפי שיפורט להלן בהרחבה, החלטתי לקבל את מרבית רכיבי התביעות:
17.1. הוכח בפניי כי עובר לחתימת הסכם ההקצאה היה בידי הנתבעים מידע בקשר לחברה, לרבות מסמכים שהתקבלו מהבעלים הקודמים, שהנתבעים לא מסרו לתובעת. הנתבעים היו מחויבים לגלות לתובעת מידע זה, וזאת הן מכח הסכם הסודיות והן מכח החובה שלא להציג מצג שווא במשא ומתן. בנסיבות העניין, ובכלל זה יחסי האמון בין הצדדים, פערי הכוחות ביניהם, והעובדה שהסכם ההקצאה והסכם הרכישה נחתמו "גב אל גב" (back to back), אף היה מוטל על הנתבעים לגלות לתובעת את התמורה ששילמה הנתבעת עבור רכישת החברה במסגרת הסכם הרכישה. משהנתבעים הפרו את חובת הגילוי כאמור והציגו בפני התובעת מצגי שווא במשא ומתן, זכאית התובעת לפיצוי בגין הנזק שהוכח כי גרמו לה (כמפורט בפרק ד' להלן).
17.2. מנוסח הסכם ההקצאה בצירוף יתר הראיות עולה שבהסכם ההקצאה סוכם שהתובעת תשקיע בחברה סך של 750,000 ש"ח כנגד הקצאת המניות. הנתבעת לא היתה זכאית למשוך את הסכום האמור מהחברה, על אף האמור בהסכם הייעוץ, שהתובעת לא היתה מודעת לקיומו, לא הסכימה לו ושאין לו תוקף. משכך, יש להורות לנתבעת להשיב לחברה סך של 750,000 ש"ח (כמפורט בפרק ה' להלן).
17.3. דין התביעה לשכר ראוי שהגישה התובעת להידחות, וזאת בעיקר לאור הסכמת הצדדים שלא למשוך שכר עבור ניהול המכללה אלא בהסכמה משותפת (כמפורט בפרק ו' להלן).
18. למען שלמות התמונה, יצוין כי בעדותה ובסיכומיה הבהירה התובעת כי היא חוזרת בה ומוותרת על הסעדים למנותה כדירקטורית וכמנכ"לית החברה (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 27 ש' 11-7; סעיפים 101-100 לסיכומי התובעת) וממילא אין צורך לדון בהם.
19. להלן יפורטו הדברים בהרחבה.
ד. הנתבעים הפרו את החובה שלא להציג בפני התובעת מצג שווא במשא ומתן ולגלות לה מידע שהיה בידיהם בקשר לחברה, ובכך הסבו לה נזק בגינו היא זכאית לפיצוי
ד.1 הנתבעים הפרו את החובה מכח הסכם הסודיות להעביר לתובעת "כל חומר ומסמך רלוונטי" שהיו בידיהם
20. מסעיף 1.3 להסכם הרכישה עולה כי עד לאותו מועד מסרו הבעלים הקודמים של החברה לנתבעים שלל מסמכים בקשר לפעילות החברה והמכללה, אשר כללו לפחות את המסמכים הרבים שצורפו כנספחים להסכם הרכישה. מסמכים אלה כללו דוחות כספיים סופיים של החברה לשנים 2018-2016, מאזן בוחן לשנת 2019 עם התאמות ליום 31.12.2019 ומאזן בוחן לשנת 2020 עד ליום 31.7.2020 (כולל התאמות בנקים לאותו תאריך); רשימת ציוד; הסכמי שכירות; רשימת עובדים ומרצים והסכמי העסקה; ורישיונות של משרד העבודה והרווחה. גם הנתבע אישר בעדותו כי קיבל מסמכים רבים מהבעלים הקודמים של החברה לצורך בחינת רכישתה (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 108 ש' 3 – עמ' 109 ש' 11). זאת ועוד, רו"ח איציק ונטורה (להלן: "רו"ח ונטורה"), עמו התייעץ הנתבע, העיד כי קיבל מהנתבע כרטסות הנהלת חשבונות של החברה, שכוללות את הנתונים הבסיסיים הנכללים במאזן הבוחן (שם, בעמ' 86 ש' 22 – עמ' 87 ש' 13). הנתבעים לא כפרו בעובדה שהנספחים שצוינו בהסכם הרכישה נמסרו להם בפועל.
21. מנגד, התובעת העידה כי עד למועד חתימת הסכם ההקצאה, מבין כל אותם מסמכים שבדיעבד התברר כי היו בידי הנתבע, הוא מסר לה שני מסמכים בלבד (דו"ח כספי של החברה לשנת 2018 ודוח כספי לא מבוקר לשנת 2019) תוך שהוא טוען בפניה כי אלה כל המסמכים שביקש וקיבל לצורך רכישת מניות החברה (סעיף 54 לתצהיר התובעת; עדות התובעת – פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 70 ש' 23-18). עדותה של התובעת בעניין זה היתה אמינה בעיני ולא נסתרה בחקירתה הנגדית. בעדותו לא ידע הנתבע להצביע על כל אסמכתא המעידה כי העביר לתובעת את יתר המסמכים שקיבל מהבעלים הקודמים (שם, בעמ' 119 ש' 20 – עמ' 121 ש' 23 ועמ' 122 ש' 32 - עמ' 123 ש' 21). למעשה, הנתבע לא טען בתצהירו או בעדותו כי העביר לתובעת את כל המסמכים הקונקרטיים שצוינו בסעיף 1.3 להסכם הרכישה, אלא רק טען באופן כללי כי העביר לתובעת מסמכים במהלך המשא ומתן עם הבעלים הקודמים וכי העביר לה כל מסמך שביקשה, אף שכאמור לא הוצגה אסמכתא לכך (ואין חולק שהנתבע לא העביר לתובעת את הסכם הרכישה ממנו היתה יכולה ללמוד כי קיבל למצער את המסמכים שנזכרו בסעיף 1.3 הימנו). די באמור לטעמי כדי לקבוע שהוכח שהנתבע לא העביר לתובעת את המסמכים שהוזכרו בסעיף 1.3 להסכם הרכישה (למעט שני המסמכים שהתובעת הצהירה כי קיבלה).
22. בהתנהגות זו הפרו הנתבעים את החובות שנטלו על עצמם בהסכם הסודיות. היה על הנתבעים להעביר לתובעת את אותם מסמכים לנוכח התחייבותם להעביר לה "כל חומר ומסמך רלוונטי" לצורך בחינת האפשרות להצטרף כשותפה ב"מיזם" (כלשון סעיף 2 להסכם הסודיות). גילוי זה התחייב גם מסעיף 3 להסכם הסודיות, בו הצהירו הנתבעים כי החומרים שימסרו לתובעת לצורך בחינת ההשקעה ב"מיזם" "הינם בדיוק כפי שהתקבלו מהבעלים הנוכחיים של המיזם והם המסמכים ששימשו את היזם [הנתבע] בעצמו לבחינת ההשקעה", קרי רכישת החברה. לא למותר לציין בהקשר זה כי הנתבע היה זה שניסח את הסכם הסודיות (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 124 ש' 14-12).
23. הנתבעים אמנם טענו כי מהקלטות שיחות הטלפון בין התובעת לנתבע, עולה כי הנתבע עדכן בעל פה את התובעת בדבר מצבה הכלכלי של החברה והתקדמות העסקה לרכישתה, ואולם לא מצאתי כי יש בטענה זו כדי לסייע להם, משני טעמים:
23.1. ראשית, ממקרא תמלילי השיחות שהוקלטו אליהם הפנו הנתבעים, לא התרשמתי כי המידע שנטען כי נמסר לתובעת בעל פה אכן נמסר לה. כך למשל, בניגוד לטענה לפיה נאמר לתובעת שמחזור המכירות של המכללה לשנת 2019 עמד על כ-2.5 מיליון ש"ח, אין לכך אזכור בשיחה מיום 2.7.2020 אליה הפנה הנתבע בתצהירו (התמלול צורף כנספח 2 לתצהיר). גם בשיחות אחרות שהוקלטו, אין אזכור למחזור מכירות של כ-2.5 מיליון ש"ח או לנתון ברור אחר בנושא, למעט הערכות של הנתבע עצמו (ר': קובץ תמלול השיחות, שיחה 3 מיום 27.7.2020 - עמ' 25 ש' 23 - עמ' 27 ש' 2; והשיחה בעמ' 160 ש' 26 - עמ' 161 ש' 7).
23.2. שנית, ממקרא תמלילי השיחות, ובפרט מהדוגמאות שהובאו לעיל, עולה כי עדכוני הנתבע לתובעת נגעו בעיקר לאופן ההתקדמות הכללי של המשא ומתן עם הבעלים הקודמים, ולהערכותיו האישיות של הנתבע את הפוטנציאל העסקי בחברה (לעניין זה ר' גם את ההפניות הרבות לקובץ תמלול השיחות בפס' 32 להלן). זאת, מבלי שהנתבע מפרט בפני התובעת את נתוני הבסיס שעליהם הוא לכאורה הסתמך (ר' למשל: שם, בעמ' 188 ש' 24 – עמ' 189 ש' 5); מבלי שהוא מזכיר ולו ברמז את המחיר בו הנתבעת עתידה לרכוש את החברה ואת פערי המחיר במשא ומתן מול הבעלים הקודמים (כפי שהעיד הנתבע – פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2026, עמ' 103 ש' 22-9); והכל תוך שהוא מסתמך על האמון הרב שרכשה לו התובעת (כמפורט בהרחבה בפרק ד.2(א) להלן).
בנסיבות אלה, לא ניתן לראות באותם עדכונים כלליים כתחליף כלשהו להתחייבותו הברורה של הנתבע למסור לתובעת "כל חומר ומסמך רלוונטי" בקשר לחברה ששימש אותו לצורך רכישתה מהבעלים הקודמים.
24. מהאמור לעיל ברור גם כי יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה הסכם הסודיות לא מנע מהתובעת לדרוש מהנתבע מסמכים נוספים לצורך בחינת כדאיות העסקה, וכי לפיכך האחריות לאי-קבלת המסמכים רובצת על התובעת. משעה שעל פי הסכם הסודיות היה על הנתבע להעביר לתובעת את כל המסמכים האמורים, אך הלה העביר רק חלק קטן מהמסמכים, אין מקום לגלגל לפתחה של התובעת את האחריות בשל כך שלא דרשה לקבל מהנתבע מסמכים, מה גם שכלל לא הוכח בידי הנתבעים שהתובעת ידעה כי מסמכים אלה נמצאים בידיהם.
לא זו אף זו, בשיחה מיום 28.6.2020 ניתן לראות כי מיד לאחר שהנתבע סיים להשיב לשאלות התובעת אודות המסמכים והנתונים שהועברו לה, שאלה התובעת את הנתבע במפורש האם יש לו עוד מה לשתף עמה, לרבות מסמכים, ונענתה כי זה "המצב הקיים" (קובץ תמלול השיחות, עמ' 96 ש' 11). הנה כי כן, על אף שנשאל על כך במפורש לא גילה הנתבע לתובעת כי ברשותו מסמכים רבים נוספים בקשר לחברה, ודי בכך כדי לדחות את טענת הנתבעים. טעם זה יפה אף לדחיית ניסיון הנתבעים להתבסס על סעיף 2.8 להסכם ההקצאה, בו נאמר כי התובעת ביצעה את כל הבדיקות הנדרשות וקיבלה לשביעות רצונה המלא את כל המסמכים שנדרשו לה לצורך קבלת ההחלטה להתקשר בהסכם וכי לא תהייה לה כל טענה כלפי החברה, הנתבעת או מי מטעמם. לאור התנהלות הנתבע כמפורט לעיל, אין לטעמי מקום לייחס חשיבות להצהרת התובעת באותו סעיף.
25. נוכח האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעים הפרו את חובת הגילוי שחבו כלפי התובעת מכח הסכם הסודיות.
ד.2 בנסיבות העניין, לרבות יחסי האמון בין הצדדים ופערי המידע והכוחות ביניהם וכן עיתוי חתימת ההסכמים, היה על הנתבעים לגלות לתובעת גם את הסכום בו רכשו את מניות החברה
26. עוד טוענת התובעת כי הסכם הסודיות כונן יחסי שותפות בינה לבין הנתבע וכי הנתבע הפר את חובותיו כלפיה בכך שניצל את האמון שנתנה בו והסתיר את הסכום בו רכשה הנתבעת את החברה מהבעלים הקודמים.
27. על מנת להידרש לטענה זו, יש לעמוד תחילה על טיב היחסים בין התובעת לבין הנתבע.
ד.2(א) בין הצדדים התקיימו יחסי אמון שבמסגרתם הסתמכה התובעת על יכולותיו וניסיונו המקצועי והעסקי של הנתבע
28. כאמור, הנתבע עבד יחד עם התובעת בקדימה מדע כמנהלה הישיר. בין השניים נוצר קשר מקצועי שנמשך גם לאחר שחדלו מפעילותם בקדימה מדע. התובעת העידה כי רחשה הערכה רבה לכישוריו של הנתבע ולהישגיו המקצועיים אליהם נחשפה בתקופת עבודתם בקדימה מדע (סעיפים 19-18 לתצהיר התובעת), וכי בהיותו מנהלה הישיר לשעבר "מילה שלו בעיניי היתה מילה מאוד משמעותית... אני הערכתי אותו, אני קיבלתי את הסמכות שלו" (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 33 ש' 31-29). בהקשר זה מצאתי את עדותה של התובעת כמהימנה, וממילא הנתבעים לא חלקו עליה.
29. תיעוד שיחות הטלפון שהוגש על ידי הנתבעים מתחיל משיחה שהתקיימה בין הצדדים ביום 21.2.2020, ממנה עולה כי באותו במועד לכל המאוחר הבהירה התובעת לנתבע במפורש כי היא מעוניינת בשיתוף הפעולה שהוצע לה בקשר לחברה (קובץ תמלול השיחות, עמ' 155 ש' 16-6).
30. בחינת מערכת היחסים בין הצדדים החל מאותו מועד, מלמדת כי למן תחילתה נתנה התובעת אמון מלא ומוחלט בנתבע. התובעת נכנסה לפרויקט המשותף באמונה שלמה בכישורים המקצועיים של הנתבע, באמינותו, ביכולתו ובניסיונו היזמי והעסקי, כמו גם בהערכותיו באשר לסיכויי הצלחתם. בדבריו הנתבע נסך ביטחון בתובעת, שסברה בלב שלם, בהתאם למצגים שהציג לה הנתבע, כי הוא מחויב להצלחתם ולטובתם המשותפת, וכי הוא רואה בה כשותפה לדרך שבה יש לו אמון מלא. מסקנות אלה במישור העובדתי בדבר יחסי האמון שהתקיימו בין הצדדים, מבוססות על שלל ראיות מזמן אמת, ובעיקרן תיעוד שיחות הטלפון בין הצדדים.
31. רמת האמון הגבוהה בין הצדדים והרצון להצלחה הדדית מצאו ביטוי תכוף בשיחות הטלפון שהתקיימו ביניהם. בשיחות אלה הבהיר הנתבע כי הוא "בא ממקום שרוצה בטובתך, ממקום שרוצה בטובתנו" (שיחה מיום 21.5.2020 - שם, בעמ' 115 ש' 5-4) וכי בהקשר זה "טוב שאת סומכת עליי ואני סומך עלייך" (שם, בעמ' 115 ש' 19); כי שניהם "עושים הכל לטובת העסק כדי שהעסק הזה יפרח", תוך שהנתבע מסכים שיש להם "אחריות משותפת על הכל" ושכל אחד יביא את החוזקות שלו (עמ' 116 ש' 19-16). בדומה, הדגיש הנתבע בפני התובעת כי "כמו שאת סומכת עליי בכניסה ואני סומך עלייך בזה שאת איתי, אז ראוי ש, אני גם מאמין שזה מה שיקרה, שנסמוך אחד על השני גם ביום יום" (שם, בעמ' 116 ש' 27-25). בשיחה מיום 12.5.2020 ציין הנתבע באזני התובעת כי מה שחשוב מבחינתו זה ש"יש לי פרטנרית שאני סומך עליה, שאפשר לעשות דרך משותפת. בטח בתחום הזה של חינוך, הכשרות וכו'. כך אני רואה את הדברים" (נספח 4 לתצהיר הנתבע, עמ' 3 ש' 22-21). בשיחה מיום 7.7.2020 בה עדכן הנתבע את התובעת באשר להתקדמות המשא ומתן עם הבעלים הקודמים, הוא דאג להבהיר שהיחסים עמם "זה לא רמת אמון שקיפות וסומך אחד על השני כמו אני ואת, זה אחרת" (קובץ תמלול השיחות, עמ' 31 ש' 9-8). הנתבע גם ציין בפני התובעת, בשיחה מיום 21.8.2020, בעת שהשניים דנו בנוסח הסכם ההקצאה, כי יש דברים שאין מקום לפרט בהסכם, שכן הבסיס להתקשרות הוא האמון הקיים בין השניים ורצונם לפעול ב"שותפות" ו"בשקיפות", וכי ללא אמון זה הם לא היו משתפים פעולה ללא קשר לתנאים הקבועים בהסכם (שם, בעמ' 134 ש' 26-5).
רמת האמון בין הצדדים נלמדת גם מדברי הנתבע בעדותו:
"ההסתמכות ההדדית או האמון ההדדי שהיה בינינו היה הדדי, הוא היה גם שלי כלפיה וגם שלה כלפיי. אני לא הייתי עושה את העסקה הזאת לולא היא איתי בתוך העסקה, בדיוק כפי שהיא לא הייתה עושה את העסקה הזאת אם אני לא איתה" (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 114 ש' 25-22).
32. זאת ועוד, האמון הרב שנתנה התובעת בנתבע בא לידי ביטוי בכך שהיא החליטה להיכנס לשיתוף הפעולה עם הנתבע, תוך הסתמכות מלאה על הערכותיו של הנתבע בדבר מצבן של החברה והמכללה ובדבר סיכויי הצלחת הפרויקט לאחר רכישת החברה. כך למשל, בשיחה מיום 12.5.2020 לאחר שמסר לה את הערכתו לגבי המחזור הצפוי של החברה בתרחיש הגרוע ביותר, שאל הנתבע את התובעת "את סומכת עליי? אני לא רוצה לצייר לך תרחישים ורודים" (נספח 4 לתצהיר הנתבע, בעמ' 1 ש' 26 – עמ' 2 ש' 7; ר' גם שיחה מיום 27.7.2020 - קובץ תמלול השיחות, בעמ' 24 ש' 16-15; ושיחה מיום 21.2.2020 - שם, בעמ' 158 ש' 17-16); ובשיחה מיום 21.5.2020 אמר הנתבע לתובעת כי הסיכוי להרוויח מהפרויקט הוא פי שלושה עד פי חמישה מהסיכון להפסיד (שם, בעמ' 113 ש' 27). זאת ועוד, כאשר נשאל על ידי התובעת האם הוא היה נכנס לפרויקט לו היה בנעליה, השיב הנתבע כי "ברור" שכן (שם, בעמ' 112 ש' 25-17). הנתבע גם ציין בפני התובעת ש"תאמיני לי, ותסמכי עליי כמו שאני מרגיש שאת סומכת עליי" בנוגע לאופן ניהול המשא ומתן מול הבעלים הקודמים של החברה, וזאת על רקע ניסיונו העסקי של הנתבע (שיחה 2 מיום 28.6.2020 - שם, בעמ' 16 ש' 1 – עמ' 17 ש' 10).
33. זאת ועוד, במהלך החודשים שקדמו לחתימה על הסכם ההקצאה אמר הנתבע לתובעת פעמים רבות כי השניים שותפים. כך למשל, אמר הנתבע כי "אני רק מספר לך בתור שותפה" (שיחה מיום 7.7.2020 - קובץ תמלול השיחות, עמ' 42 ש' 8); כי "כאילו את השותפה שלי אז אני רוצה שנקבל את ההחלטות ביחד" (שיחה מיום 28.6.2020 - שם, בעמ' 95 ש' 5-4); כי "אני חושב שצריך לקחת את החוזקות של כל אחד לנסות למקד את עיקר העשייה שלו בהם. החוזקות האלה. בטח שלנו כשותפים..." (שיחה מיום 16.7.2020 - שם, בעמ' 209 ש' 25-24); וכן כי הבעלים הקודמים של החברה "הם לא צריכים לדעת כלום על השותפות בינינו" (שיחה מיום 21.2.2020 - שם, בעמ' 152 ש' 27)). בשיחה האחרונה בה הצדדים דנו בנוסח הסכם ההקצאה, הנתבע הביע את דעתו כי הסכם ההקצאה הוא "הסכם שותפים טוב... שאפשר יהיה לישון איתו טוב בלילה (שם, בעמ' 12 ש' 19-16), וכי הסך של 750,000 ש"ח שסוכם שהתובעת תשלם הוא מאוד הוגן לאור נתוני החברה והמכללה (שם, בעמ' 13 ש' 9-6). לכך יש להוסיף את העובדה שבהסכם ההקצאה, שכאמור נוסח בידי עו"ד פורת שייצג את הנתבעים, הוגדרה התובעת בתור "השותפה". כך גם עולה מהחשבונית מיום 7.7.2020 שהוציאה הנתבעת לתובעת עבור החלק בו נשאה התובעת בשכר טרחתו של עו"ד פורת בגין "הסכמי שותפות" (החשבונית צורפה כנספח 4 לתצהיר התובעת).
34. מעבר לאמור, ניכר כי בין הצדדים היו קיימים פערי מידע וניסיון בכל הקשור לעולם העסקי. הנתבע העיד על עצמו כי הוא יזם ואיש עסקים בעל ניסיון רב, שעיסוקו בהשבחה של חברות על ידי מיצוי פוטנציאל מסחרי לא ממומש שקיים בהן (סעיפים 4 ו-10-9 לתצהיר הנתבע). לעומת זאת, היוזמה בקשר למכללה היוותה את המפגש הראשון של התובעת עם העולם העסקי, כפי שהבהירה לנתבע בשיחותיהם (למשל בשיחה מיום 21.8.2020 – קובץ תמלול השיחות, עמ' 136 ש' 16-11). לא בכדי הבהיר הנתבע לתובעת כי "זה עולם שהוא, הוא טיפה אחר ממה שאת מכירה, משרד החינוך וקדימה מדע זה מה שנקרא וואלקם טו דה ביזנס" (שיחה 2 מיום 28.6.2020 - שם, בעמ' 17 ש' 24-23), וכי "את רק לא מבינה כמה יש לך עוד ללמוד" (שם, בש' 10-8). ודוק: איני סבור שעבודתה הניהולית של התובעת במוסדות חינוך שונים, יהא תקציבם אשר יהא, מעלה או מורידה לעניין פערי המידע והניסיון שהיו בין הצדדים, שכן ניכר כי ניסיונה הניהולי של התובעת היה בעיקר פדגוגי ולא עסקי (כפי שהעידה התובעת עצמה על עבודתה בקדימה מדע – פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 66 ש' 23 – עמ' 67 ש' 2).
בהמשך לכך, בשיחות ביניהם הסביר הנתבע לתובעת לא פעם כיצד מתנהלים הדברים בהקשרים עסקיים שונים. כך למשל, בשיחה מיום 21.8.2020 הסביר הנתבע לתובעת את הקשר בין הישות המשפטית של החברה לבין המכללה (קובץ תמלול השיחות, עמ' 127 ש' 8 - עמ' 128 ש' 2); את תפקיד דירקטוריון החברה וההיררכיה בין בעלי המניות, הדירקטוריון ומנכ"ל החברה (שם, בעמ' 131 ש' 6 – עמ' 132 ש' 9 ובעמ' 134 ש' 26-11); את נושא זכויות חתימה בחברה (שם, בעמ' 133 ש' 26-15); ומהי רמת הפירוט ומה נהוג ולא נהוג לכלול בהסכם מסוג זה (שם, בעמ' 133 ש' 27 – עמ' 134 ש' 26). הנתבע אף הסביר לתובעת מושגים שונים בעולם השיווק (שיחה מיום 16.7.2020 - שם, בעמ' 190 ש' 9 – עמ' 191 ש' 19), וכן ייעץ לתובעת מניסיונו כיצד ייטב לה לפועל בהתאם לשיקולי מס רלוונטיים והציע לתובעת כי יבדוק זאת עבורה באמצעות אנשי מקצוע עליהם הוא סומך (ר' שתי שיחות מיום 28.6.2020 - שם, בעמ' 8 ש' 23 – עמ' 9 ש' 23; ובעמ' 99 ש' 9 – עמ' 100 ש' 10).
35. לבסוף, יצוין כי בעוד שלפי גרסת הנתבעים עו"ד פורת ייצג אותם בלבד בעסקה, התובעת לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין לאורך כל המשא ומתן עם הנתבע ובעת חתימת הסכם ההקצאה (כפי שאישר הנתבע בעדותו – פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 106 ש' 8-1). חרף זאת, נראה כי הנתבעים יצרו בפני התובעת מצג לפיו עו"ד פורת מייצג גם אותה. כך למשל, אף שאין חולק ששכר טרחתו של עו"ד פורת בגין ניסוח הסכם ההקצאה שולם על ידי הנתבעת (כעולה מחשבונית מס שהוציא עו"ד פורת לנתבעת, שצורפה כנספח 19 לתצהיר הנתבע), כאמור לעיל הנתבעים גבו מהתובעת תשלום עבור חלקה בשכר טרחתו של עו"ד פורת בגין הסכם ההקצאה (ר' גם: עדות מר צבי דנה (בן זוגה של התובעת) - פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023 עמ' 18 ש' 12 – עמ' 20 ש' 30; עדות התובעת – שם, בעמ' 77 ש' 14-12). תשובת הנתבע בעדותו, לפיה הנתבעת חייבה את התובעת בגין שכר טרחתו של עו"ד פורת שכן הנתבעת לא נושאת בעלויות אלה לבדה (שם, בעמ' 98 ש' 11 – עמ' 99 ש' 11), לא הניחה את דעתי. זאת ועוד, בשיחתם מיום 21.8.2020 ציינה התובעת במפורש בפני הנתבע, בנוגע לעו"ד פורת, כי "מכיוון שהוא כביכול גם עו"ד שלי, הוא חייב להיות נאמן בצורה מלאה לשני הצדדים" (קובץ תמלול השיחות, עמ' 129 ש' 21-20), אך הנתבע לא תיקן את התובעת ולא העמיד אותה על טעותה (ויובהר כי הרושם האמור נוצר על ידי הנתבע בלבד, ואין באמור לעיל משום קביעה שעו"ד פורת, שלא העיד בפני, תרם לרושם זה בצורה כלשהי).
36. על רקע מערכת היחסים כמתואר לעיל, אפנה עתה לבחון האם בנסיבות העניין היתה מוטלת על הנתבעים חובה לגלות לתובעת את הסכום בו רכשה הנתבעת את החברה מהבעלים הקודמים.
ד.2(ב) הנתבעים הפרו את החובה שהיתה מוטלת עליהם מכח עיקרון תום הלב, שלא להציג לתובעת מצג שווא במשא ומתן ולגלות לה את הסכום ששילמה הנתבעת עבור החברה על פי הסכם הרכישה
37. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), מטיל חובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן. מכח חובה זו מוטל על צד למשא ומתן להימנע מהצגת מצג שווא במשא ומתן, במעשה או במחדל, תוך מתן גילוי לצד השני, לפני כריתת החוזה, של כל עובדה אשר עשויה להיות חשובה אשר בנסיבות העניין היה מקום לצפות שתגולה. זאת, אף אם מדובר במידע שהצד השני היה יכול לגלות בכוחות עצמו ואף אם הצד השני לא שאל שאלות בנושא (ר' מבין רבים: ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 726 (1981; להלן: "ע"א פנידר"); ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 697-696 (1983; להלן: "ד"נ פנידר"); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פסק דינו של הנשיא א' ברק (16.10.2005; להלן: "עניין בן אבו"); ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פס' 18 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (6.6.2011; להלן: "עניין כהן"); ע"א 2274/21 מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, פס' 80 לפסק דינו של השופט א' שטיין ופס' 7 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי שטייניץ (1.1.2023; להלן: "עניין מור"); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א' 693-681 (מהדורה שנייה, 2018; להלן: "פרידמן וכהן"); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 118-116 ו-394-392 (מהדורה רביעית, 2019; להלן: "שלו וצמח")).
38. בפסיקה נקבע כי קיום חובת הגילוי והיקפה ייבחנו על פי הנסיבות הקונקרטיות של המשא ומתן, ובכלל זאת לאור פערי המידע והכוחות בין הצדדים, וכן חשיבות המידע עבורם, קרי הדרגה בה גורע המידע מהציפיות הסבירות של הצד השני (עניין כהן, שם; ועניין מור, שם). כן נפסק כי לעניין זה יש להתחשב בטיב מערכת היחסים בין הצדדים, ובכלל זה בקיומם של יחסים מיוחדים כגון יחסי אמון (ע"א פנידר, שם; ועניין בן אבו, שם), המקימים חובת גילוי מוגברת בהיקף רחב יותר (פרידמן וכהן, כרך א' בעמ' 686-685).
39. אני סבור כי בנסיבות העניין קמה לנתבעים חובה מכח סעיף 12 לחוק החוזים לגלות לתובעת גם את הסכום עבורו רכשה הנתבעת את מניות החברה, וזאת בנוסף לגילוי המסמכים השונים שצוינו בסעיף 1.3 להסכם הרכישה וצורפו כנספחים לו. הנתבעים הפרו חובה זו והציגו בפני התובעת מצג שווא בנוגע לתמורה ששילמו עבור מניות החברה בהתאם לשווי החברה במועד בו נחתם הסכם ההקצאה.
40. ראשית, יחסי האמון בין הצדדים, כפי שתוארו בהרחבה לעיל, מחייבים את המסקנה האמורה. יחסי הצדדים הובילו את התובעת לתת אמון מוחלט בנתבע, תוך שהיא סוברת שהנתבע דואג לא רק לטובתו האישית אלא גם לטובתה ולטובתם המשותפת. לאור יחסים אלה, הסתמכה התובעת על הערכותיו של הנתבע בנוגע לפרויקט; על האופן בו ניהל את המשא ומתן מול הבעלים הקודמים של החברה; ועל כך שהסכם ההקצאה הוא הסכם שתנאיו טובים ושהסכום שנקבע בו הוגן בנסיבות העניין. הנתבע אפילו הסכים לבדוק עבור התובעת מהו האופן המיטבי מבחינתה להתקשר בהסכם ההקצאה. כל זאת, כאשר הנתבע קיבל על עצמו את האחריות לבדוק האם ההשקעה במכללה כדאית לשניהם.
41. שנית, הסכם ההקצאה נחתם "גב אל גב" להסכם הרכישה, תוך שהנתבע יצר בפני התובעת את הרושם שהם רוכשים את החברה במשותף כשותפים ושהוא מנהל את המשא ומתן עם הבעלים הקודמים לטובת שניהם. התובעת לא נטלה כל חלק במשא ומתן עם הבעלים הקודמים לאור דרישתו של הנתבע, שהבהיר לתובעת שהבעלים הקודמים "לא צריכים לדעת כלום על השותפות שבינינו. הם לא צריכים לדעת" (שיחה מיום 21.2.2020 – קובץ תמלול השיחות, בעמ' 152 ש' 27). התובעת גם לא היתה יכולה להשיג את המידע ישירות מהבעלים הקודמים, שכן על פי דרישת הנתבע היא התחייבה כלפיו בסעיף 4 להסכם הסודיות כי תימנע מליצור עימם קשר, וזאת כביכול כדי שלא להכשיל את המשא ומתן שהוא ניהל איתם.
42. שלישית, בין הצדדים התקיימו פערי מידע משמעותיים. כאמור, הנתבע היה אמון על ניהול המשא ומתן עם הבעלים הקודמים של החברה לצורך רכישתה. בשל כך, הנתבע היה חשוף ישירות למידע הנוגע למצבן הכלכלי של החברה והמכללה, ובפרט למסמכים הרבים שהיו בידו. הנתבע נמנע מלהעביר מסמכים אלה לתובעת, גם כאשר נשאל ישירות אם יש בידיו מסמכים נוספים. לעומתו, התובעת לא נטלה כאמור כל חלק במשא ומתן.
43. רביעית, ניכר כאמור כי בין התובעת לבין הנתבע היו פערי כוחות שהתבטאו בהבנה, ידע וניסיון בעולם העסקי ונבעו מהיותו של הנתבע יזם ואיש עסקים מנוסה, בעוד שהתובעת היתה אשת חינוך במקצועה (שניסיונה ה"ניהולי" היה פדגוגי ולא עסקי). כמתואר לעיל, פערים אלה עלו בבירור גם משיחות הטלפון בין הצדדים, בהן הם הודגשו לא אחת גם על ידי הנתבע עצמו, וניכר כי הם היו נוכחים במערכת היחסים ביניהם. לכך יש להוסיף את העובדה שכאמור לעיל הנתבעים היו מיוצגים במסגרת המשא ומתן לקראת חתימת הסכם ההקצאה על ידי עו"ד פורת, בעוד שהתובעת לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין, אך קיבלה מהנתבעים את הרושם כאילו עו"ד פורת מייצג גם אותה.
44. מצג השווא של הנתבעים באי-גילוי הסכום ששילמה הנתבעת עבור החברה מתעצם על רקע הודעת הדוא"ל ששלחה התובעת לנתבע ביום 20.2.2020 (שסומנה כ-נ/7), בה שאלה התובעת את הנתבע במפורש "בכמה סיכמת עם המוכרים שתקנה את המכללה?". הנתבע השיב להודעה זו באופן מתחמק כי "אנו (אני והבעלים הנוכחיים) חתומים על סודיות ולדעתי זה בכלל לא רלוונטי, אפרט בשיחה טלפונית". בעדותו הודה הנתבע כי הוא לא פירט בפני התובעת בשיחת טלפון מה הסכום שבו רכשה הנתבעת את החברה וכי "מעולם לא אמרתי לה את המספר" (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2026, עמ' 104 ש' 10-4). זאת ועוד, באחת משיחות הטלפון ציינה התובעת בפני הנתבע כי הוא השקיע "סכום כסף לא מבוטל ברכישה עצמה" והנתבע לא טרח לתקן אותה (שיחה מיום 21.5.2020 – קובץ תמלול השיחות, עמ' 119 ש' 23-22). בעדותו לפניי לא ידע הנתבע לתת טעם מספק מדוע לא תיקן את הרושם השגוי שניכר כי התובעת החזיקה בו באמירתה זו (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2026, עמ' 125 ש' 16-2).
45. מצג השווא באי-הגילוי מתחדד גם על רקע הפער העצום בין הסכום עבורו רכשה הנתבעת את החברה מהבעלים הקודמים, בסך של 150,000 ש"ח, לבין הסכום ששילמה התובעת כנגד הקצאה של 49% ממניות החברה, בסך של 750,000 ש"ח. אף שההסכמים נחתמו במקביל (גב-אל-גב), כמעט באותו המועד (הסכם הרכישה נחתם יום לאחר הסכם ההקצאה), התובעת השקיעה בחברה לפי שווי העולה על פי חמישה מהשווי לפיו רכשה הנתבעת את החברה (750,000/150,000). זאת ועוד, לפי שיטת הנתבעים כי התובעת רכשה מניות ולא השקיעה בחברה, המשמעות היא ששווי החברה עלה על 1.5 מיליון ש"ח – קרי גבוה פי עשרה מהסכום בו רכשה הנתבעת את החברה. למעשה, לשיטת הנתבעים הפער אף גבוה יותר, שכן הם שמרו בידם את השליטה בחברה (51%) ולטענתם הם רכשו את מניות החברה יחד עם הלוואת בעלים שעמדה לזכות הבעלים הקודמים. העובדה שהנתבע נמנע מלגלות לתובעת את סכום הרכישה חרף הפער העצום כאמור, ואף לא עשה זאת הגם ששאלה אותו על כך במפורש, תוך שבמחדלו לתקן את הרושם של התובעת הוא יוצר בפנייה מצג שווא כאילו שילם עבור רכישת החברה סכום דומה לזה ששילמה התובעת - תומכת במסקנה כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב כלפי התובעת.
46. כך מתחייב לטעמי מפסק הדין בע"א 643/83 דומב נ' דומב, פ"ד מ(3) 796 (1986). באותו מקרה נקבע כי אישה שרכשה את חלקו של בעלה בדירה משותפת לפי שווי דירה של 100,000 דולר הפרה את חובת הגילוי כלפיו בכך שלא סיפרה לו כי באותו מועד היה לה קונה (צד שלישי) לדירה במחיר של 135,000 דולר (והיא חויבה לפצותו ב-40% מההפרש). בית המשפט המחוזי ביסס את חיובה של האישה כלפי הבעל על סעיף 12 לחוק החוזים. אמנם בית המשפט העליון דחה את הערעור תוך שהוא מעדיף לבסס את זכותו של הבעל על סעיף 15 לחוק החוזים ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט. ואולם כפי שמציינים פרידמן וכהן בספרם "לאור הלכת פנידר נראה כי הפרת חובת הגילוי בנסיבות אלה יכולה הייתה לשמש בסיס לתביעת פיצויים על נזק שנגרם עקב כך" מכח סעיף 12 לחוק החוזים (פרידמן וכהן, כרך א, 688).
47. בהקשר זה, טענו הנתבעים כי הנתבע הפציר בתובעת לפנות לייעוץ של גורמי מקצוע מטעמה, כדי שתוכל לעמוד טוב יותר על כדאיות הפרויקט עבורה והאופן המיטבי לשילובה בו, ואולם התובעת נמנעה מלעשות כן ולפיכך אין לה להלין אלא על עצמה. דין הטענה להידחות.
47.1. ראשית, בהסכם הסודיות אסר הנתבע על התובעת ליצור כל קשר עם הבעלים הקודמים, ולכן הדרך היחידה של התובעת לדעת מה התמורה ששילמה הנתבעת עבור רכישת החברה היתה באמצעות פנייה לנתבע (כפי שעשתה).
47.2. שנית, משיחת הצדדים מיום 21.2.2020 עולה שעל אף שתחילה הציע הנתבע לתובעת כי תפנה לגורם מקצועי חיצוני שייתן לה הערכה אובייקטיבית, לאחר שהתובעת הבהירה לו כי היא סומכת עליו ולכן אינה רואה צורך לבצע בדיקות עצמאיות השיב הנתבע כי הדבר מקובל עליו (שם, בעמ' 155 ש' 15-10; ר' גם בשיחתם מיום 28.6.2020 - שם, בעמ' 99 ש' 8-2). בשיחה מיום 21.5.2020 ציין הנתבע כי הוא אמביוולנטי לגבי העובדה שהתובעת לא מקבלת ייעוץ חיצוני שכן "מצד אחד כיף לי לעבוד עם אנשים שסומכים עליי" אבל "מצד שני קצת פחות נעים לי שכל האחריות מוטלת על כתפיי בהקשר של הנושא של שאלת הבדיקות והאם העסקה היא טובה לנו וכו" (שם, בעמ' 113 ש' 4-1). אך הנתבע לא ביקש לשנות מצב זה וניכר, לאורך כל השיחות שקיימו הצדדים והוגשו כראיה על ידי הנתבעים, שהנתבע מקבל זאת כמצב נתון לפיו הוא פועל (ר' גם את דברי הנתבע לתובעת בשיחתם מיום 21.2.2020, לפיהם הנתבע לוקח על עצמו "למידה של הביזנס" ו"בניית תשתיות" – שם, בעמ' 152 ש' 21-15). זאת ועוד, בשיחה מיום 12.5.2020 אמרה התובעת לנתבע כי היא לא בודקת בעצמה שכן "בפעם הקודמת... ושהתחלתי לבדוק והתחלתי לשאול כל מיני שאלות, פתאום הרגשת לא נוח עם זה". עוד הוסיפה התובעת מיד לאחר מכן ש"אני לא בודקת כי אני יודעת עם מי אני הולכת... לא תפיל אותי", ובתגובה השיב לה הנתבע "לא, לא, חלילה, זאת לא הכוונה שלי" (נספח 4 לתצהיר הנתבע, עמ' 1 ש' 20-17).
47.3. שלישית, הנתבע אף הציע לתובעת כי יבדוק עבורה, בעצמו ובאמצעות אנשי מקצוע עליהם הוא סומך, את השאלה מהו אופן שילובה המיטבי בחברה (האם עליה לפתוח עוסק מורשה, להקים חברה בע"מ וכיו"ב; ר' למשל: בשיחה מיום 28.6.2020 – קובץ תמלול השיחות, בעמ' 8 ש' 23 – עמ' 9 ש' 23). כשעומת הנתבע בחקירתו הנגדית אם אמירותיו אלה ונשאל האם ערך בירור מסוג זה ומסר את תוצאותיו לתובעת, הוא השיב כי "אין לי מה להשיב על זה... אני לא יודע אם היה בירור כזה בכלל" (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 98 ש' 10-1). המדובר בתשובה שאינה מניחה את הדעת, לשון המעטה.
48. למותר לציין שאין בחתימה על הסכם ההקצאה כדי לאיין את משמעות המצגים הטרום חוזיים הלקויים והחסרים שהוצגו למערערת על ידי הנתבעים (עניין מור, בפס' 67 ו-69 לפסק דינו של השופט שטיין).
49. אינני מקבל את טענת הנתבעים לפיה עסקינן ב"טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה" (כאמור בסעיף 14(ב) לחוק החוזים). ראשית, התובעת לא פעלה לביטול הסכם ההקצאה בגין הטעיה מצד הנתבעים מכח סעיף 15 לחוק החוזים, אלא בחרה לקיימו תוך שתבעה פיצויים בגין מצג השווא של הנתבע במשא ומתן, ודי בכך לשם דחיית הטענה. שנית, לצורך קיומה של "טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה", אין די בכך שהטעות היא גם בכדאיות העסקה, אלא עליה להיות רק בכדאיות העסקה. לאור קביעותיי לעיל ברי כי מצגי שווא מצד הנתבעים לא התמצו באי-גילוי המחיר ששילמה הנתבעת עבור החברה וכללו גם אי-גילוי מסמכים ועובדות מהותיות באשר למצבה הכלכלי של החברה, וגם בכך יש כדי לחייב את דחיית הטענה. שלישית, "אין שום דבר הטבוע במחיר וההופך טעות לגביו לטעות בכדאיות" (דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד 459, 472 (1989)). המבחן שהציע פרופ' פרידמן לעניין זה ושאומץ בפסיקה הוא "מבחן הסיכון" (ר' למשל: ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, פס' 26 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (24.7.2013)). אני בדעה כי במקרה דנן יש לומר שהתובעת לקחה את הסיכון שהבדיקות שיבצע הנתבע עבור שניהם לא ילמדו מהו השווי האמיתי של החברה, ואולם על רקע יחסי האמון בין הצדדים התובעת לא לקחה את הסיכון שהנתבע יציג לה מצג שווא (באי-גילוי) לגבי המחיר שהנתבעת שילמה עבור החברה.
50. ודוק: אין באמור לעיל משום קביעה לפיה בכל מצב בו בעל מניות קיים בחברה מכניס משקיע לחברה מוטל עליו לגלות למשקיע את המחיר בו הוא רכש את מניותיו בחברה. ואולם, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן כמפורט לעיל, ובפרט לנוכח יחסי האמון בין הצדדים והעובדה שהסכם ההקצאה נחתם "גב אל גב" להסכם הרכישה, תוך שהנתבע יוצר בפני התובעת את הרושם שהוא רוכש את החברה מהבעלים הקודמים במשותף עבורו ועבור התובעת כשותפים, אני סבור שחלה על הנתבעים חובת גילוי מוגברת כלפי התובעת גם לעניין סכום הרכישה.
51. יצוין כי הגם שבכתבי טענותיה לא התייחסה התובעת במפורש לסעיף 12 לחוק החוזים, לטעמי די בכך שהתובעת טענה כי היה על הנתבע לגלות לה את המסמכים שהוזכרו בסעיף 1.3 להסכם הרכישה ואת טיוטות הסכם הרכישה שכללו את המחיר בו רכשה הנתבעת את החברה (ר' למשל: סעיפים 34-31 לסיכומי התובעת); וכן טענה באופן עקבי לאורך ההליך כי הנתבע הציג בפניה מצגי שווא רבים במהלך המשא ומתן (ר' למשל: סעיף 3.1 לכתב התביעה בת"א 18226-03-22, סעיפים 57-54 ו-90 לתצהיר התובעת וסעיפים 100-99 לסיכומיה), כדי לקבוע שהתנהלות הנתבעים עלתה כדי הפרה ברורה של חובת תום הלב.
52. זאת ועוד, ובבחינת למעלה מן הצורך, אני סבור כי התנהלות הנתבעים במקרה דנן גם עולה כדי ביצוע עוולה של הצגת מצג שווא רשלני. בנסיבות העניין כפי שהוכחו בפניי, ובפרט לנוכח יחסי האמון ששררו בין הצדדים, חלה על הנתבעים חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ובכלל זה למסור לתובעת מידע מלא ומדויק אודות החברה והמשא ומתן שהתנהל עם הבעלים הקודמים. חובה זו הופרה בידי הנתבעים (ר' למשל: ע"א פנידר, בעמ' 727; ע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי, פ"ד לח(3) 477, 485-484 (1984); ע"א 790/81 American Microsystems Inc. נ' אלביט מחשבים בע"מ, פ"ד לט(2) 785, 797-795 (1985)).
53. תוצאה דומה מתחייבת לטעמי גם על פי דיני השותפויות. בנסיבות העניין ובהמשך למתואר לעיל, אני סבור כי יש ממש בטענת התובעת לפיה בין הצדדים התקיימו לא רק יחסי אמון במישור העובדתי, כי אם גם יחסי שותפות במישור המשפטי, וזאת עוד בטרם נחתם הסכם ההקצאה, וכי התנהלות הנתבע היוותה הפרה של חובותיו כשותף, ובכלל זה לפי סעיף 29 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975, באופן שמקים לתובעת זכות לסעד המבוקש.
54. בנסיבות אלה ולאור קביעותיי לעיל, אין צורך להידרש לטענה בדבר מרמה שהעלתה התובעת, כמו גם לטענת הנתבעים באשר לנטל המוגבר בו יש לעמוד להוכחת טענה מסוג זה.
ד.3 התובעת הוכיחה כי הפרת חובת תום הלב הסבה לה נזק בסך של 100,000 ש"ח
55. סעיף 12(ב) לחוק החוזים מזכה את התובעת בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב חוסר תום הלב במשא ומתן, "שמטרתם להעמיד אותה במצב בו עמדה אלמלא הופרה כלפיה חובת הגילוי בטרם נקשרה העסקה" (עניין מור, בפס' 22 לפסק דינה של השופטת כנפי שטייניץ ובפס' 101-100 ו-104 לפסק דינו של השופט שטיין).
56. כפי שנפסק בע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – ירושלים, פס' מ' (10.11.2009), גם כאשר הנפגע מהפרת חוזה לא מבטל את החוזה "אין הדבר שולל ממנו את הזכות לתבוע פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מן ההטעיה, אם בגין חוסר תום לב במשא ומתן, ואם מכוח עילת תביעה נזיקית" (ר' גם: פרידמן וכהן, כרך ב' בעמ' 536 ו-541-540; עניין מור, בפס' 115-114 לפסק דינו של השופט שטיין; שלו וצמח, בעמ' 296; עניין כהן, בפס' 17-16 לפסק דינו של השופט פוגלמן).
57. במקום בו נכרת חוזה על בסיס מצג שווא הנפגע זכאי לבחור באחת משתי דרכי הפיצוי החלופיות הבאות: (1) פיצוי שיעמיד אותו במקום בו היה עומד לולא נכרת החוזה; או (2) פיצוי שיעמיד אותו במקום בו היה עומד אם החוזה היה נכרת על בסיס העובדות כהווייתן (עניין מור, בפס' 125, 158 ו-162 לפסק דינו של השופט שטיין; שלו וצמח, בעמ' 133). לפי חלופה (1) "יחושבו פיצויי ההסתמכות מכוח סעיף 12 לפי ההפרש בין המחיר ששילם הקונה לבין שוויו של הנכס שקיבל בפועל" (שם). בדוגמא שמובאת על ידי שלו וצמח, כאשר א' מטעה את ב' ובכך גורם לו לרכוש ממנו במחיר של 400 נכס ששוויו 100, כריתת החוזה הסבה לב' הפסד של 300 (שם; ר' גם: ע"א 80/87 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון-לציון, פ"ד מה(4) 604, 619 (1991); עניין מור, בפס' 127 ו-163 לפסק דינו של השופט שטיין ובפס' 24 לפסק דינה של השופטת כנפי שטייניץ). לגבי חלופה (2) קיימות מספר שיטות אפשריות לחישוב הפיצוי. שיטה אחת היא "שיטת החיסור מהתמורה החוזית", לפיה חישוב הפיצוי ייעשה על ידי חיסור שווי השוק האמיתי והמופחת של הנכס בעת כריתת החוזה מהתשלום עליו הוסכם בחוזה (שם, בפס' 142-140 לפסק דינו של השופט שטיין; ר' גם: ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 96 (1997); ע"א 2720/08 ז'אן נ' ליבמן, פס' 31-30 (23.8.2012)). שיטה אחרת היא "שיטת החישוב היחסי", לפיה יש להשוות בין שווי השוק של הנכס בהתבסס על מצג השווא לבין שווי השוק האמיתי של הנכס כבסיס לעדכון התמורה החוזית (עניין מור, בפס' 159-154 לפסק דינו של השופט שטיין). בהתאם לעקרונות אלה, אפנה עתה לחישוב הפיצוי לו זכאית התובעת.
58. תחילה, מקובלת עלי טענת התובעת לפיה במקרה דנן ניתן ללמוד על שווי השוק האמיתי של החברה, ובהתאם על שווי מניות התובעת בחברה, מהסכום בו נרכשו המניות מהבעלים הקודמים בהסכם הרכישה (ר' והשוו: ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי, פס' 63-61 (30.12.2021); ת"א (כלכלית ת"א) 11439-05-19 טל נ' גיא, פס' 197-196 (21.1.2024; להלן: "עניין טל")). הנתבעת רכשה את החברה מצד שלישי בלתי קשור בד בבד עם חתימת הסכם ההקצאה (למעשה יום למחרת). בנסיבות אלה, אני סבור כי שווי מניות החברה עמד לכל היותר על סך של 150,000 ש"ח (ולמעשה אף פחות לאור הלוואת הבעלים שהומחתה לזכות הנתבעת), וכי לכל הפחות יש בהסכם הרכישה כדי להעביר את הנטל לנתבעים להוכיח אחרת. דא עקא, הנתבעים לא הביאו כל ראיה סותרת באשר לשווי החברה, וממילא לא הוכיחו כי שווי החברה היה גבוה מ-150,000 ש"ח. כך למשל הנתבעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, שהבעלים הקודמים עשו מקח טעות בהסכם הרכישה (בכך שמכרו את החברה במחיר הנופל משמעותית משוויה האמיתי) או כי הבעלים הקודמים מכרו את החברה במחיר זול בשל מצוקת מזומנים אליה נקלעו, וכיו"ב טענות שהיו יכולות להראות ששווי החברה היה גבוה מהמחיר שהנתבעת שילמה עבורה. הטענה שבסעיף 21 לתצהיר הנתבע, לפיה הסכום ששילמה התובעת היה אף נמוך משווי השוק של החברה, נטענה בעלמא ומבלי שהובאה כל ראיה התומכת בה.
59. אני סבור כי התובעת זכאית לפיצוי בגובה ההפרש בין המחיר ששילמה עבור הקצאת 49% ממניות החברה לבין שווי השוק האמיתי של מניות החברה שהוקצו לה. זאת, הן לפי חלופה (1) לעיל שתעמיד אותה במקום בו היתה עומדת לולא נכרת החוזה, והן לפי חלופה (2) לעיל בהתאם ל"שיטת החיסור מהתמורה החוזית" (וכאמור, בהתאם לפסיקה התובעת היתה זכאית לבחור בכל אחת מהחלופות, כך שדי בהתקיימות אחת מהן).
60. כאמור, שוויה האמיתי של החברה לפי המחיר ששילמה הנתבעת על פי הסכם הרכישה עמד לכל היותר על 150,000 ש"ח, כך שתמורת הקצאה של 49% ממניותיה המחיר היה צריך להיות 147,000 ש"ח. כאמור, בהסכם ההקצאה נקבע שבעבור 750,000 ש"ח יוקצו לתובעת 49% ממניות החברה, מה שמשקף לחברה שווי של 780,000 ש"ח לפני ההשקעה של התובעת (קרי "לפני הכסף") ושווי של 1.53 מיליון ש"ח לאחר ההשקעה (קרי "אחרי הכסף"), וזאת אף מבלי להביא בחשבון ש-49% לא הקנו לתובעת כל שליטה בחברה [ודוק: לטענת הנתבעים מדובר ברכישה של 49% ממניות החברה, ולא בהשקעה, מה שמשקף לחברה שווי של למעלה מ-1.5 מיליון ש"ח!!]. מכאן שהתובעת זכאית לפיצוי בסך של 603,000 ש"ח [=750,000-147,000]. ואולם משעה שהתובעת הגבילה את תביעתה (מטעמי אגרה) לפיצוי בסך של 100,000 ש"ח אני פוסק לה סכום זה בלבד.
61. כן יוער כי אף אם הייתי קובע שנזקה של התובעת עומד על מחצית הסכום האמור, בשים לב לכך שהיא בעלים של 49% ממניות החברה אליה הוזרמו הכספים ששילמה התובעת, כך שיש להפחית 49% מסכום הנזק הכולל בסך של 603,000 ש"ח והנזק לתובעת היה 307,000 ש"ח בלבד [=51%X603,000], לא היה אין בכך כדי להשפיע על סכום הפיצוי שייפסק לתובעת לאור הגבלתו כאמור לסך של 100,000 ש"ח.
62. איני מקבל גם את טענת הנתבעים לפיה ההפרש בין המחיר הנמוך ששילמה הנתבעת עבור רכישת החברה, בסך 150,000 ש"ח, לבין המחיר ששילמה התובעת עבור הקצאת 49% ממניות החברה - שמשקף לחברה שווי של 780,000 ש"ח לפני הכסף (לשיטת התובעת) או 1.53 מיליון ש"ח (לשיטת הנתבעים) - מגלם את שכר הטרחה של הנתבעים בגין המשא ומתן עם הבעלים הקודמים לרכישת החברה, בדיקות הנאותות שביצעו הנתבעים והעלויות של יועצים בהן הם נשאו (סעיף 21 לתצהיר הנתבע; פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, בעמ' 112 ש' 9-6). טענה זו נטענה בעלמא מבלי שהנתבעים הביאו ראשית ראייה לעלויות בהן נשאו ולשכר הראוי לו הם זכאים בגין העבודה שהושקעה על ידם במסגרת רכישת החברה. בכל מקרה, טענה זו אינה יכולה להסביר את הפער העצום בגין המחיר ששילמה הנתבעת עבור רכישת מלוא מניות החברה לבין המחיר ששילמה התובעת עבור הקצאה של 49% ממניות החברה, ואין לה נפקות משעה שהתובעת הגבילה את סכום תביעתה ל-100,000 ש"ח, המהווים 1/6 או לכל היותר 1/3 מהנזק שנגרם לה בפועל (ולשיטת הנתבעים לפיה התובעת רכשה 49% מהמניות עבור 750,000 ש"ח ולא השקיעה בחברה - אף מדובר בפיצוי בשיעור נמוך יותר).
63. ודוק: הנתבעים לא טענו שיש להפחית מסכום הפיצוי לתובעת בגין אשם תורם בשל כך שהיא נמנעה מלבצע בדיקות עצמאיות משלה. למעלה מן הצורך, יצוין כי בנסיבות העניין אינני סבור שהיתה הצדקה לקבל טענה של הנתבעים לאשם תורם של התובעת בשל כך שהיא הסתמכה על מצגי השווא של הנתבע (ר': עניין מור, בפס' 17 לפסק דינה של השופטת כנפי שטייניץ בדעת הרוב). זאת ועוד, גם אם הטענה בדבר אשם תורם היתה נטענת, ואף אם היתה מתקבלת, הרי האשם התורם היה בשיעור נמוך, שממילא לא היה בו כדי להשפיע על התוצאה האופרטיבית במקרה דנן, בשים לב לכך שהתובעת הגבילה את תביעתה לסך של 100,000 ש"ח בלבד.
64. הנתבעים טענו שהתובעת שינתה את גרסתה ואף שיקרה בכל הקשור לנתונים הכספיים שהופיעו במסמכי החברה שלא גולו לה ולנפקויות שניתן היה לגזור מהם לעניין מצבה הכלכלי של החברה. איני רואה צורך להידרש לטענות אלה, שעה שקבעתי שהנתבעים הציגו בפני התובעת מצג שווא והפרו את חובת תום הלב בכך שלא גילו לה את המחיר ששילמה הנתבעת עבור החברה, שביטא את השווי האמיתי של החברה. משכך, טענות הנתבעים אינן מעלות ואינן מורידות לעניין עצם זכאות התובעת לפיצוי ובאשר לאופן חישוב הפיצוי.
65. מאחר שמצג השווא ניתן לתובעת על ידי הנתבע, שפעל בעניין זה בחוסר תום לב במשא ומתן הן באופן אישי והן כאורגן (דירקטור) של הנתבעת שבבעלותו המלאה, מצאתי לנכון לחייב את הנתבע והנתבעת ביחד ולחוד בתשלום סכום הפיצוי לתובעת בגין עילה זו (ד"נ פנידר, בעמ' 697-696; עניין בן אבו, בפסק דינו של הנשיא ברק). יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 726 (1994):
"מקובל על הכול כיום, כי החובה הקבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים מטילה עצמה לא אך על מי שאמור היה להיות צד לחוזה – או על מי שאכן הפך צד לחוזה – אלא על כל מי שהשים עצמו צד למשא-ומתן שהיה לקראת כריתתו של חוזה. ... בוודאי כך דין לעניינו של מאיה שהיה, למעשה, בעלי החברה ומנהלה".
ה. על הנתבעים להשיב לחברה סך של 750,000 ש"ח שמוחזקים בידי הנתבעת שלא כדין ובניגוד להסכמות הצדדים
66. כמתואר לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם באשר למהות העסקה שנכרתה. גרסת התובעת היא כי היה מדובר בעסקת השקעה במסגרתה התחייבה התובעת להשקיע בחברה בתמורה לכך שיוקצו לה 49% ממניותיה. מנגד, גרסת הנתבעים היא כי עסקינן בעסקת מכר במהותה, במסגרתה התחייבה התובעת לשלם לנתבעת סך של 750,000 ש"ח עבור רכישת מניות החברה. לטענת הנתבע, על פי יעוץ מס שקיבל מרו"ח ונטורה, עמו הוא התייעץ מבעוד מועד בקשר לתכנון המס המיטבי לצורך ביצוע העסקה עם התובעת, סוכם כי לאחר הזרמת הכספים לחברה בהתאם להסכם ההקצאה הנתבעת תמשוך אותם עבור מתן שירותי פיתוח עסקי לחמש שנים, שעוגנו בהסכם הייעוץ, באופן שיקטין את חבות המס של הנתבעת בגין מכירת המניות.
67. המדובר במחלוקת פרשנית לגבי הסכם ההקצאה, אשר יש להכריע בה על פי כללי הפרשנות הנהוגים בדיני חוזים. בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". בדנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פס' 17 (19.4.2020), הבהירה הנשיאה א' חיות כי בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995), חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, הנלמד מבחינה של לשון החוזה ושל נסיבותיו החיצוניות (וכי רק כשלא ניתן לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה, יש לפנות לתכלית האובייקטיבית שלו - שם, בפס' 13). עוד קבעה הנשיאה חיות כי "בבואנו ... לאתר את אומד דעת הצדדים, שמור ללשון החוזה תפקיד מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני" (שם, בפס' 17; ר' גם: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019), נשוא הבקשה לדיון נוסף, בפס' 15 לפסק דינו של השופט א' שטיין ובפס' 6-5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף).
68. כפי שיפורט להלן, לאחר עיון בטענות ובראיות הצדדים אני סבור כי יש להעדיף את גרסת התובעת.
ה.1 הוכח כי במהותו הסכם ההקצאה אינו הסכם מכר כי אם הסכם השקעה
69. אין חולק כי ההסכם עליו חתמו הצדדים הוא הסכם הקצאה, שכן בתמורה לכספים שהתחייבה התובעת להעביר לחשבון בנק ייעודי הוסכם כי יוקצו לה מניות בחברה. כך נלמד מה"הואיל" השלישי במבוא להסכם ("השותפה מעוניינת לשתף פעולה ולהיות בעלת מניות בדרך של הקצאת מניות כנגד פרמיה"). גם הנתבע עצמו אישר בעדותו כי מדובר בהסכם הקצאה (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 132 ש' 25-18). אני סבור שניסוח ההסכם כהסכם הקצאה, תומך במסקנה כי במהותה מדובר בעסקה להשקעה של התובעת בחברה, שכן הקצאת מניות היא הדרך המקובלת לגיוס הון ממשקיעים, להם מוקצות מניות בחברה כנגד השקעה בה (ר' למשל: ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר, פס' 14 (25.9.2016); ע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG, פס' 19 (19.2.2020); ה"פ (כלכלית ת"א) 37521-06-18‏ זילבר נ' עברון, פס' 39 (19.1.2021)).
70. כך מתחייב לטעמי גם מהעובדה שלא היה חולק בין הצדדים שהתשלום של התובעת על פי הסכם ההקצאה נרשם בספרי החברה (בהנחיית הנתבע, שכאמור היה אחראי על ענייני הכספים של החברה) כתשלום עבור המניות שהוקצו לה (בפרמיה על ההון הנקוב). עובדה זו נלמדת, בין היתר, מכך שלולא היה נרשם התשלום כאמור ברי כי כלל לא היה צורך בהסכם הייעוץ בין החברה לבין הנתבעת בכדי להצדיק את "הוצאת" הכסף מהחברה לידי הנתבעת והותרתו בידיה.
71. הצדדים חלוקים בשאלה מה היתה כוונתם בכך שכספי התובעת יועברו ל"חשבון בנק ייעודי", המשליכה לשיטתם על מהות העסקה.
לטענת התובעת, הכוונה היתה לחשבון בנק ייעודי של החברה, שכן הכספים שהשקיעה יועדו לחברה. התובעת מתבססת על נוסח סעיף 3 כפי שהופיע בטיוטת ההסכם האחרונה שהוגשה (נספח 15 לתצהיר התובעת; להלן: "טיוטת ההסכם"), בו נאמר כי "השותפה תעביר לחשבון נאמנות או לחשבון ייעודי של החברה" סך של 750,000 ש"ח. לטענתה, הנתבעים שינו ברגע האחרון את נוסח סעיף 3 בהסכם שנחתם באופן מקוון, וזאת וללא הסכמתה וידיעתה של התובעת. התובעת מוסיפה וטוענת כי גם אם הסכם ההקצאה קובע שהכספים יועברו לחשבון ייעודי שאינו של החברה, ברור מההסכם כי מדובר בכספים שיועדו לחברה ולא לנתבעת.
מנגד, הנתבעים טוענים כי דובר על חשבון בנק ייעודי של הנתבעת, דבר המלמד כי מדובר בתמורה עבור מכר המניות וכי התובעת ידעה והסכימה לכך. בסיכומי הנתבעים נטען כי ידיעת התובעת נלמדת מכך שעל המילה "החברה" בסעיף 3 לטיוטת ההסכם, הוסיפה התובעת הערה "למה?"; מהעובדה שהנתבע ציין בפני התובעת שהוא עתיד להשתמש בכסף שיועבר ממנה להשקעות אחרות של הנתבעת; מכך שהחברה ביקשה וקיבלה הלוואה מהמדינה; ומדברי התובעת בעדותה בהליך ובשיחת טלפון של הצדדים מבוקר יום חתימת הסכם ההקצאה.
72. אין צורך להכריע בטענת התובעת לפיה נעשה שינוי ללא הסכמתה בנוסח הסכם ההקצאה עליו חתמה. זאת, שכן אני סבור כי גם אם אניח שהתובעת ידעה והסכימה לשינוי האמור ולנוסח הסופי שעליו חתמה, אני בדעה כי ראיות הצדדים תומכות בטענת התובעת לפיה גם לאחר השינוי האמור היה מדובר בעסקת השקעה במהותה ולא בעסקת מכר.
73. בסיכומיהם הנתבעים ביקשו להיבנות מדברי התובעת בשיחת הטלפון שהתקיימה ביום חתימת ההסכם, עת שאלה את הנתבע "אבל זה יהיה חשבון ייעודי של ארייא, לא?" והלה השיב בחיוב (קובץ תמלול השיחות, עמ' 104 ש' 5-4). ואולם, באותה שיחה ועוד לפני שאלת התובעת, הסביר לה הנתבע מדוע, בנוסף על שיקולי מס, נבחר לבסוף הנוסח הסופי ("חשבון בנק ייעודי") על פני הנוסח הקודם ("לחשבון נאמנות או לחשבון ייעודי של החברה"). לדברי הנתבע, הוא היה מעוניין לנהל משא ומתן עם הבנק במספר היבטים מימוניים, שישפרו את מצבה הכלכלי של החברה ואת מרווח התמרון שלה. הנתבע הסביר לתובעת כי אם הכסף יועבר לחשבון של החברה, הדבר יפגע בכוח המיקוח שלהם מול הבנק, שירצה לקבל נתח מהכסף (שם, בעמ' 102 ש' 21 – עמ' 103 ש' 26). שאלת התובעת האם מדובר בחשבון ייעודי של הנתבעת באה לאחר הסבר זה של הנתבע.
מהאמור לעיל עולה ברורות כי הסיבה שנמסרה לתובעת בגינה הסך של 750,000 ש"ח הועבר לחשבון ייעודי של הנתבעת ולא לחשבון ייעודי של החברה, לא היתה בגלל שהסכום שולם כתמורה עבור מכר מניות, אלא מאחר שהזרמת סכום זה ישירות לחברה היתה צפויה לפגוע בכוח המיקוח שלה מול הבנק, ולכן הציע הנתבע בעצמו להימנע מכך. כך גם הסבירה התובעת בעדותה כי סברה שהכסף מועבר לחשבון של הנתבעת באופן זמני עד שהנתבע ישלים את המשא ומתן של החברה מול הבנק (סעיף 35 לתצהיר התובעת; פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 52 ש' 26 – עמ' 53 ש' 4). האמור לעיל מצדיק גם לדחות את הטענה של הנתבעים המבוססת על כך שהתובעת ידעה כי העבירה את הכספים לנתבעת, שהרי ידיעה זו תאמה את המצג האמור שהציג לה הנתבע לפיה מדובר בהעברה זמנית בלבד. בנסיבות אלה ולאור הסבריו של הנתבע לתובעת מזמן אמת, לא מצאתי ממש גם בטענת הנתבעים באשר להערה שהעירה התובעת על סעיף 3 בטיוטת ההסכם.
74. עוד יוזכר כי הסכם ההקצאה נוסח על ידי עו"ד פורת, אשר על פי גרסת הנתבעים יצג אותם בלבד במשא ומתן. לפיכך, גם אם תאמר כי על אף האמור לעיל עדיין ניתן היה לפרש את ההיגד "חשבון בנק ייעודי" בשתי דרכים שונות, ברי כי לאור ניסוח סעיף 3 על ידי עורך דינם של הנתבעים, ובפרט לנוכח יחסי האמון בין הצדדים ופערי הכוחות והמידע ביניהם, מוצדק לטעמי לפרש את הסעיף לטובת התובעת ולא לטובת הנתבעים (כהוראת סעיף 25(ב1) לחוק החוזים; ר' גם: שלו וצמח, בעמ' 534-532), ולקבוע כי אין באופן ניסוחו כדי לגרוע מאופיו של הסכם ההקצאה כהסכם להשקעה בחברה.
75. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לפיה בקשת וקבלת ההלוואה מהמדינה לא היתה נדרשת אילו הסך של 750,000 ש"ח היה מיועד לחברה. הנתבעים עצמם מציינים בסעיף 44 לסיכומיהם כי הלוואת המדינה היתה בתנאים טובים יותר מהלוואה בנקאית קודמת של החברה. העובדה שכספי התובעת נועדו לחברה, אינה מחייבת בהכרח שהחברה תשתמש בהם רק לכיסוי הלוואת הבנק. שהרי ייתכן באותה מידה שלחברה היו צרכים כלכליים נוספים, שכספי התובעת לא הספיקו כדי לעמוד בהם, ועל כן ממילא נדרשה החברה לקבלת אשראי, אותו היה עדיף לקבל בתנאים המיטיבים שהציעה המדינה (ר' גם עדות התובעת בנושא – פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 68 ש' 6-3). מסקנה זו מתיישבת עם טענת הנתבעים לפיה במועד רכישת החברה על ידם היה לה אובליגו בסך של 850,000 ש"ח. על כן, עצם בקשת וקבלת ההלוואה אינה מלמדת בהכרח שלא היו לחברה מקורות כספיים אחרים, ובהם כספי השקעת התובעת.
76. כמו כן, אינני מקבל את טענת הנתבעים לפיה מאחר שהנתבע ציין בפני התובעת כי הוא "בונה" על הכספים ממנה לצורך השקעות אחרות שיש לו, אזי יש בכך הוכחה שכספי התובעת היוו תמורה עבור מכר המניות. כך למשל, בשיחה מיום 21.5.2020 שעסקה בנושא של משיכת שכר עבור עבודתם בחברה, אמרה התובעת לנתבע שכל משכורת חודשית שהשניים לא מושכים מהווה למעשה השקעה שלהם בחברה, וזאת בדומה להשקעה הראשונית שלהם במכללה. הנתבע הסכים לדברי התובעת (קובץ תמלול השיחות, עמ' 118 ש' 10-8 ועמ' 120 ש' 22 – עמ' 121 ש' 3). מחילופי דברים אלה ברור שהתובעת סברה שהסך של 750,000 ש"ח שהיא עתידה להוציא מכיסה יהווה השקעה שנועדה לשמש את המכללה, ואף על פי כן בשום שלב בשיחה זו הנתבע לא תיקן את התובעת כי למעשה לא כך הדבר וכי סכום זה שייך לנתבעת כתמורה בעבור המניות שנמכרו.
77. זאת ועוד, התובעת הוכיחה כי על אף שהנתבעים הגישו כראיה רק 13 תמלילי שיחות שהתקיימו בין הנתבע לבין התובעת, בפועל התקיימו בין השניים עשרות רבות של שיחות טלפון (כעולה מפירוט השיחות שצורף כנספח 1 לתצהיר התובעת). הנתבע אף הודה בעדותו כי התקשר לתובעת במטרה או בידיעה שהוא עומד להקליט אותה (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 96 ש' 8-3), וכי באותה תקופה "הקלטת שיחות היה חלק רגיל בחיי היום יום שלי" (שם, בעמ' 97 ש' 19-16). לכך מתווספת העובדה שבתחילת ההקלטות ועוד לפני חיוג השיחה, הנתבע נהג לציין את היום, השעה והעובדה שהוא מתקשר לתובעת (שם, בש' 6-3), בעוד שבשיחות אחרות ההקלטה החלה שלא בתחילת השיחה או הסתיימה לפני סופה (שם, בעמ' 115 ש' 27 – עמ' 116 ש' 13, עמ' 117 ש' 26-6 ועמ' 118 ש' 26-23). חרף כל זאת, העיד הנתבע כי מדובר ב"עניין טכני" (שם) וכי "לא את הכל הקלטתי, מה אני אעשה? מה שהקלטתי יש" (שם, בעמ' 97 ש' 22). לנוכח האמור לעיל, לא מצאתי כי יש לתת אמון בעדותו של הנתבע באשר להתנהלותו בעניין ההקלטות, ולפיכך לא ניתן לשלול את המסקנה שבידי הנתבעים יש הקלטות של שיחות נוספות שהתנהלו בין הנתבע לבין התובעת שאולי אינן נוחות לנתבעים. בנסיבות אלה, ספק בעיניי כמה משקל יש לייחס לאמירה בודדת של הנתבע בהקלטות כמפורט לעיל, שאין בה די לטעמי כדי לשנות ממסקנותיי, המבוססות על ההסכם הכתוב בינו לבין התובעת ועל עדותה של התובעת אותה מצאתי כמהימנה.
78. לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לפיה גם לאחר חתימת הסכם ההקצאה לא העלתה התובעת כל טענה בקשר לסכום שהעבירה לחשבון הנתבעת, הגם שהיתה מורשית חתימה ובעלת גישה ישירה לחשבון הבנק של החברה. כמפורט לעיל, הוכח כי במסגרת חלוקת התפקידים בין הצדדים, שהנתבעים לא חלקו על נכונותה, בידי התובעת הופקד ניהול ההיבטים הפדגוגיים של המכללה, בעוד שהנתבע הו שעסק בהיבטים הפיננסים השונים. בנסיבות אלה, ובפרט על רקע יחסי האמון ששררו בין הצדדים, איני סבור שיש ליחס נפקות לעובדה שלתובעת היתה גישה לחשבון הבנק של החברה וכי היא לא באה בטרוניה לנתבע בשלב מוקדם יותר.
79. לסיכום, הוכח בפניי כי הסכם ההקצאה, כפי שעולה בבירור מנוסחו וכפי שנלמד מנסיבות העניין, היה הסכם השקעה במסגרתו השקיעה התובעת כספים בחברה בתמורה להקצאת מניות בה. משכך, הסכם ההקצאה, כשלעצמו, לא הקנה לנתבעת זכות בכספים שהשקיעה התובעת בחברה.
ה.2 הסכם הייעוץ לא הקנה לנתבעת זכות להותיר בידיה את הכספים שהשקיעה התובעת בחברה
80. כאמור, נקודת המוצא היא כי הכספים ששילמה התובעת הושקעו בחברה ויועדו לשמש אותה, ועל כן כדי שהנתבעת תהיה זכאית להותיר אותם בידיה עליה להראות שעמדה לה זכות נפרדת לעשות כן. לפי גרסת הנתבעים ההסכמות בדבר מכר המניות לא הסתכמו בהסכם ההקצאה. לטענתם, העסקה תוכננה כך שהנתבעת תוכל למשוך מהחברה את התמורה עבור המניות מכח הסכם הייעוץ שנחתם בין הנתבעת לבין החברה ביום 1.9.2020 (צורף כנספח 9 לתצהיר הנתבע), על פי תכנון מס שביצע רו"ח ונטורה עבור הנתבעים שהיה אמור להפחית את המס שישלמו בגין המכירה הנטענת. עוד טענו הנתבעים כי הנתבעת ידעה על קיומו ועל תוכנו של הסכם הייעוץ וכי היא הסכימה שישולם לנתבעת סך של 750,000 ש"ח (בתוספת מע"מ) על פי הסכם זה. התובעת מכחישה את טענות הנתבעים כאילו ידעה על קיומו ועל תוכנו של הסכם הייעוץ וכאילו הסכימה שהנתבעת תמשוך כספים מהחברה, ומוסיפה שבכל מקרה לא היתה נותנה יד לכל ניסיון פסול להימנע מתשלום מס (כאמור בסעיפים 59 ו-73-71 לסיכומיה).
81. לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיותיהם, הגעתי לכלל מסקנה שהתובעת הוכיחה שלא ידעה על הסכם הייעוץ ושלא הסכימה שהנתבעת תשאיר בידיה את כספי ההשקעה בחברה (מה גם שלטעמי בעניין זה הנטל היה מוטל על הנתבעים להוכיח שהתובעת ידעה על הסכם הייעוץ, והם לא עמדו בנטל זה; לכך שנטל השכנוע בעניין זה מוטל על הנתבעים, ר' למשל: ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, פס' 23 (15.4.2007); רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן, פסק דינו של השופט י' עמית והאסמכתאות שם (23.2.2012)).
82. ראשית, גרסת הנתבעים עומדת בסתירה לטענותיהם שלהם. כך, במענה לדרישת התובעת לתשלום שכר ראוי עבור עבודתה, טענו הנתבעים כי "הוסכם על ידי הצדדים כי לא יימשך גמול בעבור שירותיהם לשנאב [היא החברה], אלא בהחלטה משותפת ומכל מקום, בהסתמך ועל בסיס משוואה של הכנסות המכללה אל מול ההוצאות אשר ישקף שיפור בתוצאותיה העסקיות" (סעיף 95 לסיכומי הנתבעים; ר' גם: סעיף 71 לתצהיר הנתבע). התובעת מחזיקה בעמדה זהה, לפיה הוסכם על הצדדים שהם לא ימשכו כספים כבעלי החברה עד שמצבה הכלכלי של החברה יאפשר זאת (סעיף 30 לתצהירה; ר' גם עדותה לפניי - פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 33 ש' 8-4). הסכמות אלה אכן משתקפות משיחות הטלפון שקיימו הצדדים, מהן עולה כי לשני הצדדים היה ברור שלפחות בתחילת הדרך ועד שהחברה והמכללה יתייצבו מבחינה כלכלית, הם לא יוכלו למשוך ממנה כספים (שיחה מיום 21.5.2020 - קובץ תמלול השיחות, עמ' 117 ש' 13 – עמ' 119 ש' 4; נספח 4 לתצהיר הנתבע, עמ' 3 ש' 23 – עמ' 4 ש' 2).
83. הנתבע עומת בעדותו עם סתירה זו, ואף נשאל מדוע לא הבהיר לתובעת, כאשר השניים שוחחו והסכימו שלא ימשכו תגמול מהחברה, כי הוא (באמצעות הנתבעת) דווקא כן ימשוך כספים מהחברה מכח הסכם הייעוץ. לא מצאתי את תשובות הנתבע בסוגיה זו כמשכנעות, לשון המעטה (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 125 ש' 27 – עמ' 127 ש' 5). אילו התובעת היתה יודעת ומסכימה להסכם הייעוץ ולתכנון המס הנטען, ניתן להניח שהנתבע היה מדייק את דבריו ומבהיר לתובעת כי הסכמת הצדדים האמורה היא בכפוף לכך שהנתבעת תמשוך כספים (ועוד בסכום משמעותי של 750,000 ש"ח) מכח הסכם הייעוץ. בנסיבות אלה, משעה שאין חולק שהוסכם כי הצדדים לא ימשכו כל תגמול מהחברה, הדבר מקשה על קבלת טענת הנתבעת כי הנתבעת היתה זכאית לסך של 750,000 ש"ח בגין מתן שירותים לפי הסכם הייעוץ.
84. שנית, גם יתר הראיות תומכות במסקנה לפיה לא עמדה למי מהנתבעים הזכות למשוך מהחברה את הכספים שהשקיעה התובעת. לא רק שהנתבע לא תיקן את דברי התובעת כאמור לעיל, אלא שבכל תמלילי השיחות שהוגשו על ידי הנתבע אין ולו אזכור אחד של הסכם הייעוץ או כל רמז לכך כי הנתבעת עתידה למשוך כספים מהחברה כנגד מתן שירותים וכי התובעת הסכימה לכך. הנתבע נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית וגם הפעם תשובתו היתה לא משכנעת (שם, בעמ' 129 ש' 18-12). הנתבע הודה כי לא העביר לתובעת את הסכם הייעוץ (שם, בש' 4-3), ומכאן שלא ברור כיצד ייתכן שהתובעת נתנה את הסכמתה למהלך מבלי שכלל ראתה את ההסכם. גם רו"ח ונטורה, שנטען כי הסכם הייעוץ נערך בהמלצתו, העיד כי לא דיבר עם התובעת עליו (שם, בעמ' 88 ש' 22-21).
85. לא למותר לציין כי הסכם הייעוץ החתום נושא את התאריך 1.9.2020, ומכאן שהוא נחתם יום לאחר שנחתם הסכם ההקצאה, קרי לאחר שהתובעת נהייתה בעלת מניות והיתה זכאית להתמנות כדירקטורית בחברה. בכתב התביעה בת"א 19887-03-22 עתרה התובעת, בין היתר, ליתן "כל צו המונע קיפוח התובעת וריקון קופת החברה, לרבות איסור עסקת בעלי עניין וביטול עסקה שנעשתה שלא כדין תוך פגיעה בתובעת ובחברה" (שם, בסעיף 8.4). אכן, הסכם הייעוץ הוא עסקת בעלי עניין שכן הוא נופל בגדר סעיף 270(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), בהיותו עסקה של החברה עם חברה אחרת, היא הנתבעת, שהיא בבעלות מלאה של הנתבע שהיה דירקטור בחברה, ומשכך היה לו "ענין אישי" בהסכם הייעוץ. עסקה זו היתה טעונה אישור של האסיפה הכללית של החברה בהשתתפות התובעת לאחר שהסכם הייעוץ היה מובא לעיונה של התובעת. זאת, בין מכח סעיף 272(ב) לחוק החברות, בהיותה "עסקה חריגה" ובהיעדר ועדת ביקורת לחברה, ובין מכח סעיף 278(ג) לחוק החברות (גם אם לא היה מדובר ב"עסקה חריגה"), לאור העובדה שהנתבע היה באותו מועד דירקטור בחברה (בעל כוח הצבעה של 51%) והיה לו עניין אישי באישור העסקה. ודוק: אף שהתובעת היתה זכאית להתמנות כדירקטורית בחברה, אין מחלוקת שהסכם הייעוץ כלל לא הובא לאישור בדירקטוריון החברה בהשתתפות התובעת. עוד יוזכר כי סעיף 280 לחוק החברות, שכותרתו "עסקה חסרת תוקף", קובע כי "לעסקה של חברה עם נושא משרה בה... לא יהיה תוקף כלפי החברה וכלפי נושא המשרה..., אם העסקה לא אושרה בהתאם לקבוע בפרק זה...", ולפיכך אין תוקף להסכם הייעוץ. אמנם, הדעת נותנת שאם הסכם הייעוץ היה מובא לאישור האסיפה הכללית הוא היה מאושר, שכן לא היה בכוחה של התובעת, שהיתה בעלת 49% ממניות החברה, כדי למנוע את אישורו. ואולם, אין בכך לטעמי כדי לגרוע מהחובה ומהצורך לקיים דיון באסיפה הכללית ולאשר אותו במסגרת האסיפה, ומהיעדר תוקפו כלפי החברה בלא אישור כאמור. כמו כן, הדבר עולה לטעמי כדי קיפוחה של התובעת בידי הנתבעת בניגוד להוראות סעיפים 191 ו-192(ב) לחוק החברות. זאת ועוד, כפועל יוצא מאי-הבאת הסכם הייעוץ לאישור האסיפה הכללית, הוא לא הובא לידיעתה של התובעת ולמעשה בוצע מאחורי גבה ומנע ממנה את היכולת לבחון אותן בזמן אמת ולנקוט בזמן אמת בהליכים משפטיים נגדו (ר' לעניין זה פסק דינה של השופטת ר' רונן בת"א (כלכלית ת"א) 46449-03-13 רגב נ' אליקים, פס' 54 (10.1.2015), שערעורים עליו שהגישו שני הצדדים נמחקו בהמלצת בית המשפט העליון - ע"א 1228/16, 1265/16 רגב נ' אליקים (9.5.2017)); ר' גם: ת"א (כלכלית ת"א) 7499-02-14 סוקרטס בגוש 6164 בע"מ נ' קולנוע שביט בע"מ, פס' 99 (13.3.2017); עניין טל, בפס' 95).
86. עוד ניתן לתהות, לאור טענת הנתבעים שהתובעת נתנה את הסכמתה להסכם הייעוץ, מדוע הם לא דרשו שגם התובעת תחתום על הסכם הייעוץ (שנחתם על ידי הנתבע בלבד הן בשם הנתבעת והן בשם החברה!) ומדוע הסכם זה לא צורף כנספח להסכם ההקצאה או לפחות נחתם במקביל אליו. כשהנתבע נשאל על כך בחקירתו הנגדית הוא השיב שהסכם הייעוץ לא היה רלוונטי לתובעת (שם, בעמ' 114 ש' 27-7). תשובה זו, שמעוררת תמיהה כשלעצמה, מחזקת את גרסת התובעת כי מעולם לא נתנה את הסכמתה להסכם זה.
87. זאת ועוד, בתשובת הנתבעים לבקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה בתנ"ג 2275-03-22 ובכתב ההגנה בת"א 19887-03-22 לא הוזכר הסכם הייעוץ וממילא הוא לא צורף אליהם. כל שנטען בתמצית בתצהירו של הנתבע בתמיכה לתשובת הנתבעים בתנ"ג 2275-03-22 (בסעיף 13), הוא כי במהלך השיחות עם התובעת הוסכם שהנתבע יפקח וינהל תהליכים אסטרטגיים, הכרוכים בניהול משא ומתן ופיתוח עסקי. בעדותו לפניי חזר הנתבע על טענה כללית זו, לפיה הסכם הייעוץ "הוא הסכם בר קיימא, הסכם שעמד מאחוריו כל מה שנאמר פה במהלך הדיון הזה, גם הנושא של העיסוקים שלי במהלך התקופה שעבדנו ביחד, גם הנושא של המכרזים, גם הנושא של הפיתוח העסקי..." (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 114 ש' 21-17). איני סבור שדי בדברים כלליים אלה כדי להוכיח שמי מהנתבעים נתן לחברה שירותים כאמור בשווי הבלתי מבוטל של 750,000 ש"ח בתוספת מע"מ, לא כל שכן שהתובעת הסכימה שתשולם לנתבעת תמורה עבור שירותים אלה שעה שהיא אינה מקבלת תמורה עבור שירותיה.
88. שלישית, למעשה מהאמור בסעיפים 32-31 לתצהיר הנתבע עולה כי לשיטתו שלו הסכם הייעוץ נחתם אך ורק בהתאם לייעוץ המס שהוא קיבל מרו"ח ונטורה ולצרכי הפחתת המס שישולם עבור העסקה (תשלום מס פירותי בפריסה לחמש שנים עבור הייעוץ, חלף תשלום מס רווח הון בגין המכירה הנטענת של המניות). אדרש בקצרה לסוגיה זו:
88.1. רו"ח ונטורה העיד אמנם כי לטעמו היה מדובר בתכנון מס לגיטימי, ואולם מצאתי כי בנסיבות העניין קיימים קשיים לא מבוטלים בעמדה זו. כידוע, על מיסויה של עסקה להיעשות על פי מהותה הכלכלית האמתית ולא לפי אופן הגדרתה הפורמלית על ידי הצדדים. בהתאם לכך, תכנון מס חורג מגבולות המותר כאשר הוא מוביל לכך שהעסקה מנוסחת באופן שמסתיר את מהותה הכלכלית האמתית ואת מהות הרווח האמיתי שמופק ממנה (ר' למשל: ע"א 9308/20 פקיד שומה עכו נ' בית חוסן בע"מ, פס' 52 (13.2.2023)).
88.2. רו"ח ונטורה הבהיר בעדותו כי הנתבע מסר לו ש"המהות העסקית זה שהיא [התובעת] קונה את המניות מאבי [הנתבע]" (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 89 ש' 8), וכי "המהות המסחרית ביניכם אני לא יכול לגעת בה ואני לא משנה אותה" (שם, בש' 22-21), אך לצד זאת הציע לדבריו לנתבע ש"אתה תמשוך את הכסף שגם ככה מגיע לך בחשבונית לפי הסכם שעשינו לך למשך 5 שנים, שגם ככה את אמור לעשות אותו, והכסף יחולק לך" (שם, בש' 25-24; ר' גם: עמ' 91 ש' 33 – עמ' 92 ש' 6). ודוק: רו"ח ונטורה הדגיש שהוא אינו יודע מה טיב הייעוץ שאמורה היתה הנתבעת לספק לחברה וכי "החשבונית בגין הסכם הייעוץ שירתה את המטרה העיקרית, מטרת העל... שבסוף עברו כ-50 אחוז מהמניות, התקבלו לטובת ארייא [הנתבעת], זו מטרת העל" (שם, בעמ' 92 ש' 19 – עמ' 93 ש' 1 וש-20-12)). מדברים אלה עולה לכאורה כי לפי רו"ח ונטורה מהות העסקה הנטענת על ידי הנתבע נותרה כשהיתה (מכר מניות), בעוד שעריכת הסכם הייעוץ לא נעשתה כנגד מתן שירותי יעוץ בפועל אלא כדי לשרת את המהות "האמיתית" של העסקה, שהיתה לשיטתו מכר מניות.
88.3. מבלי לקבוע מסמרות ובזהירות הנדרשת, אציין כי מהאמור לעיל עולה שעל פי גרסת הנתבעים הסכם הייעוץ נחתם בין החברה לבין הנתבעת כדי לחוב בתשלום מס פירותי עבור משיכת השקעת התובעת מהחברה, הגם שמהות העסקה האמיתית היתה ונותרה לשיטתם מכר מניות החייב בתשלום מס הוני. הנתבעים דבקו בגרסה זו הגם שהוכח בפניי כי הצדדים הסכימו שלא למשוך תגמול מהחברה ומבלי שהוכח שמי מהנתבעים נתן לחברה שירותי יעוץ בפועל. בנסיבות אלה, אני סבור כי על פניו יש ממש בטענת התובעת לפיה קיים קושי בתכנון המס שלשיטת הנתבע הוא התיימר לבצע, וכי גם עובדה זו תומכת במסקנה שהתובעת מעולם לא נתנה הסכמתה לעסקת מכר (להבדיל מהשקעה) או להסכם הייעוץ, ואף לא לתכנון המס שכביכול עמד ביסודם. למותר לציין כי איני סבור שיש ללמוד מדברי רו"ח ונטורה באשר למהות העסקה שהוסכמה על הצדדים, שכן כל ידיעתו באשר לטיב הסכמות הצדדים נבעה ממה שמסר לו הנתבע ומבלי שהוא שוחח עם התובעת.
89. רביעית, הנתבעים ביקשו להיבנות משתי ראיות נוספות המוכיחות לשיטתם את ידיעת הנתבעת על הסכם הייעוץ. אינני מקבל את טענות הנתבעים:
89.1. הראיה הראשונה היא הודעת דוא"ל ששלח רו"ח ונטורה לתובעת ולנתבע ביום 25.8.2022, ובה ניתוח של תוצאות החברה לחודשים ינואר-מאי 2021 (נספח 11 לתצהיר הנתבע). בהערת השוליים מס' (2) למסמך שצורף להודעת הדוא"ל האמורה צוין כי "בשנת 2020 ולתקופה 1-5.21 ישנן הוצאות פיתוח עסקי. בסך של 125 אש"ח ו-52 אש"ח בהתאמה". לטענת הנתבעים, ממסמך זה עולה כי התובעת ידעה על הסכם הייעוץ עוד במועד האמור.
איני מקבל טענה זו. מדובר בהערת שוליים בודדת במסמך, שאינה מפרטת אודות מהות הוצאות הפיתוח העסקי, אינה מציינת כי הן למעשה תשלום לנתבעת, ואין בה ולו ראשית אינדיקציה באשר לתוכן ההסכמות שנטען כי עוגנו בין החברה לבין הנתבעת בהסכם הייעוץ. גם הנתבע בעדותו לפניי לא ידע להסביר כיצד היה ניתן ללמוד את שנטען מהערת שוליים זו וציין כי השאלה בעניין זה מצחיקה אותו (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 130 ש' 29 – עמ' 132 ש' 6). איני סבור גם שהתובעת היתה יכולה ללמוד אחרת מאותה הערה, בפרט בהתחשב בחוסר ניסיונה העסקי. בכל מקרה, הנתבעים לא טענו וממילא לא הוכיחו שאותה הערת שוליים מלמדת על הסכמת התובעת לתשלום דמי הייעוץ לנתבעת (בשונה מהטענה לידיעה), ואף לא טענו כי ידיעת התובעת כמוה כהסכמתה. האמור מצדיק אף לדחות את טענת הנתבעים לפיה התובעת לא העלתה כל טענה לאחר משלוח הודעת הדוא"ל על ידי רו"ח ונטורה, שכן ברי כי לא היה ניתן ללמוד דבר מהודעה זו.
89.2. הראיה השנייה היא תכתובת WhatsApp בין התובעת לבין הנתבע מיום 7.12.2020 (נ/6), בה שאלה התובעת את הנתבע "מה הסכום של המע"מ שנכנס ומה הסכומים שהוצאת מארייא?", ובמענה לכך השיב הנתבע כי הוצאה חשבונית בגין המע"מ בסך של 127,500 ש"ח, תוך שהוא מעביר לתובעת התכתבות עם רו"ח של החברה בנוגע לסכום המע"מ.
אף שאין לכחד שהתכתובת האמורה מעוררת קושי מסוים ביחס לגרסת התובעת, איני סבור שדי בה להוכחת גרסת הנתבעים. שאלת התובעת כפי שנוסחה אינה מלמדת בהכרח על הידיעה הנטענת. כך, לא ברור באיזה הקשר הנוגע למע"מ נשאלה השאלה, וגם אופן ניסוח השאלה אינו מדויק ואינו תואם את שנעשה - בגין הסכם הייעוץ לא נכנס מע"מ לחברה והוצא כסף מהנתבעת, כפי שעולה מהשאלה, אלא שהנתבעת היא שקיבלה מהחברה סך של 127,500 ש"ח עבור רכיב המע"מ. גם במענה של הנתבע אין ללמד בהכרח שהמע"מ שולם עבור שירותי פיתוח עסקי ובקשר להסכם הייעוץ, תוך שהתובעת הסכימה לכך. לכך יש להוסיף את דברי התובעת בעדותה לפניי, שהיו מהימנים בעיני, לפיהם כחלק מיחסי האמון בין הצדדים ובהתאם לחלוקת העבודה ביניהם היא סמכה על הנתבע בעניינים הכספיים של החברה (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 65 ש' 19 – עמ' 67 ש' 15).
90. לפיכך, משעה שהתובעת הוכיחה כי לא הסכימה שהנתבעת תמשוך מהחברה סך של 750,000 ש"ח מכח הסכם הייעוץ, ולמצער הנתבעים לא הוכיחו אחרת, והנתבעים אף לא הוכיחו כי נתנו לחברה שירותים במסגרת הסכם זה, אזי יש להורות על השבת סכום זה לקופת החברה. בשים לב להיותו של הנתבע דירקטור בחברה, אשר חב לחברה חובת אמונים (סעיף 254(א) לחוק החברות) וחובת זהירות (סעיף 252(א) לחוק החברות), ולכך שהנתבע היה חתום על הסכם הייעוץ, הן מטעם החברה והן מטעם הנתבעת שבבעלותו, וזאת מבלי שההסכם אושר כדין בידי החברה ובניגוד להסכמות עם התובעת שהצדדים לא ימשכו כספים מהחברה, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בהשבת הסך של 750,000 ש"ח לחברה.
ודוק: פסיקת סעד לטובת החברה במסגרת תביעת התובעת הינה בהתאם להסדר הדיוני בין הצדדים שאושר בדיון קדם המשפט מיום 30.10.2022, במסגרתו הוסב תיק 22775-03-22 מתביעה נגזרת לתביעה אזרחית רגילה שתנוהל בידי התובעת (מה גם, שלטעמי, בנסיבות העניין מלכתחילה לא נדרשה התובעת להגיש תביעה נגזרת; ר' למשל: רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380 (2005)).
91. עם זאת, איני סבור שיש לחייב את הנתבעים להשיב לחברה גם את סכום המע"מ ששילמה לה החברה בסך של 127,500 ש"ח. הדעת נותנת שסכום זה נוכה על ידי החברה כמס תשומות (כאמור בפרק ח' לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975) ולפיכך תשלומו לנתבעת לא גרם לחברה כל נזק, ועל כן בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן אין לטעמי הצדקה להורות על השבתו.
92. משעה שבכתב התביעה התבקש גם סעד שעניינו מתן כל הוראה בכדי למנוע קיפוח של התובעת וריקון קופת החברה (סעיף 3.4 לכתב התביעה בת"א 19887-03-22; ר' גם: סעיף 100.1 לסיכומי התובעת), אזי בשים לב לשיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט במסגרת פסיקת סעד לפי סעיף 191 לחוק החברות (ר' למשל: ע"א 5804/19 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ, פס' 46 (3.10.2021); ע"א 2376/21 לוי נ' לוי, פס' 14 (13.8.2023)), ולנוכח משבר האמון הברור שקיים בין הצדדים, מצאתי ליתן הוראות נוספות כדלקמן:
92.1. הסך של 750,000 ש"ח שיוחזר על ידי הנתבעת לחברה (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) ישמש תחילה לפירעון חובות החברה לנושיה, שאינם מקרב בעלי המניות או גורמים הקשורים אליהם (קרובי משפחה, תאגידים בבעלותם וכיו"ב).
92.2. לאחר פירעון החובות כאמור בפסקה 92.1 לעיל, לא יהיה רשאי מי מהצדדים להוציא כספים מהחברה אלא בהסכמת הצד השני.
92.3. לא מצאתי לנכון ליתן הוראות בקשר להלוואת הבעלים שניתנה לחברה על ידי הבעלים הקודמים ושרישומה הועבר על שם הנתבעת (שעמדה על סך של 257,356 ש"ח לפי הדוח הכספי של החברה לשנת 2019, שצורף כנספח 20 לתצהיר התובעת). משעה שסוגיה זו לא עמדה במוקד טיעוני הצדדים ולא התבררה דיה אינני רואה מקום להכריע בה, וכל זכויות וטענות הצדדים בעניינה שמורות להם.
3ו. דין התביעה לתשלום שכר ראוי לתובעת להידחות
93. בסעיף 3.3 לכתב התביעה בת"א 19887-02-22 התבקש סעד שעניינו תשלום שכר ראוי לתובעת.
לטענת התובעת, שכר זה מגיע לה עבור עבודתה כמנהלת המכללה, לאחר שנאלצה להיכנס בנעליו של המנהל הקודם בעקבות פיטוריו ובשל היעדר סיוע מצד הנתבע בניהול ענייני המכללה (סעיפים 30 ו-33-32 לתצהיר התובעת; ר' גם: סעיף 57 לתצהיר הנתבע; פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 33 ש' 20-10). התובעת עתרה כי ישולם לה שכר ראוי בסך של 8,000 ש"ח לחודש, כפי ששולם למנהל הקודם בטרם פוטר (סעיף 30 לתצהיר התובעת וסעיף 100.4 לסיכומיה).
94. בסעיפים 3-2 לכתב הגנתם טענו הנתבעים כי דין ראש תביעה זה להידחות על הסף בשל היעדר יריבות נגד הנתבעים, שכן החברה, שלא צורפה כנתבעת לת"א 19887-02-22 (או בשני ההליכים הנוספים), היא הכתובת לתביעת שכר כאמור בהיותה בעליה של המכללה. עוד נטען שם כי מכל מקום הסמכות העניינית לדון בתביעה בקשר לשכרה של התובעת נתונה לבית הדין לעבודה. לגופו של עניין, עמדת הנתבעים היא כי דין התביעה להידחות שכן תשלום שכר לתובעת עומד בניגוד להסכמות הצדדים בדבר אי-משיכת שכר מהחברה.
95. במענה לטענות הסף שהעלו הנתבעים, השיבה התובעת בכתב התשובה כי מדובר בתביעה נגד דירקטור (הנתבע) ובעלת מניות (הנתבעת) ולא נגד החברה (סעיפים 3 ו-13-12 לכתב התשובה). עוד טענה התובעת כי לא מתקיימים יחסי עובד-מעסיק בינה לבין החברה והבהירה כי לא מדובר בדרישה לתשלום שכר בין עובד ומעסיק אלא בדרישה לתשלום עבור פועלה לטובת החברה כבעלת מניות בה. כן דחתה התובעת את טענת הנתבעים לגוף העניין, שכן לשיטתה השכר מגיע לה היות שלאחר שהושגו הסכמות הצדדים היא נאלצה להיכנס בנעלי המנהל הקודם של המכללה, כמו גם לבצע מטלות שונות שהיו באחריות הנתבע.
96. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעתה של התובעת לתשלום שכר ראוי. כפי שנקבע לעיל, בין הצדדים שררה הסכמה כי הם לא ימשכו שכר מהחברה למשך תקופה מסוימת לאחר רכישתה, וזאת עד שתוצאותיה העסקיות יתייצבו ויאפשרו זאת. התובעת עצמה מודה בהסכמה זו (ר' למשל: סעיף 30 לתצהירה).
97. אני סבור כי לאור הסכמתם המפורשת של הצדדים, שאינה שנויה במחלוקת, ברי כי כדי להוכיח את זכאותה לתשלום שכר ראוי היה על התובעת להראות שהצדדים הסכימו לסטות מהסכמתם לטובת תשלום שכר לתובעת, ואולם איני סבור שהתובעת עמדה בנטל להוכיח את האמור:
97.1. כך, התובעת הודתה בעדותה כי בשום שלב בזמן אמת, לרבות לאחר פיטורי המנהל הקודם והחלפתו בתובעת, היא לא פנתה לנתבעים בדרישה לתשלום שכר עבור עבודתה (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 34 ש' 10 – עמ' 35 ש' 6). משכך ברור גם מדוע התובעת לא הביאה כל ראיה המלמדת כי הצדדים הסכימו שישולם לה שכר, בין אם בעקבות פיטורי המנהל הקודם ובין בעקבות "העמסה" נטענת של מטלות הנתבע על כתפי התובעת.
97.2. זאת ועוד, אין חולק כי מלכתחילה העסקת המנהל הקודם במכללה נועדה להיעשות באופן זמני בשנה הראשונה לאחר רכישת החברה על ידי התובעת והנתבעת (ר' למשל: סעיף 7.1.21 לכתב התביעה בת"א 19887-03-22; סעיף 57 לתצהיר הנתבע). לאור זמניות עבודתו של המנהל הקודם, היה ניתן לצפות שהצדדים יסכימו מבעוד מועד כי ככל שהתובעת תחליפו לאחר תקופת החפיפה היא תהיה זכאית לשכר בשל כך. לכל הפחות, היה מצופה מהתובעת לפנות לנתבעים בדרישה לתשלום שכר כאמור לאחר פיטורי המנהל הקודם וכניסתה בנעליו. ואולם נראה כי התובעת נמנעה מלעשות כן, באופן שמלמד כי היא סברה שפועלה עבור החברה נעשה כחלק מההסכמות בדבר חלוקת התפקידים בחברה בינה לבין הנתבע, אשר במסגרתן אף סוכם כי לא ישולם לצדדים שכר.
97.3. התובעת אף לא הציגה כל ראיה המוכיחה שהיא נאלצה לבצע מטלות שונות בקשר לחברה ולמכללה שהיו אמורות להיות באחריותו של הנתבע. משכך, יש לדחות את טענתה כי ביצוע מטלות שכאלה מקים לה זכות לתשלום שכר ראוי.
98. למעלה מן הצורך, יצוין כי על פניו יש ממש בטענת היעדר היריבות שהעלו הנתבעים. גם אם אניח, כטענת התובעת, כי היא פעלה לטובת החברה בכובעה כבעלת מניות ולא כעובדת שלה וכי בשל כך היא זכאית לשכר ראוי, ברי כי היה עליה להגיש את התביעה בעניין זה נגד החברה, אשר נהנתה מתרומת התובעת, ולא כנגד הנתבעים. ואולם אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו, משעה שממילא הגעתי למסקנה כי יש לדחות לגופה את התביעה לתשלום שכר ראוי.
ז. התייחסות לטענות נוספות שהעלו הנתבעים
99. אתייחס להלן למספר טענות נוספות שהעלו הנתבעים, שאותן לא מצאתי לקבל או שאין בכוחן כדי לשנות מקביעותיי לעיל.
100. לטענת הנתבעים, התביעות דנן הוגשו אך ורק בשל כך שהתובעת גילתה על הטעות בכדאיות העסקה שביצעה לאחר שנחשפה לסכום התמורה ששילם הנתבע בהסכם הרכישה, כעולה מעדותה של התובעת (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 42 ש' 26-1). אין בטענה זו כדי לסייע לנתבעים. ראשית כל, כאמור לעיל אין מדובר בטעות בכדאיות העסקה ולתובעת עומדות עילות תביעה נגד הנתבעים, הן בשל התנהלותם במשא ומתן עימה והן לנוכח ההסכמות החוזיות בין הצדדים כפי שהוכחו. די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעים. שנית, תיאור הנתבעים את עדות התובעת אינו מדויק. כל שהעידה התובעת היה כי לאחר שנחשפה להסכם הרכישה היא הרגישה שהנתבע בגד באמון שנתנה בו, הן בכך שהתברר לה כי טעתה בכך שחשבה שהוא משלם מחיר קרוב לזה ששילמה לו ("אותו דבר או כמעט אותו דבר"), והן לנוכח זאת שהוא קיבל מהבעלים הקודמים מסמכים רבים שלא מסר לה. עדות זו תואמת את גרסתה של התובעת ואת שלל הקביעות בפסק דין זה.
101. לא ברורה טענת הנתבעים לפיה התובעת הודתה בעדותה כי בהסכם הסודיות נכתב שמו של רו"ח שאיתו תוכל התובעת להתייעץ. הנתבעים לא הבהירו מה הנפקות של טענה זו ביחס לטענות התובעת, ודי בכך לדחיית טענתם. למעלה מן הצורך, איני סבור כי יש לייחס משמעות כלשהי להוספת שמו של רו"ח להסכם הסודיות. הנתבעים לא חלקו על כך שבסופו של יום התובעת לא פנתה כלל לרו"ח (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2023, עמ' 17 ש' 32 – עמ' 18 ש' 4), כך שהיא לא קיבלה כל סיוע חיצוני בקשר לעסקה בין הצדדים, וכאמור לעיל, מהשיחות שהתנהלו בין התובעת לבין הנתבע עולה ברורות כי בחירה זו של התובעת נבעה מיחסי האמון שהיו בין הצדדים, בעטיים הסתמכה התובעת על הנתבע.
102. איני מקבל את טענות הנתבעים כי עדות התובעת היתה בלתי מהימנה, הן בשל כך שבמהלך עדותה היא נעזרה במסמך שהכינה לצורך העדות, והן לאור כך שהתחמקה ממתן תשובות והסברים. עיינתי במסמך האמור (שהוגש לתיק בית המשפט על ידי הנתבעים) והתרשמתי כי האמור בו חוזר בעיקרו על הדברים שממילא נכתבו בתצהירה של התובעת. מעבר לכך, משמיעת עדות התובעת התרשמתי כי עדותה היתה קוהרנטית, רציפה ואותנטית, מבלי שהיא נזקקה תכופות לאותו מסמך ומבלי שהיא "מדקלמת" תשובות מוכנות מראש שנכתבו בו, ותוך שהיא משיבה לשאלות ב"כ הנתבעים כמיטב יכולתה וידיעתה.
103. לא מצאתי מקום לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא זימנה לעדות את הבעלים הקודמים של החברה, כפי שהנתבעים טענו שיש לעשות. לא רק שהנתבעים לא הבהירו כיצד היתה יכולה עדותם של הבעלים הקודמים לפעול לזכות או לחובת התובעת, אלא שהם עצמם התנגדו לזימון אותם עדים בטענה כי עדותם אינה רלוונטית להליך דנן. אמנם, בהחלטתי מיום 6.2.2023 הארכתי את המועד להגשת רשימת עדים על ידי התובעת, וזאת בין היתר כדי לבקש את זימונם לעדות של הבעלים הקודמים. ואולם לאחר שמיעת ההוכחות ומקרא הסיכומים אני סבור כי תרומתה הפוטנציאלית של עדות הבעלים הקודמים לביסוס התביעה היתה מזערית (אם בכלל).
104. מעבר למפורט בהרחבה לעיל, לא ראיתי צורך להתייחס לשאר טענות הנתבעים שלא נדרשתי להן במפורש, אף שאלו לא נעלמו מעיניי, שכן אין בהכרעה בהן כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין. כך לעניין הטענות בדבר חוסר תום ליבה של התובעת בהגשת הבקשה לאישור תביעה נגזרת בתנ"ג 22775-03-22 (שכאמור בהסכמת הצדדים שונה סיווגו של אותו הליך לתיק אזרחי); הטענה בנוגע לחשש שהבעלים הקודמים ימשכו מכספי החברה, שנטענה בעלמא מבלי שהובררה נפקותה או הוצגה כל ראיה התומכת בה; טענות בקשר לעדויותיהם של מר צבי דנה (בן זוגה של התובעת) ושל רו"ח רותם זילברמן; הטענות בנוגע לפגישות שהתקיימו לאחר שהתובעת נחשפה להסכם הרכישה וניסיונות הצדדים ללבן את היחסים; כמו גם טענות לאירועים שאירעו לאחר הגשת התביעה ובקשר למצבן הכלכלי הירוד של החברה והמכללה, שנטען כי הידרדר כתוצאה מהתנהלות התובעת עקב הסכסוך בין הצדדים. בהקשר זה יובהר כי משעה שהנתבעים לא כימתו את טענותיהם בקשר לנזקים שלשיטתם גרמה התובעת לחברה ולא העלו אותן כטענות קיזוז, ברי כי אין צורך להידרש להן לצורך ההכרעה בתביעתה של התובעת.
ח. סוף דבר
105. לנוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בעיקרה, כמפורט להלן:
105.1. הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, פיצוי בסך של 100,000 ש"ח. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"), מיום 1.9.2020 (מועד היווצרות עילת התביעה) ועד לתשלומו בפועל.
105.2. הנתבעים ישלמו לחברה, ביחד ולחוד, סך של 750,000 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית מיום 1.9.2020 ועד לתשלום בפועל. לאחר מכן יפעלו הצדדים בהתאם לאמור בפסקה 92 לעיל.
105.3. אני דוחה את התביעה לתשלום שכר ראוי לתובעת.
106. בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ובכלל זה בשים לב לתוצאת פסק הדין, במסגרתו התקבלה התביעה ברובה אך נדחתה בחלקה, ולהיקף המחלוקת הכספית בין הצדדים, אני קובע שהנתבעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך כולל של 40,000 ש"ח.
107. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט העליון, כדין.
ניתן היום, ח' אב תשפ"ד, 12 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.