תא (ת"א) 28598-01-13 אדוין טיש נ' אורי יוגב

המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת"א 28598-01-13 טיש נ' יוגב ואח'
תיק חיצוני:

בפני כבוד השופטת רות רונן
התובע: אדוין טיש
ע"י ב"כ עוה"ד לנדה וויגודה

נגד

הנתבעים: 1.אורי יוגב
2.ווייטווטר הולדינגס בע"מ
נתבעת 2 ע"י ב"כ עו"ד גולדבלט
3.א. יוגב יועצים בע"מ
נתבעים 1 ו-3 ע"י ב"כ עוה"ד הולדשטין ואנגל

פסק דין

1. הנתבעת 3, חברת וייטווטר הולדינגס אינק. (להלן: "וייטווטר" או "החברה") היא חברת אחזקות פרטית, שעסקה בתחום ניהול רשתות מים חכמות.
מכוח הסכם מיום 15.10.2009 (להלן: "הסכם ההשקעה" או "ההסכם") השקיע התובע סכום של 3.2 מיליון דולר בחברה, השקעות שכנגדן הוקצו לו מניות בחברה. בהמשך השקיע התובע סכומים נוספים בחברה - ביום 31.5.2010 סכום של 300,000$ וביום 31.10.2010 – סכום של 400,000$ (השקעות אלה יכונו להלן: "ההשקעות הנוספות"). התובע התקשר עם החברה בשני הסכמי השקעה נוספים במועדים אלה, הסכמים שהחילו על ההשקעות הנוספות את כל הוראות הסכם ההשקעה.
לפני שהתובע השקיע בחברה, היו בה שני בעלי מניות - הגב' חנה גרטלר (להלן: "גרטלר") באמצעות חברה בבעלותה (חברת אמת ואמונה בע"מ), והנתבע 1 (להלן: "יוגב") באמצעות הנתבעת 3 (להלן: "חברת יוגב"), חברה בבעלותו של יוגב ובבעלות אשתו. בחודש מאי 2011 הצטרפו לחברה 14 בעלי מניות נוספים. מאותו מועד, היתה חלוקת המניות בחברה – גרטלר החזיקה ב-48.6% ממניות החברה, יוגב החזיק ב-28.6% ממניות החברה, התובע החזיק ב-8.3% ממניות החברה ויתר בעלי המניות החזיקו במניות הנותרות.
2. כפי שצוין לעיל, החברה היא חברת אחזקות, אשר ערב החתימה על הסכם ההשקעה היתה בעלת אחזקות ב-4 חברות: חברת גלקון בקרים – אגודה שיתופית חקלאית (להלן: "גלקון"), חברת וייטווטר וול בע"מ (להלן: "וול"), חברת צ'קלייט בע"מ (להלן: "צ'קלייט") וחברת וייטווטר טכנולוג'יס בע"מ ששמה הקודם היה וייטווטר סקיוריטי בע"מ (והיא תכונה להלן: "סקיוריטי" או "טכנולוג'יס". כל החברות הללו יחד יכונו להלן: "החברות הבנות").
גלקון היא חברה שוייטווטר החזיקה ב-37% ממניותיה יחד עם קיבוץ כפר-בלום. גלקון פיתחה מערכת לניהול השקיה חכמה. לגישתו של מר יוגב, זו היתה החברה היחידה בה החזיקה וייטווטר שלא היתה "חברת הזנק". באשר לסקיוריטי – החברה החזיקה ב-100% ממניותיה. מדובר - כך עולה מתצהירו של מר יוגב - בחברה שפיתחה מוצרים ומערכות תוכנה לניהול מערכות הולכת מי שתייה. צ'קלייט היא חברה שוייטווטר היתה בעלת מניות מיעוט בה, והיא הגדילה את אחזקותיה בה עד לאחזקה של 78%. כעולה מתצהירו של מר יוגב, צ'קלייט פיתחה מערכת לזיהוי בזמן אמת של מזהמים כימיים במים. החברה החזיקה במניות מיעוט גם בחברת וול, חברה שבעל-מניות הרוב בה היה מר עמוס הופמן (להלן: "הופמן").
3. התובע התייחס למספר אירועים נוספים שקרו לאחר החתימה על הסכם ההשקעה –
ביום 14.4.2010 ויתרה החברה על נכסיה בוול במסגרת הסכם פשרה בו היא התקשרה במסגרת הליך בוררות מול מר הופמן (להלן: "בוררות וול"), הסכם שנסיבות ההתקשרות בו יפורטו להלן בס' 52-50 ובס' 108-107.
ביום 31.5.2010 השקיע התובע סכום נוסף של 300,000$ בחברה כנגד הקצאה של מניות נוספות (כחלק מההשקעות הנוספות שנזכרו לעיל).
ביום 1.6.2010 מונה יוגב למנכ"ל רכבת ישראל.
ביום 31.10.2010, השקיע התובע סכום נוסף של 400,000$ בחברה, והוקצו לו מניות נוספות (כחלק מההשקעות הנוספות שנזכרו לעיל).
ביום 23.12.2010 אושרה בדירקטוריון החברה העברת חלק ממניותיו של התובע (60,317 מניות) לבתו מאיה ולבעלה מר עדי כספי (להלן: "מאיה" ו-"מר כספי") (העברה שהתובע כינה אותה "הליך השיתוף במניות").
בתחילת שנת 2011 – התעוררה סכנה שבדוחות הכספיים של החברה תיכלל הערת עסק חי.
ביום 13.3.2011 התנה התובע הזרמת כספים נוספים מטעמו לחברה במינוי מנכ"ל לחברה ורו"ח חוקר.
ביום 14.3.2011 – נערך סבב השקעה נוסף בחברה שהתובע לא השתתף בו.
ביום 7.8.2011 – יוגב טען לראשונה כי לאור העברת מניות התובע לבתו וחתנו, פקעה זכותו של התובע למנות דירקטור מטעמו, משום שאין לראות בתובע יחד עם בתו וחתנו כגוף אחד המחזיק במניות. בפועל איפשר יוגב לתובע להוסיף להשתתף בישיבות דירקטוריון החברה.
בחודש דצמבר 2011 פנה התובע ליוגב בבקשה כי יוקצו לו מניות בהתאם למנגנון ההתאמה שבס' 9.3 להסכם ההשקעה (להלן: "מנגנון ההתאמה").
בראשית 2012 – התובע ביקש טיוטת דוחות כספיים של החברה.
ביום 19.4.2012 – התקיימה ישיבת דירקטוריון של החברה לבקשת התובע לגבי מצב החברה והתנהלותו של יוגב.
ביום 2.5.2012 הופסקה כהונתו של התובע בדירקטוריון החברה וכתוצאה מכך – לגישתו – נשללו ממנו הזכויות להן הוא היה זכאי.
ביום 18.11.2013, קרסה החברה. לחברה מונה כונס נכסים, צ'קלייט הפסיקה את פעילותה, ולסקיוריטי מונה ביום 26.11.2013 מפרק.
4. בתביעה הנוכחית מעלה התובע טענות בעיקר ביחס למצגים שונים שהוצגו לו הן בטרם הוא התקשר עם החברה בהסכם ההשקעה והן לאחר מכן, כמו גם טענות ביחס להפרת הסכם ההשקעה בהפרות שונות.
התובע טען כי כתוצאה ממצגי השווא הטרום חוזיים והפרות ההסכם, הוא זכאי היה לבטל את הסכם ההשקעה, וכן הוא זכאי כי יושבו לו כל הכספים שהוא השקיע מכוחו של הסכם זה בחברה. התובע אף טוען כי יוגב וחברת יוגב אחראים באחריות אישית יחד עם החברה לפצותו בגין הנזקים נושא התביעה.
העדויות
5. מטעמו של התובע הוגשו תצהירים של התובע עצמו; של מר כספי, חתנו של התובע (בעלה של בתו); ושל מר דורון טמיר (להלן: "טמיר") שייעץ לתובע במסגרת המשא ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם ההשקעה, ואף שימש נציגו בחברה מאוחר יותר. הגב' גרטלר, שהיא בעלת המניות הגדולה בחברה, הוזמנה להעיד מטעמו של התובע ונחקרה על ידי בא-כוחו בחקירה ראשית בישיבת יום 19.4.2015.
6. מעבר לכך, לאחר ישיבת ההוכחות האחרונה בתיק ולאחר שנקבעו מועדים להגשת סיכומים מטעם הצדדים, הגיש התובע בקשה להגשת ראיות נוספות – תצהיר מטעמו של מר דרור פוקרד (להלן: "פוקרד") התובע טען כי בישיבת ההוכחות מיום 21.4.2015 התברר לו כי מר פוקרד הגיע לקבוצת ויטווטר ביוזמתו של יוגב וערך דו"ח הכולל מסקנות ונתונים בנוגע למצבה של החברה. לטענת התובע נודע לו לראשונה על קיום הדו"ח בישיבה זו. לאחר הישיבה, פנה התובע באמצעות בא כוחו למר פוקרד ביחס לדו"ח הזה. לאור הפנייה הזו נודע לתובע כי מר פוקרד מוכן להצהיר על עניינים שונים שיש להם השלכה על התביעה הנוכחית, והוא עתר כי בית המשפט יתיר לו להגיש לתיק תצהיר של מר פוקרד.
הנתבעים התנגדו לבקשת התובע, וטענו בין היתר כי האמור בתצהיר שהתובע מבקש להגיש נוגע לעניינים שאינם חלק מיריעת המחלוקת נושא התביעה, עניינים שהתובע לא העלה טענות לגביהם במסגרת כתב התביעה.
7. בהחלטה מיום 14.6.2015 נעתרתי לבקשת התובע והתרתי הגשה של תצהיר נוסף מטעמו של מר פוקרד, אליו יצורף הדו"ח שהוא ערך. כן נקבע בהחלטה זו כי מר פוקרד יוכל לצרף לעדותו פרטים נוספים אודות אירועים שהוא היה עד להם במהלך התקופה בה היה לו קשר עם החברה. לאחר הגשת תצהירו של מר פוקרד הסתבר כי הוא לא ערך "דו"ח". אולם, מהתצהיר עלה כי הוא הציג מצגת במהלך ישיבת מועצת המנהלים של החברה מיום 7.11.2013 על סמך קובץ אקסל בו הוא סקר את התרחישים השונים ביחס לחברה, קובץ שהוכן על ידי מי שהיתה באותה עת מנהלת הכספים של החברה.
מר פוקרד הצהיר בתצהירו כי שימש כיו"ר דירקטוריון חברת וייטווטר טכנולוג'יס בע"מ (היא חברת סקיוריטי) במשרה חלקית בתקופה שבין ספטמבר 2013 ועד סוף אוקטובר 2013, פרק זמן של כחודשיים. הוא ציין בתצהיר בין היתר כי לאחר שנכנס לחברה, התברר לו כי התמונה שהוצגה לו טרם כניסתו אליה אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. הסתבר לו כי הוצאות החברה היו מנופחות, כי ההתנהלות מול הלקוחות לא תאמה את מצבה של החברה, כי מר יוגב בנה מבנה אדמיניסטרטיבי לא סביר למצבה של החברה, וכן הוא מצא כי החברה לא נבנתה בהתאמה לשוק שאליו היא פנתה. מעבר לכך, הוא הבין כי בניגוד לתיאורים של יוגב, החברה תוכל להגיע למצב בו היא תעמוד בזכות עצמה רק תוך שנים רבות, והדבר יחייב מימון משמעותי וארוך טווח (ר' ס' 8 לתצהירו של מר פוקרד). מר פוקורד התייחס בתצהיר – כפי שיפורט גם להלן, למצבן של החברות הבנות (סקיוריטי וצ'קלייט) ולעמדתה של הגב' גרטלר לגבי מר יוגב.
8. הנתבעים בקשו – לאחר שהסתבר שלא קיים דו"ח שנערך על ידי מר פוקרד, להוציא את תצהירו מתיק בית המשפט. בהחלטה מיום 22.7.2015 נדחתה בקשתם, ונקבע כי התצהיר יישאר חלק מתיק בית המשפט, כאשר טענות הנתבעים ביחס לרלוונטיות של האמור בתצהיר כמו גם ביחס לקבילותם של הדברים יישמרו לנתבעים, והם יוכלו להעלות אותם במסגרת הסיכומים מטעמם.
בהמשך הגישו הנתבעים בקשה להזמנת פוקרד להצגת מסמכים שלא צורפו לתצהירו – פרוטוקול הישיבה אליה הוא התייחס בתצהירו (ישיבת דירקטוריון החברה מיום 7.11.2013) ואישורו בכתב של פוקרד את הפרוטוקול. המסמכים הללו צורפו אף הם כחלק מתיק בית המשפט מכוח החלטה מיום 11.8.2015. הנתבעים ויתרו על האפשרות לזמן את מר פוקרד לחקירה נגדית על תצהירו, תוך שמירת מלוא טענותיהם, ולכן נקבעו ביום 18.8.2015 מועדים להגשת סיכומים בכתב על ידי הצדדים.
9. מטעם הנתבעים העידו מר יוסי אלשייך (להלן: "אלשייך"), שכיהן כדירקטור בחברה מחודש דצמבר 2007 ועד לתקופה בה החברה נכנסה להליכי כינוס נכסים בחודש נובמבר 2013; מר רמי רינגל (להלן: "רינגל") שכיהן כדירקטור בחברה החל מחודש אוקטובר 2010 וכדירקטור בסקיוריטי מחודש אפריל 2013 ועד לתקופה בה החברה נכנסה להליכי כינוס נכסים; מר דובב לוינסון (להלן: "לוינסון") שכיהן כמנכ"ל סקיוריטי וצ'קלייט בין השנים 2007 ו-2012; מר איתן אייכנבאום (להלן: "אייכנבאום") שהיה סמנכ"ל בתחום הכספים של החברה החל משנת 2007, היה מעורב בביצוע ההשקעות של החברה בחברות הבנות, וכן היה מעורב בתהליך ההשקעה של התובע בחברה בחודשים יולי עד אוקטובר 2009. כן העיד מר יוגב עצמו.
טענות הצדדים בסיכומים
טענות התובע
10. התובע טען בסיכומים מטעמו כי הוא הוטעה על ידי יוגב אשר הציג לו מצגי שווא שהתבררו בדיעבד כמגמתיים ובלתי נכונים. הוא הוסיף כי יוגב מנע ממנו מידע, ואף החל לנסות לפגוע בו כאשר הסתבר לו כי התובע לא ישתתף בסבב ההשקעות לחברה שנערך בחודש מאי 2011. כתוצאה מכך נישל יוגב את התובע מזכותו למנות דירקטור בחברה, והדיח את התובע מהדירקטוריון. יוגב אף פיטר את חתנו של התובע - מר כספי - מעבודתו בחברה.
התובע טען כי הוכח שיוגב היה מעורב בחברה, והיה "כל יכול" בה, וכתוצאה מכך הוכחה אחריותו האישית של יוגב. התובע הוסיף כי המסקנה מהמסכת העובדתית שהוכחה היא כי יוגב הציג לו תמונה פנטסטית ביחס לאופקיה של החברה, והציג תחזיות שהסתבר כי התבססו על הנחות יסוד מנותקות מהמציאות. כך הוצג לתובע מצג לפיו יידרש לחברה סכום של 5 מיליון דולר כדי לעמוד ביעדים; כי מחזור המכירות הצפוי בחברות הבנות של החברה יהיה 101 מיליון דולר בשנת 2013, והרווח הצפוי הוא בשיעור של 12 מיליון דולר.
לגישת התובע, הוכח כי התחזיות והמצגים שהוצגו לו היו כוזבים, וכי יוגב ידע זאת. התחזיות "נחתכו" באופן שרירותי. כך, זמן קצר לאחר ההתקשרות בהסכם (בחודש יוני 2010), הסתבר כי התחזיות שהוצגו לתובע אינן ריאליות, וכי הן לא היו ריאליות כבר במועד בו הן ניתנו. התובע טען כי הוא העלה טענות חריפות נגד יוגב כבר ב"זמן אמיתי", וכי הוא עשה כן גם בישיבות דירקטוריון החברה. יוגב לא נתן הסבר לשינוי הדרמטי בתחזיות.
התובע הפנה להסכם ההשקעה הכולל סעיף המתייחס לתקציב החברה, בו החברה הצהירה כי לא התרחשו שינויים הדורשים שינוי מהותי של תקציבה. החברה התחייבה כי מלוא המידע המהותי אודותיה הועבר לתובע, והוא התבסס עליו.
11. התובע התייחס לחברות הבנות של החברה. באשר לחברת גלקון, הוא טען כי היא הוצגה כחברה בעלת קופת מזומנים גדולה. לתובע הוצגה כוונה להשיק קו מוצרים חדש בחברה זו ב-2010, שאמור היה להיות גורם בצמיחתה. בפועל, קו המוצרים החדש של גלקון לא הושק, ולכן לא התאפשר לה להגדיל את היקף המכירות שלה באופן משמעותי.
באשר לצ'קלייט, היא הוצגה כחברה שעוסקת בגילוי זיהומים במים, והוצגו לתובע בביקורו בה שני מוצרים שנטען שהם פועלים ונמכרים ללקוחות. יוגב הציג את החברה כהצלחה בטוחה, חרף מודעתו לקשיי הפיתוח.
בפועל - מוצרי צ'קלייט לא היו מוגמרים. החברה לא הצליחה לספק מוצר מוגמר ואמין (אף לא בסוף שנת 2012), עקב הכישלון הניהולי של יוגב. לחברה לא היתה אפשרות לעמוד בהזמנות שהיא קבלה, ולכן עזבו אותה לקוחותיה. מוצר הדגל שלה סבל מהעדר אמינות ולא היה איכותי. העדר היכולת לספק את ההזמנות לא בא לידי ביטוי במצגים של יוגב לתובע. המוצר לא היה בשל לצאת לשוק, ולכן המצגים שהוצגו לתובע ביחס אליו לא היו נכונים, כפי שאישר גם מנכ"ל צ'קלייט.
ביחס לחברת סקיוריטי, הוצג לתובע מצג לפיו היא עתידה לפרוץ בשנה הקרובה באמצעות מספר מוצרים שיש להם ביקוש גדול. בפועל לא אלה היו פני הדברים.
באשר לחברת וול, הובהר כי היא בעלת ניסיון בקידוחי מים עמוקים, וכי מערך השיווק שלה יקודם באמצעות שימוש בקופת המזומנים של גלקון. נטען כי יוגב הציג את ההסכם עמה כנכס משמעותי של החברה. לתובע הוצגו מצגים בנוגע לבוררות וול שהתנהלה בין החברה לבין מר הופמן. בסופו של דבר, במסגרת הסכם הפשרה שנערך במסגרת הבוררות, הסכימה החברה לוותר על כל הנכסים והפעילות של וול שהועברו למר הופמן. החברה קבלה את מלוא המניות של וול שלא היה להן שווי ממשי. הסכם הפשרה הובא לאישור הדירקטוריון רק בדיעבד.
לגישת התובע, יוגב לא העלה במסגרת המצגים שהוצגו לתובע את האפשרות כי האחזקות של החברה בוול יימחקו ויאבדו לחלוטין את ערכם (כפי שקרה בפועל). הוכח כי יוגב הוליך את התובע שולל גם ביחס לבוררות וול וביחס למנגנון ההתאמה נושא הסכם ההשקעה, שהתייחס לאפשרות להתאים את חלקו של התובע בחברה לתוצאות העסקיות של חברת וול ולחלקה של החברה בוול.
התובע טען כי בהסכם ההשקעה נקבע מנגנון להתאמת התמורה שלה התובע זכאי מהחברה, אשר נועד להגן על השקעתו בחברה ולהתאים את התמורה לה הוא יהיה זכאי לאחר שייוודעו תוצאות הליך בוררות וול (להלן: "מנגנון התאמת התמורה"). הרציונל היה להבטיח כי אם החברה תיפגע מהליך הבוררות, זכויות התובע לא ייפגעו. בפועל, החברה איבדה את זכויותיה בוול - כאשר היא נותרה בעלים של 100% מהזכויות בחברה ה"ריקה" רק באופן פורמלי. למרות זאת, העלה יוגב טענה טכנית, לפיה התובע לא זכאי להקצאה נוספת.
לטענת התובע מצגים אופטימיים הוצגו על-ידי יוגב גם לאחר שמר פוקרד נכנס לתפקידו כיו"ר סקיוריטי. יחד עם זאת, מתצהירו של פוקרד עולה כי המוצר של צ'קלייט לא היה רלוונטי לשוק, ואילו הצהרת יוגב ביחס לחברות האחרות התבססה על אי-הבנה של העולמות הרלוונטיים. את המוצר של סקיוריטי לא ניתן היה לפתח לכדי למוצר מוגמר.
12. התובע טען כי לאחר שחתנו מר כספי השתלב בחברה, הוא החליט שלא להתעמת עם יוגב חרף החשש שהחל לקנן בו ביחס למצגים שהוצגו לו. הוא השקיע לכן סכום נוסף של 700,000$ בחברה בשנת 2010 במסגרת ההשקעות הנוספות. התובע אף דאג לגיוס מומחה בתחום בקרת האיכות לחברת צ'קלייט, והציע שנציגו, מר טמיר יסייע בניהול החברה ללא תשלום.
התובע טען כי יוגב המשיך ב"מסע התרמית". הוא אימץ באופן חלקי את ההמלצה למנות מומחה לבקרת איכות בצ'קלייט, וסירב למנות את מר טמיר כעוזר שלו. הוא מנע מידע מהתובע, והרחיק את נציגו מדירקטוריון החברה. הוא קבל סכומי כסף נוספים מהתובע, תוך פגיעה בזכויותיו לפי הסכם ההשקעה.
התובע טען כי מצבה של גלקון הורע בתחילת שנת 2010. התובע הציע להחליף את יו"ר הדירקטוריון שלה, ויוגב התנה זאת בגיוס של מימון. כתוצאה מכך הסכים התובע לשאת בחלק מהמימון של המהלך. לאחר שיוגב הודיע כי המהלך צלח בלא צורך במימון, הוא ציין כי החברה תעשה שימוש במימון של התובע למטרות אחרות. כן הודע לתובע כי ההשקעה הנוספת שלו מהווה מימוש האופציה שלו, וכי זכויותיו לפי הסכם ההשקעה - פקעו.
התובע הוסיף וטען כי הוא חתם על התחייבות כלפי הבנקים המממנים, רק כדי שלא תיכלל בדוחות החברה הערת עסק חי. לגישת התובע, נקודת השבר במערכת היחסים שלו עם יוגב היתה לאחר שהוא סירב להשתתף בסבב ההשקעות בשנת 2011. הוא לא ציין את הסיבות לסירובו בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון של החברה, וזאת - לבקשתה של גרטלר. מאז הסירוב הזה – דאג יוגב לפטר את כספי מהחברה, הדיח את התובע מדירקטוריון החברה, ואף סירב להקצות לו מניות נוספות בה. באשר לפיטוריו של כספי, הרי בפסק-דין מנומק של בית-משפט השלום נקבע כי לא הוכח שנפלו פגמים בהתנהלותו של כספי כלפי החברה.
13. התובע התייחס להעברת חלק ממניותיו לבתו ולחתנו. לגישתו, ההשקעה שלו בחברה נועדה מלכתחילה להיות השקעה משפחתית, ולכן הוא שיתף את בתו וחתנו במניות, בהסכמה עם יוגב כי זכויותיו בחברה יישמרו. לאחר שיתוף המניות, יוגב לא העלה כל טענה ביחס לזכויותיו של התובע למנות דירקטור בחברה, ורק בהמשך, בחודש יולי 2011, הועלתה הטענה לפיה יש לשלול את זכותו למנות דירקטור מטעמו, לאור העובדה שאחזקותיו בחברה קטנו וירדו מתחת ל-10%.
בהקשר זה הוסיף התובע וטען כי גרסתו של יוגב לפיה התובע שימש דירקטור מטעמו ומטעמה של הגב' גרטלר, קרסה. לגישתו, הגב' גרטלר סבורה אף היא כי יוגב רימה אותה, והיא אמרה למר פוקרד כי היא מבינה את התובע.
14. התובע התייחס לעדויות השונות, וטען בהקשר זה כי עדויות הנתבעים לא היו אמינות. מנגד הוא טען כי יש לתת משקל מהותי לעדותו של מר פוקרד, שהוא עד נייטרלי שלא נחקר על תצהירו.
15. באשר לטענות שהעלו הנתבעים בבקשתם לסילוק על הסף של התביעה (בהתייחס להוראות הסכם ההשקעה השוללות לכאורה את זכות התביעה של התובע), נטען כי התובע לא נשאל בחקירתו כל שאלה ביחס לפרשנות הסכם ההשקעה. התובע טען כי גם יוגב לא יכול היה לספק מידע ביחס לכוונת הצדדים בהסכם. לגישתו, יוגב וחברת יוגב לא היו כלל צדדים להסכם ההשקעה, ולכן האמור בו אינו חל עליהם. עוד נטען כי כאשר מדובר בוויתור מראש על עילות לא ידועות של חוסר תום-לב והפרת חובת אמון, הנטייה היא לא לייחס כוונה לוויתור עליהן. לכן, הסכם ההשקעה אינו מגביל את זכות התביעה של התובע.
16. התובע טען כי מכוח העובדות שהוכחו על-ידיו, יש לקבוע כי ניתן לייחס ליוגב אחריות אישית בגין העוולות הנזיקיות שהוא בצע. כן ניתן להטיל עליו אחריות בגין ההפרה הנמשכת של הסכם ההשקעה, והפרת החובה לנהוג בתום-לב. הוא הוסיף וטען כי הוכח שיוגב והחברה הציגו לו מצגי שווא ורימו אותו, ולפחות כי הם ביצעו את העוולה של הצגת מצגי-שווא רשלניים. התחזית שיוגב מסר לתובע לא היתה נכונה, והיא התבססה על נתונים שגויים שיוגב היה מודע להם כבר במהלך המשא-ומתן עם התובע. גם אי-גילוי של מלוא המידע הוא מצג מטעה.
לגישת התובע, הוכח כי יוגב והחברה נקטו יחד ולחוד בפעולות שמטרתן היתה להטעותו. הם אף נמנעו מלגלות לו עובדות שהיה עליהם לגלות. התובע טעה כתוצאה מכך, והטעות הזו היא שגרמה לו להתקשר בהסכם ההשקעה. כן הוכח שהחברה הפרה את הסכם ההשקעה בהפרות יסודיות – ובכלל זה היא לא הקצתה לתובע את המניות להן הוא היה זכאי מכוח ס' 9.3 להסכם, והיא מנעה ממנו להיות דירקטור או למנות דירקטור מטעמו, חרף האמור בס' 8.1 להסכם.
החברה אף לא העבירה לתובע מידע מהותי, והפרה מצגים והתחייבויות בהסכם. כל ההפרות הללו הן הפרות יסודיות. מעבר לכל אלה, יוגב נהג בחוסר תום-לב קיצוני. בהיותו מנכ"ל, יו"ר הדירקטוריון ובעל-השליטה בחברה, חלו עליו חובות תום-לב מוגברות, והוא הפר אותן. יוגב אף הפר את הוראות תקנון החברה.
17. התובע טען כי מכוח כל האמור לעיל הוא זכאי לסעדים שנתבעו על ידיו, ובכלל זה הוא עתר כי בית-המשפט יצהיר שהסכם ההשקעה מבוטל וכי על הנתבעים להשיב לו את הסכומים שהוא השקיע מכוחו; לחלופין, הוא בקש כי בית-המשפט יחייב את הנתבעים לפצות אותו על ניהול משא ומתן שלא בתום-לב, תוך הצגת מצגי שווא וברשלנות, בתרמית והטעייה, כאשר גובה הנזק עולה כדי מלוא סכום ההשקעות שלו בחברה (או לחלופין – ההשקעות הנוספות שלאחר הסכם ההשקעה, קרי סכום של 700,000$).
התובע הוסיף ובקש כי בית-המשפט יאכוף את הוראות ההסכם, יצהיר כי הוא זכאי להקצאה של 19,993 מניות נוספות לפי ס' 9.3 להסכם ומנגנון התאמת התמורה, וכי הוא זכאי למנות דירקטור מטעמו. כן הוא עתר כי יינתן צו המורה לחברה להעביר אליו את כל המסמכים והמידע להם הוא זכאי בהתאם להסכם ההשקעה.
טענות הנתבעים 1 ו-3 בסיכומים
18. בסיכומים מטעמם של יוגב ושל חברת יוגב (שיכונו בפרק זה למען הנוחות יחד: "הנתבעים"), נטען כי דין התביעה להידחות. הנתבעים טענו כי לא יוגב עצמו ולא חברת יוגב – היו צד להסכם ההשקעה הראשון מיום 15.10.2009, והם אף לא היו צד לשני הסכמי ההשקעה מכוחם בוצעו ההשקעות הנוספות, הסכמים המהווים תוספות להסכם ההשקעה. בהסכם ההשקעה נקבע כי התובע מנוע מלתבוע נושאי משרה ובעלי-מניות בחברה, וכי הגורם היחיד שהתובע יוכל לתבוע אותו בקשר עם מצגי שווא היא החברה עצמה (ס' 7 להסכם ההשקעה). לכן אף אם הוצגו לתובע מצגים שאינם נכונים בטרם ההתקשרות בהסכם, לא עומדת לו זכות תביעה בקשר לכך נגד הנתבעים. מסקנה זו עולה הן מלשונו המפורשת של ההסכם, והן מתכליתו והן מכוונת הצדדים לו.
לטענת הנתבעים, גם אילו היתה לתובע עילת תביעה, היא היתה יכולה להתייחס רק למצגים שהופיעו בס' 4 להסכם ההשקעה, ולא למצגים אחרים כלשהם (ר' גם ס' 10.1 ו-10.4 להסכם ההשקעה). גם מסקנה זו עולה הן מלשון ההסכם והן מכוונת הצדדים לו. התוספות המאוחרות להסכם ההשקעה מכוחן בוצעו ההשקעות הנוספות אינן כוללות כל מצגים שהם. זאת משום שבעת ההתקשרות בהן, היה התובע כבר בעל-מניות ודירקטור בחברה, וכל המידע בדבר החברה והחברות הבנות היה נגיש לו.
19. בהתייחס לטענת התובע לפיה הסכם ההשקעה כולל מצג לפיו לא קיימים אירוע או נסיבה שיכולים להשפיע על ההחברה באופן מהותי בעתיד, נטען כי טענה זו מהווה הרחבת חזית, וכי יש לדחות אותה גם לגופה. זאת משום שמדובר במצג שאינו צופה פני העתיד אלא מתייחס רק לתקופה בין יום 1.1.2009 לבין מועד חתימת הסכם ההשקעה (בחודש אוקטובר 2009).
באופן דומה גם הטענה המבוססת על סעיף 4.34 להסכם ההשקעה (כאילו בסעיף זה נקבע כי כל המצגים והמסמכים שנמסרו לתובע עובר לחתימה על הסכם ההשקעה מהווים חלק מהמצגים של החברה בהסכם), מהווה הרחבת חזית. לגופו של ענין ובניגוד לטענות התובע, סעיף זה אינו קובע אלא כי החברה מסרה לתובע במסגרת הליך בדיקת הנאותות את כל החומרים שהוא בקש, כי היא ידעה שהוא מסתמך עליהם, וכי אין מסמכים נוספים שהוסתרו מפניו למרות שנדרשו על ידיו.
20. בהתייחס לתקציב שנת 2009 שצורף להסכם ההשקעה, נטען כי התובע הצהיר בהסכם מפורשות כי ידוע לו שהתקציב שצורף אינו מהווה מצג, וכי אין כל התחייבות לכך שהתקציב ימומש.
הנתבעים טענו כי הסכם ההשקעה הגביל את זכות התביעה של התובע ביחס למצגי שווא – רק למצגים שנזכרו בס' 4 להסכם; רק אם מצגים אלה אינם נכונים "באופן מהותי"; רק למשך תקופה של 24 חודשים; וכאשר הסעד היחיד בגין מצגים כאלה הוא פיצוי מהחברה בכסף או במניות החברה (ס' 7.31, ס' 7.2, 7.5 וס' 7.6 להסכם ההשקעה).
21. הנתבעים הוסיפו וטענו כי בטרם ההתקשרות בהסכם ערך התובע בדיקות נאותות מדוקדקות, וכי הוא היה חשוף לכל המידע לפני השקעתו. הוא בצע את ההשקעה על סמך הערכותיו שלו, בהמלצת יועציו ותוך שנטל על עצמו סיכון מחושב. בס' 5 להסכם ההשקעה הצהיר התובע כי הוא משקיע מנוסה שערך בדיקת נאותות, וכי הוא מכיר את כל הסיכונים בעסקה. במסגרת בדיקת הנאותות נעזר התובע במשרד עורכי-דין מוביל (משרד גרוס), במשרד רו"ח מוביל (משרד שטיינמץ, עמינח ושות') וביועץ כלכלי (מר טמיר שהיה אז מנכ"ל מכון התקנים). כל הליכי הבדיקה הטרום חוזיים נעשו בשקיפות, תועדו ודווחו לדירקטוריון החברה. ההנחיה שקבל כל מי שהיה מעורב בהליכי הבדיקה של התובע היתה לפעול מולו בשקיפות מלאה, ולהעביר לו את כל החומר הרלוונטי וכל מסמך שהוא יבקש. העדים הרלוונטיים העידו כי כך אכן נעשה.
בס' 5.3 להסכם ההשקעה, הצהיר התובע כי הוא קבל את כל המידע והמסמכים שהוא דרש לקבלם. התובע אף לא הצביע על שום מסמך שהוסתר ממנו. התובע ערך בדיקת נאותות מקצועית, כאשר הגורם בחברה שמולו התנהלה הבדיקה היה בעיקר מר אייכנבאום, שריכז את התהליך מטעם החברה. בכלל זה ערך התובע בדיקת המשפטית ובדיקה חשבונאית ופיננסית. התובע ביקר בחברות הבנות ובדק את הפעילות שלהן, כאשר הוכח שהוא היה שבע רצון ממצאי הבדיקה שנראו בעיניו סבירים. בסופו של דבר התקשר התובע בעסקה על סמך ההמלצה של היועץ שלו, מר טמיר. הנתבעים הוסיפו וטענו כי יוגב עצמו לא היה מעורב בהצגת המצגים לתובע ולצוות שלו – אלא שהוא השתתף רק בפגישות "היכרות, חזון, שיחות כלליות על החברה, מעקב אחרי תהליך ה-DD ולא מעבר לכך" (ר' ס' 29 לסיכומי הנתבעים).
לגישתם של הנתבעים, הוכח גם כי התובע היה מודע לכך שהעסקה היא עסקה בסיכון גבוה, וזאת בין היתר לאור העובדה שהחברה היתה חברת החזקות בגירעון; משום שהחברות הבנות (צ'קלייט וטכנולוג'יס) הן חברות הזנק; לאור קיומו של סכסוך עם מר הופמן בבוררות וול; ומאחר שהחברה והחברות הבנות אינן יכולות לממן את עצמן ויזדקקו למזומנים בהיקף משמעותי ממשקיעים. מסקנה זו עולה ממכלול העדויות, והיא עולה בקנה אחד גם עם המסקנות הכתובות של יועצו של התובע, מר טמיר. עוד נטען כי משרד רוה"ח שטיינמץ-עמינח הציגו לתובע ערב העסקה תמונת מצב מעודכנת ביחס לסיכונים בהשקעה, וביחס לעובדה שיידרשו השקעות נוספות. התובע לא יכול היה משום כך להעלות על דעתו – לא לפני ההשקעה הראשונה שלו בחברה ולא לאחר מכן, כי התובעת או סקיוריטי או צ'קלייט יצליחו לעמוד על רגליהן ולממן את עצמן מהון חוזר. הצדדים אף כללו בהסכם משום כך את הוראת ס' 9.1.1. בו, שצפתה ביצוע השקעות נוספות בהמשך.
22. הנתבעים טענו כי ה"תחזיות" להן טוען התובע, הן לכל היותר הערכה או הבעת דעה על סמך נתונים שהם עצמם גולו לתובע ויועציו. התחזיות הללו נבדקו על ידי היועצים, כאשר מר טמיר בחן את השאלה מה יקרה אם התחזיות לא יתממשו. ההערכות היו הבסיס להמלצה של יועצי התובע לתובע להתקשר בהסכם ההשקעה, תוך שהוא בחר לקחת על עצמו סיכון מחושב. עוד נטען כי דיני מצג השווא אינם חלים על דברי התפארות ודברי שבח כללים, ולכן אף אם יוגב הפליג בדברי שבח ביחס למוצרי החברות הבנות (אף שמדובר בטענה שהועלתה בעלמא) – לכל היותר מדובר בהפרזות מקובלות במהלך משא-ומתן.
בסופו של דבר השקעתו של התובע אכן קרסה – אולם זאת, כך נטען, בנסיבות שלנתבעים לא היתה שליטה עליהן. התובע לא טעה אלא לכל היותר לקח על עצמו סיכון, ואם היתה לו טעות – מדובר בטעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.
23. הנתבעים הוסיפו וטענו כי לא הוכח שיוגב הציג לתובע ערב העסקה תחזיות כלכליות מחייבות.
מי שהציג לתובע את התוכנית העסקיות לא היה יוגב אלא מר אייכנבאום, וזאת תחת הסתייגויות והבהרות ביחס למשמעויותיהן. משלא היו תחזיות מחייבות – שינוי בתוכניות העסקיות אינו מהווה הפרה של התחזיות, והעובדה שהן לא התגשמו אינה מהווה הטעיה מצדו של יוגב.
לא הוכח גם כי יוגב התחייב בפניו של התובע כי הוא יעבוד בחברה במשרה מלאה. התובע ידע אודות הפעילות הציבורית והפרטית של יוגב, והוא היה מודע לתוכנו של הסכם שירותי הניהול בין יוגב לבין החברה.
התובע אף לא הוכיח כי יוגב הטעה אותו ביחס למוצרי צ'קלייט, והוכח כי לתובע הוצגה תמונת מצב נכונה. מצב הדברים היה כי המוצר של צ'קלייט עבד לעיתים ולעיתים לא, וכי היה מדובר במוצר מצוין, הסובל מאילוצים מהם סובלים מוצרים אחרים שבפיתוח. עכ"פ מי שהציג את מוצרי צ'קלייט לתובע היתה הנהלת צ'קלייט ולא יוגב.
לגישת הנתבעים, יוגב לא הסכים כי ההשקעה של התובע תהיה "השקעה משפחתית". התובע לא הציג ולו ברמז כי זוהי כוונתו, והוא הצהיר כי ההשקעה שלו בחברה היא עבור עצמו ולא עבור אף אחד אחר. התובע אף לא הוכיח את הטענה לפיה שילובו של חתנו מר כספי בעבודה בחברה היה חלק בלתי-נפרד ותנאי להסכם ההשקעה.
התובע לא הוכיח כי ההשקעה של החברה בחברת וול היתה שיקול מהותי להסכמתו להשקיע בחברה. כן נטען שלא הוכח כי התובע לא הכיר את הבעייתיות בהשקעה בוול לאור הסכסוך המשפטי עם מר הופמן, השותף בוול, שהתברר במסגרת בוררות וול. התובע הבין את ההשלכות של פסק הבורר לפיהן פעילות וול לא תהיה חלק מהפעילות של החברה, ולכן גם הוכלל מנגנון ההתאמה בהסכם. התובע לא הוכיח כי הוא לא היה מודע להליכי הפשרה בסכסוך עם וול, והוכח כי יועצו מר טמיר וחתנו מר כספי היו מודעים לכל ההתנהלות בבוררות וול. התובע כדירקטור בחברה אישר את הסכם הפשרה עם וול, לרבות היתרונות לחברה ברכישת מלוא האחזקות בוול (ובכלל זה נכס המס). הוא היה מודע גם להשלכות של הסכם הפשרה על זכויותיו שלו.
לגישתו של יוגב, התובע לא הוכיח גם כי הוא התקשר בהסכמי ההשקעה הנוספים על סמך מצגים מטעים של יוגב. הסכמים אלה לא יכלו לכלול מצגים מטעים משום שההתקשרות בהם היתה כאשר התובע כבר היה מעורה ומעורב בכל הקשור לחברה. התובע היה דירקטור בחברה וחתנו מר כספי היה מעורה בכל העסקים של החברות הבנות. עובר להשקעה השנייה התובע נפגש מספר פעמים על הנהלת צ'קלייט. לפני ההשקעה השלישית התקיימה ישיבת דירקטוריון שלפניה הופץ לכל חברי הדירקטוריון מידע ביחס לחברה, לחברות הבנות ולהליכים שונים מול משקיעים פוטנציאליים.
24. הנתבעים הוסיפו וטען כי עד להגשת התביעה, התובע לא העלה ולו גם ברמז כל טענה לפיה יוגב הטעה או רימה אותו. זאת למרות שלשיטתו של התובע עצמו, הוא גילה את התרמית חודשים ספורים לאחר שביצע את ההשקעה הראשונה בחברה. כך, התובע לא העלה טענות בעת ביצוע ההשקעות הנוספות (ובכלל זה ההשקעה השלישית), ולא בישיבת יום 14.3.2011 בה אושר מזכר ההנפקה הפרטית של החברה. בישיבה זו הצהיר התובע מפורשות כי החלטתו שלא להשקיע נובעת משיקולים עסקיים שלו, ואינה קשורה בחברה. גם בהמשך שנת 2011 לא הועלו על-ידי התובע טענותיו ביחס למירמה או הטעייה, והוא לא עשה כן בשום ישיבת דירקטוריון, אסיפה כללית או בפני משקיעים פוטנציאליים. בחקירתו הנגדית התובע אף חזר בו מטענתו לפיה הוצגו לו מצגים לא נכונים, והעיד כי לא מדובר בבעיה של מצגים. גם מר טמיר הודה כי הוא לא העלה כל טענה לפיה יוגב רימה את התובע או הטעה אותו, ולא הודיע את עמדתו ביחס ליוגב למשקיעים פוטנציאליים.
25. לטענת הנתבעים, התובע אף לא הוכיח את טענותיו לפיהן כשל ניהולי של יוגב הוא שהביא לקריסתה של החברה. ראשית לא הוכח כשל ניהולי. הוכח כי החברות הבנות נוהלו כל אחת בנפרד, וכולן התנהלו לפי אמות-מידה וקריטריונים לניהול חברות גבוהים ביותר. דרישתו של התובע למנות מנכ"ל לחברה לא היתה מקובלת על דירקטוריון החברה; הובהר לתובע כי לחברה לא ימונה מנכ"ל; ועל-כל-פנים – יוגב עצמו לא התנגד למינוי מנכ"ל בחברה. התובע לא הוכיח כי החברה קרסה עקב כשלים בהתנהלות של יוגב. הקריסה קרתה בעיקר לאור קשיי הפיתוח והשיווק, והכישלון בהליכי הגיוס.
עוד הוסיפו הנתבעים כי התובע לא הוכיח את טענתו לפיה יוגב גרם להפרת התחייבויות שונות בהסכם ההשקעה. לא הוכח כי יוגב הפר את ההתחייבות שלו לעבוד בחברה בהיקף משרה של 100% (אלא הוא התחייב למשרה בהיקף של 80% בלבד); לא הוכח כי הסכם הפשרה בבוררות וול נחתם על-ידי יוגב בחשאי וללא אישור הדירקטוריון; ולא הוכח כי יוגב הפר או גרם להפרה של התחייבויות החברה הקשורות בהעברת מניות התובע לבתו ולחתנו.
בהקשר זה נטען כי גרסתו של התובע היתה גרסה "מתפתחת" וכי היא מנוגדת למסמך בכתב – המסמך המתייחס להעברת המניות לבתו וחתנו של התובע אינו מציין העברה בשותפות. גם לו היתה הסכמה לראות בבתו ובחתנו של התובע מחזיקים במשותף במניות החברה, היה צריך לערוך תיקון בכתב של הסכם ההשקעה, מה שהיה מחייב גם את אישור הדירקטוריון. גם לאחר העברת המניות לא התנהלו התובע, בתו וחתנו כאילו הם מחזיקים במניות במשותף. התובע אף הסתיר את העובדה כי הוא ניסה בחודש מרץ 2012 לבטל את העברת המניות בינו לבין בתו וחתנו ולקבל את המניות בחזרה לידיו. כן הוכח כי בזמן אמת היו התובע ובאי-כוחו היו מודעים לכך שהירידה באחזקותיו עקב העברת המניות, תפגע בזכויותיו.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע לא הוכיח שיוגב נישל את התובע במזיד מחברותו בדירקטוריון החברה. מלכתחילה הסכים יוגב ואף גרטלר הסכימה כי כל עוד הדבר אפשרי, התובע יוסיף לכהן כדירקטור על חשבון מכסת הדירקטורים של חברת יוגב ושל הגב' גרטלר (באמצעות החברה שבבעלותה). עמדה כזו גם הוצגה לבאי-כוחו של התובע. התובע פוטר מהדירקטוריון לאחר שניסה לטפול טענות שווא על יוגב, ולאחר שפעל באופן מובהק בניגוד לטובת החברה. לגישתו של יוגב, התנהלותו הפרועה וחסרת האחריות של התובע לא אפשרה עוד את המשך כהונתו של התובע כדירקטור.
עוד נטען כי התובע לא הוכיח שיוגב הפר או גרם להפרה של התחייבויות החברה הקשורות במנגנון התאמת המניות של התובע בס' 9.3 להסכם ההשקעה. כן לא הוכח כי יוגב הפסיק את קבלת השירותים מחתנו של התובע, מר כספי, מטעמים שאינם עניינים. לא הוכח גם כי יוגב גרם להפרת התחייבות החברה למסור לתובע מסמכים.
26. לגישת הנתבעים, התובע לא הוכיח שיוגב אחראי אישית למצגים או להתחייבויות שנמסרו לתובע על-ידי יוגב בשלב הטרום חוזי. כן לא עמד התובע בנטל המוגבר המוטל על הטוען לתרמית וחוסר תום-לב. התובע אף לא הוכיח קיומה של הטעיה מכוח ס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). בהקשר זה נטען כי התובע היה מודע לכל המידע והנתונים – לאור העובדה שהוא לווה ביועצים מטעמו ואף ערך בדיקות מקיפות משל עצמו. לכן לא הוכח הקשר הסיבתי בין המצגים לבין ההתקשרות של התובע בהסכם ההשקעה. לא הוכח כי לו היה התובע יודע את העובדות לאשורן, הוא לא היה מתקשר בהסכם. התובע גם לא הוכיח כי ביטול הסכם ההשקעה נעשה על-ידיו תוך פרק זמן סביר לאחר שנודע לו על ההטעיה הנטענת.
עוד נטען כי התובע לא הוכיח כי יוגב ניהל את המשא-ומתן עמו בחוסר תום-לב, בין היתר משום שהוא לא הוכיח – כפי שהיה עליו לעשות – כי יוגב רימה אותו או הטעה אותו. התובע אף לא הוכיח כי יש להטיל על יוגב אחריות אישית בעוולה נזיקית, שכן לא הוכח קיומה של חובת זהירות אישית של יוגב כלפי התובע; כן לא הוכחו יסודותיה של עוולת התרמית ולא הוכחה רשלנות לפי ס' 35 לפקודת הנזיקין. באשר ליסודות עוולת הרשלנות, נטען כי חומר הראיות אינו מביא למסקנה לפיה יוגב פעל באופן בלתי-סביר, או שידע או שהיה עליו לדעת בזמן אמת כי המידע הטרום חוזי שנמסר על-ידיו היה מוטעה בכלל, או מטעה בעת שניתן.
לגישת הנתבעים, התובע לא הוכיח אחריות אישית של יוגב גם בעילות של הפרת חובת אמון כלפי התובע או כלפי החברה. קריסת החברה לא היתה תולדה של הפרת חובה של יוגב כלפיה (לא חובת זהירות ולא חובת אמון). כך לא הוכחו גם יסודות עוולת גרם הפרת חוזה על-ידי יוגב. הוראות הסכם ההשקעה ותקנון החברה לא הופרו, ולכן ממילא לא נטען לטעון לגרם הפרתם. באשר לס' 9.3 להסכם, שבו נקבע מנגנון התאמת התמורה, הרי לגישת יוגב סעיף זה נועד לקבוע נוסחה שמטרתה לצפות תרחישים אפשריים שונים. אין מחלוקת כי תנאי הסעיף לא התקיימו (החברה לא החזיקה במועד הרלוונטי פחות מ-25% ממניות וול), ולכן התובע לא זכאי להתאמת המניות בקשר עם החזקת מניות החברה בוול.
לטענת הנתבעים, גם ס' 8.1 להסכם לא הופר. התובע העביר חלק ממניותיו לבתו ולחתנו, שאינם "נעבר מורשה" וכתוצאה מכך ירד שיעור אחזקותיו מתחת מ-10%, שיעור שאינו מזכה אותו במינוי דירקטור. גם ס' 8.4 להסכם לא הופר, וכל הממסכים שיש לגלות לבעל-מניות הועברו לכל בעלי-המניות ובכלל זה לתובע. התובע אף לא הוכיח אחריות אישית של יוגב בעוולת הפרת חובה חקוקה, שכן לא הוכחה הפרתם של סעיפי חוק החברות שהתובע טען שהופרו. התובע לא הוכיח גם כי יוגב הפר התחייבויות חוזיות אחרות, והוא אף לא הוכיח התגבשות של הסכם מכללא. ליוגב לא היתה סמכות להגיע להסכמות עם התובע בנושאים המחייבים את החברה או בעלי-המניות בה, ונושאים כאלה – גם אילו סוכמו, היו חייבים לקבל אישור של דירקטוריון החברה או בעלי-המניות בה. כך ביחס לשאלת הקצאת מניות שלא בהתאם לס' 9.34 להסכם; וביחס לזכותו של התובע שפקעה למינוי דירקטור.
התובע לא הוכיח כי יוגב הפר את חובת תום-הלב, ולא הביא כל ראיה לכך שיוגב ניהל את החברה באופן כושל. יוגב הוכיח כי הוא פעל כל העת לטובת החברה, וכך עולה גם מהעדויות האחרות. התובע לא סיפק ולו בדל ראיה לטענה שהוא העלה בישיבת הדירקטוריון מיום 19.4.2012 לפיה יוגב מנצל את משאבי החברה לטובתו האישית.
27. לטענת הנתבעים, התובע העלה בשתי הזדמנויות בלבד טענות לגבי ניהול החברה על-ידי יוגב. התובע לא הוכיח כי אילו היה יוגב מנהל את החברה בדרך אחרת, היתה החברה מצליחה. הוא גם העלה טענות שעלו בישיבת הדירקטוריון מיום 19.4.2012, טענות שלגישת הנתבעים נבחנו על-ידי הדירקטוריון ונדחו אחת לאחת. בהקשר זה נטען כי התובע לא הוכיח כי אי-מינוי מנכ"ל הוא שהביא לקריסת החברה – שכן עדי ההגנה העידו כי לא היה צורך במינוי כזה. מצב הדברים הזה היה ידוע לדירקטוריון ומקובל עליו. ההצעה של התובע בהקשר זה הועלתה בשלבים מאוחרים הרבה יותר מאשר המועדים בהם הוא ביצע את השקעותיו, והתובע אף לא הציע מעולם כי המנכ"ל יחליף את יוגב אלא כי הוא יכהן לצדו. כן לא הוכח שהפסקת השירותים של מר כספי נעשתה משיקולים לא עניינים ועל רקע הסכסוך עם התובע.
28. הנתבעים התייחסו בסיכומים לתצהירו של מר פוקרד, וטענו שהתצהיר הוכנס לתיק בית-המשפט בתכסיסנות, אגב טענה לקיומו של דו"ח שהסתבר שאינו קיים. המצגת אליה התייחס פוקרד לא הוכנה על-ידיו אלא על ידי סמנכ"לית הכספים דאז. המסמכים שצורפו לתצהיר פוקרד אינם מתייחסים למצגים שהוצגו לתובע לפני הסכם ההשקעה או להפרות הנטענות של הסכם ההשקעה. מדובר במסמכים מסוף שנת 2013, כאשר יוגב כבר לא כיהן בדירקטוריון החברה או החברות הבנות. לכן, המסמכים מעידים רק על דרכי פעולה שעמדו לחברה במועד זה – קרי בסוף 2013.
עוד נטען כי התצהיר מבוסס רובו ככולו כל עדות שמועה בלתי-קבילה. פוקרד שימש כיו"ר טכנולוג'יס לתקופה של כחודשיים, ולכן הוא יכול להעיד מידיעה אישית רק על אירועים שהיה עד להם בתקופה זו. הוא לא יכול לכן להעיד על אירועים שקדמו לחודש ספטמבר 2013. גם הדברים שפוקרד העיד שנאמרו לו ע"י גב' גרטלר מהווים – כך לפי הטענה – עדות שמיעה, מה עוד שהגב' גרטלר העידה אחרת בהליך דנן. גם עדותו של פוקרד ביחס להוצאות של החברה בתקופה לפני ספטמבר 2013 וההתנהלות מול הלקוחות בתקופה זו – היא עדות שמיעה.
פוקרד לא קבע בתצהירו כי יוגב הציג לו (לפוקרד) מצגי שווא. הוא טען כי התברר לו ביחס למצגים שהוצגו לו לגבי חברת צ'קלייט כי המוצר של החברה אינו רלוונטי לשוק ואינו תואם את דרישות השוק. זאת – כך נטען – בסתירה מוחלטת לחוות-דעת המומחה מטעם התובע ובסתירה לעדותו של מנכ"ל צ'קלייט מר לוינסון. ביחס למוצר של טכנולוג'יס לא טען פוקרד למצג-שווא, אלא קבע כי יוגב לא הבין את העולמות הרלוונטיים – אף זאת בניגוד לעדויות אחרות. הנתבעים הוסיפו כי הנושאים שעלו במסגרת תצהיר פוקרד מהווים הרחבת חזית אסורה, שאין להתירה.
29. הנתבעים התייחסו בסיכומיהם גם לעדויות השונות ובכלל זה לטענה לפיה תצהירי הדירקטורים רינגל ואלשייך היו זהים (כאשר לגישת הנתבעים, ישנה זהות גם בחלקים נרחבים מתצהירי העדים מטעם התובע). הם התייחסו גם לטענה לפיה התובע והעדים מטעמו לא נחקרו ביחס לחלקים נרחבים מטענותיהם – ולכן חזקה כי הנתבעים אינם כופרים בגרסתם. הנתבעים טענו בהקשר זה כי משהתובע לא הוכיח את טענותיו בראיות, לא היה מקום לחקור אותו ואת עדיו בחקירה נגדית, ולאפשר לו הזדמנות ל"מקצה שיפורים". הנתבעים התייחסו בהקשר זה לשורה של טענות שהעלה התובע ולא הצליח להוכיחן.
30. לגישת הנתבעים, התביעה דנן הוגשה על ידי התובע בחוסר תום-לב, וכחלק מאסטרטגיה נלוזה להפעיל על יוגב לחץ פסול – בהיות יוגב דמות ציבורית, אסטרטגיה שיושמה בחוסר תום-לב גם במסגרת ההליך עצמו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הוכח שהיה על התובע להגיש את תביעתו בהליך בוררות בהתאם לסעיף 10.12 להסכם ההשקעה. הגשת התביעה לבית-המשפט מהווה הפרה של הסכם ההשקעה.
עוד נטען כי התגלה במשפט שהתובע הפר את הסכם ההשקעה בכך שהוא רכש חלק ממניותיו בחברה עבור מר טמיר. מכאן שהתובע הפר את הסכם ההשקעה גם בדרך זו, ומר טמיר גרם להפרת ההסכם, ואף לא העיד אמת בבית-המשפט כאשר אמר שהוא לא קבל תמורה מהתובע ושאין לו מניות בחברה. לענין זה צריכה להיות השלכה ביחס לאמינותם של התובע ושל טמיר. בהתייחס לטמיר, מדובר בעד שיש לו אינטרס מובהק – כבעל-מניות בחברה. בעדותו הוא ניסה להציל את השקעתו וגם לחפש "שעיר לעזאזל" שיפטור אותו מאחריותו כלפי התובע.
טענות החברה בסיכומים
31. הנתבעת 2 – היא החברה, הגישה סיכומים קצרים מטעמה, במסגרתם היא ציינה כי היא מצויה במצב של כינוס נכסים, ולכן אין לה המשאבים הכספיים לממן עריכת סיכומים מפורטים. החברה אימצה את האמור בסיכומי הנתבעים בכל הקשור לזכות התביעה של התובע כלפיה.
החברה טענה כי לתובע אין עילת תביעה כלפיה בקשר למצגים שהוצגו לו בשלב הטרום חוזי; התובע היה מנוע מלהגיש את התביעה; התובע לא העלה טענות של מצג-שווא, תרמית או הטעיה חרף העובדה שאלה התגלו לו לשיטתו חודשים ספורים לאחר ההתקשרות בהסכם ההשקעה; התובע היה תובע מתוחכם שהיה ער לסיכונים בהשקעתו; התובע לא הוכיח שום כשל ניהולי בניהול החברה, שגרם לקריסתה; התובע גם לא הוכיח קיומה של עילת תביעה ביחס להעברת מניותיו לבתו וחתנו, והוכח כי לאחר העברה זו אחזקותיו של התובע בחברה ירדו מתחת לשיעור של 10% המזכה בזכות למנות דירקטור בחברה; התובע לא הוכיח הפרה של מנגנון התאמת המניות; לתובע גולו כל המסמכים שהיו בידי החברה כפי שהם גולו גם ליתר בעלי-המניות בה.
נטען כי התובע פעל במהלכי סרק להגשת תביעה נגזרת בשם החברה, וכי התביעה דנן נגועה בחוסר תום-לב. כן נטען שהתובע ומר טמיר הפרו את הסכם ההשקעה לאחר שהתובע העביר מניות שלו למר טמיר תוך הסתרת מנגנון הנאמנות שנוצר על-ידיהם. ענין זה הוסתר גם בתצהירי התובע ומר טמיר, ונחשף רק בחקירה הנגדית. התובע אף האשים ללא כל בסיס את החברה בהסתרת "דו"ח פוקרד", שהוכח שלא היה ולא נברא.
טענות התובע בסיכומי התשובה
32. בסיכומי התשובה מטעמו טען התובע כי לנתבעים לא היה בסיכומיהם הסבר להתנהלותו של יוגב במרמה בעניין וול. יוגב כשל מלהסביר כיצד משקיע סביר היה אמור להבין ממצגיו של יוגב בנוגע לוול ומהמצגים בנוגע לבוררות וול, כי כל ההחזקות בוול עתידות להימחק ללא תמורה. לטענת התובע, גם ביחס למנגנון התאמת התמורה ושלילת זכויותיו של התובע - לא הציג יוגב תשובה של ממש (פרט לניסיון להסתתר מאחורי מי שהיה ב"כ החברה, עו"ד הולדשטיין..
התובע הוסיף כי אין כל רלוונטיות לטענות של יוגב ביחס להליך בדיקת הנאותות שערך התובע טרם כניסתו לחברה. לשיטת התובע, חרף בדיקת הנאותות הוסתרו מהתובע עובדות בסיסיות והוצגו לו מצגי שווא מטעים ביחס למצב המכירות והמוצרים של החברות הבנות. כפי שהוכיח התובע, יוגב הטעה אותו בנוגע ליכולות הטכנולוגיות של החברות הבנות ולמצבם של המוצרים שנטען כי הם פועלים ונמכרים ללקוחות. בפועל, מצגי שווא אלה אף הובילו לשינוי מהותי בתחזיות - שנחתכו תוך זמן קצר לאחר כניסת התובע לחברה.
לטענת התובע, סיכומי יוגב מחזקים ומוכיחים את טענתו. הוכח כי יוגב הציג באופן אישי את מצב החברות הבנות בפני התובע. גם העובדה שבעלי תפקידים שונים בחברה מציגים היום עמדות שונות בנוגע למצב הפיתוח של המוצר, מעידה על כך שיוגב ידע שהוא מציג מידע שאינו אמת. כך, למשקיעה הגדולה ביותר בחברה, הגב' גרטלר (כמו לתובע) – הוצג שהמוצר עובד; לדירקטור (מר רינגל) הוצג "שהמוצר לפעמים עבד ולפעמים לא עבד"; וגם היום מוסיף יוגב לטעון כאילו המוצר "עבד מצוין". התובע הוסיף כי הוכח שהמצגים לתובע לא אושרו על-ידי דירקטוריון החברה קודם להצגתם. לטענתו, במצב זה ושעה שכל אחד מבעלי התפקיד טוען שהמצב הטכנולוגי ה"אמיתי" הוא אחר, עולה השאלה מה הציג יוגב לתובע. גם לכך לא ניתנה תשובה על-ידי יוגב.
התובע טען כי גם המצגים הכלכליים התבררו כמצגי שווא. כפי שהוכח, קודם להשקעתו בחברה הוצג לתובע מצג לפיו השקעה כוללת של 5 מיליון דולר תאפשר לחברות הבנות להביא את התוצאות העסקיות שהוצגו לתובע. אך בפועל, לאחר שהתובע כבר השקיע 3.2 מיליון דולר, התברר כי נדרשים 15 מיליון דולר לפחות. יוגב לא הציע הסבר לשינוי קיצוני זה, ולא הבהיר כיצד בדיקת הנאותות שערך התובע היתה מאפשרת לו "לעלות" על מצגי שווא אלו.
התובע הוסיף, למעלה מהצורך לשיטתו, כי גם הטענה לפיה מדובר בחממה טכנולוגית אחת שכולה "סטארט-אפ" אינה יכולה לעמוד, שכן לבד מכך שהיא אינה נתמכת בראיות, הרי שבפועל ובזמן אמת גם לשיטתו של יוגב שתיים מתוך ארבע החברות לא היו חברות הזנק; וביחס לחברת טכנולוג'יס הוצגו מצגים ברורים לגבי מכירות בעולם. לא יתכן שחברה אחת מהפורטפוליו שהוצג לתובע, שאפשר שהיתה חברת הזנק, הביאה לכך שנדרשו סכומים גבוהים פי שלושה מאלה שהוצגו לתובע.
33. לטענת התובע, הוכח כי גם ב"זמן אמת" טען התובע להטעיה. התובע הסביר כי העובדה שהוא לא כינה את יוגב בפניו "רמאי" ו"שקרן" קשורה לסגנון התנהלותו של התובע, ואינה משנה את מהות הדברים לפיהם יוגב אכן הציג מצגי שווא מכוונים. עוד נטען כי הוכח שעוד כי בפגישה מיום 13.3.2011 הטיח התובע ביוגב את הטענות הקשות והחמורות שהיו לו כלפיו בנוגע להתנהלותו הניהולית הכושלת והתחזיות המוקדמות שהוצגו לתובע, וכן הבהיר כי יוגב והחברה מפרים את ההתחייבויות כלפיו. גם הגב' גרטלר אישרה שהתובע ומר טמיר מטעמו העלו "בזמן אמת" טענות חריפות כלפי יוגב ביחס לתמונה שהוא הציג לפניהם, וכי התובע העלה את טענותיו גם במסגרת ישיבות הדירקטוריון.
לטענת התובע, יוגב ביקש להסתמך על פרוטוקולים של הדירקטוריון (שנערכו מטעמו ולא כללו כל מה שנאמר בישיבות הדירקטוריון), ולא טרח לנסות להסביר כיצד חרף עדותה של גרטלר, טענותיו של התובע לא באו לידי ביטוי מלא בפרוטוקולים.
התובע הוסיף כי בניגוד ליוגב, הוא עצמו התנהל בתום-לב, נתן דעתו לכך שחתנו נמצא בחברה ועובד בצמידות ליוגב, והעדיף להאמין כי חרף המצב הקשה ניתן יהיה לשקם את החברה. אין לאפשר ליוגב להיבנות מהעובדה שהתובע התנהל לפי "קוד עסקי" וניסה שלא "לשפוך את התינוק עם המים". בנוסף, חרף התנהלותו הג'נטלמנית של התובע, ניתן לראות כי הוא הביע תרעומת לפני יוגב ביחס להתנהלותו. כך, התובע לחץ על גיוס מר ישראל לבנה כמומחה לבחינת הבעיות בצ'קלייט, הציע כי מר טמיר ינהל את החלק התפעולי בחברה, דרש שמנכ"ל גלקון יוחלף ולבסוף הודיע שאין בכוונתו להשתתף בסבב הגיוס שערך יוגב.
התובע חזר וטען כי השקעתו בחברה היתה "השקעה משפחתית". הוא הוסיף כי הוכח ששילובו של כספי בחברה היה תנאי לעסקת ההשקעה של התובע בחברה, והובהר ליוגב כי מדובר בהשקעה משפחתית. בניגוד לטענות יוגב, הוכח כי מר כספי לא עדכן את התובע באופן שוטף ורציף בנוגע לחברה והחברות הבנות שלה.
לנוכח האמור, עתר התובע כי בית המשפט יקבל את התביעה ולחלופין – כי בית המשפט יורה על קבלת הסעדים החלופיים ובכלל זה הקצאת מניות נוספות, שלגביה נטען כי החברה והנתבעים לא הביעו כל התנגדות.
דיון
34. מספר עניינים טעונים דיון והכרעה במסגרת המחלוקות בין הצדדים כפי שהן פורטו לעיל. ראשית, יש להתייחס לטענות בדבר ההטעיה ומצגי השווא של הנתבעים את התובע, ולבחון האם התובע הוכיח טענות אלה, ואם כן – מהם הסעדים להם הוא זכאי. טענות אלה ייבחנו הן ביחס להסכם ההשקעה המקורי, והן ביחס להשקעות הנוספות בחברה שבוצעו על ידי התובע לאחר ההשקעה המקורית שלו (בסך 400,000$ ובסך 300,000$).
שנית, יש לבחון את המחלוקת בין הצדדים ביחס להפרות הנטענות של הסכם ההשקעה על-ידי הנתבעים או מי מהם, ובכלל זה ביחס לזכותו של התובע למנות נציג מטעמו בדירקטוריון החברה לאור העברת חלק ממניותיו לבתו ולחתנו ולטענות הצדדים ביחס לכך; וכן את המחלוקת הנוגעת ליישום "מנגנון התאמת התמורה" ואת השאלה מהן זכויותיו של התובע בהתאם למנגנון זה. ככל שייקבע כי הסכם ההשקעה הופר, יהיה מקום לבחון את השאלה מהם הסעדים העומדים לזכות התובע בקשר עם ההפרה.
כל הנושאים הללו יידונו בפירוט להלן.
I. טענות התובע להטעיה ולמצגי שווא טרום-חוזיים
א. הטענות לתרמית ולהטעיה מכוונת
טענות התובע
35. כעולה מהאמור לעיל, טענתו הראשונה והמרכזית של התובע, היא כי הנתבעים או מי מהם הטעו אותו בטרם ההתקשרות בהסכם ההשקעה – כאשר הציגו בפניו מצגים שאינם נכונים, ונמנעו מלהציג מצגים שהיה עליהם מכוח הדין או הנוהג ליידע אותו אודותיהם. לגישת התובע, הוא התקשר בהסכם ההשקעה לאור ההטעיות שהוטעה, והוא זכאי לכן – לאחר שהסתברו לו העובדות כהווייתן, לבטל את ההסכם וכי יושבו לידיו הסכומים שהוא השקיע בחברה.
בכתב התביעה, פירט התובע את טענותיו לגבי ההטעיות שהוטעה על ידי יוגב.
התובע טען כי יוגב הבטיח לו שהחברה תגיע למחזור שנתי של 100 מיליון ₪ וכי היא תהפוך ל-"צ'קפוינט של המים". התובע הפנה לתחזיות שניתנו לו לגבי הגידול במכירת בחברות הבנות –
מכירותיה של סקיוריטי היו צפויות לגדול מ-0.5 מיליון דולר בשנת 2009 לסכום של 35 מיליון דולר בשנת 2013;
מכירות צ'קלייט היו אמורות לגדול מ-0.6 מיליון דולר בשנת 2009 לסכום של 20 מיליון דולר בשנת 2013;
מכירת וול היו צפויות לגדול מ-0.7 מיליון דולר בשנת 2009 ו-12 מיליון ל-12 מיליון דולר בשנת 2014;
ומכירות גלקון היו צפויות לגדול מסכום של 10 מיליון דולר בשנת 2009 ולסכום של 24 מיליון דולר בשנת 2013.
התחזיות הללו מצאו את ביטוין במסמך שצורף כנספח 6 לכתב התביעה.
התובע הוסיף וטען כי המצגים בדבר הגידול הצפוי בהיקף המכירות, התבססו על מצגים נוספים שכללו בין היתר מצג לפיו מוצריה של צ'קלייט מוכנים לשיווק; מצג לפיו גלקון מתכוונת להשיק קו מוצרים חדש בשנת 2010 לרבות מוצר בשם סיטיגל שהיה אמור להיות בין הגורמים לצמיחתה של גלקון; ומצג לפיו סקיוריטי עתידה לפרוץ בשנה הקרובה, ולהפוך חברה עם מחזור פעילות ענק, באמצעות מספר מוצרים חדשניים שהביקוש שלהם גדל.
מעבר לכך הוסיף התובע כי יוגב התחייב לחברה ולעסקיה במאת האחוזים, וציין כי אין לו ענין בפעילות ציבורית או עסקית נוספת. מדובר בהתחייבויות ומצגים שניתנו על-ידי יוגב בעל-פה, ושהתובע לא עמד על הכללתם בהסכם ההשקעה. גם מצגים אלה הסתברו כלא נכונים.
36. התובע הוסיף והתייחס למצגיו של יוגב ביחס לחברת וול. לגישתו, לחברה הוקצו זכויות בחברת וול במסגרת הסכם מיום 15.6.2008 (להלן: "הסכם וול") בו התקשרה החברה עם חברת הופמן את הופמן הנדסה אלקטרונית ואלקטרו מכנית בע"מ ועם מר הופמן (שכזכור היה בעל מניות הרוב בוול). במסגרת המשא-ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם ההשקעה, הוצגו האחזקות של החברה בוול (שהיו בשיעור של 13.33%) כנכסים משמעותיים של החברה, ואף נקבע "תג מחיר" לשווי האחזקות של החברה בוול – סכום של 3,867,000$.
לתובע הוצג דבר קיומו של סכסוך בין וול לבין החברה, שהופנה לבוררות בפני הבורר כב' השופט (בדימ') בן-יאיר (להלן: "הבורר") – היא בוררות וול. כשבועיים לפני ההתקשרות בהסכם ההשקעה, ניתנה החלטת ביניים של הבורר, בה נקבע כי זכותה של החברה לממש את "שלב ב'" בהסכם וול, ולהגדיל את אחזקותיה בוול לשיעור של 27.79% - פקעה (להלן: "החלטת הביניים").
התובע טען כי יוגב הסביר לו כי הסכסוך עם וול הוא "פעוט", וכי הוא עתיד להסתיים בתשלום של סכום כספי מינימלי. התובע טען כי מדברי יוגב עלה כי חוסר הוודאות ביחס לסכסוך מתייחס רק לשאלה מה יהיה שווי האחזקות שיהיו לחברה בוול בעתיד.
בהסכם ההשקעה נקבע במסגרת נספח 4.10(a) כי אחזקות החברה בוול מסתכמות ב-13.33% מהון המניות המונפק של וול, וכי סך האחזקה יושפע מהליך הבוררות עם הופמן. התובע טען כי יוגב לא הציג בפניו את התמונה במלואה - אלא הציג תמונת מצב מגמתית, חלקית ומעוותת ביחס למצבה של החברה בבוררות וול. בסופו של דבר הסתבר – כך טוען התובע – כי מצגיו של יוגב ביחס לבוררות וול היו מטעים, והחברה חתמה על הסכם פשרה עם וול במסגרתו היא ויתרה למעשה על מלוא נכסיה של וול.
37. בפרק ג(2) לכתב התביעה, מפרט התובע את טענותיו לגבי הגילוי שלו כי התחזיות והמצגים שניתנו לו ערב ההתקשרות בהסכם על-ידי יוגב, היו כוזבים. התובע טוען כי הסתבר לו –
• כי התחזיות המוקדמות שהוצגו בפניו לא היו ריאליות, ובהתאם הן נחתכו בשרירותיות כלפי מטה על-ידי יוגב במהלך השנה לאחר החתימה על הסכם ההשקעה;
• כי מוצרי צ'קלייט אינם מוגמרים, ונדרשו עוד מלאכה והשקעה כספית משמעותית כדי להביאם לרמה מינימלית הדרושה לצורך מכירתם;
• כי קו המוצרים שאמור היה להיות מושק על ידי גלקון – לא הושק, ולכן לא התאפשר לה להגדיל את היקף המכירות שלה;
• כי יוגב אינו מחויב לחברה כפי שהתחייב, וכי הוא עוסק בפעילויות ציבוריות נוספות רבות ועתיד גם להתמנות לתפקידים ציבוריים נוספים;
• וכי מצבה של החברה בבוררות וול הוא חמור מכפי שיוגב הציג, וכי החברה ויתרה בסופו של דבר על כל אחזקותיה בוול.
האם הוכיח התובע כי יוגב הציג לו מצגי שווא בכוונת מירמה?
38. כפי שעולה מכתב התביעה, התובע טען כי "יוגב ידע ו/או היה עליו לדעת, כי המצגים הניתנים על ידיו שגויים מן היסוד" (ר' ס' 54 לכתב התביעה, ההדגשה היא שלי, ר.ר.). ישנו הבדל משמעותי בין הטענה לפיה יוגב ידע כי הוא מציג לתובע מצגים שגויים והציג נתונים שגויים במודע ובמתכוון (טענה שעולה כדי טענת מירמה והטעיה מכוונת), לבין הטענה לפיה היה על יוגב לדעת על כך – טענה שהיא טענת רשלנות.
ככל שהדבר נוגע לטענת המרמה, הרי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי טענות של מצגי שווא ותרמית מחייבות רמת פירוט גבוהה מהרגיל. הטעם לכך הוא משום שיש בטענות כאלה כדי להכתים את שמם של הנתבעים, ולכן יש לתת להם הזדמנות הולמת להתגונן מפניהן.
ההלכה הפסוקה אף קבעה לא אחת כי כדי להוכיח טענות של מירמה – מוטל על התובע הטוען לכך נטל הוכחה כבד, העולה על נטל ההוכחה ה"רגיל" במשפט האזרחי. כך קבע בית המשפט העליון בהקשר זה כי -
"לענין טענת רמייה מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית המשפט (וזאת, בין אם מדברים אנו בנטל מיוחד לעצמו – בצד הנטל המוטל על צד במשפט אזרחי והנטל המוטל על התביעה במשפט פלילי – ובין אם מדברים אנו בנטל הראיות במשפט אזרחי, ובגדריו – במשקל ראיות כבד במיוחד)" (ר' ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993) וההפניות המובאות שם).
כן נפסק כי "הטוען לשלילת תום ליבו של אחר, צריך לבסס את טענתו כדבעי; כך למשל, הנטל להוכחת מירמה הוא נטל הוכחה מוגבר.... טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו הוא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור" (ר' ע"א 292/64 כהן נ' אשד [פורסם בנבו] (1965)).
לכן, כדי לקבוע כי יוגב ידע כי המצגים שהוא מציג לתובע הם מצגים שקריים, וכי הוא הציג אותם בכוונה להטעות את התובע ולרמות אותו, נדרש התובע להרים נטל ראיה כבד יותר מהנטל ה"רגיל" במסגרת ההליך האזרחי. זאת – בניגוד לטענה החלופית העולה מכתב התביעה וחוזרת כחוט השני גם בתצהירים ובסיכומי התובע, טענה לפיה "היה על יוגב לדעת" כי המצגים שהוא מציג לתובע אינם אמת (טענה שתידון להלן).
39. אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל הכבד שהוטל עליו, ולא הוכיח כי המצגים להם הוא טוען הוצגו על-ידי יוגב תוך כוונת מירמה והטעיה.
ראשית יש לציין כי הטענה לפיה יוגב רימה את התובע, הטעה ושיקר אותו, אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של עדת התביעה הגב' גרטלר, שהיתה כזכור המשקיעה הגדולה ביותר בחברה. הגב' גרטלר ציינה במפורש בעדותה כי היא אינה מכירה את מר יוגב כאדם רמאי או כמי שמטעה במכוון – כאשר ההיכרות שלה עמו היא על רקע דומה לזה של התובע, כמשקיעה בחברה שלא הכירה אותו קודם לכן (ר' עמ' 57 לפרוטוקול). היא אף העידה כי לא ידוע לה כי מר יוגב הטעה במשהו את התובע (עמ' 58).
בחקירה הראשית שלה העידה גב' גרטלר כי היא עצמה האמינה ביוגב ובחברה, וכי יש לה אמון ביוגב עד היום (ר' עמ' 12 לפרוטוקול). לגישתה, היא האמינה ב"חזון של אורי" (עמ' 26 לפרוטוקול, ור' גם עמ' 52 לפרוטוקול). הגב' גרטלר ציינה באופן מפורש כי אין לה ספק בכך שיוגב אכן האמין בסיכויי ההצלחה של החברה, וכך גם כל הצוות (עמ' 22 לפרוטוקול).
עדותה של גרטלר מקבלת משנה תוקף לאחר שהגב' גרטלר, שהיתה המשקיעה שהשקיעה בחברה את סכומי הכסף הגבוהים ביותר (ככל הנראה כ-60 מיליון ₪ - ר' עמ' 301 לפרוטוקול), הפסידה את מלוא השקעתה (וכאשר גם לעמדתה "אין ספק שהחברה לא הצליחה" – עמ' 18 ועמ' 23 לפרוטוקול, ו"לא עמדה ביעדים שלה" – עמ' 19). חרף ההפסד המשמעותי שלה, גב' גרטלר לא בחרה לתבוע את יוגב, וכאמור בעדותה בבית-המשפט לא העלתה כל טענה כנגדו.
בשולי עדותה בקשה הגב' גרטלר לומר כי "החברה הזו נכשלה, וכמו מר טיש הפסדתי יותר ממר טיש, הפסדתי ועצוב לי על כך, אף אחד לא אוהב להפסיד. אבל באמת, לא היה פה שום דבר, היה פיתה [מילה לא ברורה בפרוטוקול, ר.ר.] שהחברה יכולה להצליח, ואם אני לא הובנתי כך, אז אני מצטערת, כי אני באמת מאמינה בזה" (עמ' 55).
40. יובהר כי אינני סבורה כי יש לקבל את עמדתו של התובע בסיכומים מטעמו לפיה יש לראות את הגב' גרטלר כעדה מצד הנתבעים, וכי יש לייחס לחובת הנתבעים את אותם העניינים שלא היו זכורים לה, ולהעדיף את עמדתו של מר פוקרד (לגבי הדברים שגרטלר אמרה לו לגישתו ביחס ליוגב) על-פני עמדתה שלה.
לטעמי, לעדותה הישירה של גב' גרטלר בחקירתה בבית-המשפט ביחס לעמדתה לגבי מר יוגב ולגבי ההפסד שלה בחברה, יש משקל רב יותר מאשר לדבריו מר פוקרד בתצהירו אודות הדברים שאמרה לו גב' גרטלר לגרסתו. זאת משום שאין כל סיבה להניח כי גב' גרטלר – שאין לה כל ענין בתביעה (אם בכלל אפשר היה לסבור כי יש לה ענין לתמוך בעמדת התובע) - לא אמרה אמת בבית-המשפט ביחס לעמדתה לגבי יוגב ואמינותו. הגב' גרטלר הוזמנה כאמור להעיד מטעם התובע דווקא, ולא מטעמם של הנתבעים (שאף לא פנו אליה בבקשה כי תעיד – ר' עמ' 11 לפרוטוקול). לכן יש לייחס לעדותה משנה תוקף. היא העידה בהתאם לעמדתה, כשלדבריה היא אף לא התייעצה קודם לעדות עם עורך-דין (עמ' 7 לפרוטוקול).
לכן, עדותה של הגב' גרטלר ועמדתה ביחס לאמינותו של יוגב, ביחס לעובדה שהיא - וכמוה להערכתה גם יוגב, אכן האמינו בחברה ובסיכויי הצלחתה, וביחס לכך שהיא אינה מייחסת את כישלון החברה לאשם מצדו של יוגב - מחזקים את עמדת הנתבעים ותומכים בגרסתם.
41. זאת ועוד. כפי שציינתי לעיל, התובע פירט את טענותיו ביחס למצגים השגויים בכתב התביעה. מהפירוט הזה ניתן לראות כי התובע מתייחס למצגים המתייחסים לעתיד ולא לעבר: התחזיות ביחס להכנסות החברות הבנות של החברה וכתוצאה מכך הכנסות החברה בעתיד, התחזית לגבי מוצרי צ'קלייט והיכולת למכור אותם, התחזית לגבי השקת קו המוצרים של גלקון והגדלת היקף המכירות של גלקון לאחר ההשקה הזאת, והתחזית לגבי מצב החברה בבוררות וול.
תחזית לעתיד יכולה להיחשב כהטעיה במירמה, אם היא ניתנת על-ידי מי שאינו מאמין בנכונותה, ואם היא מבוססת על נתונים עובדתיים קיימים שהמציג יודע כי הם אינם נכונים.
באשר לתחזית לגבי ההכנסות העתידיות, ציין התובע בהקדמה לסיכומיו כי התחזיות הפיננסיות שהוצגו לו על ידי יוגב היו "מגמתיות, מנופחות ומעוותות" (ס' 9 לסיכומים). התובע טען כי יוגב הציג בפניו תחזיות שהתבססו על הנחות יסוד שהסתברו להיות "מנותקות מהמציאות". בהמשך הסיכומים התייחס התובע למצגים ולתחזיות ביחס לשיעורי הצמיחה הצפויים בכל ארבע החברות הבנות של החברה, שהיו אופטימיים (ר' ס' 79 לסיכומים, ור' גם ס' 99 לסיכומים). התובע ציין כי "יוגב ידע כי זה המצב (ולמצער היה עליו לדעת) כבר במועדים בהם ניתנו התחזיות והמצגים הללו" (ר' ס' 112 לסיכומים, ההדגשה היא שלי). טענות אלה עולות כולן בקנה אחד עם טענה של רשלנות ולא עם טענה של תרמית.
42. באשר לפוטנציאל ההכנסות של החברות הבנות ובכלל זה בעיקר צ'קלייט וגלקון, יש לבחון האם התחזית אליה התייחס יוגב התבססה על נתונים שיוגב ידע שאינם נכונים. כאמור, רק התבססות כזו על עובדות קיימות שאינן נכונות, עשויה – אם היא מודעת ומוכחת – להביא לכך שמצג ביחס לעתיד, ייחשב למצג מטעה.
חברת גלקון
43. במסגרת התצהיר שהגיש, טען התובע לגבי לחברת גלקון, כי זוהי חברה הידועה כמובילה בתחומה – ייצור מערכות ובקרי השקיה לשימוש בגינות ביתיות, בגינון מקצועי ומוניציפאלי ובחקלאות ובהולכת מים. החברה מוכרת כספקית ראשית של בקרי השקיה מופעלי סוללות. המצגים שלגישת התובע הוצגו לו לגבי גלקון היו כי בכוונתה של גלקון להשיק קו מוצרים חדש במהלך שנת 2010 (לרבות מוצר בשם "סיטיגל" שהיה אמור להיות אחד הגורמים המרכזיים לצמיחתה – ר' ס' 23 תצהיר העדות הראשית של התובע). לגישת התובע בסיכומים, קו המוצרים החדש של גלקון לא הושק, ולכן לא התאפשר לה להגדיל את היקף המכירות שלה באופן משמעותי.
מהראיות שהתובע הציג לא עולה מסקנה לפיה מצגים אלה היו שקריים במועד בו הם הוצגו על-ידי יוגב, וכי יוגב ידע כי אין בהם ממש. מדובר על כוונות ותוכניות עתידיות של גלקון, וגם אם אלה לא התממשו בסופו של דבר, אין מדובר בהכרח במצג שווא מכוון, ובהחלט יתכן כי מדובר בתחזית שיוגב האמין בה. מאחר שמדובר בטענת תרמית הדורשת כאמור הוכחה ברמה גבוהה, אני סבורה כי אין די בראיות שהציג התובע כדי להביא למסקנה לפיה המצגים של יוגב ביחס לקו המוצרים החדש של גלקון נעשו על ידיו בכוונת תרמית.
מסקנה זו מתחזקת לאור טענתו של התובע לפיה מצבה של גלקון הורע בתחילת שנת 2010, והוא הציע אז להחליף את יו"ר הדירקטוריון שלה. מכאן כי התובע היה סבור כי לגלקון יש פוטנציאל הצלחה, אלא שהיא אינה מנוהלת כראוי. מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם הצגת מצגי שווא שקריים ביחס לגלקון ולפוטנציאל שלה.
חברת צ'קלייט
44. כאמור, החברה השקיעה בחברת צ'קלייט, והגדילה את ההשקעות בה עד שיעור של 78%. חברת צ'קלייט פיתחה מוצר לזיהוי מזהמים כימיים במים. התובע טען כי הוא הוטעה ביחס למוצר של צ'קלייט.
45. בתצהיר העדות הראשית מטעמו טען התובע כי יוגב הסביר לו שצ'קלייט עוסקת בגילוי בזמן אמת של זיהומים במים באמצעות טכנולוגיה מיקרוביולוגית, וכי מערכות של צ'קלייט יותקנו בחציון הראשון של שנת 2011 בסינגפור ובברזיל. התובע טען כי הוא ערך ביקור בחברת צ'קלייט, בו הוצגו לו על-ידי יוגב שני מוצרים – ערכה ניידת לבדיקת מים (שלגביה הוצג כי מדובר במוצר עובד שנמכר כבר ללקוחות); ומכשיר נייח לבדיקת מים (שהוצג כי הוא עובד ומוכן לשיווק, ואף נמצא בהרצה אצל לקוח גדול בסין). כן הובהר לתובע כי לצ'קלייט ישנו פטנט עולמי הרשום על שמה.
בכתב התביעה טען התובע כי התברר לו בדיעבד כי חרף המצגים שהוצגו לו שהתבססו על מכירות מוצר הדגל של צ'קלייט, הרי בפועל לא היתה בידי צ'קלייט "יכולת של ממש לעמוד בהזמנות שהוצעו לה, ולקוחות פוטנציאליים החלו נוטשים אותה" (ס' 101 לתביעה וס' 95 לתצהיר העדות הראשית של התובע).
בסיכומים מטעמו טען התובע בהקשר זה כי רכיב מרכזי בתחזית ההכנסות של צ'קלייט שהוצגה לו על-ידי מר יוגב, קרי העדר היכולת של צ'קלייט לספק את ההזמנות שהצטברו – לא בא לידי ביטוי במצגים שהציג יוגב לתובע. כן הוסתרו ממנו "הוצאות מהותיות שהיו צפויות בצ'קלייט (על-פני הדברים)". התובע הוסיף וטען כי המסקנה ביחס לצ'קלייט עולה בקנה אחד גם עם עמדתו של מר פוקרד אשר הצהיר כי יוגב מסר לו כי לחברת צ'קלייט יש מוצר שעובד ונמכר, והסתבר לו כי פיתוח המוצר אינו רלוונטי לשוק.
46. ואולם, אני סבורה כי אין די באמור לעיל כדי לאפשר קביעה לפיה יוגב היה מודע לכך שהמצגים אותם הוא מציג לתובע הם מצגים שקריים. התובע אינו טוען כי לצ'קלייט כלל לא היו המוצרים שהוצגו לו. הוא אינו טוען כי כלל לא היו הזמנות לאספקת המוצרים הללו (טענות שלו היו מוכחות כנכונות, היו עשויות לעלות כדי מצג שווא מכוון של יוגב). טענתו של התובע היא כי צ'קלייט לא היתה מסוגלת לעמוד באספקת ההזמנות שאכן היו לה, וכי המוצר לא היה במצב כזה שניתן היה לשווקו.
מעדותה של הגב' גרטלר עולה כי למשקיעים הוצג מצג לפיו המוצר של צ'קלייט עובד (עדות הגב' גרטלר, בעמ' 48 לפרוטוקול). מר כספי העיד כי לטעמו, המוצר של צ'קלייט – לו היה מוצר פועל, היה כזה שניתן היה לשווק אותו והפוטנציאל שלו היה אדיר. אולם העד טען כי "לא היה מוצר" (ר' עמ' 87 לפרוטוקול), וזאת בניגוד למצגים למשקיעים.
מחומר הראיות עולה כי לצ'קלייט אכן היה מוצר שפעל, אלא שבתקופות מסוימות התגלו בו קשיים (ר' עדותו של מר רינגל בעמ' 173 לפרוטוקול). מר אלשייך העיד ביחס למוצר של צ'קלייט כי היו בעיות עם ההתקנה שלו, עם פיתוחו ועם התאמתו לשוק (ר' עמ' 147 לעדותו).
מר לוינסון, שהיה מנכ"ל צ'קלייט, העיד ביחס למוצר כי "לחברת Checklight היתה טכנולוגיה מדהימה, מאוד ייחודית שמבוססת על המון שנות מחקר ורעיון מדהים. כשאני נכנסתי לחברה אני גיליתי לראשונה שהפיתוח של המוצר שעטף את הטכנולוגיה לא היה בשל, לא היה מספיק טוב, בעיקר המכניקה שלו" (עמ' 185 לפרוטוקול). לגישתו, הוא ניסה במהלך תקופת עבודתו לקדם את המוצר, המוצר אכן "מאוד התקדם", אולם לא היה בשל להפצה המונית עד למועד בו הוא עזב (ר' עמ' 186 לעדותו). הוא אף העיד כי "לאורך כל הדרך שחררנו מוצרים ללקוחות ידידותיים... שיכולנו לתמוך בהם. המוצר תפקד למשל מצוין במקורות או בקוקה קולה, אבל עדיין לשלוח אותו לחו"ל היתה סוגיה לא שלמה... מבחינת תמיכה בו". מעדות זו עולה כי לצ'קלייט אכן היה מוצר שאף פעל אצל חלק מהלקוחות, אולם החברה לא השכילה להפוך אותו לכזה הבשל להפצה המונית.
מר יוגב התייחס בחקירתו למצגת נספח 2ה לתצהיר טמיר, בה הוצג המוצר כ-highly reliable. יוגב העיד כי מהמצגת עולה באופן מפורש כי מדובר בגרסת הבטא של המוצר, שהיתה גרסה אוטומטית (ולא ידנית) וכי גרסה זו – שבאותה עת לא היתה עדיין קיימת והיתה בשלב ניסיוני בלבד - אופיינה כגרסה "אמינה ביותר" – highly reliable. אין מדובר אם כן בתיאור של מוצר קיים אלא באיפיון של מוצר עתידי.
זאת ועוד. לבקשת התובע מונה מומחה חיצוני, מר לבנה, כדי לבדוק את מוצר של צ'קלייט ואת אמינותו. המומחה הזה קבע בחוות-דעתו מחודש אוקטובר 2010 (נספח 8 לתצהירו של מר לוינסון) כי:
"לסיכום ניתן לומר כי המערכת נמצאת בשלב בחייה בו קיים מוצר מוכח שאינו בשל למכירה סדרתית ואשר אמינותו עולה לאור פעילות רבה המבוצעת כיום, יש למסד פעילות זו כצורה כתובה ולאור יעדים מוגדרים... ה-CCB אינו שונה במובן זה ממוצרים אחרים 'הסובלים' במהלך הפיתוח מאילוצים כספיים, קשיים טכנולוגיים, יציאה לדרך ב'אופטימיות הנדסית' והגדרות חלקיות".
47. מכל העדויות הללו עולה כי לצ'קלייט אכן היה מוצר, שהוא אכן היה בעל פוטנציאל גבוה מאוד, שיצא לדרך – כדברי המומחה מר לבנה – באופטימיות; שהלך והשתפר במהלך הדרך, ושהחברה ניסתה לממש את הפוטנציאל שלו, ואולם בסופו של דבר היא לא הצליחה בכך. המכלול הזה אינו מביא למסקנה לפיה המצגים שהוצגו למשקיעים בנוגע למוצר והתחזית האופטימית של יוגב ביחס אליו – ככל שהיתה כזו, נעשתה בתרמית.
גם בהנחה שניתן היה לצפות באופן אובייקטיבי קיומן של בעיות במוצר, גם אם ניתן היה לחזות שצ'קלייט לא תצליח לעמוד בהזמנות שהיו לה נכון למועד ההתקשרות בהסכם עם התובע, אין מקום לקבוע – בהעדר ראיות כבדות משקל לכך – כי יוגב היה מודע לכך בפועל. אין מקום לקבוע כי יוגב היה מודע לכך כי לקוחותיה של צ'קלייט עתידים לנטוש אותה, או כי צפויות לצ'קלייט הוצאות מהותיות, וחרף זאת הציג לתובע מצגים שונים. כאמור, אין זה מן הנמנע – ולא הוכח אחרת – כי יוגב אכן העריך כי צ'קלייט תוכל לעמוד בהזמנות, וכי הדבר אכן יביא לגידול משמעותי בהכנסותיה – אלא שהוא התבדה.
48. מסקנה דומה עולה מהאמור בסיכומי התובע, בהם הועלו טענות ביחס לכישלונה של צ'קלייט לספק את מוצריה בשים לב לתשומות הנדרשות. כישלון זה הוא לטענתו של התובע "כישלון ניהולי של יוגב" (ס' 122 לסיכומים ור' גם ס' 94 לתצהיר העדות הראשית של התובע) כתוצאה מהכישלון הניהולי, התקשתה צ'קלייט לספק את מוצריה בשים לב לתשומות התפעוליות הנדרשות (ס' 94 לתצהיר).
ואולם, כישלון ניהולי של יוגב, אף בהנחה שהיה כזה, אינו עולה כדי מצג שווא תרמיתי ושיקרי במועד ההתקשרות בהסכם ההשקעה. יתרה מזאת - הטענה ביחס לכישלון ניהולי עולה בקנה אחד דווקא עם האפשרות כי יוגב אכן היה סבור כי צ'קלייט תוכל להצליח (ומגישת התובע עולה כי יתכן שאלמלא הכישלון הניהולי שלו היא אכן היתה מצליחה בכך). אולם התחזית שלו לא התגשמה.
מסקנה זו עולה גם מעדותו של מר אלשייך ביחס לצ'קלייט- כי בהתייחס לחברה זו "היתה אכזבה ביעדים בשיווק" (ר' עמ' 146 לפרוטוקול). גם מתצהירו של מר פוקרד – שהתובע מבקש שבית-המשפט ייתן לו משנה תוקף בהיותו עד נייטרלי – עולה מסקנה דומה. מר פוקרד מציין כי יוגב בנה מבנה אדמיניסטרטיבי לא סביר למצבה של החברה, וכי החברה לא נבנתה בהתאמה לשוק שאליו היא פנתה.
ביקורת מקצועית זו, גם אם היא נכונה, משמעה כי יוגב אכן שגה ביחס לאופן בו היא ניהל את החברה, שגיאה שאולי הביאה לכישלונה. אולם, אם זה אכן המצב, הרי המצגים שהציג יוגב ביחס לחברה נבעו מההערכות המוטעות שלו. עדותו של פוקרד עולה אם כן, לכל היותר, בקנה אחד עם מסקנה אפשרית של רשלנות ניהולית לאחר ההתקשרות בהסכם ההשקעה (טענה שתידון להלן בס' 154), אבל לא עם טענה של מרמה. להיפך – אם יוגב היה סבור שהוא מנהל את החברה כנדרש, הרי חזקה עליו כי הציג מצגים שתאמו את אומד דעתו לפיו החברה אכן עתידה להצליח.
פוקרד התייחס בתצהירו באופן ספציפי לצ'קלייט, והצהיר כי המוצר שנבנה בחברה זו היה שגוי לחלוטין ולא תאם לדרישות השוק. גם עמדה זו עולה בקנה אחד עם האפשרות כי יוגב האמין במצגים אותם הוא הציג, וזאת גם אם נניח – כפי שעולה מגרסתו של פוקרד, כי יוגב לא פעל בצ'קלייט באופן סביר. התובע טען בסיכומיו כי יוגב הציג גם לפוקרד מצגים שגויים ביחס למוצר של צ'קלייט. ואולם, בניגוד לתובע, פוקרד לא היה אמור להשקיע בחברה. לכן, סביר להניח כי יוגב לא ניסה לרמות או להונות אותו. משהוא הציג לפוקרד מצגים דומים לאלה שהוצגו על ידיו לתובע, סביר להניח כי הוא אכן סבר שזהו המצב לאשורו – וגם אם שגה, לא ניתן לקבל את טענות התרמית ביחס למצגים אלה.
חברת סקיוריטי
49. באשר לחברת סקיוריטי, טען התובע בתצהירו כי יוגב הסביר לו שהיא עתידה לפרוץ בשנה הקרובה ולהפוך לחברה בעלת מחזור פעילות ענק, לאור מספר מוצרים חדשניים שהביקוש להם גדול (ר' ס' 28 וס' 31 לתצהיר התובע). פוקרד הצהיר ביחס לסקיוריטי כי הצהרתו של יוגב לגבי מוצרי החברה "התבססה על אי-הבנה של העולמות הרלבנטיים, ושבפועל לא ניתן יהיה לפתח את מוצרי טכנולוג'יס (היא סקיוריטי, ר.ר.) לכדי מוצר מוגמר בהשקעה הכספית שיוגב טען שתידרש" (ר' ס' 9 לתצהירו).
גם ביחס למצג זה לא ניתן לקבוע כי מדובר במצג שקרי שיוגב היה מודע לכך שאיננו נכון. ההנחה לפיה יוגב האמין כי בדברים שאמר, היא הנחה שלא נסתרה ולא נשללה, וכאמור היא אף מתחזקת מהאמור בתצהירו של פוקרד.
חברת וול ובוררות וול
50. באשר לחברת וול, בתצהירו של התובע נטען כי הובהר לו כי זוהי חברה בעלת מוניטין וניסיון רב בטכנולוגיות לקידוח מים, וכי הגדלת האחזקות של החברה בוול תאפשר לקדם את מערך השיווק שלה ולהגדיל את הכנסותיה. התובע טען כי יוגב הציג את וול כנכס משמעותי של החברה וככזו שיש לה פעילות עסקית.
התובע הוסיף כי במסגרת המשא-ומתן נכללו גם מצגים מפורשים ביחס לבוררות וול. התובע טען כי יוגב "הציג תמונה אופטימית ושונה לחלוטין אודות בוררות וול". בסיכומי התשובה נטען כי על-פי מצגים אלה עיקר הויכוח בבוררות היה על הסכומים שישולמו, כאשר המטרה היתה רכישת וול בשווי סביר.
51. גם נושא זה (שיידון בהרחבה בהמשך בס' 107 ואילך), אינו עולה כדי תרמית. התובע אינו טוען כי המצגים ביחס לחברת וול ופעילותה לא היו נכונים – אלא טענותיו מתייחסות לתוצאת הבוררות לגבי חברת וול שהתנהלה בין החברה לבין מר הופמן (בוררות וול). אולם, ככל שמדובר בתחזית לגבי תוצאות הבוררות, הרי גם אם היא לא התממשה, אין מדובר במצג שווא מכוון, אלא לכל היותר בתחזית לא מבוססת. טענותיו של התובע לגבי הסכם הפשרה עם וול ותנאיו אינן טענות ביחס למצגים טרום חוזיים, משום שהסכם הפשרה נחתם לאחר ההתקשרות בהסכם ההשקעה.
52. זאת ועוד. התובע היה מודע לסכסוך המשפטי בין החברה לבין הופמן (שלגישתו הוצג לו על ידי יוגב כ"סכסוך פעוט") והוא גם היה מודע להחלטת הביניים של הבורר מיום 27.9.2012, בה נקבע כי זכותה של החברה לממש את "שלב ב'" בהסכם וול, ולהגדיל את אחזקותיה בוול לשיעור של 27.79% - פקעה. לאחר ההחלטה הזאת, יוגב הציג בפני הדירקטוריון – כך טען התובע – "תמונת מצב מגמתית, חלקית ומעוותת בנוגע למצבה של וייטווטר בבוררות וול" ר' ס' 61 לתצהיר העדות הראשית של התובע).
אין די בדברים הללו כדי לקבוע כי יוגב רימה את התובע במכוון ביחס למצבה של החברה במסגרת בוררות וול. התובע לא פירט מהם הדברים שהוצגו על-ידי יוגב לגבי מצב החברה בבוררות, הוא לא ציין מהם הדברים שהיו מעוותים או מגמתיים, הוא לא הבהיר מדוע לגישתו יוגב היה מודע לכך שתמונת המצב שהוא מציג היא שקרית (ולא כי יוגב אכן האמין – אולי ברשלנות כי הדברים שהוא אומר אכן משקפים את מצבה של החברה בבוררות).
טענות התובע ביחס למנגנון התאמת התמורה ביחס לוול כפי שהוא נקבע בהסכם ההשקעה, יידונו להלן בס' 118-111.
מחויבותו של יוגב לחברה
53. התובע העלה טענות גם ביחס להתחייבותו הנטענת של יוגב לחברה. אין מדובר ב"תחזית", אלא בהתחייבות נטענת של יוגב – שלגישת התובע התחייב להיות מחויב במאת האחוזים לחברה ולא לעסוק בעיסוקים ציבוריים אחרים במקביל לעיסוקו בחברה. התחייבות כזו אינה עולה כדי "מצג שווא" (אלא אם כן מדובר בהתחייבות שהמתחייב יודע מראש כי הוא אינו מתכוון לקיימה, ולא הוכח כי זה היה המצב במקרה דנן). שאלת ההפרה הנטענת של ההתחייבות הזו על-ידי יוגב תידון להלן.
בשולי הסיכומים, מציין ב"כ התובע בזהירות הראויה כי "התנהלותו של יוגב – נפסדת ומדיפה ניחוחות מירמה חריפים" (ר' ס' 294 לסיכומי התובע). ואולם, כאשר עסקינן בטענות מירמה, אין די ב"ניחוחות" ויש צורך בעמידה בנטל הוכחה מוגבר ביחס לטענות, באופן שבית-המשפט יוכל לקבוע באופן פוזיטיבי כי עסקינן במירמה, ולא רק באי-גילוי הנובע לכל היותר מרשלנות.
בהמשך אותו סעיף בסיכומי התובע, הוא אכן טוען כי מצגיו של יוגב היו "שקריים ומסולפים" – אולם אמירה זו אינה מתייחסת ליסוד הנפשי הכרוך במצגים אלה. כן נטען בסיכומים כי יוגב ניסה להסתיר את מצגי השווא שלו. אולם מדובר בפעולות המיוחסות ליוגב לאחר ההתקשרות בהסכם, ולא בטרם ההתקשרות בו (ולכן אין בטענה זו כדי לבסס את עילת המירמה הטרום חוזית); וכי יוגב הונע רק מהצורך למנוע את חשיפת מחדליו הניהוליים – שוב, אין מדובר בטענה המייחסת ליוגב כוונת מירמה ערב ההתקשרות בהסכם ההשקעה, אלא לכל היותר ניהול רשלני שיוגב ניסה להסתירו לאחר ההתקשרות בהסכם.
התובע התייחס להוראות הפטור בהסכם (כפי שיפורט גם להלן), וטען בין היתר כי אין לקבל את טענות יוגב המסתמכות על הוראות אלה, משום שהן אינן חלות על מצגי שווא מכוונים ותרמית. מאחר שאני סבורה – כפי שפורט לעיל, כי התובע לא הוכיח כי הנתבעים במקרה דנן הציגו בפניו מצגי שווא תוך כוונה לרמות אותו – הרי שאין צורך לבחון את טענות התובע לגבי תחולת הוראות הפטור על מעשי תרמית. אין מקום לבחון את השאלה מה היה הדין ביחס להוראות אלה, לו היה מוכח שיוגב רימה את התובע או הטעה אותו במכוון.
ב. עילת התביעה בגין מצגי שווא רשלניים - האם הסכם ההשקעה הגביל את זכות התביעה של התובע בעילות והסעדים נושא כתב התביעה?
54. לאחר שנקבע כי התובע לא הוכיח כי המצגים נושא התביעה היו מצגי שווא מכוונים שניתנו על ידי יוגב בתרמית, יש לבחון את טענות התובע לגבי המצגים הללו בהנחה החלופית לה טען התובע – קרי כי מדובר במצגים ש"היה על יוגב לדעת" שאינם נכונים.
כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי יש לדחות את טענת התובע ביחס למצגים האמורים.
דין הטענה להידחות לאור ההסדר בהסכם ההשקעה שהגביל את זכות התביעה של התובע בקשר לטענות לגבי מצגי שווא:
• משום שהמצגים נושא הסכם ההשקעה נמנו באופן מפורט בהסכם ההשקעה והתובע אינו רשאי להסתמך על מצגים שלא מצאו את ביטויים בהסכם, והן לאור מגבלות נוספות בהסכם ההשקעה שהגבילו את יכולת התביעה של התובע בעילות הנטענות בתביעה הנוכחית;
• משום שהתובע מבסס לפחות חלק מעילות התביעה שלו על הערכות שלא עלו כדי מצגים חוזיים מחייבים, ושהיו מבוססות על נתונים עובדתיים שהם כשלעצמם נמסרו לתובע;
• ומשום שהתובע לא עשה שימוש בזכות הביטול שטען שעומדת לרשותו כאשר גילה – לשיטתו – שהוטעה, ואף לא זמן סביר לאחר מכן.
מעבר לכך, אתייחס בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך לחלק מהמצגים שלגישת התובע הטעו אותו. כפי שיפורט, אינני סבורה כי התובע הוכיח לגביהם כי הנתבעים התרשלו כאשר הציגו לו את המצגים הללו. הנושאים הללו יפורטו להלן.
טענות הסף של הנתבעים
55. הנתבעים הגישו במסגרת ההליך הנוכחי בקשה לסילוק התביעה על הסף. בבקשה הם טענו כי הסכם ההשקעה אינו מאפשר לתובע להעלות טענות ביחס למצגים הנטענים על ידיו, משום שאין מדובר במצגים שהיוו חלק מהסכם ההשקעה. מכאן שהתובע ויתר במסגרת ההסכם על זכותו לתבוע בגינם.
כן נטען כי הסכם ההשקעה קובע - כסעד בלעדי במקרה של מצג שווא - סעד של פיצוי כספי או פיצוי במניות החברה (ר' ס' 7.2 להסכם ההשקעה). לכן, סעד של ביטול ההסכם אינו סעד אפשרי, והתובע, שוויתר עליו במפורש (בס' 7.5 להסכם) אינו יכול לתבוע אותו.
עוד נטען כי הסכם ההשקעה מגביל את זכותו של התובע לשיפוי בגין מצג שווא לתביעות שיוגשו במשך תקופה של 24 חודשים ממועד השלמת העסקה. תביעות אלה מוגבלות לסכום ההשקעה, ואינן כוללות שיפוי בגין נזק עקיף או תוצאתי (ס' 7.3.1, 7.3.2 7.3.4 ו-7.6 להסכם). הנתבעים הוסיפו וטענו כי עולה מהסכם ההשקעה כי כל תביעה שעניינה במצגי שווא הסכמיים יכולה להיות מוגשת כנגד החברה בלבד, ולא נגד יוגב או חברת יוגב באופן אישי.
56. כאמור, הנתבעים טענו כי לאור האמור בהסכם ההשקעה כפי שפורט לעיל, דין התביעה להיות מסולקת על הסף. בהחלטה מיום 27.6.2013, נדחתה הבקשה לסילוק על הסף. בהחלטה זו נקבע כי "לא ניתן להסיק מסקנה פרשנית ביחס להוראות ההסכם על פי לשונו בלבד במסגרת בקשה לסילוק על הסף, ללא בירור עובדתי ביחס לפרשנות ההסכם מתוך הנסיבות".
יחד עם זאת, נקבע בהחלטה כי למרות ש"יתכן שבסוף ההליך הפרשני תסייע למבקשים (הם הנתבעים, ר.ר.) החזקה הפרשנית – הניתנת לסתירה – לפיה פרשנות החוזה היא התואמת את פשט הלשון כפשוטה, הרי שמסקנה זו צריכה להתקבל בסוף ההליך – ולא בראשיתו. היא צריכה להתקבל לאחר שתינתן אפשרות לצדדים לסתור את החזקה, על-סמך נסיבות שהצדדים יכולים לנסות להוכיחן, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון".
עתה, משהגענו לסוף ההליך, יש מקום לבחון פעם נוספת את טענות הנתבעים ביחס להסכם ההשקעה, ולגבי זכות התביעה של התובע באשר למצגים הטרום חוזיים העולה ממנו.
57. כאמור, טענות הסף של הנתבעים מבוססות על הוראות הסכם ההשקעה, והן מתייחסות למספר היבטים של התביעה – עילת התביעה, מועד הגשת התביעה, מיהות הנתבעים והסעדים שנתבעו. מבחינת עילת התביעה, נטען כי התובע אינו יכול להעלות טענות ביחס למצגים שלא מצאו ביטוי בהסכם; ביחס למועד הגשת התביעה נטען כי פרק הזמן של שנתיים שעמד לתובע להגיש את התביעה, חלף זה מכבר; מבחינת מיהות הנתבעים – נטען כי לכל היותר עומדת לתובע עילה נגד החברה בלבד; ומבחינת הסעדים נטען כי התובע אינו זכאי בכל מקרה לסעד של ביטול ההסכם.
התובע טען מנגד – במסגרת תגובתו לבקשה לסילוק על הסף (שהוא הפנה בסיכומיו לאמור בה), כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף. לגישתו, הסכם ההשקעה אינו מונע את זכות התביעה שלו בעילות שפורטו בכתב התביעה. מעבר לכך – יוגב וחברת יוגב אינם צד להסכם ההשקעה, ולכן האמור בו אינו חל עליהם. הוא הוסיף כי ככל שמדובר במצגי שווא מכוונים, הסכם ההשקעה קובע כי אין מגבלה על זכות התביעה והפיצוי שלו, וכי בכל מקרה דרישת הנתבעים להגביל את זכות התביעה שלו, בטלה ומנוגדת לתקנת הציבור (כפי שצוין לעיל – לאחר שהתובע לא עמד בנטל להוכיח קיומם של מצגי שווא מכוונים, אין מקום לבחון טענה זו).
עניינים אלה ייבחנו אם כן להלן.
פרשנות הסכם ההשקעה
58. פרשנות הסכם ההשקעה, כמו פרשנותו של כל חוזה, צריכה להיעשות – כך נקבע בס' 25 לחוק החוזים ובהלכה הפסוקה, וכך נקבע גם בהחלטה בבקשה לסילוק על הסף - תוך בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל נסיבות הענין. נקודת המוצא הפרשנית היא בלשון החוזה, אולם בית המשפט נעזר בכלים נוספים לצורך איתור כוונת הצדדים לחוזה, ובכלל זה התנהגות הצדדים לפני כריתת החוזה ולאחר מכן, התכלית העסקית של החוזה ועוד (ר' למשל ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון [פורסם בנבו] (ס' 10, 22.3.2011). יוער כי בפסיקת בית-המשפט העליון הובעו עמדות שונות בשאלת היחס בין לשון ההסכם לנסיבות כריתתו במלאכת הפרשנות, ובפרט לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (ר' למשל רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ [פורסם בנבו] (26.2.2012); ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י [פורסם בנבו] (11.5.2014)).
יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה הדגישה את קיומה של החזקה הפרשנית לפיה "פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי" (ר' רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ [פורסם בנבו] (26.2.2012).
59. לאור האמור לעיל, נבחן את שאלת פרשנות ההסכם ביחס לזכות התביעה של התובע בטענות של מצגי שווא, וזאת – הן לאור לשונו של הסכם ההשקעה, והן ככל שיהיה בכך צורך, בהתאם לראיות שקיימות לגבי נסיבות ההתקשרות בהסכם.
מצגי החברה הם אלה שפורטו בהסכם ההשקעה – ואין בלתם
60. במקרה דנן, פורטו מצגי החברה במסגרת הסכם ההשקעה בסעיף 4 בו, סעיף שכותרתו היא "representations and warranties of company". סעיף 4 הנ"ל כולל 35 תת-סעיפים ומנויות בו הצהרות בנושאים רבים ושונים, ובכלל זה בין היתר הצהרות ביחס לבעלי-המניות בחברה, הון המניות שלה, התקנון, פרוטוקולים וזכויות בעלי-מניות. הסעיף מפנה לנספחים שונים המפרטים נתונים לגבי חברות הבנות שהחברה מחזיקה במניותיהן, הדו"ח הכספי המאוחד של החברה מיום 31.12.2008, מצגים נוספים ביחס לתקופה מיום 1.1.2009 ואילך, עסקאות שבוצעו לאחר הדו"ח הכספי האחרון, נספחים המתייחסים לנכסי החברה, הציוד המהותי שבבעלותה, תביעות, חוזים מהותיים, עובדים, ביטוח, קניין רוחני, חשבונות בנק, הסכמים ומצבן של החברות הבנות ועוד.
מדובר אם כן במצגים רבים ומפורטים, הכוללים התייחסות למספר רב של נושאים שהם רלוונטיים למי שמבקש לרכוש מניות בחברה. חלק מהמצגים נתמכים במסמכים שנספחו להסכם, ובהצהרות מתאימות מטעם החברה.
61. הנתבעים טענו כי סעיף 7 להסכם ההשקעה קבע את זכויותיו וחובותיו של התובע במקרה בו יתברר כי מצג מהמצגים שהוצגו לו בהסכם ההשקעה אינו נכון. סעיף 7.1 להסכם קובע כי:
"…the Company will indemnify and hold harmless the Investor, and will reimburse the Investor for (and only for) any and all Damages (as defined below), resulting solely, exclusively and directly from any of the representations and warranties of the Company in Section 4 above of this agreement being materially untrue…"
(ההדגשה היא שלי, ר.ר.)
לטענת הנתבעים, מסעיף זה עולה כי הסכם ההשקעה הגביל את זכות התביעה של התובע למצגים שהוצגו לתובע על ידי החברה (שהיא ורק היא אחראית לפיצוי התובע) ושמנויים בסעיף 4 להסכם, כאשר התובע זכאי לתבוע רק ביחס למצגים שנמצא שהם לא נכונים באופן מהותי (materially untrue).
הנתבעים הוסיפו כי מסעיף 7.1 הנ"ל עולה שהתובע אינו זכאי להעלות טענות ביחס למצגים שהוצגו לו – לגישתו – במסגרת המשא-ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם ושלא מצאו את ביטויים בהסכם. הנתבעים הפנו גם לאמור בס' 10.1 להסכם ההשקעה הקובע כי הסכם ההשקעה גובר על הסכמות מוקדמות שהיו בין הצדדים כמו גם מצגים או התחייבויות מוקדמות, ככל שהיו, קודם להתקשרות בהסכם. הסעיף קובע כי –
"This Agreement sets forth and includes the entire agreements between the Parties with respect to the subject matter thereof, and supersedes any other engagement, agreement, understanding, representation and commitment preceding the signing of this Agreement (including in writing or orally)".
הנתבעים הפנו גם להוראת ס' 10.4 להסכם, בו נקבע כי טיוטות קודמות של ההסכם, כמו גם מסמכים אחרים שהוחלפו בין הצדדים בקשר להסכם – לא יהיו בעלי תוקף כלשהו, ובכלל זה לא תהיה להם משמעות לצורך פרשנות ההסכם. מסעיפים אלה עולה – כך נטען – כי אין משמעות לכל הסכמה בין הצדדים שלא מצאה את ביטויה בהסכם. כל מצג והתחייבות נטענים שהוצגו בטרם ההתקשרות בהסכם, אף אם מצאו ביטוי בטיוטות ההסכם אך לא נכללו בהסכם עצמו – אינם בעלי תוקף כלשהו.
הנתבעים הוסיפו והפנו בהקשר זה לשני סעיפים נוספים בהסכם ההשקעה - סעיף 5.1 להסכם, בו התובע הצהיר כי הוא משקיע מנוסה, כי הוא מודע לסיכונים הכרוכים בעסקה והוא מוכן לקבל אותם על עצמו; וס' 5.3 להסכם, בו הצהיר התובע כי הוא ערך בדיקת נאותות ביחס לחברה ועסקיה, וכי הוא קבל את כל המידע שדרש.
62. טענת הנתבעים מקובלת עלי, ואני סבורה כי עולה מהם כי אין לקבל את טענות התובע ביחס למצגי השווא המטעים שהוצגו לו במהלך המשא-ומתן לקראת ההתקשרות בהסכם.
עיון במכלול הוראות ההסכם כפי שפורטו לעיל, מעלה בבירור כי הצדדים בקשו לוודא כי ההסכם הוא המסמך הבלעדי המפרט את מכלול המצגים וההתחייבויות שהם קבלו על עצמם במסגרת מערכת היחסים ביניהם. מסקנה זו עולה – כפי שפורט לעיל – ממספר סעיפים בהסכם (ולא מסעיף בודד אחד), שלשונם הברורה מכוונת למסקנה לה טוענים הנתבעים. התובע לא העלה טענות שדי בהן כדי לסתור את החזקה לפיה כוונת הצדדים בהסכם עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה, ולכן יש מקום בנסיבות הענין לתת תוקף להסכמה כפי שהיא עולה מלשון הסכם ההשקעה.
זאת ועוד – הפרשנות לה טוענים הנתבעים עולה בקנה אחד גם עם הכוונה המשוערת של הצדדים להסכם ההשקעה, כצדדים לעסקה מסחרית. כך, ההסכמה לפיה המצגים המחייבים הם אלה שפורטו בהסכם ואין בלתם, היא חשובה לצורך הוודאות של שני הצדדים בהסכם. היא חשובה הן לצד המוכר - שיכול לדעת מהם הנושאים שלגביהם יש תוקף חוזי למצגים שהוא הציג כלפי הצד השני; והן לצד הרוכש – שחזקה עליו כי ידרוש שהמצגים שעליהם הוא התבסס לצורך ההתקשרות בהסכם, יהוו חלק מהמצגים המחייבים בהסכם.
למסקנה דומה הגיע בית המשפט המחוזי (מח' מרכז) בת"א 5768-08-07 מירון נ' Lake Marion Golf [פורסם בנבו] (2.3.2010, להלן: "ענין מירון"). באותו ענין קבע בית המשפט (כב' השופט ארנון) כי –
"ככלל אני סבור כי חופש החוזים, חשיבותו של שוק חופשי, יציבות חיי המסחר, והחשש מפיקוח יתר על מידת המוסריות שבהתנהלות העסקית – כל אלה מטים את הכף לטובת מתן תוקף להוראה חוזית המגלמת בחובה הסכמה של הצדדים לחוזה לייחד את כל ההבנות שהתגבשו ביניהם טרם כריתת החוזה – לחוזה עצמו... כך למעשה מונעים הצדדים אפשרות כי צד כלשהו יסתמך על אמירות בעל פה או בכתב שהוצגו בשלב המשא ומתן ולא מצאו ביטוי בחוזה עצמו... לו חפץ התובע לכלול במסגרת החוזה מצג כלשהו שהוצג כלפיו במהלך המשא ומתן, אשר היווה נדבך משמעותי עבורו בדרך לחתימתו על החוזה – היה עליו להביא ענין זה במפורש לדיון ולדרוש להכלילו במסגרת נוסח החוזה" (עמ' 46-47 לפסק הדין).
63. אני סבורה לכן כי המסקנה הנובעת ממכלול סעיפי ההסכם שנזכרו לעיל, היא כי התובע אינו זכאי להעלות טענות ביחס למצגים טרום חוזיים שלא מצאו את ביטויים המפורש בהוראות ההסכם - בס' 4 בו. סעיף זה על כל סעיפי המשנה שלו הוא המשקף את מכלול המצגים שהצדדים הסכימו לראותם כמצגים המחייבים את החברה במסגרת ההסכם, מצגים שרק לגביהם יכול התובע להעלות טענות של מצגי שווא.
משזוהי הפרשנות הנכונה של ההסכם, אני סבורה כי אין מקום שבית-המשפט יתערב בה. לטעמי, אין מקום, ודאי לא כאשר מדובר בשני צדדים מתוחכמים ומנוסים, שניהלו משא-ומתן בסיוע של יועצים משפטיים ואחרים, להתערב בתוכן ההסכמה שלהם, ולנסח עבורם הסכמה שונה מזו שהוסכמה על ידיהם. כאשר מדובר בצדדים כאלה, הרי חזקה עליהם שהם היו מודעים לצרכים ולדרישות שלהם זה כלפי זה. חזקה עליהם כי העניינים שנכללו בהסכם כמו גם אלה שהושמטו ממנו, נכללו או הושמטו ממנו במכוון. יוער בהקשר זה כי גם באי-כוחו של התובע התייחסו אליו כאל משקיע מתוחכם (ר' דברי ב"כ התובע בנספח 25 לתצהיר יוגב).
64. יתרה מזאת, וזה העיקר – הכללה או השמטה של מצג כזה או אחר בהסכם, מעידה על הסכמה של הצדדים ביחס לסיכון של אי-ההתקיימות של המצג הזה. מצג שהחברה מצהירה עליו במפורש במסגרת ההסכם, הוא מצג שהחברה לוקחת על עצמה את הסיכון שיסתבר שאינו אמת או שאינו נכון. לעומת זאת, מצג שלא מצא את מקומו בהסכם כמצג מטעם החברה, הוא מצג שככלל הסיכון לאי-התקיימותו הוא סיכון שהרוכש לקח על עצמו.
מתצהירו של יוגב – שהאמור בו לא נסתר בהקשר זה, עולה כי החברה לא הסכימה ואף עמדה על כך במפורש, שהערכות, תחזיות, תכניות עסקיות שהועברו לתובע או מי מטעמו במהלך המשא ומתן ואינם מופיעים במפורש בהסכם ההשקעה, לא יקבלו תוקף מחייב (ר' ס' 9.4 לתצהירו של מר יוגב). מסקנה דומה עולה מס' 5 לתצהירו של אייכנבאום, בו הצהיר העד כי "אותן תוכניות עסקיות ונתונים שהועברו לטיש וצוות יועציו, לא קיבלו שום ביטוי בהסכם ההשקעה בסעיפי המצגים ולא היו חלק מהמצגים בהסכם ההשקעה. איש לא היה מוכן ולא היה יכול להתחייב בפני טיש שאותן הערכות ותוכניות עסקיות אכן תתגשמנה".
לו היה התובע עומד על הכללת מצגות, תחזיות, תקציבים או כל מידע טרום חוזי אחר שהוצג לו במהלך המשא ומתן – כחלק מההסכם, יתכן כי החברה היתה מתנגדת לכך. אילו היה מדובר מבחינת התובע בתנאי שהוא אינו מוכן לסגת ממנו – יתכן כי ההסכם לא היה נחתם (או כי הדבר היה מביא לשינוי בתנאים אחרים בהסכם).
65. בהסכם כמו הסכם ההשקעה דנן, לחלוקת הסיכונים הזו בין הצדדים ישנה משמעות כספית ומסחרית. תמחור ההסכם וקביעת מכלול ההתחייבויות של הצדדים זה כלפי זה, נעשים לאור איזון בין ההתחייבויות והמצגים של הצדדים זה כלפי זה, ולאור הסיכונים שכל אחד מהם הסכים לקבל על עצמו. התערבות מאוחרת של בית-המשפט באיזון הזה, איננה רצויה, ויש להשתדל לכן להימנע ממנה.
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פסק הדין בענין מירון שנזכר לעיל. באותו ענין התייחס בית המשפט לאינטרס ההסתמכות של הצד האחר לחוזה – וקבע כי "לו ביקש התובע להתנות את חתימתו על החוזה בהכללתם של המצגים הטרום חוזיים בין סעיפי החוזה עצמו – היה עליו לקבל הסכמת המוכר לכך, שאם לא כן – יתכן שאף המוכר עצמו לא היה מסכים לקשור עצמו ביחסים חוזיים עם התובע כפי שמצאו ביטויים בחוזה הרכישה" (ר' עמ' 34 לפסק הדין בענין מירון).
אין לכן מקום לאפשר לתובע לחרוג מההסכמות ביחס למצגי החברה, ולהוסיף להם מצגים נוספים שלא קבלו ביטוי כתוב ומפורש בהסכם (קרי שהתובע לא דרש שיהוו חלק מהמצגים נושא סעיף 4 בהסכם). התערבות כזו תהיה התערבות במערך הסיכויים והסיכונים שהצדדים קבלו על עצמם במסגרת ההסכם, מערך שבא לידי ביטוי במכלול תנאי ההסכם – המחיר החוזי וההתחייבויות ההדדיות של הצדדים להסכם.
66. האמור לעיל עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. בפסק-הדין ע"א 5054/11 ספיר ובקרת נדל"ן (הולילנד) נ' עו"ד אמסטר [פורסם בנבו] (7.3.2013, להלן: "ענין הולילנד") נקבע כי דיני הטעות הם דינים שניתן להתנות עליהם, וכי צדדים להסכם רשאים להגיע להסכמות ביחס לאופן חלוקת הסיכונים להתרחשותה של טעות.
כך נקבע שם כי:
"דיני הטעות במשפטנו הם דיספוזיטיביים (שלו, בעמ' 280), ובמסגרתם קיימת דוקטרינה של חלוקת סיכונים, לפיה יכול שהצדדים לחוזה יסכימו, במפורש או מכללא, כי אחד מהם (או שניהם) ייטול על עצמו את הסיכון להתרחשותה של טעות, וכי במקרה כזה לא תקום לו זכות שימוש בברירת ביטול החוזה. במקרים כגון דא, הסכמה מפורשת או משתמעת לוויתור על טענת הטעות, כפוגמת בקשר החוזי הרצוני, מהווה חלק מן החוזה ומחייבת את הצדדים...'קניית' סיכון זו עשויה למצוא ביטויה גם במחיר העסקה, אשר – כבמקרה דנא – עשוי להיות נמוך עשרות מונים מן המחיר המקורי בו נרכש הממכר על-ידי המוכר".
המסקנה העולה מהאמור לעיל, היא כי צדדים רשאים להסכים אודות ויתור על אפשרות להעלות טענת טעות, ויתור שמשמעותו היא למעשה הטלת הסיכון שמצג מסוים יסתבר כלא נכון – על אחד הצדדים לחוזה. אין לשלול תוקפה של הסכמה כזו מיניה וביה, והיא עשויה לבוא לידי ביטוי במערכת היחסים הכוללת בין הצדדים לחוזה (למשל על ידי הפחתת המחיר וכיו"ב הסכמות שנובעות מחלוקת הסיכונים החוזית).
כאמור, התערבות מאוחרת של בית המשפט במערכת הזו, עשויה להפר את מערכת האיזונים הכוללת שהיא הבסיס להסכמה בין הצדדים. הדברים הללו נכונים באופן ספציפי באותם הסכמים ששני הצדדים להם הם מנוסים ומתוחכמים, ושהתנהל לגבי מכלול הסעיפים שלהם משא-ומתן שהביא לידי ביטוי את הסיכונים שכל אחד מהצדדים מוכן לקבל על עצמו, ואת ה"מחיר" שהוא מוכן לשלם או לקבל כנגד כל סיכון וסיכון.
לכן, ההתחייבויות שהחברה קבלה על עצמה בהסכם מתייחסות רק למצגים שנכללו בו במפורש, ואין מקום להוסיף עליהן מצגים נוספים, אף בהנחה שמדובר במידע, מצגים, נתונים או תחזיות שהוצגו לתובע במהלך המשא-ומתן. חזקה על התובע כי היה מודע לכך משהמצגים הללו לא נכללו בהסכם, הם אינם מחייבים – וזאת לאור האמור במפורש בסעיפים 10.1 ו-10.4 להסכם.
67. זאת ועוד – העובדה שהתובע לא עמד על הכללת מצגים נוספים במסגרת מצגי החברה בהסכם, מעידה על כך כי אותם מצגים לא היו כאלה שהיה קשר סיבתי בין ההסתמכות של התובע עליהם לבין ההתקשרות שלו בהסכם ההשקעה.
התובע היה יכול כמובן לעמוד על הוספת מצגים נוספים להסכם ההשקעה – מצגים כגון נתונים ומצגות שהוצגו לו ביחס לצפי העתידי לגבי החברות הבנות; מצגים לגבי וול והזכויות העתידיות של החברה בה; מצגים לגבי היקף המשרה של יוגב בחברה וכיו"ב.
כאשר מדובר בצד מתוחכם להסכם כמו התובע (שהוא איש עסקים מתוחכם ומנוסה, כפי שעולה מחומר הראיות כמו גם מהאמור בהסכם ההשקעה עצמו), חזקה עליו כי לוּ היו מצגים נוספים – מעבר לאלה שפורטו במסגרת ס' 4 להסכם, שהיו מצגים משמעותיים עבורו, מצגים שהוא הסתמך עליהם לצורך ההתקשרות בהסכם, כי הוא היה עומד על כך כי מצגים אלה ייכללו בהסכם ויהוו חלק ממנו. משהוא לא עשה כן, אין מקום כי בית-המשפט יתקן את ההסכם בדיעבד לבקשתו, ויוסיף בפועל מצגים נוספים שלא קבלו ביטוי בהסכם בין הצדדים, תוך קביעה כי גם מצגים אלה היו חלק מהמצגים שחריגה מהם מקנה לתובע זכות ביטול של ההסכם.
68. בהקשר זה יובהר כי קיומו של קשר סיבתי הוא אחד הרכיבים שעל התובע להוכיח במסגרת תביעה לביטול החוזה מכוח סעיף 15 לחוק החוזים. תביעה כזו מחייבת הוכחה של מספר יסודות – הטעיה, טעות וקשר סיבתי (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ [פורסם בנבו] ס' 9 (14.8.2008, להלן: "פס"ד סויסה"); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 314-313 (2005) (להלן: "שלו"); פרידמן וכהן חוזים כרך ב' 672-670, 784 (1992) (להלן: "פרידמן וכהן")). הקשר הסיבתי שנדרש לצורך עילת ההטעיה הוא קשר סיבתי כפול – בין מצג השווא הנטען לבין הטעות, ובין הטעות להתקשרות בהסכם. המבחן לבחינת הקשר הוא מבחן סובייקטיבי – כאשר על התובע הטוען לכך להוכיח כי לו היה יודע את העובדות לאשורן, הוא לא היה מתקשר בהסכם (פס"ד סויסה בס' 9 ושלו בעמ' 314).
69. קיומו של קשר סיבתי בין הטעות ביחס למצג מסוים לבין ההתקשרות בחוזה נשלל בדרך כלל – במקרה כמו המקרה דנן – כאשר התובע לא עמד על הכללתו של מצג זה כמצג חוזי. כפי שהובהר, אילו היה מדובר במצגים שהתובע התבסס עליהם לצורך ההתקשרות – חזקה עליו כי היה דורש כי הם ייכללו במסגרת ההסכם כחלק מהמצגים ההסכמיים.
לכן, אינני מקבלת את טענת התובע בס' 100 בסיכומיו לפיה הוא השקיע בחברה "מתוך הסתמכות כי יש בסיס אמיתי למצגים ולתחזיות שהוצגו בפניו". אילו זה היה המצב, היה על התובע לעמוד על הכללת מצגים ותחזיות אלה (שהתובע הסתמך עליהם לצורך ההתקשרות בהסכם) כחלק מהמצגים המחייבים את החברה בהסכם.
70. סיכומה של נקודה זו, התובע אינו רשאי להעלות טענות לטעות או הטעיה לגבי מצגים ונושאים שלא מצאו את ביטויים המפורש כמצגים בהסכם ההשקעה.
71. כעולה מטענות התובע, הוא התייחס למספר מצגים שהוצגו לו ושהיו מצגי שווא מטעים או שקריים – וכפי שנראה להלן, מצגים אלה לא היו חלק מהסכם ההשקעה. כך, התובע הפנה לנספח 6 לתצהירו, שהוא העתק התחזיות שהוצגו לו קודם להסכם ההשקעה. הנספח כולל טבלה עם תחזית ההכנסות, המכירות, גידול במכירות וכד' לגבי כל החברות הבנות של החברה.
עד התביעה מר טמיר (שהיה כזכור היועץ של התובע) הפנה בתצהירו לחומר נוסף - מצגת בנוגע לחברת צ'קלייט (נספח 2א' לתצהירו של טמיר) דוחות גלקון, צ'קלייט, מצגת ביחס למוצר סיטיגל של גלקון (נספח 2ב לתצהיר טמיר), מצגת וול (נספח 2ג לתצהיר טמיר), מצגת סקיוריטי (נספח 2ד לתצהיר טמיר), מצגת למשקיעים בחברה ותכנית עסקית של החברה ל-5 שנים (נספח 2ה לתצהיר טמיר). נספחים 2ו ו-2ז לתצהיר טמיר כללו נתונים נוספים.
נראה כי אין למעשה מחלוקת כי כל המצגים הללו לא מצאו את ביטויים בהסכם. מדובר במצגות, תכניות ונתונים שעל-פי הטענה הוצגו לתובע ולמר טמיר מטעמו ערב ההתקשרות בהסכם, במהלך המשא-ומתן. ואולם, מאחר שאין מדובר במצגים שהיוו חלק מהמצגים שצוינו מפורשות במסגרת ההסכם, הרי שהסיכון לקיומה של טעות לגביהם, הוא סיכון שהצדדים הסכימו שיחול על התובע, הרוכש, ולא על החברה המוכרת (או מי מטעמה). לכן, גם אם בסופו של דבר הסתברו המצגים הללו כשגויים, לא עומדת לתובע עילת ביטול בשל כך.
72. התובע הפנה בסיכומיו לסעיף 4.12.6 להסכם ההשקעה, וטען כי מדובר במצג המתייחס לשינויים מהותיים בחברה. באופן דומה הוא הפנה גם לסעיף 4.17 להסכם.
הנתבעים טענו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ויש ממש בטענתם, באשר התובע לא התייחס לסעיפים אלה במסגרת כתב התביעה או התצהירים מטעמו, ולכן לא ניתנה לנתבעים הזדמנות הולמת להגיב לטענותיו בהקשר זה.
גם לגופו של ענין אינני סבורה כי יש בסעיפים אלה כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי לעיל. ס' 4.12.6 הוא תת סעיף בסעיף 4.12, המתייחס לתקופה בין 1.1.2009 לבין מועד חתימת הסכם ההשקעה באוקטובר 2009. בס' 4.17 החברה מציינת כי היא אינה מודעת לכל הפרה של רישיונות הוא היתרים שתשפיע לרעה על התנהלותה. התובע לא הבהיר מדוע סעיף זה הופר לגישתו.
73. התובע הפנה לסעיף בו החברה הצהירה כי תקציבה הוכן בתום-לב ובשקידה ראויה, וכי במהלך הכנתו הובאו בחשבון הגורמים הרלוונטיים שעשויים להשפיע על התקציב, ושלא התרחשו שינויים הדורשים שינוי מהותי בתקציב.
ואולם, בהמשך אותו סעיף מצוין מפורשות כי התובע מכיר בכך שהתקציב אינו מהווה מצג או התחייבות של החברה וכי החברה אינה מתחייבת כי תעמוד בתוצאות המצוינות בו (ור' בהקשר זה גם את ס' 5 לתצהירו של מר אייכנבאום). לכן, לא ניתן לקבוע כי ניתן לתובע מצג שווא לפיו החברה תעמוד בתקציב ובתוצאותיו.
74. התובע הפנה לסעיף 4.34 להסכם. לטענתו, עולה ממנו כי החברה תחייבה כי מלוא המידע המהותי אודות החברה הועבר לתובע, וכי החברה מודעת לכך שהתובע התבסס לשם ביצוע השקעתו בין היתר על המצגים שהוצגו לו עובר לחתימה על ההסכם, וכן על המסמכים שהועברו לו במסגרת בדיקת הנאותות.
בסעיף זה נקבע כי - "The Company is aware that Investor has entered into this Agreement based, among others, on Company's declarations in this Section 4 and the Due Diligence Material".
הנתבעים טענו כי גם ההפניה לסעיף זה מהווה הרחבת חזית – וטענתם מקובלת עלי. לגופו של ענין, אינני סבורה כי יש לפרש את הסעיף כמכליל את כל המסמכים שהתובע קבל במסגרת הליך בדיקת הנאותות כמצגים בהסכם. פרשנות כזו תרוקן מתוכן את סעיפים 10.1 ו-10.4 להסכם, ואת סעיף 4 על כל המצגים שצוינו בו באופן מפורש ומפורט. עוד יש לציין בהקשר זה כי התובע לא הפנה למסמך כזה או אחר שהועלם ממנו, ואף לא התייחס לפרט ספציפי המופיע באחד המסמכים שהועברו לידיו, שהיה "שקרי".
המידע שהועבר אל התובע במסגרת המצגות לא היה – כך העידו עדי ההגנה – מידע שהוכן עבורו באופן מיוחד, אלא מדובר במצגות שהוצגו גם למשקיעים אחרים. ההנחיות שקבלו מי שהיה מעורב בהליך בדיקת הנאותות של התובע, היו לפעול מול התובע בשקיפות מלאה ולהעביר לידיו את כל החומר הרלוונטי וכל מסמך שהוא יבקש (ר' ס' 2 לתצהיר אייכנבאום). מר אייכנבאום אף העיד בחקירתו הנגדית כי הוא "תמיד דובר אמת" אף ללא קשר להנחיה כזו או אחרת שהוא קבל ממר יוגב (ר' עמ' 195 לפרוטוקול).
75. לכן אני סבורה כי התובע לא הוכיח כי היו מצגים שנכללו בהסכם ושהיו מצגים שקריים שכתוצאה מהם הוא הוטעה והתקשר בהסכם, ולכן לא הוכחה זכותו של התובע לבטל את ההסכם כתוצאה מכך.
מגבלות נוספות על זכות התביעה של התובע: מועד ההודעה על ביטול ההסכם, זהות הנתבעים והסעדים
76. מטעמים דומים, אינני סבורה כי יש מקום לסטות מהסכמת הצדדים גם ביחס ליתר המגבלות שנקבעו בהסכם ההשקעה. כך, בין היתר, יש לאכוף את הסכמת הצדדים ביחס לתקופת ההודעה ביחס למצגי השווא ולתת לה תוקף.
77. בהקשר זה קובע ס' 7.3.1 להסכם כי -
"Investor shall not be entitled to indemnification unless Company receives, by not later than 24 months from the Closing Date, a signed statement of Investor specifying (i) the alleged misrepresentations; and (ii) the alleged amount of Damages".
מגבלת התקופה בה רשאי התובע להעלות טענות ביחס למצגי שווא, היא ככלל מגבלה שגם לה יש לתת תוקף. מדובר בתניה חוזית ברורה, במסגרת התקשרות בעלת-אופי מסחרי, שהיא תולדה של משא-ומתן בין צדדים מתוחכמים. בנסיבות כאלה, ובהעדר נימוק כבד משקל – יש לכבדה, מכל הטעמים שפורטו לעיל. הצדדים רשאים לבחור להגביל את זכות התביעה בזמן, ומשעשו כן – יש לתת תוקף להסכמתם גם בהקשר זה. מסקנה זו עולה מהאמור בס' 19 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 הקובע כי צדדים רשאים להסכים בחוזה נפרד בכתב "על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חודשים".

מכאן, שלאחר שחלף פרק הזמן שנקבע בהסכם – תקופת ההתיישנות המוסכמת של 24 חודשים, נשללה מהתובע הזכות להעלות טענות לגבי מצגי שווא שהוצגו לו בהסכם.
78. עוד נקבע בהסכם כי החברה - והיא בלבד - היא המתחייבת כלפי התובע לשפות אותו בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה ממצגי שווא בהסכם, תוך שההסכם מדגיש כי "the indemnification… shall be made only by the Company…". כלומר, הצדדים – שהיו מודעים לעובדה שהמצגים שהוצגו על-ידי החברה, הוצגו בפועל על-ידי בני-אדם בשר ודם מטעמה, בחרו – חרף האמור, לייחד את זכות התביעה לגבי מצגי שווא לתביעה שתוגש נגד החברה ונגדה בלבד.
יוער בשולי הדברים כי יוגב טען כי המצגים שהוצגו לתובע במהלך המשא-ומתן, כלל לא הוצגו על ידי יוגב בעצמו, אלא על ידי גורמים אחרים בחברה ובתאגידים המוחזקים על ידיה (אייכנבאום ומנהלי החברות הבנות). כך או כך, התובע היה מודע לכך שהאחריות לכל המצגים שהוצגו לו ושבאו לידי ביטוי בהסכם, היא אחריותה של החברה ושלה בלבד.
חזקה על התובע שהיה מודע להשלכה של תניה כזו, והסכים לה. לכן, ומטעמים דומים לאלה שפורטו לעיל, אין מקום להתיר לתובע לסטות גם מהסכמה זו, ואין מקום לכן לאפשר לו לתבוע את יוגב ואת חברת יוגב בעילות של מצגי השווא ההסכמיים.
79. ענין נוסף הקשור בתביעה בגין מצגי שווא שהוסדר מפורשות בהסכם, הוא נושא הסעד לו יהיה התובע זכאי בגין תביעה בעילות אלה. סעיף 7.5 להסכם קובע את הסעד שהתובע יוכל לתבוע אם יגיש תביעה בגין מצגי שווא. הסעיף קובע כי:
"Indemnification under this Section 7 shall constitute the exclusive right and remedy available to Investor with respect to any Misrepresentations…"
מכאן, כי הצדדים הסכימו לשלול את האפשרות של תביעת סעדים אחרים כתוצאה ממצגי השווא, ובכלל זה סעד של ביטול ההסכם. גם בהקשר זה מדובר בהסכמה מפורשת. אף אם מדובר בהתניה על הוראות חוק החוזים, הרי מאחר שההתקשרות נושא ההליך הנוכחי היא – כפי שצוין לעיל - התקשרות מסחרית בהסכם השקעה בין צדדים מתוחכמים, אני סבורה שבהעדר נימוקים כבדי-משקל, יש לתת לה תוקף (ור' בהקשר זה פס"ד הולילנד שנזכר לעיל). מכאן, שהתובע לא היה רשאי לתבוע במסגרת ההליך דנן סעד של ביטול ההסכם כתוצאה ממצגי השווא הנטענים, והשבה של מלוא ההשקעה שלו כתוצאה מביטול זה.
80. סיכומה של נקודה זו – התובע לא היה רשאי לתבוע את ביטול ההסכם כתוצאה ממצגי השווא הנטענים שהוצגו לו, וזאת לאור הוראות ההסכם ביחס לסעדים שהוא יוכל לדרוש במקרה של מצגי שווא, ולאור הוראות ההסכם ביחס לתקופה בה התובע יהיה רשאי להעלות טענותיו בהקשר זה.
הטענה לפיה יוגב וחברת יוגב לא היו צד להסכם ההשקעה ולכן המגבלות בו אינן חלות על התביעה נגדם
81. לגישת התובע, יש לדחות את טענות הנתבעים בבקשה לסילוק על הסף, משום שהתביעה שהוא הגיש איננה רק כנגד החברה (שהיא הצד להסכם ההשקעה) אלא גם נגד יוגב וחברת יוגב, שלא היו צד להסכם.
אינני מקבלת את הטענה. הסכם ההשקעה מגביל כאמור את זכות התביעה בהתייחס לתביעות בגין מצגי שווא חוזיים. ההסכם מגביל הן את עילת התביעה, הן את הסעדים והן את התקופה בה ניתן לתבוע בגין מצגים טרום חוזיים ל-24 חודשים. כן קובע ההסכם כי ניתן יהיה לתבוע בגין מצגי שווא טרום חוזיים רק את החברה עצמה.
סעיף 34 לחוק החוזים העוסק בחוזה לטובת צד שלישי, קובע כי – "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". אני סבורה כי מההסכם משתמעת כוונה להקנות ליוגב ולחברת יוגב זכות לדרוש את אכיפת הוראה זו. זאת ועוד - קבלת טענת התובע תרוקן מתוכן את הסעיף בהסכם מכוחו הסכימו הצדדים כי עילת התביעה ביחס למצגי שווא תהיה נגד החברה עצמה ונגדה בלבד.
כפי שהובהר לעיל, לצדדים להסכם ההשקעה היה ברור כי המצגים שהוצגו על ידי החברה בהתייחס להסכם, הוצגו בפועל מפיהם של אנשים בשר ודם. בשלילת זכות התביעה ביחס למצגים אלה, נשללה הזכות לתבוע לא רק את הגוף המשפטי שהוא התאגיד, אלא גם את מי שהיה זה ש"דיבר" בשמה. פרשנות אחרת – המותירה את האפשרות לתבוע את האורגנים של החברה, איננה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם התכלית של התניה החוזית.
טענת התובע לפיה המגבלות בהסכם מנוגדות לתקנת הציבור
82. התובע טען כאמור כי הפרשנות לה טוענים הנתבעים להסכם, נוגדת את תקנת הציבור. הוא הפנה בסיכומיו בהקשר זה בין היתר לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין אפריקה ישראל (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן [פורסם בנבו] (26.4.2015; להלן "ענין אפריקה ישראל"), בו קבע בית-המשפט כי כאשר מדובר בוויתור מראש על עילות שאינן ידועות של חוסר תום-לב, הפרת חובת אמון או תרמית, הנטייה היא לא לייחס כוונה לוויתור עליהן.
התובע הפנה גם לפסה"ד בע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, פ"ד סא(2) 855 (2006) (להלן: "ענין מליבו"), בו נפסק כי "חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מקימה חזקה פרשנית, כי אין תכליתו של החוזה למנוע אפשרות של מי מהצדדים לפנות לערכאות שיפוטיות".
דברים דומים נקבעו – כך טען התובע – בע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נז(6) 769 (1993) (להלן: "ענין ש.א.פ"), שם נפסק כי "ככלל, אמנם, מוצדק להסתייג מן ההכרה בתוקפו של תנאי בחוזה שלפיו מוותר אחד הצדדים על זכות תביעה הנתונה לו, ותנאי החוסם את דרכו של מתקשר לערכאות עשוי להיפסל מחמת היותו מנוגד לתקנת הציבור".
83. אני סבורה כי אין לקבל את טענות התובע.
ראשית, טענותיו של התובע מכוונת בעיקר כלפי ההתניה על האפשרות שלו לתבוע בעילות של תרמית, חוסר תום-לב והפרת חובת אמון. ואולם, כפי שהובהר בפירוט לעיל, אני סבורה כי ממילא התובע לא הרים את הנטל שהוטל עליו, ולא הוכיח כי מצגי שווא – ככל שהיו כאלה – נעשו על ידי מי מהנתבעים במכוון, תוך כוונה לרמות אותו או בחוסר תום-לב. לכן, ממילא אין נפקות לטענות התובע בהקשר זה.
שנית, מעיון בפסקי-הדין אליהם הפנה התובע, עולה כי בבחינת השאלה אם מגבלות שנקבעו בהסכם על זכות הגישה לערכאות מנוגדות לתקנת הציבור, בית המשפט נותן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה להיקף ההגבלה על זכות הגישה לערכאות, זהות הצדדים וקיומם של פערי-כוחות ביניהם.
בנסיבות המקרה דנן, הסכם ההשקעה דנן לא שלל את זכות התביעה אלא קבע - בהתאם להסכמת הצדדים לו - את מסגרת האחריות בקשר עם המצגים החוזיים. הוא קבע – כפי שהובהר, כי אחריות תקום רק בגין מצגים שמצאו את ביטויים המפורש בס' 4 להסכם. תניה זו איננה תניה השוללת לחלוטין את זכות הגישה לערכאות, אלא תניה המבהירה את היקף האחריות של החברה למצגים החוזיים. ככזו, אין מקום לפסול אותה מהטעם שהיא מנוגדת לתקנת הציבור.
גם התניות האחרות אליהן הפנו הנתבעים, הן תניות שאינן שוללות לחלוטין את זכות הפנייה לבית המשפט, אולם הם מצמצמות אותה – הן מבחינת תקופת התביעה (שנתיים במקום 7 שנים); הן מבחינת זהות הנתבעת (החברה בלבד ולא מי שהציג מצגים מטעמה); והן מבחינת הסעדים האפשריים (שיפוי ולא ביטול).
בכל הנוגע לזהות הצדדים וליחסי הכוחות ביניהם – מדובר בהסכם בין צדדים מתוחכמים שלא ניתן לומר כי קיימים ביניהם פערי כוחות, וודאי שלא כאלה הפועלים לרעת התובע. ההסכם נחתם כאמור לאחר משא-ומתן שבו נעזר התובע ביועצים משפטיים אחרים, וניתן לכן להניח כי התובע היא מודע לתוכן ההסכם, ובחר להסכים למגבלות האמורות.
84. אני סבורה – לאור האמור לעיל, כי ניתן לאבחן את נסיבות המקרה דנן מאלה שהיו נושא פסק הדין בענין מליבו שעליו ביקש התובע לסמוך. בעניין מליבו נדונה תניית העדר תביעות בהסכם להקמת פרויקט נדל"ן בין המדינה לחברה קבלנית. בהתאם לתניה זו קיבלה החברה סכום כסף מהמדינה, בתמורה לוויתור על זכות להגיש תביעות נגד המדינה בקשר להסכם. בית המשפט ציין כי בין הצדדים קיים "פער כוחות" וכי פער זה "פועל לטובתה של המדינה בשלב ניסוחו של ההסכם וכריתתו" (להבדיל משלב ניהול ההליכים המשפטיים).
בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות האמורות תניית העדר התביעות כרוכה ב"הגבלה ממשית" על זכות התביעה של החברה הקבלנית, שכן "הגשתה של תובענה כספית גוררת אחריה מעין 'קנס' המתבטא בהשבת חלק מן הסכום ששולם למליבו על פי המערכת ההסכמית בינה לבין המדינה". בית המשפט הבהיר כי מגבלה מסוג זה עשויה לחסום גם תביעות מוצדקות, שכן הגשת תובענה תהיה כדאית רק ככל שתוחלת התביעה גדולה מתוספת העדר התביעות. לכן, נקבע שיש לפרש את תניית העדר התביעות בצמצום, ובאופן החוסם רק הגשת תביעות סרק נגד המדינה.
ואולם אני סבורה כי במקרה דנן הוראות הסכם ההשקעה אינן מטילות "הגבלה ממשית" על זכות הגישה לערכאות של התובע. בשונה מעניין מליבו - במקרה דנן הגשת תביעה (ואפילו תהיה זו תביעת סרק) אינה כרוכה בתשלום של כל "קנס" או מעין "קנס" מצד התובע. תחת זאת, הוראות הסכם ההשקעה קובעות מגבלות ספציפיות ומובחנות אשר תוחמות את גבולות האחריות החוזית. כך, הסכם ההשקעה מבהיר באופן ברור מהם המצגים שעל מהימנותם מקבלת החברה אחריות, מי מהגורמים הרלוונטיים מקבל על עצמו אחריות זו, מהי התקופה שבה ניתן לתבוע בגין מצגים אלה ומהו הסעד בגינה. כפי שהבהרתי, בנסיבות המקרה דנן אף לא ניתן לקבוע כי היו פערי כוחות בין הצדדים כמו בעניין מליבו.
85. אשר לפסק-הדין בענין ש.א.פ.; אני סבורה כי האמור בו תומך דווקא במסקנה לפיה יש לכבד את הוראות הסכם ההשקעה. בעניין ש.א.פ. נטען כי תניית ויתור על תביעות שנכללה במסגרת הסכם פשרה בין בנק ללקוחו בטלה מחמת כפייה כלכלית (לפי ס' 17 לחוק החוזים). בית המשפט העליון דחה את הטענה, והסביר בין היתר כי - "בהסכמתו להסדר המיטיב עם ש.א.פ. נטל הבנק על עצמו סיכון לא מבוטל, ובנסיבות אלו אין לומר כי דרישתו להסיר מעל דרכו חשש לטענות ומענות מצד ש.א.פ. לגבי חשבונות העבר הייתה בלתי סבירה". בית המשפט הוסיף כי ההסדר היטיב מאוד עם ש.א.פ., וכי לקראת התקשרותה בהסדר וחתימתה על כתב הוויתור נעזרה ש.א.פ בייעוץ משפטי.
אני סבורה כי גם במקרה דנן יש לראות בצדדים להסכם ההשקעה כמי שנטלו על עצמם סיכונים וסיכויים - ובכלל זה בנוגע להיקף המידע שעל-בסיסו היה רשאי להסתמך התובע בעת שביצע את ההשקעה ובנוגע לאחריותם של הנתבעים בגין מידע זה. מדובר בחלק מהסכם השקעה כולל, כאשר כפי שהובהר, ההנחה היא שהצדדים תמחרו בהתאם את הסיכונים והסיכויים שהם נטלו על-עצמם.
86. לסיכום עד כה - לאור כל האמור לעיל, אין מקום אם כן לקבל את טענות התובע ביחס למצגי השווא הטרום חוזיים ולזכותו לבטל את הסכם ההשקעה כתוצאה מהם.
ג. התובע לא ביטל את הסכם ההשקעה במועד
87. טעם משמעותי לנוסף לכך שאין מקום לקבל את התביעה ככל שהיא נוגעת למצגי השווא הטרום חוזיים ולאפשרות הנטענת של התובע לבטל את הסכם ההשקעה כתוצאה מהם, נובע מהוראת ס' 20 לחוק החוזים. סעיף זה מסדיר את אופן הביטול של חוזה שנכרת כתוצאה מ"פגם ברצון" של אחד הצדדים לחוזה, כדוגמת טעות או הטעיה. הסעיף קובע:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה".
מכאן, שאין די בכך שצד לחוזה טעה או הוטעה, ושכתוצאה מהטעות הזו הוא התקשר בהסכם. החוק מקנה לצד ה"טועה" שהוא בעל זכות לבטל את החוזה, תקופת זמן בה רשאי אותו צד להחליט האם הוא מבקש לבטל את החוזה אם לאו.
כך נקבע גם בהלכה הפסוקה כי:
"כאשר למתקשר עילה לבטל את החוזה, חייב הוא להפעיל את עילת הביטול תוך זמן סביר (סעיף 20 לחוק)" (ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור פ"ד מא(1) 494 (1987)).
89. פרק הזמן ה"סביר" לביטול ההסכם נמנה משעה שנודע לצד הטועה אודות הטעות. הרציונל של ההסדר החוקי הזה הוא בכך שלא בכל מקרה בו צד מתקשר בחוזה עקב טעות, הוא יחליט לבטל את החוזה לאחר שדבר הטעות התגלה לו. לפעמים אותו צד לחוזה מחליט שהוא מעדיף לקיים את החוזה חרף המידע החדש שאותו הוא גילה, וזאת לאור אינטרסים אחרים הגלומים מבחינתו בחוזה.
ההחלטה (אם לעשות שימוש בסעד הביטול אם לאו) היא כמובן החלטתו של הצד שרצונו נפגע. אולם כאמור לצד הזה יש "חלון הזדמנות" לעשות שימוש בזכות שהוקנתה לו לבטל את החוזה, ואם לא עשה כן – הוא אינו רשאי בדרך-כלל לשנות את דעתו בהמשך, ולהחליט אז לעשות שימוש בזכות הביטול.
כפי שמסבירים המלומדים פרידמן וכהן בספרם, מתן פרק זמן ממושך מדי לביטול החוזה "עשוי להעניק לנפגע יתרון בלתי הוגן, בכך שיאפשר לו להמתין להתפתחויות הכלכליות ולתכנן צעדיו בהתאם לכך. הוא גם עשוי לפגוע יתר על המידה בצד השני הממשיך להאמין שהחוזה עומד בתוקפו והעשוי לפעול לאור הנחה זו" (פרידמן וכהן, בעמ' 1099-1098).
כפי שנראה, במקרה דנן, התובע בחר שלא לבטל את הסכם ההשקעה גם לאחר שנודעו לו הפרטים שלגישתו שלו הוסתרו ממנו או שנמסר לו אודותיהם מידע שגוי ולא נכון. לא ברור האם התובע החליט שלא לבטל את ההסכם משום שהיה סבור כי חרף המצגים המטעים, ההשקעה שהוא ביצע היא כדאית; או שמא משום שהוא ראה חשיבות רבה יותר בכך שחתנו, מר כספי, יוסיף לעבוד בחברה. כך או כך, משחלף פרק זמן סביר והתובע לא ביטל את ההסכם ההשקעה – אבדה לו הזכות לעשות זאת כתוצאה מהמצגים המטעים הטרום חוזיים להם הוא טוען.
מתי נודע לתובע אודות הטעות הנטענת שלו?
90. מחומר הראיות עולה כי לפחות ביחס לחלק מהמצגים שלטענת התובע היו מטעים, הוא ידע אודותיהם כבר בשנת 2010. כך טען התובע בסיכומים מטעמו כי במהלך שנת 2010, לפני שהתחוור לו "עד תום" כי הוצגו בפניו מצגי שווא וכי הניהול הכושל של יוגב מוביל את החברה ל"עברי פי פחת" (ר' ס' 221 לסיכומי התובע), הוא ביקש לשתף בהשקעותיו בחברה את בתו מאיה ואת בעלה – הוא חתנו – מר כספי. כלומר – התובע מודה כי לפחות חלק ממצגי השווא נודעו לו במהלך שנת 2010. היה על התובע לפרט – אילו מצגים נודעו לו ב-2010, ואילו מצגים נודעו אך לא התחוורו לו "עד תום" באותו שלב. בלא פירוט כזה, המסקנה שיש להסיק אותה היא כי התובע היה מודע למציאות כהווייתה ולמצבן של החברה והחברות הבנות כבר בשנת 2010, באופן שלשיטתו הקנה לו זכות לבטל את הסכם ההשקעה.
ככל שהדבר נוגע למצגים אודות התחזיות ביחס לחברות שהוחזקו על ידי החברה, הרי לגישת התובע ה"חיתוך" בתחזיות נעשה בחודש יוני 2010. אין חולק כי התובע היה מודע לחיתוך בתחזיות לכל המאוחר במחצית שנת 2010 (ר' מכתביו של מר טמיר אליו ביחס לחיתוך הבלתי מוסבר לשיטתו בתחזיות מיום 15.7.2010 ומיום 20.7.2010, נספחים 19 ו-20 לתצהיר התובע). ואולם, התובע בחר שלא לבטל את ההסכם גם לאחר שנודע לו אודות השינוי בתחזיות. את התביעה הנוכחית הוא הגיש כשנתיים וחצי מאוחר יותר.
91. יתרה מזאת, התובע המשיך להשקיע כספים בחברה ביום 31.5.2010 וביום 31.10.2010. לפחות ככל שמדובר בהשקעה מיום 31.10.2010, מדובר בהשקעה שבוצעה לאחר ה"חיתוך" בתחזיות ולאחר שהתובע ידע אודותיו. בכך הביע התובע את דעתו באופן ברור כי גם בהנחה שהתחזיות היו "מצג", וגם בהנחה שמדובר במצג מטעה, ואף אם הוא התקשר בהסכם ההשקעה עקב המצג הזה באופן שזיכה אותו לבטל את ההסכם (הנתבעים כופרים כאמור בכל אחת מההנחות הללו), הוא אינו מבקש לבטל את ההסכם גם לאחר שנודעו לו העובדות כהווייתן.
ודוק – התובע אינו טוען כי התחזית ה"מעודכנת" מחודש יוני 2010 היתה אף היא מטעה או שקרית. אכן, בסופו של דבר תוצאותיהן העסקיות של החברות הבנות לא עמדו גם בתחזית הזו. אולם – דרכן של תחזיות לעתיד היא כי לעיתים הן אינן מתקיימות באופן שנחזה מראש. כאמור, טענתו של התובע לא התייחסה להטעיה בתחזית של יוני 2010, אלא להטעיה בתחזיות הטרום חוזיות, ואלה כאמור התבררו כ"לא נכונות" כבר ביוני 2010. משהתובע לא בחר במועד זה לבטל את ההסכם, הוא לא יכול היה לעשות כן במועד הגשת התביעה.
92. גם אם נניח שהתובע לא היה מודע לכלל הטעויות שלו בשנת 2010, הרי הוא ודאי היה מודע להן בשנת 2011. כזכור, התובע העלה טענות ביחס למצגים נוספים שהוצגו לו לשיטתו לפני ההתקשרות בהסכם ההשקעה והיו מצגים מטעים: מצגים לפיהם מוצריה של צ'קלייט מוכנים לשיווק; מצד לפיו גלקון מתכוונת להשיק קו מוצרים חדש בשנת 2010 לרבות מוצר בשם סיטיגל שהיה אמור להיות בין הגורמים לצמיחתה של גלקון; ומצג לפיו סקיוריטי עתידה לפרוץ בשנה הקרובה לאחר ההתקשרות בהסכם ההשקעה, ולהפוך חברה עם מחזור פעילות ענק, באמצעות מספר מוצרים חדשניים שהביקוש שלהם גדל.
בהתייחס לכל המצגים הללו, התובע יכול היה לדעת כי הם אינם נכונים לכל המאוחר שנה לאחר ההתקשרות בהסכם ההשקעה. מכאן שהיה עליו להודיע על ביטול ההסכם תוך פרק זמן סביר לאחר מכן (קרי במהלך שנת 2011), והוא לא עשה זאת.
93. טעות נוספת לה טען התובע התייחסה להיקף העבודה של מר יוגב בחברה. לגישתו של התובע, הוא היה סבור כי יוגב ישקיע את כל זמנו ומרצו בחברה, בעוד שהסתבר לו בדיעבד כי יוגב החל לעבוד ברכבת ישראל.
ואולם, יוגב מונה למנכ"ל רכבת ישראל ביום 1.6.2010. לכן, גם ביחס לנושא זה, העדר הפעולה של התובע כאשר נודע לו כי יוגב מכהן כמנכ"ל רכבת ישראל הוא בעוכריו, ומעיד על כך שגם אם התובע טעה או הוטעה בהקשר זה, הוא לא מצא לנכון לעשות שימוש בזכות הביטול שלו, אלא בחר להוסיף ולקיים את ההסכם חרף הטעות הנטענת.
94. העובדה שהתובע ידע אודות הטעויות הנטענות על-ידיו לכל המאוחר בשנת 2011, וכי כבר אז הוא העלה טענות נגד יוגב, עולה מהעדויות של הגב' גרטלר וכן מעדותו של התובע עצמו. כך, הגב' גרטלר העידה כי היא ידעה כבר בשנת 2011 כי לתובע יש טענות נגד ההתנהלות של יוגב (ר' עמ' 11 לפרוטוקול 16.11.2014).
כאמור, התובע אף הסכים להשקיע סכומים נוספים של 700,000$ בחברה עד סוף שנת 2010 (כפי שפורט לעיל). הוא דאג לגיוס מומחה בצ'קלייט בתחום בקרת האיכות, והציע שמר טמיר יסייע ליוגב בניהול החברה ללא תשלום – כל זאת חלף ניצול האפשרות שעמדה לו לשיטתו, להודיע כי הוא מבקש לבטל את ההסכם.
95. זאת ועוד. התובע עצמו ציין כי הוא "חשד" בכך שהוטעה זמן רב מאוד לפני שהוא בקש לבטל את הסכם ההשקעה. בסיכומים מטעמו הוא טען כי לאחר שחתנו מר כספי השתלב בחברה, הוא החליט שלא להתעמת עם יוגב, חרף "החשש שהחל לקנן בו ביחס למצגים שהוצגו לו". בסיכומי התשובה הוסיף התובע כי הוא "העדיף להאמין כי על-אף המצב הקשה עוד ניתן יהיה לשקם את החברה".
מכאן עולה כי התובע החליט - משיקוליו שלו - שלא לנצל את הזכות שעמדה לו לגישתו לבטל את ההסכם בטענה של טעות או הטעיה, ולהותיר את ההתקשרות בתוקף. נראה כי הסיבה לכך היתה החשיבות שייחס התובע לשילובו של חתנו כספי בחברה או רצונו להמתין להתפתחויות כלכליות שעשויות להפוך את ביטול הסכם ההשקעה, ללא-כדאי מבחינתו. בנסיבות אלה, משבחר התובע שלא לבטל את הסכם ההשקעה משיקולי כדאיות כלכליים ואחרים, ומשחלף הזמן הסביר לביטול ההסכם, אין התובע זכאי עוד כיום לבטל את ההסכם.
ד. האם התובע טעה?
96. טעם נוסף בשלו אני סבורה כי אין לקבל את תביעת התובע ביחס להטעייתו על ידי הנתבעים לפחות לגבי חלק מהמצגים שלהם הוא טען בתביעה, היא משום שהתובע לא הוכיח כי הוא אכן טעה והוטעה.
97. ס' 14(א) וס' 15 לחוק החוזים מתייחסים למצבים בהם צד לחוזה התקשר בו עקב טעות או הטעייה. הסעיפים קובעים:
"14(א). מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה....
15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
ההלכה הפסוקה התייחסה לשאלה מהי "טעות", וקבעה כי "'טעות' בדיני חוזים משמעה פער בין דימויה של המציאות לבין מציאות הדברים כפי שהיא. החלטתו של אדם להתקשר בחוזה מתגבשת על יסוד נתונים שהוא מאמין בקיומם. טעות לגבי נתונים אלה היא אפוא פגם תודעתי ברצון" (ר' פס"ד הולילנד).
בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817 (2003) קבע בית המשפט העליון כי טעות חוזית היא "הערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית, היינו מצב של פער בין המציאות כפי שהיא קיימת בתודעת הצדדים לחוזה לבין מציאות הדברים כפי שהיא".
98. חלק מהמצגים אליהם התייחס התובע, הם מסקנות מהערכות שהוצגו לתובע לגישתו, בעיקר לגבי פוטנציאל הרווח של החברות הבנות. כאשר מדובר בהערכות המתייחסות לעתיד, הרי ניתן לראותן כמטעות במובן החוזי, אם הן מבוססות על הנחות יסוד שגויות. לכן, אני סבורה כי יש לבחון את השאלה האם ההערכות ניתנו על יסוד הנחות יסוד גלויות, שהצד השני למשא ומתן (קרי התובע) יכול היה לבחון אותן בעצמו.
ככל שההנחות שעליהן התבססה המסקנה נושא ההערכה היו גלויות וברורות, קשה יהיה יותר לקבוע כי מדובר ב"מצג שווא" שהטעה בפועל את הצד השני להסכם, ודאי כאשר מדובר בצד מתוחכם המבין את משמעותן של ההערכות ויכול לבצע הערכה גם בכוחות עצמו או תוך סיוע של יועצים ומומחים מטעמו.
כך קבעתי בהקשר דומה כי:
"יש לבחון את השאלה האם ההערכה ניתנה על סמך הנחות יסוד גלויות, שהצד השני למשא- ומתן יכול היה לבחון אותן בעצמו. ככל שההנחות שעליהן התבססה המסקנה נושא ההערכה היו גלויות וברורות, קשה יהיה יותר לקבוע כי מדובר ב'מצג שווא' שהטעה בפועל את הצד השני להסכם, ודאי כאשר מדובר בצד מתוחכם שמבין את משמעותן ושיכול לבצע את ההערכה גם בכוחות עצמו ולהתייעץ עם מומחים" (ר' ת"א (כלכלית) 32256-05-12 Biopetroclean Inc. נ' אמיר [פורסם בנבו] (19.7.2015)).
99. זאת ועוד, כדי לבסס טענת טעות או הטעיה, על הצד הטוען לכך להוכיח לא רק קיומו של "מצג שווא" אלא גם קשר סיבתי בין המצג השגוי לבין הטעות, וכן להוכיח כי הצד ה"טועה" התקשר בהסכם כתוצאה מהטעות. כאמור, מדובר בדרישה לקשר סיבתי כפול – בין מצגי השווא הנטענים לבין הטעות, ובין הטעות הזו לבין ההתקשרות בהסכם.
לגישתם של המלומדים פרידמן וכהן, דרישת הקשר הסיבתי אינה מתקיימת כאשר הצד השני יודע את העובדות לאמיתן – חרף העובדה שנמסרו לו עובדות שגויות. הם מציינים כי "אם צד אחד מסר לשני ביודעין הצהרות כוזבות, אך הצד השני ידע את העובדות לאמיתן, או שהן נודעו לו קודם לכריתת החוזה, הרי הוא לא טעה. במקרה כזה אין קשר סיבתי בין ההטעיה (וביתר דיוק ניסיון ההטעיה), לבין כריתת החוזה, ואין הצד שניסו להטעותו זכאי לבטל את החוזה מחמת הטעיה" (פרידמן וכהן, בעמ' 856).
מסקנה דומה עולה מפס"ד מירון שנזכר לעיל, בו נקבע כי "במקרה בו אדם מסר לחברו חוות דעת על סמך נתונים הידועים לשני הצדדים במידה שווה, כך שהצד השני יכול היה לבצע את ההערכה בעצמו, אין מדובר במצג שווא והענין נותר בגדר הסיכון שנטל אותו הצד על עצמו" (ס' 97 לפסק הדין).
100. לכן, ככל שהדבר נוגע למסקנות של יוגב ביחס לפוטנציאל הרווח של החברות הבנות, שנבעו ממסד הנתונים שהיה גלוי וידוע גם לתובע עצמו, אין מקום לקבל את טענת ההטעיה, שכן מדובר במסקנות שהתובע יכול היה לבחון בצורה ביקורתית באמצעות ניסיונו וידיעותיו, ובאמצעות היועצים שסייעו לו במהלך המשא-ומתן, ולקבל או לדחות אותן בהתאם להערכותיו שלו.
כפי שהובהר לעיל, התובע נעזר במסגרת המשא-ומתן במספר יועצים - מר טמיר היה יועצו הכלכלי (וכיהן באותה עת כמנכ"ל מכון התקנים); התובע ערך בדיקת נאותות חשבונאית ופיננסית של החברה והחברות המוחזקות באמצעות משרד רו"ח שטיינמץ-עמינח (בעיקר באמצעות רו"ח שמוליק הירשפלד); ונערכה על-ידיו גם בדיקת נאותות משפטית באמצעות משרד עו"ד גרוס, שמדו"ח בדיקת הנאותות שלו עולה כי גם הם נחשפו במסגרת בדיקתם למסמכים רבים ושונים.
מאחר שהתובע הסתייע במספר יועצים, חזקה עליו כי הוא קבל מהם הערכות ביחס למסקנות שלהם ממסד הנתונים המפורט שהועבר אליו במסגרת המשא-ומתן, וכי הוא הסתמך על מסקנות אלה, של יועציו שלו, לגבי התחזית הצפויה לחברה ולחברות הבנות.
עוד יש לציין – ביחס לחברת סקיוריטי, כי לגישתו של עד התביעה מר כספי, ההשקעה בחברה זו לא היתה הבסיס להשקעה של התובע. העד העיד בהקשר זה כי "זה היה נראה משהו שבוודאי וגם ככה בני התייחס לזה, יקרה או לא יקרה, לא על בסיס זה בני ישקיע" (עמ' 86 לפרוטוקול). מכאן כי גם לו היה מוכח קיומו של מצג שווא ביחס למצבה של חברת סקיוריטי, קשה היה לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין ההשקעה של התובע נושא הסכם ההשקעה, לבין מצבה של חברה זו.
101. אני סבורה לאור כל האמור לעיל, כי יש לדחות את התביעה בהתייחס לטענות התובע לגבי מצגי השווא הטרום חוזיים שהוצגו לו, ביחס לזכותו לבטל את הסכם ההשקעה ואת הסכמי ההשקעה המאוחרים, וביחס לזכותו לפיצוי בקשר עם המצגים המטעים שהוצגו לו לגישתו בטרם ההתקשרות בהם.
ה. התייחסות ספציפית למצגים שונים שהתובע טען כי היו מצגי שווא
102. למעלה מן הצורך נתייחס להלן למספר עניינים שעלו במסגרת סיכומי התובע, ונבחן את השאלה האם התובע הוכיח כי הוצגו לו מצגי שווא לגביהם.
התוכניות העסקיות של החברה
103. העד מר אייכנבאום התייחס בתצהירו למספר מסמכים שהוא העביר במסגרת המשא-ומתן לתובע. דובר בין היתר על מסמך שהועבר למר טמיר בחודש יולי 2009 (נספח 1 לתצהירו של העד), המתייחס לחברת צ'קלייט. מר אייכנבאום הצהיר כי מדובר במסמך הכולל את האסטרטגיה של החברה בהתאם לנתונים והערכות שהוא קבל מצ'קלייט. בתגובה למסמך זה, העביר מר טמיר למר אייכנבאום סדרה של שאלות שעליהן הוא השיב (במסמך נספח 2 לתצהירו). משאלותיו של מר טמיר עולה כי היא היה מודע לכך כי מדובר בתחזית עתידית, ולכן הוא עצמו ציין כי "צריך להביא בחשבון שלא הכל הולך לפי התכניות, ולכן חשוב לי להבין את המשמעויות של אי עמידה בתכניות, ובמילים פשוטות – לבנות תרחישים אפשריים ולנתח אותם בהתאם". מכאן, שלא ניתן לראות את הדברים שצוינו במסמך – בהעדר ראיה אחרת, כמצג ביחס למציאות שהתובע הסתמך על קיומו בהתקשרות בהסכם ההשקעה.
נספח 3 לתצהירו של מר אייכנבאום הוא תכנית עסקית של החברה ושל החברות הבנות. תכנית זו מבוססת – כך העיד מר אייכנבאום – על הערכות ולא על נתונים קיימים, שיהיו גיוסי הון נוספים בחברה ובחברות הבנות. לגישתו, באותה עת היתה הנחה זו בגדר תכנון בלבד. כן הניחה התוכנית שניתן יהיה לפתח את הפעילות על בסיס אשראי בנקאי. התכנית לא הסתמכה על תזרים הכנסות קיים או צפוי, אלא הציגה את המשמעות העסקית של אחד מתרחישי הפעילות. לגישתו של העד, תכנית עסקית של חברת הזנק אינה "חוזה את העתיד על בסיס נתונים קיימים, אלא היא בנויה על הנחות עבודה והערכות" (ר' ס' 3.3 לתצהיר העד).
אני סבורה כי לאור הדברים הללו, לא ניתן לקבוע לגבי התוכנית העסקית הנ"ל, כי היא מהווה מצג טרום חוזי שקרי, שהתובע התקשר בהסכם ההשקעה בהסתמך עליו.
הצורך בהשקעות נוספות (המצגים ה"כלכליים")
104. בהתייחס לשאלה האם יידרשו לחברה השקעות נוספות לאחר השקעתו של התובע, גישת הנתבעים היא כי היה ברור שהחברה תמשיך בניסיונותיה לגייס הון נוסף, לצורך הפעילות ולצורך מימוש התוכניות העסקיות שלה. העד מר אייכנבאום הצהיר כי בתצהירו כי כך הוצג לתובע במשא-ומתן עמו.
בחקירתו הנגדית של יוגב, הוא נשאל על כך שלתובע הוצג מלכתחילה מצג לפיו נדרש לחברה סכום של 5 מיליון דולר, מצג שהשתנה בהמשך. לשאלה האם בחודש יוני 2010 היה שינוי במצב הכלכלי שלאורו נדרש סכום של 15 מיליון דולר ולא 5 מיליון דולר כפי שהוצג לתובע מלכתחילה, השיב יוגב כי מלכתחילה נאמר לתובע שנדרש סכום הרבה יותר גבוה מ-5 מיליון (עמ' 246 לחקירה) וכי מייד עם סיום ההשקעה של התובע, נעשה ניסיון לגייס עוד 3, 4 מיליון דולר.
מעבר לכך, מר אייכנבאום ויוגב פנו למשרד רואי-החשבון שייעץ לתובע במסגרת המשא-ומתן, כדי לקבל ממנו את ממצאי בדיקת הנאותות שנערכה על-ידיו עבור התובע. בהסכמת התובע, נמסרו לנתבעים הממצאים הללו – ובכלל זה דו"ח שנערך עבור התובע על ידי משרד רו"ח שטינמץ-עמינח (שצורף כנספח 7 לתצהירו של מר אייכנבאום). בדו"ח זה צוין כי לחברה גירעון בתזרים, וכי פירעון התחייבויותיה מותנה בגיוס הון נוסף מהבעלים או מבנקים. כן עולה שתחזית תזרים המזומנים העתידית של החברה והחברות הבנות, מעלה כי למעט גלקון, יתר החברות יזדקקו בשנים הקרובות למזומנים ממשקיעים. מכאן כי התובע היה מודע לכל האמור לעיל, שהוצג לו על-ידי יועציו עוד בטרם הוא התקשר בהסכם. הוא היה מודע אם כן לכך שלחברות אין די מזומנים, ולצורך האפשרי של החברות בגיוסי הון נוספים.
ו. טענות התובע לגבי ההשקעות הנוספות (בסך 300,000$ ו-400,000$)
105. התובע העלה טענות גם ביחס למצגים שהוצגו לו לאחר ההתקשרות בהסכם ההשקעה, ובטרם הוא בצע את ההשקעות הנוספות.
הצדדים הסכימו – בטרם בוצעה כל השקעה נוספת, כי יחולו עליה הוראות הסכם ההשקעה המקורי. אני סבורה כי התובע לא הוכיח לכן כי עומדות לו עילות תביעה לביטול ההסכמות המאוחרות מכוחן הוא בצע את ההשקעות הנוספות בחברה. הוא לא הוכיח כי בטרם הוא בצע את ההשקעות הללו הוצגו לו מצגי שווא, הוא לא הוכיח מה היו מצגי השווא הללו (כאשר להסכם עצמו לא נוספו במועדי ההשקעות הנוספות מצגים נוספים). הוא גם לא הוכיח כי הוא זכאי לעשות שימוש בסעד הביטול, או כי הוא זכאי לתבוע את הנתבעים יוגב וחברת יוגב.
מעבר לכל אלה, בשעה שהתובע השקיע את ההשקעות הנוספות, הוא היה כבר מעורב בחברה, וחזקה עליו כי הנתונים הרלוונטיים היו ידועים לו. התובע לא פירט מהם מצגי השווא שהוצגו לו בטרם ההתקשרות בהסכמי ההשקעה הנוספים, מי הציג לו אותם, ובעיקר – מדוע מצגים כאלה ככל שהיו, אכן הביאו לכך שהוא טעה, לנוכח המעורבות שלו ושל הגורמים מטעמו (מר טמיר ומר כספי) בחברה באותה עת.
ז. הסכם הפשרה במסגרת בוררות וול והשלכותיו על מנגנון התאמת התמורה
מצגי השווא ביחס לוול
106. בסיכומיו העלה התובע מספר טענות ביחס לחברת וול. הוא טען כי המצגים שהוצגו לתובע ביחס לוול היו חלק ממצגי השווא שהוצגו לו על ידי יוגב, במטרה לשכנע אותו כי ההשקעה שלו היא השקעה בטוחה, בעוד שבפועל היא היתה כפופה לגחמותיו של יוגב.
אני סבורה כי אין לקבל טענה זו. כפי שהובהר גם לעיל, בניגוד לחברות הבנות האחרות של החברה, התובע אינו טוען כי המצגים שהוצגו לו ביחס למצבה של וול ויכולותיה לא היו נכונים. להיפך – טענותיו של התובע מכוונות לעובדה שלא החברה ולא הוא עצמו קבלו בסופו של דבר כל חלק בוול, בניגוד למצגים שהוצגו לו ערב ההתקשרות בהסכם.
אולם, אינני סבורה כי התובע הפנה למצג טרום חוזי המתייחס לוול, שהיה מצג שווא. התובע היה מודע לקיומה של הבוררות. אין גם מחלוקת כי הוא היה מודע להחלטת הביניים של הבורר, ויכול היה להעריך את משמעותה והשלכותיה על סיכויי החברה בבוררות כמו כל אחד אחר.
התובע הפנה בסיכומיו לעדותה של הגב' גרטלר, אשר אישרה ביחס לבוררות, לשאלת ב"כ התובע, כי "אף אחד לא העלה על דעתו שהבוררות הזו תביא לסיטואציה... שהמניות, הקנין של החברה באותה חברה, ב-Well יילקח ממנה. אותם 13% יילקחו ממנה בהסכם פשרה שמשמעותו היתה שכל הפעילות שהיתה בחברה תוחזר חזרה למשפחת הופמן" (ר' עמ' 24 לפרוטוקול).
ואולם, אם אכן – כשאלתו של ב"כ התובע – אף אחד לא העלה על דעתו את האפשרות כי כך תיגמר הבוררות, לא ניתן לקבוע כי יוגב או החברה הטעו את התובע לגבי בוררות וול והאופן בו היא עתידה להסתיים. מדובר לכל היותר בהערכה שהיתה קיימת במועד ההתקשרות בהסכם ביחס לתוצאה הסופית של הבוררות. גם אם ההערכה המשותפת לכל הגורמים הרלוונטיים הסתברה בדיעבד כשגויה, לא ניתן לבסס על כך טענת טעות או הטעייה.
אישור הפשרה במסגרת בוררות וול
107. התובע העלה טענות נוספות ביחס לבוררות וול. לטענתו, הסכם הפשרה ביחס לוול, שכלל גם ויתור הדדי על תביעות (לרבות נגד נושאי משרה) – לא הובא לאישור דירקטוריון החברה אלא בדיעבד, כהסכם חתום ומוגמר. אינני מקבלת את הטענה.
ראשית, לגישת הנתבעים, התובע היה מודע לכל מהלכי הפשרה מול מר הופמן. לטענתם, כספי – חתנו של התובע, היה מעורב במשא-ומתן הזה, ועמדתו היתה כי יש להתפשר עם הופמן בתנאי הפשרה.
עדויות הנתבעים בהקשר זה לא נסתרו. מסקנה זו עולה מעדותו של מר אייכנבאום, לפיה צוות המשא-ומתן לפשרה בוול כלל את מר כספי ואותו, כאשר התפקיד שלו היה להיות "קצת יותר אגרסיבי" ממר כספי, והתפקיד של מר כספי היה להתקרב יותר למר הופמן, שהיה הבעלים של הקבוצה (ר' עמ' 200 בפרוטוקול, ועדותו של יוגב בעמ' 303 בה העיד יוגב דברים דומים).
אני סבורה כי מחומר הראיות ומעמדת התובע לפיה כספי היה חלק מ"קבוצתו", ניתן להניח כי כספי יידע את התובע בדבר המהלכים שקדמו להסכם הפשרה. בהקשר זה יצוין כי אינני סבורה כי התובע הוכיח את הטענה שהועלתה על ידיו בסיכומי התשובה, כי כספי לא עדכן אותו בסוגיה זו.
108. יתרה מזאת - וזה העיקר: אין למעשה מחלוקת כי הסכם הפשרה הובא לאישור דירקטוריון החברה בדיעבד, בישיבת יום 28.4.2010. התובע לא ביקר את הסכם הפשרה – וכך גם מר כספי ומר טמיר נציגו, שהיו נוכחים גם הם בישיבת הדירקטוריון. בישיבה זו אישר הדירקטוריון את ההסכם. העד מר אלשייך העיד כי הדירקטוריון קבל נתונים ולכן אישר את הסכם הפשרה עם וול (עמ' 141). העד הוסיף כי הוא היה מודע לכך שליוגב יש ענין אישי בהסכם משום שהוא נתבע בתביעה, אולם הדבר לא הטריד אותו (עמ' 143). לגישתו, הוא אינו זוכר אם ההסכם הובא לאישור מראש, אולם הדירקטורים היו סבורים כי מדובר בהסכם הממזער את ההפסדים (עמ' 142).
מר טמיר בעדותו הודה כי הוא לא הסתייג בישיבת הדירקטוריון מתוכנו של הסכם הפשרה, אלא רק מהעובדה שההסכם הובא לאישור הדירקטוריון כ"מעשה עשוי" - fait accompli (ר' עמ' 73 לפרוטוקול).
109. לטעמי, לו היו התובע או מר טמיר נציגו אכן סבורים כי הדירקטוריון צריך לסרב לאשר את ההסכם בשל המעורבות האישית של יוגב בהליך המשפטי מול וול (מעורבות שהתובע היה מודע לה – ר' עמ' 118-119 לפרוטוקול); או כי היה על יוגב להביא את הסכם הפשרה לאישור בטרם חתימתו; או כי אין מקום לאשר את הסכם הפשרה במסגרת בוררות וול מכל סיבה או טעם אחרים - היה עליהם להביא את הדברים לידיעת הדירקטוריון בישיבה שבה נדון ההסכם, ולסרב לאשר את הסכם הפשרה.
משהתובע לא עשה כן ומשגם מר טמיר לא הסתייג מתוכנו של הסכם הפשרה, ומשדירקטוריון החברה אכן אישר את הסכם הפשרה – ולו גם בדיעבד, מנוע התובע מלהעלות את טענותיו. לכן, אין מקום לבחון היום את השאלה האם הסכם הפשרה היה הסכם הפשרה המיטבי עבור החברה, האם היה מקום והיתה אפשרות להגיע להסכמות אחרות. אין גם מקום להתייחס לשאלה האם יוגב היה צריך להביא את ההסכם לאישור עוד בטרם הוסכמו מכלול ההסכמות המנויות בו (הסכמות שהתקבלו ככל הנראה על ידי צוות המשא-ומתן שכלל את מר כספי ומר אייכנבאום). זאת משום שגם בהנחה שהתשובה לכך היא חיובית, ה"פגם" הזה תוקן כאשר דירקטוריון החברה אישר את ההסכם בדיעבד ללא כל התייחסות לכך שההסכם לא הובא לאישורו קודם לכן.
110. סיכומה של נקודה זו – אינני סבורה כי אישור הסכם הפשרה עם וול כשלעצמו, מקנה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים.
מנגנון "התאמת התמורה"
רקע
111. טענה נוספת של התובע המתייחסת להסכם הפשרה ולבוררות וול, היא הטענה הנוגעת למנגנון התאמת התמורה שהובטח לתובע לאור ההסכמות בהסכם זה.
לגישתו של התובע, בין הצדדים להסכם ההשקעה הוסכם כי תתבצע התאמה בין כמות המניות שתוקצה לתובע בגין השקעתו, לבין היקף שווי אחזקותיה של החברה בחברת וול בהתאם למנגנון שהוא כינה אותו "מנגנון התאמת התמורה". מנגנון זה תלוי בשיעור האחזקה של החברה בוול, ובמקרה שהחברה לא תגדיל את אחזקותיה בוול מעבר לשיעור של 25%, גם בתוצאות הכספיות של וול.
112. סעיף 9.3 להסכם ההשקעה קבע בהקשר זה כי:
"Adjustment in Connection with Whitewater Well Ltd.
Upon the lapse of 24 months from the Closing Date (the lapse of the said period: "the Examination Date"), the following shall apply:
9.3.1 If upon the Examination Date, the aggregate holdings of Company (directly and/or through any company held by Company) in Whitewater Well Ltd. (WWL) are less than 25% the following shall apply:
9.3.1.1. If the WWL Revenues (as defined below) are lower than US$ 1,000,000, Investor shall be entitled, for no additional consideration, to 19,993 additional Company Shares ("the WWL Adjustment Shares") (which quantity of WWL Adjustment Shares, if it had been issued upon the Closing Date, would have constituted, together with the quantity of Initial Shares, 17.25% of Company's Issued Share Capital Upon Closing).
9.3.1.2. If the WWL Revenues are equal to or greater than US$ 1,000,000 and are upto US$ 5,000,000, then the quantity of WWL Adjustment Shares to be issued to Investor (as provided for in Section 9.3.1.1. above) shall be decreased so that, following such reduction, 0.225% per each US$ 500,000 WWL Revenues amount shall be reduced from the "17.25%" figure provided for in section 9.3.1.1. above.
….
9.3.1.3 If the WWL Revenues are equal to or greater than US$ 5,000,000, Investor shall not be entitled to any WWL Adjustment Shares, and/or to any right/adjustment, pursuant to this Section 9.3.1.
For purposes hereof – "the WWL Revenues" shall mean the total amount of all revenues of WWL with respect to the period of the four (4) last consecutive full financial quarters prior to the Examination Date, as such revenues shall be according to WWL's financial statements related to said period".
טענות התובע
113. התובע טען כי מסעיף 9.3 להסכם ההשקעה עולה שביצוע ההתאמה הותנה בכך שאחזקותיה של החברה בוול יהיו נמוכות מ-25%, כאשר מנגנון ההתאמה קבע כי –
• התובע יהיה זכאי ל-19,993 מניות נוספות אם הכנסותיה של וול בארבעה הרבעונים האחרונים יהיו קטנות מ-1,000,000 דולר;
• אם ההכנסות יהיו בין 1,000,000 ל-5,000,000 דולר, התובע יהיה זכאי להקצאה של כמות קטנה יותר של מניות בחברה (על כל 500,000$ הכנסה יופחתו 0.225% מהמניות);
• ואם הכנסות וול בארבעה הרבעונים האחרונים יעלו על סכום של 5,000,000 דולר, התובע לא יהיה זכאי להקצאה של מניות נוספות בחברה.
התובע הוסיף כי הנחות היסוד בבסיס ההסכמה ביחס למנגנון ההתאמה היו כי אם החברה תצליח להגדיל את השקעתה בוול בשיעור של למעלה מ-25%, מניות אלה יהיו תמורה הולמת להשקעה של התובע בחברה, שכן התובע ייהנה מפעולותיה, רווחיה ונכסיה של וול ב"שרשור" באמצעות אחזקותיו במניות החברה. אולם אם החברה לא תצליח להגדיל את אחזקותיה בוול – ייבחנו הפעילות הכלכלית והתשואה שוול הניבה לחברה, ובהתאם לתוצאות אלה תבוצע "השלמה" על ידי הקצאת מניות נוספות לתובע, באופן שלא יפגע בו ויהלום את השקעותיו הפיננסיות.
עוד טען התובע כי מנגנון התאמת התמורה נועד להבטיח שאם וול והחברה ייפגעו כתוצאה מהליכי הבוררות – זכויותיו של התובע לא ייפגעו, ויוקצו לו מניות נוספות שישקפו את השווי ה"אמיתי" והריאלי של כלל השקעותיו בחברה. התובע הוסיף כי לאור האמור הוצגו לו שתי סיטואציות אפשריות על ידי יוגב: אפשרות אחת, כי החברה תגדיל את אחזקותיה בוול; והשנייה - כי אחזקותיה של החברה בוול יישארו כפי שהיו. לגישת התובע, הוא הבין ממצגיו של יוגב , כי המחלוקת בין הצדדים היא ביחס לסכומים בלבד, וכי השלב הבא הוא השלמת רכישת וול בשווי סביר.
114. ואולם, כך טען התובע, בפועל הגיעה החברה להסכם פשרה במסגרת הבוררות, תוך ויתור על מלוא נכסיה של החברה בוול. הסכם הפשרה קבע כי כל נכסי החברה ופעילותה יועברו להופמן, בעוד שהחברה קבלה את מלוא המניות בוול (100%), אולם מניות אלה הפכו להיות חסרות כל תוכן ממשי. מצגיו של יוגב ביחס להיקף האחזקות של החברה בוול כמו גם ביחס להיקף הצפוי של פעילות וול – נגוזו במחי יד.
בסיכומי התשובה טען התובע כי יוגב התחמק מלהשיב לשאלות לגבי תכליתו המוסכמת של מנגנון התאמת התמורה. יוגב ביקש להיבנות מכך שכאשר הוא חילץ את עצמו מהטענות האישיות שהעלה נגדו הופמן וויתר על תוכן הפעילות של וול, הוא "דאג" להישאר עם הקליפה הריקה של 100% ממניות וול - שאינן שוות דבר. בהתאם לפסיקה, על צדדים לחוזה מוטלת חובה לשתף פעולה כדי לפעול להגשמת כוונתם המשותפת. לכן, היה על יוגב לפעול תוך הגשמת האמון שהתובע נתן בו. יוגב הפר אמון זה כמו גם את התחייבויותיו לפי ההסכם ואת חובתו לנהוג בתום-לב בקיומו.
טענות הנתבעים
115. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי על פי ס' 9.3 הנ"ל להסכם ההשקעה, התובע לא היה זכאי להתאמת מניותיו בחברה. מעבר לכך נטען כי התובע אישר את הסכם הפשרה עם הופמן תוך שהוא היה מודע בזמן אמת למשמעויותיו, לרבות ההשלכות של הסכם זה על זכויותיו להתאמה מכוח ס' 9.3 הנ"ל להסכם ההשקעה. אף-על-פי-כן, התובע לא התנגד להסכם הפשרה.
בסיכומים מטעמם חזרו הנתבעים על טענות אלה, והוסיפו כי בכל מקרה התאמת מניות התובע בהתאם למנגנון התאמת התמורה יכולה היתה להתייחס לכל היותר למניות שנותרו בידי התובע ולא למניות שהוא העביר לבתו ולחתנו. כן צוין בסיכומים כי חרף עמדתו של יוגב לפיה מבחינה משפטית ולאור לשונו של הסכם ההשקעה, התובע לא היה זכאי להפעלתו של מנגנון התאמת התמורה, הרי כדי לשמר מערכת יחסים טובה עם התובע, נעשה ניסיון למצוא פיתרון ולהפעיל את המנגנון - אולם לא ביחס לכל המניות אלא רק ביחס למניות שנותרו בבעלותו של התובע לאחר העברת המניות לבתו ולחתנו (עמ' 280 לפרוטוקול). אולם – כך נטען – התובע סירב לניסיונות אלה.
עוד נטען כי ס' 9.3 להסכם ההשקעה הוכלל בהסכם בעקבות החלטת הביניים, תוך שהוא קובע מנגנון התאמה בהתאם לתרחישים אפשריים שונים. אחד התרחישים היה האפשרות כי החברה תגיע לשליטה מלאה או חלקית בוול. נטען כי יש לפרש מנגנון זה בהתאם ללשונו הברורה של ס' 9.3 להסכם ההשקעה (ס' 74.1 לסיכומים). משהתנאים שנקבעו בהסכם לא התקיימו, התובע לא היה זכאי להתאמת מניות בקשר עם אחזקת מניות החברה בוול. יוגב היה מוכן להפעיל את המנגנון באופן חלקי לפנים משורת הדין, והתובע סירב (שם).
הנתבעים טענו כי התובע לא עמד בנטל ולא הוכיח כי יש לפרש את ס' 9.3 להסכם ההשקעה באופן המנוגד לחלוטין לנוסח הסעיף. מנגנון התאמת התמורה סוכם במשא-ומתן בו היה מעורב גם מר טמיר. באותה עת הצדדים לא היו יכולים לצפות מה יהיו תוצאות היישום של המנגנון על-פי הפרמטרים שנקבעו בו. כן לא הוכח כי יוגב התחייב בעל-פה כלפי התובע כי מנגנון התאמת התמורה יופעל.
דיון
116. אכן, על פני הדברים, הסכם ההשקעה התנה את האפשרות שהתובע יקבל מניות נוספות בחברה, בכך שהחברה לא תגדיל את אחזקותיה בוול מעבר לשיעור של 25%. בפועל, אין מחלוקת כי החברה קבלה 100% ממניות וול, כלומר היא הגדילה את אחזקותיה בה מעבר לשיעור של 25%, ולכן לכאורה התובע אינו זכאי להפעלתו של מנגנון התאמת התמורה.
כידוע וכפי שפורט לעיל בפסק-דין זה, פרשנות הסכם צריכה להביא בחשבון קודם כל את לשון החוזה, כאשר בית המשפט אינו יכול לפרש את ההסכם באופן שאין לו עיגון לשוני בלשון החוזה. כאשר ישנו עיגון לשוני, יש לפרש את ההסכם בהתאם לנסיבותיו ולתכליתו.
במקרה דנן, לו היה התובע מעלה בטרם ההתקשרות בהסכם הפשרה עם וול את טענותיו ביחס למנגנון התאמת התמורה והשלכותיו של הסכם הפשרה לאור מנגנון זה על זכויותיו של התובע, יתכן כי טענות אלה היו מתקבלות על ידי הנתבעים. יתכן כי הנתבעים היו מסכימים לשנות את ההסכמה כפי שהיא באה לידי ביטוי במסגרת הסכם ההשקעה ואת מנגנון ההתאמה כפי שנקבע בו, לאור הפשרה המתגבשת עם הופמן לגבי בוררות וול. התובע יכול היה להתנות את הסכמתו לאשר את הסכם הפשרה בהסכמה כזו.
יתכן גם כי לו היה התובע טוען – עוד בטרם ההתקשרות בהסכם הפשרה עם הופמן בנוסח המוצע, כי בנסיבות הסכם הפשרה עם וול פרשנות הסכם ההשקעה מחייבת כי יוקצו לו מניות נוספות, כי טענתו היתה מתקבלת (לפחות באופן חלקי – כאשר מגישתו של יוגב עולה כי הוא היה מוכן לבוא בדברים עם התובע ביחס למימוש חלקי של מנגנון התאמת התמורה גם בדיעבד וחרף העובדה שהתובע לא העלה את טענותיו בזמן אמת).
לו היתה החברה מסרבת מיניה וביה לקבל את טענותיו ביחס לפרשנות הסכם הפשרה עם וול ולהשלכותיו של הסכם זה על זכויותיו שלו מכוח הסכם ההשקעה ומנגנון התאמת התמורה, ולו היה התובע מביא את הענין להכרעה שיפוטית – היה מקום לבחון את גרסתו. התובע יכול היה אז להעלות טענות ביחס לתכלית המשוערת של הצדדים בהסכמתם על מנגנון ההתאמה, הסכמה שלגישת התובע לא לקחה בחשבון את האפשרות כי החברה אכן תגדיל את אחזקותיה בוול עד לשיעור של 100%, אולם זאת רק לאחר שכל תוכנה של וול, כלל פעילותה ונכסיה – הוצאו ממנה.
117. ואולם, אין מקום במסגרת פסק-דין זה לבחון את השאלה מה היה קורה אילו התובע היה מעלה את טענותיו בטרם ההתקשרות בהסכם הפשרה. זאת משום שהתובע לא העלה את הטענות הללו בזמן אמת. כפי שהובהר לעיל, התובע אישר את הסכם הפשרה. גם נציגו מר טמיר, וחתנו מר כספי לא העלו את הטענות שהתובע מעלה כעת ביחס לפרשנות הנכונה של הסכם ההשקעה, ושל זכויותיו של התובע לאור הסכם הפשרה והאובדן בפועל של זכויות החברה בתוכן של וול.
חזקה על התובע כי הוא היה מודע לכך שלפחות בהתאם ללשונו של הסכם ההשקעה –החברה קבלה בעלות ב-100% ממניות וול, ולכן הוא אינו זכאי ליישום מנגנון ההתאמה. בנסיבות אלה היה על התובע להציף את הנושא הזה ב"זמן אמת", כדי לאפשר לצדדים להתייחס אליו במועד הרלוונטי, תוך בחינת ההשלכות של טענות התובע והתמודדות איתן.
יוער, כי אמנם לפי הסכם ההשקעה אבן הדרך לבחינת זכויותיו של התובע להתאמת מניות בחברה נקבעה לחודש אוקטובר 2011, וזאת, כך נדמה, מתוך ציפייה שעד אז יסתיים הליך הבוררות. אך משעה שהבוררות הסתיימה במועד מוקדם יותר – היה על התובע להעלות את סוגיית יישום מנגנון ההתאמה במועד סיום הבוררות וההתקשרות בהסכם הפשרה.
118. משהתובע לא עשה דבר, לא העלה כל טענה בטרם אישר את הסכם הפשרה, והעלה את טענותיו רק בהמשך, אני סבורה כי התובע מנוע מלהעלות אותן בשלב הנוכחי. הנתבעים ובכלל זה החברה עצמה, הסתמכו על העובדה שהתובע אישר את הסכם הפשרה ולא העלה טענות ביחס לשיעור המניות שהוא זכאי לו בחברה לאור ההסכמה נושא הסכם הפשרה. הם שינו מצבם והתקשרו בהסכם הפשרה תוך הנחה שהתובע אינו מתנגד להסכם ולמכלול השלכותיו, ובכלל זה להשלכות הנוגעות ליישום מנגנון התאמת התמורה בהתאם לאמור במפורש ובאופן ברור בהסכם ההשקעה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי דינן של טענות התובע באשר לפרשנות הסכם ההשקעה וזכויותיו מכוח מנגנון התאמת התמורה - להידחות.
II. טענות התובע להפרות ההסכם על ידי הנתבעים לאחר ההתקשרות בו
119. כפי שצוין לעיל, מעבר לטענות שהעלה התובע ביחס למצגים הטרום חוזיים המטעים שכתוצאה מהם הוא התקשר בהסכם, התובע העלה טענות ביחס להפרות ההסכם לאחר ההתקשרות בו, וזאת – הן כנגד החברה שהיתה הצד להסכם, והן כנגד יוגב שלגישת התובע חלה עליו אחריות אישית להפרה הנמשכת של ההסכם. עוד טען התובע כי חלה על יוגב אחריות גם משום שהוא הפר את חובות תום-הלב המוגברות שחלו עליו, כמי שכיהן כמנכ"ל, יושב-ראש הדירקטוריון ובעל השליטה בחברה.
ההפרות העיקריות אליהן התייחס התובע בהקשר זה הן הפרת ס' 9.3 להסכם – סעיף בו נקבע כאמור מנגנון התאמת התמורה; הפרת זכותו של התובע למנות דירקטור מטעמו (לאור ההתייחסות השגויה והמפרה של יוגב ל"שיתוף המניות" בין התובע לבין בתו וחתנו); הפרת התחייבותו של יוגב להשקיע בחברה את כל זמנו ומרצו; פיטוריו של מר כספי; והפרת החובה להעביר לתובע מידע מהותי. התובע התייחס בסיכומיו בהקשר זה גם לעניינים נוספים כמו העובדה שיוגב אימץ באופן חלקי את ההמלצה למנות מומחה לבקרת איכות בצ'קלייט, העובדה שהוא סירב למנות את מר טמיר כעוזר שלו, העובדה שהוא הרחיק את מר טמיר מדירקטוריון החברה, והשימוש שעשה יוגב בהשקעה הנוספת שהתובע השקיע, שנועדה מלכתחילה לגלקון ולמהלך של החלפת יו"ר הדירקטוריון שלה.
נושא היישום של סעיף מנגנון התאמת התמורה לאור התוצאה של בוררות וול נדון לעיל, וכפי שעולה מהאמור – לא הוכחה ביחס אליו הפרה של הסכם ההשקעה. ליתר הנושאים נתייחס בפירוט להלן.
א. זכותו של התובע למנות דירקטור מטעמו לדירקטוריון החברה ו"הסכם שיתוף המניות"
רקע
120. סעיף 9.3 לתקנון החברה קובע:
"כל עוד טיש [התובע, ר.ר.] בעל מניות בחברה, יחול האמור להלן: כל עוד המניות הראשונות (Initial Shares – כהגדרתן בהסכם טיש) וכן (ככל שרלוונטי) המניות הנוספות (Additional Shares – כהגדרתן בהסכם השקעות טיש) של טיש תהווינה לפחות 10% מהון המניות המונפק של החברה, טיש יהיה זכאי למנות דירקטור אחד (1) בחברה".
הוראות אלה נכללו בנוסח התקנון שצורף כנספח להסכם ההשקעה, ואומצו לתקנון החברה לאחר ביצוע ההשקעה על ידי התובע. הן נכללו בתקנון גם לאחר שהוא תוקן פעם נוספת, בתום סבב ההשקעות שבוצע כשנה וחצי לאחר החתימה על הסכם ההשקעה.
121. הסכם ההשקעה מתייחס אף הוא לזכותו של התובע למנות דירקטור מטעמו. כך, סעיף 8.1 להסכם קובע כי:
"As long as Investor's own Shares constituting at least 10% of Company's issued and outstanding share capital, Investor shall be entitled to appoint on (1) director on Company's Board".
לגישת התובע, גם הוראה זו – שלא אומצה לתקנון החברה, קובעת כי התובע יהיה זכאי למנות דירקטור מטעמו, ובהתאם לה נדרש רק כי התובע יחזיק למעלה מ-10% ממניות החברה, הא ותו לא.
טענות התובע
122. התובע טען כי במהלך שנת 2010, לפני שהתחוור לו "עד תום" כי הוצגו בפניו מצגי שווא וכי הניהול הכושל של יוגב מוביל את החברה ל"עברי פי פחת" (ר' ס' 221 לסיכומי התובע), הוא בקש לשתף בהשקעותיו בחברה את בתו מאיה ואת בעלה – הוא חתנו – מר כספי.
התובע טען בהקשר זה כי השקעתו בחברה היתה אמורה להיות "השקעה משפחתית" מלכתחילה (סעיף 202 לתצהיר התובע, ס' 49 לתצהיר כספי וסעיף 101 לתצהיר טמיר). עמדה זו עולה גם מחקירתו הנגדית של כספי, שציין כי "היה ברור לחלוטין שההשקעה היא משפחתית של כלל המשפחה" (ר' עמ' 84 לפרוטוקול, וכן גם עמ' 85). התובע כינה את העברת המניות למאיה ולכספי – "הליך שיתוף המניות".
התובע העביר במסגרת זו למאיה ולמר כספי 60,317 מניות ממניותיו. לגישתו, הוא שוחח בענין זה עם יוגב, אשר אישר לו כי חרף העברת המניות, הזכויות שהוקנו לתובע במסגרת הסכם ההשקעה לא ייפגעו בשום אופן, כמקובל במקרה של העברת מניות בין בני משפחה מדרגה ראשונה (ס' 206-207 לתצהיר התובע, וס' 223 לסיכומיו).
123. התובע הוסיף כי יוגב לא התנגד לבקשתו לפיה יראו בהחזקות הכוללות של משפחתו כחלק מקבוצת מניות משותפת לצורך בחינת זכויותיו של התובע בהתאם לתקנון החברה והסכם ההשקעה. כך הובהר לו כי זכויותיו לא ייפגעו כתוצאה מהליך העברת המניות. התובע טען כי ביום 23.12.2010, אישר דירקטוריון החברה את "הליך שיתוף המניות" והעברת חלק ממניותיו של התובע על שמם של מאיה ומר כספי (ר' ס' 44 לסיכומי התובע).
התובע טען כי במהלך התקופה לאחר הליך שיתוף המניות, יוגב והחברה לא העלו כל טענה כאילו זכויותיו של התובע נגרעו כתוצאה מהעובדה שחלק ממניות התובע נרשמו על שמם של מר כספי ומאיה.
התובע טען כי רק בחודש יולי 2011 – ולא קודם לכן, החל יוגב ב"מסעו" לנישול התובע מזכויותיו. לגישת התובע, יוגב פעל כפי שפעל חרף ההוראות בתקנון החברה ובהסכם ההשקעה כפי שאלה צוטטו לעיל, והחליט להדיחו מדירקטוריון החברה כחלק ממסע הלחצים וההכפשה שהוא ניהל נגדו. לגישת התובע, לא הגב' גרטלר ולא הדירקטור מר אלשייך – ידעו מהו מקור היוזמה של ב"כ החברה דאז, עו"ד הולדשטיין, שחשף רק בחודש יולי 2011 כי נשללה זכותו של התובע למנות דירקטור מטעמו.
124. לגישת התובע, ביום 7.8.2011 טען יוגב לראשונה, באמצעות עו"ד הולדשטיין, כאילו בהתאם להוראות הסכם ההשקעה ולאור הליך השיתוף במניות, אין לראות בתובע, במאיה ובמר כספי כ"גוף אחד המחזיק במניות". לכן, ומאחר ששיעור ההחזקה של התובע במניות החברה ירד מתחת ל-10%, הרי שפקעה זכותו למנות דירקטור מטעמו בחברה.
התובע ציין כי אף יוגב עצמו לא נתן בחקירתו הסבר למקור ליוזמתו של עו"ד הולדשטיין לערוך בדיקה ביחס לזכויות התובע במועד בו בדיקה זו נערכה. התובע טען כי עמדתו של יוגב לפיה הוא לא פעל קודם לכן משום שהיה סבור כי נושא היקף האחזקות של התובע יסתדר לאחר שהתובע יממש את האופציה שעמדה לו לרכישת מניות נוספות, היא בלתי-סבירה. זאת משום שכבר בחודש מאי 2011 היה ברור כי התובע אינו מתכוון לממש את האופציה שניתנה לו לרכישת מניות נוספות.
התובע התייחס לטענתו של יוגב לפיה בתקופה ממועד ה"בדיקה" של עו"ד הולדשטיין שהעלתה כי התובע איבד את זכותו למנות דירקטור מטעמו, שימש התובע דירקטור "מטעם" יוגב וגרטלר. התובע טען כי רק ביום 1.12.2012 הודיעו יוגב וגרטלר לתובע כי הוא אינו מכהן עוד כדירקטור בחברה. התובע טען כי הודעה זו של יוגב היתה פעולה נפסדת שמקורה בטענות ש"בושלו בדיעבד" על ידי יוגב ובא-כוחו, עו"ד הולדשטיין. הוא הוסיף כי הגב' גרטלר הכחישה בחקירתה בבית-המשפט כי היא מינתה את התובע לכהן בדירקטוריון החברה על בסיס אחזקותיה שלה בחברה.
התובע הפנה לעדותה של גרטלר, ממנה עולה כי היא לא ידעה להסביר את הטענות שעלו בהודעת הפיטורין שנשלחה לתובע.
טענות הנתבעים
125. הנתבעים טענו בהקשר זה כי דין טענותיו של התובע להידחות. ראשית נטען כי אין ממש בטענה לפיה התובע רכש את המניות מלכתחילה עבור בתו וחתנו, באשר ס' 5.1 להסכם ההשקעה מציין במפורש כי התובע רכש את המניות for its own account ולא עבור מאן דהוא אחר. יוגב העיד בהקשר זה כי מדובר בהצהרה שהיתה חשובה ביותר מבחינת החברה. זאת משום שהחברה ידעה כי היא מתקשרת בהסכם עם התובע ולא עם מאן דהוא אחר (ר' ס' 16 לתצהיר יוגב ועדות מר טמיר בעמ' 67).
עוד נטען כי מעדותו של כספי עולה כי הוא עצמו נפגש עם משרד עו"ד גרוס לפני החתימה על הסכם ההשקעה, ולא בקש לכלול סעיף המתייחס להעברה אפשרית בין התובע לבין מי מבני משפחתו בהסכם. כן הפנו הנתבעים לעדותו של כספי בה הוא העיד כי אינו זוכר שיחה בה הוא אמר התובע ליוגב כי הוא יעביר את המניות שהוא עומד לרכוש, למי מבני משפחתו.
עוד טענו הנתבעים כי התובע הודה בחקירתו כי הוא ביצע את ההשקעה באופן אישי ולא באמצעות חברה, וזאת לאחר התייעצות עם עורך-דינו ועם רואה-החשבון שלו.
126. הנתבעים הפנו גם לסעיף 10.13 להסכם ההשקעה, בו נקבעה התוצאה של העברת מניות התובע כולן או חלקן למי שאינו "נעבר מורשה", כאשר על פי הטענה, אף קרוב משפחה של התובע בדרגת קרבה כלשהי, לא הוגדר בהסכם ההשקעה כ"נעבר מורשה". כן הפנו הנתבעים בהקשר זה לתקנון החברה ולהגדרה של המונח "נעבר מורשה" בו. הגדרה זו אינה כוללת קרוב משפחה בשום דרגה שהיא. לכן, משהועברו חלק ממניותיו של התובע לחתנו מר כספי ולבתו מאיה, שאינם נעברים מורשים בהתאם להסכם ההשקעה, קטן שיעור האחזקה של התובע במניות החברה ל-8.3% בלבד.
עוד נטען כי לו היתה הסכמה לראות בתובע, יחד עם מאיה וכספי כמחזיקים במשותף במניות, היה צריך לתקן את סעיף 10.5 הנ"ל להסכם ההשקעה, דבר שהיה מחייב גם אישור של דירקטוריון החברה. כן היה צריך לשנות גם את תקנונה של החברה לו זה היה המצב.
127. הנתבעים טענו כי התובע לא ראה את עצמו מעולם – גם לאחר העברת המניות למאיה וכספי, כמי שמחזיק את מניותיו במשותף עם בתו וחתנו. התובע היה מודע לכך שמר כספי ומאיה אינם בגדר "נעבר מורשה" על-פי הסכם ההשקעה. למרות זאת, התובע לא דרש כי ההעברה אליהם תחשב להעברה ל"נעבר מורשה" בהתאם להוראות ההסכם. במסמך שנערך על ידי עורך-הדין שליווה את העברת המניות, לא מצוין כי מדובר בהעברה בשותפות ואין התייחסות למעמד של "נעבר מורשה" (ר' נספח 37 לתצהירו של התובע).
התובע ומאיה ומר כספי מסרו כל אחד בנפרד יפוי-כוח לייצגו באסיפה הכללית, כאשר מאיה ומר כספי יוצגו על-ידי יוגב, בעוד התובע יוצג על-ידי מר טמיר. מאיה וכספי כספי אינם צד להליך דנן, אף שהתובע טען כי ההשקעה היתה השקעה משפחתית מלכתחילה.
128. הנתבעים הוסיפו כי במזכר הנפקה פרטי שהופץ למשקיעים פוטנציאליים, תוארו זכויות התובע בחברה וצוין כי מר כספי ומאיה אינם נעבר מורשה. התובע הוצג במזכר זה כמחזיק ב-72,571 מניות בלבד, לאחר שהוא העביר 60,317 מניות למאיה וכספי. מזכר ההנפקה הופץ לחברי הדירקטוריון לרבות התובע, כאשר לא התובע ולא מר כספי הסתייגו מהאמור בו. בהקשר זה נטען כי הוכח שבא-כוחו של התובע קרא את מזכר ההנפקה בעצמו והעיר הערות עליו בכתב-ידו (ר' את נ/9). בטיוטת המזכר כמו במזכר עצמו תואר כי מאיה ומר כספי אינם נעבר מורשה, וכי אחזקת המניות על-ידיהם נפרדת מזו של התובע. בישיבת דירקטוריון החברה מיום 14.3.2011, אישר התובע את מזכר ההנפקה, וזאת בנוכחותו של מר כספי, ובלא שמי מהם העלה טענה כלשהי ביחס לכך. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא לא הודיע למי מחברי הדירקטוריון כי הוא מחזיק את המניות בשותפות עם מאיה ומר כספי.
הנתבעים טענו כי התובע לא הציג כל הסכם שותפות בינו לבין מאיה ומר כספי, ולא הציג את התנאים לשותפות כזו. זאת ועוד, התובע הציע בזמן אמת את כל מניותיו בחברה למכירה, כאשר מדובר היה ב-8.3% מהמניות בחברה בלבד (ר' נספח 65 לתצהירו של מר יוגב, הצעת התובע למכירת כל מניותיו בחברה מיום 6.10.2011).
129. עוד נטען כי התובע הסתיר מבית-המשפט את העובדה כי הוא ניסה בחודש מרץ 2012 לבטל את העברת המניות למאיה ולעדי, ולקבל את המניות בחזרה לידיו. הודעת התובע בהקשר זה סורבה, משום שהיא היתה מנוגדת להסכם ההשקעה ולתקנון החברה (נספח 68 לתצהירו של מר יוגב). לו רצו מאיה ומר כספי להעביר את המניות שהיו בבעלותם, היה עליהם לעשות זאת תוך מתן זכות סירוב ראשון בהתאם להוראות תקנון החברה.
עוד נטען כי הוכח שבאי-כוחו של התובע היו מודעים לכך שירידה באחזקותיו ערב העברת המניות למאיה ולמר כספי עתידה לפגוע בזכויות התובע לאור ס' 8.1 ו-10.13 להסכם ההשקעה. אף-על-פי-כן לא דובר מעולם על כך כי האחזקה של התובע ושל מאיה ומר כספי במניות היא אחזקה משותפת. באי כוחו של התובע ציינו רק כי התובע מעביר מניות למאיה ומר כספי, וכי מניות אלה יוחזקו על ידי מאיה ומר כספי יחד ולחוד (ר' נספח 54 לתצהירו של מר יוגב).
130. לאור האמור – טענו הנתבעים כי התובע לא הוכיח כי נישולו מדירקטוריון החברה נעשה במזיד. לטענתם, מלכתחילה היה יוגב סבור כי התובע יממש את האופציה למניות שהיתה לו ובכך לשמר את אחזקותיו באופן שהן לא יפחתו מ-10%.
לאחר שהתובע איבד את זכותו למנות דירקטור מטעמו, וכדי לשמר אווירה נעימה, ניתנה לתובע אפשרות להוסיף ולכהן כדירקטור בחברה, והוא פוטר מהדירקטוריון רק לאחר שניסה לטפול טענות שווא על יוגב ולאחר שפעל באופן מובהק בניגוד לטובתה של החברה (ר' הפירוט בס' 61 לסיכומי יוגב).
דיון
131. מה היו זכויותיו של התובע בחברה לאחר שהוא העביר חלק ממניותיו לבתו ולחתנו? האם ניתן לקבוע כי חרף העברת המניות, נותרה "קבוצת טיש" בעלת 10% ממניות החברה, כך שהתובע לא איבד את זכותו למנות דירקטור אחד מטעמו?
אני סבורה כי הסכם ההשקעה לפי לשונו קובע כי לאחר העברת חלק ממניותיו של התובע לאחרים – הוא אינו זכאי עוד למנות דירקטור מטעמו אם שיעור החזקת המניות שלו יורד מתחת לסף של 10%. מסקנה דומה עולה מתקנון החברה – כפי שהובא לעיל. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם עמדת התובע, אשר לגישתו שלו פנה ליוגב לפני העברת המניות, כדי לוודא כי חרף העברת המניות לא יאבדו זכויותיו מכוח מניותיו. אלמלא היתה פרשנות הסכם ההשקעה והתקנון כפי שטוענים הנתבעים, לא היה צורך בפנייה כזו.
משזוהי פרשנותו הנכונה של הסכם ההשקעה, מוטל הנטל על התובע להוכיח כי הצדדים הסכימו לשנות את תנאיו. אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל הזה ולא הוכיח את טענתו. למעשה, טענת התובע מבוססת על הסכמה נטענת בעל-פה של יוגב לכך שהוא יעביר את מניותיו למר כספי ולמאיה, וכי הדבר לא יפגע בזכויותיו. אולם, אף אם נקבל את גרסתו העובדתית של התובע, אין די בה כדי להביא למסקנה המשפטית לה הוא טוען.
133. גם אם - כטענת התובע - הוא פנה ליוגב בטרם הוא העביר את המניות לבתו ולחתנו, וביקש לוודא כי הוא יכול לעשות זאת בלא שזכויותיו ייפגעו, וגם אם יוגב לא התנגד לכך, אין די בכך כדי לשנות את הוראות הסכם ההשקעה.
כך, סעיף 10.5 להסכם ההשקעה קובע מפורשות כי -
"Any change, amendment and/or supplement of/to this Agreement will not be valid unless they are in a written document and signed by the Parties".
כלומר, כדי לשנות את תנאי הסכם ההשקעה נדרשת הסכמה כתובה של הצדדים להסכם. התובע לא טען כי הסכמה כזו ניתנה לו. מעבר לכך, הסכמה של יוגב, גם לו היתה כתובה, לא היתה מספקת משום שיוגב אינו צד להסכם ההשקעה אלא החברה, והיה על התובע לכן לקבל הסכמה של החברה לשינוי בהסכם. מדובר בשינוי המשליך גם על הוראות תקנון החברה, ומובן כי גם הגב' גרטלר היתה צריכה להיות שותפה להסכמה לשינוי כזה.
134. אכן, יוגב לא פנה לתובע בקשר להעברת המניות מייד לאחר שהתובע העביר את מניותיו, ולא עשה כן במשך כ-8 חודשים לאחר ההעברה. אולם, לאור הוראת ס' 10.3 להסכם ההשקעה, אי פעולה אינו מהווה ויתור על זכות. יתרה מזאת, העובדה שהתאפשר לתובע להמשיך לכהן בדירקטוריון גם לאחר שהוא לא היה זכאי לכך עוד לאור שיעור המניות בו הוא החזיק, מעידה על כך כי יוגב לא בקש להתנכל לתובע (שלו זה היה המצב, יתכן כי הוא היה עומד על סילוקו המיידי של התובע מדירקטוריון החברה, בסמוך לאחר העברת המניות לכספי ולמאיה). יוגב – וככל הנראה גם גב' גרטלר – לא התנגדו בסמוך לאחר העברת המניות כי התובע יוסיף לכהן כדירקטור בחברה (ולענין זה אינני סבורה כי יש משמעות רבה לשאלה האם הכהונה הזו היתה "על המכסה" של יוגב ושל הגב' גרטלר, והאם הגב' גרטלר היתה מודעת לכך או לא).
בסופו של דבר פיטר יוגב את התובע מהדירקטוריון לא בעקבות העברת המניות למאיה ולכספי, אלא רק לאחר שהתובע החל לפעול – כך יוגב היה סבור – נגד החברה. עמדה זו עולה בקנה אחד גם עם עדותה של הגב' גרטלר, שהעידה כי התובע "התנהל כמי שבא לא רוצה את טובת החברה, הוא פנה לבית משפט לכל מיני גורמים, אני לא אהבתי את זה" (עמ' 43 לפרוטוקול). בהמשך העידה העדה כי באותה תקופה "מר טיש לא נהג כשותף בחברה... הוא בא מלווה בעו"ד מטעמו, והתבטאו מאוד בחריפות בישיבה הזו כנגד החברה, כנגד מר יוגב" (עמ' 45 לפרוטוקול, ור' גם עמ' 46).
רק בשלב זה – כך עולה מגישת הנתבעים, מימשו הנתבעים את זכותם לפטר את התובע מדירקטוריון החברה. כאמור, זכות זו אכן עמדה להם, והעובדה שהם דחו את השימוש בה – אין פירושה כי הם ויתרו עליה, וזאת לנוכח ס' 10.5 הנ"ל להסכם ההשקעה.
לכן, הודעתו של יוגב ביום 7.8.2011 לפיה התובע אינו זכאי למנות דירקטור מטעמו, לא היתה הפרה של הסכם ההשקעה.
135. יוער למעלה מן הצורך כי גם לו היתה ההודעה מהווה הפרה של הסכם ההשקעה, היה מקום לברר את השלכתה על זכויות התובע. כידוע הסכם אינו מתבטל מאליו. לצורך קביעה כי הסכם בוטל נוכח הפרתו, על הנפגע מההפרה להודיע למפר כי הוא מבטל את ההסכם. ס' 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התש"ל – 1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה – תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה".
הפרה יסודית מוגדרת בס' 6 לחוק התרופות כ-"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה".
136. אני סבורה כי התובע לא הוכיח כי הפרת הסכם ההשקעה - או למעשה הפרת ההסכמה הנטענת המאוחרת לתיקונו של הסכם ההשקעה, תיקון לפיו התובע החזיק במניותיו במשותף עם מאיה ועם מר כספי, כך ששלושת בני המשפחה של התובע הפכו לקבוצה אחת בהתייחס לזכויות הצמודות למניותיהם - היתה הפרה יסודית של הסכם ההשקעה. לא ניתן לקבוע שמשקיע סביר במקומו של התובע היה נמנע מלהתקשר בהסכם ההשקעה מלכתחילה לו ידע כי במקרה של העברת אחזקותיו לבני משפחתו, הוא לא יהיה זכאי למנות נציג בדירקטוריון.
כאשר מדובר בהפרה שאינה יסודית, כפופה זכות הביטול של החוזה למתן הזדמנות לתיקון ההפרה וכן לשיקולי צדק (ר' ס' 7(ב) לחוק התרופות). במסגרת שיקולים אלה יש לקחת בחשבון בין היתר את חומרת ההפרה, אשמתו של המפר, מידת הפגיעה שיגרום הביטול למפר, משך הזמן שחלף ממועד ההפרה ומשך הזמן שבו ההסכם עמד בתוקפו וכן השלכת הביטול על צדדים שלישיים (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 339-336 (2011)).
לכן, היה על התובע לתת לחברה אפשרות לתקן את ההפרה. משהוא לא עשה כן, הוא אינו זכאי לבטל את הסכם ההשקעה בשל ההפרה הנטענת הזאת. התובע גם לא הוכיח כי שיקולי צדק מצדיקים לאפשר לו לבטל את הסכם ההשקעה לאור העובדה שנשללה ממנו הזכות למנות דירקטור מטעמו, וזאת זמן ארוך לאחר ההתקשרות בהסכם ההשקעה, ולאחר שההסכם יצא לפועל וצדדים אחרים הסתמכו עליו (ובכלל זה מי שהשקיע בחברה לאחר ההשקעה של התובע).
מכאן כי לא היה מקום לסעד של ביטול הסכם ההשקעה והשבת סכומי ההשקעה של התובע, גם לו היה נקבע כי יש לקבל את טענותיו ביחס לזכותו למנות דירקטור. לו היתה החברה פעילה, היה לכל היותר מקום לקבוע כי התובע אכן יוכל למנות דירקטור מטעמו, חרף העברת חלק ממניותיו לידי בתו וחתנו.
137. לכן, אינני סבורה כי יש בטענות התובע ביחס לשלילת זכותו הנטענת למנות דירקטור מטעמו בחברה כדי להביא לקבלת טענותיו לפיהן הוא זכאי לביטול הסכם ההשקעה והשבת כל הסכומים שהוא השקיע מכוחו בחברה.
ב. התחייבותו של יוגב להשקיע את כל זמנו בחברה
138. התובע טען גם כי יוגב הפר את התחייבותו להשקיע את כל זמנו בחברה. בפועל, כך נטען, מונה יוגב ביום 1.6.2010 לדירקטור ברכבת ישראל.
139. ראשית יש לציין כי התובע לא הוכיח את טענתו לפיה יוגב התחייב להשקיע בחברה את כל זמנו. כך, בהתאם להסכם שירותי הניהול בין חברת יוגב לבין החברה, התחייב יוגב לספק שירותי יו"ר דירקטוריון לחברה בהיקף ממוצע של 80% משרה בלבד. יוגב היה רשאי לעסוק ביתר הזמן בכל עיסוק, כאשר במועד ההשקעה של התובע הוא כיהן כיו"ר הוועדה המייעצת למועצה הלאומית לכלכלה.
הסכם שירותי הניהול בין חברת יוגב לבין החברה, הועבר לתובע וליועציו, וקבל התייחסות בדו"ח בדיקת הנאותות (נספח 27 לתצהיר יוגב). הסכם זה אף נזכר מפורשות בהסכם ההשקעה (בס' 4.19 לו) ומכאן שהתובע היה מודע לתוכנו.
140. זאת ועוד – מהעדויות עולה כי חרף עיסוקיו האחרים, יוגב היה מעורב בחברה, והקדיש לה את מיטב זמנו. כך עולה מעדויות עדי ההגנה אלשייך ורינגל (ר' ס' 8 לתצהיר אלשייך וס' 7 לתצהיר רינגל).
מסקנה דומה עולה גם מעדותה של עדת התביעה הגב' גרטלר. הגב' גרטלר העידה כי ידעה שיוגב אמור לעסוק בעיסוק אחר יום בשבוע, ויחד עם זאת – כי אין לה כל טענה לגבי היקף ההשקעה שלו בחברה. כך העידה בגב' גרטלר כי –
"אני לפחות כשאני נכנסתי לשותפות, אני ידעתי שיש לו יום בשבוע עיסוק שלא קשור ל-Whitewater. ואני לא היה ביקור באמת שלי בחברה שמר יוגב לא היה, לא היה נושא שמר יוגב לא התעסק איתו, לא היה שום תחום שבכלל עיסוקיו של מר יוגב – לא טופל... בדרך שנעשה עד אותה תקופה, לא היתה לי בעיה וגם בהמשך לא" (עמ' 21-22 לפרוטוקול).
141. יתרה מכך - כפי שצוין לעיל, התובע גילה את ה"הפרה" הנטענת של יוגב זמן רב לפני הגשת התביעה ובחר שלא לעשות שימוש בזכויותיו בהקשר זה ולא להודיע על ביטול ההסכם. משכך, יש לראותו כמי שוויתר על זכותו, ועל כל פנים, מכוח הוראת חוק החוזים (ס' 20) וחוק התרופות (ס' 8) התובע איחר את המועד, והוא אינו רשאי עוד לעשות שימוש בזכות הביטול שעמדה לרשותו, גם בהנחה שהיתה לו זכות לעשות כן.
142. מעבר לצורך אציין כי גם לו הייתי סבורה כי יוגב התחייב להשקיע את כל זמנו בחברה והפר את ההתחייבות הזו, הפרה זו אינה הפרה יסודית. כפי שהובהר לעיל, בהתאם להוראות חוק התרופות, אין בנסיבות אלה לנפגע זכות אוטומטית לביטול ההסכם, אלא יש שיקול-דעת לבית-המשפט. במקרה דנן אין מקום להורות על ביטולו של הסכם ההשקעה רק משום שיוגב לא השקיע את מרב זמנו בחברה, מה עוד שכאמור מעדותה של עדת התביעה הגב' גרטלר עולה כי יוגב היה מעורב בכל ענייני החברה, וטיפל בכל העניינים שהיו טעוני טיפול, ולה עצמה אין כל טענה כלפיו ביחס להיקף ההשקעה שלו בחברה.
ג. פיטורי מר כספי
143. התובע התייחס בסיכומיו לעובדה שחתנו מר כספי פוטר מהחברה על ידי מר יוגב. הוא טען כי פיטורים אלה מהווים חלק מנישולו של התובע מזכויותיו לפי הסכם ההשקעה. לגישתו של מר כספי בעדותו, למר יוגב היה ברור מהשיחות שקדמו להשקעה כי "בני [הוא התובע, ר.ר.] לא ישקיע אם אני לא אהיה שם" (עמ' 84 לפרוטוקול).
144. חרף האמור, אינני סבורה כי ניתן לראות את העסקתו של מר כספי בחברה כחלק מההתחייבויות שהחברה קבלה על עצמה במסגרת הסכם ההשקעה – מאחר שהתחייבות כזו לא מצאה את ביטויה בהסכם. אכן, אין ספק כי התובע היה מעונין כי חתנו יעבוד בחברה. נראה כי לאיש לא היתה התנגדות לכך מלכתחילה.
יחד עם זאת, אינני סבורה כי ניתן לראות בפיטוריו של מר כספי משום הפרת התחייבות של מר יוגב או של החברה כלפי התובע – מאחר שכאמור העסקתו לא היתה חלק מהסכם ההשקעה (וזאת בלא שאני מחווה דעה ביחס לעצם הפיטורין והצדקתם).
145. יובהר בהקשר זה כי העד מר אלשייך העיד כי הוא זוכר שמר יוגב אמר לו שכספי אינו מצליח לעמוד ביעדים שהוצבו בפניו (עמ' 145). מסקנה דומה עולה מעדותו של מר לוינסון (שהעיד כי קצב העסקאות בתחומים שבהם היה מר כספי מעורב, לא היה בהתאם לקצב הצמיחה הרצוי (ר' עמ' 185). העד הוסיף כי עלות ההעסקה של מר כספי היתה כבדה יחסית לחברת סטארטאפ.
הגב' גרטלר בעדותה היתה סבורה כי לא היתה מניעה בנסיבות שנוצרו לפטר את מר כספי. היא העידה בהקשר זה כי – "מר כספי היה חלק מחוסר ההצלחה של החברה. אי אפשר להתעלם מזה. החברה זה לא שהיא הצליחה, ומר יוגב עשה שינויים ואני גיביתי אותו ולא התערבתי לאורך כל הדרך בתפקידים" (עמ' 39). בהמשך היא העידה כי "מר יוגב, כמי שהיה אחראי, כולל המנכ"ל בפועל, יו"ר דירקטוריון פעיל, מנכ"ל בפועל. הוא לא היה מרוצה מהביצועים של מר כספי. זכותו להחליף אנשים" (עמ' 49 לפרוטוקול).
146. לאור כל האמור, אינני סבורה כי יש לראות בפיטורי מר כספי, כהפרה של הסכם ההשקעה ולכן אין בהם כדי להקנות לתובע עילת תביעה נגד מי מהנתבעים.
ד. הטענות להעדר מידע
147. התובע טען כי גם לאחר שהשלים את המהלך של "דחיקתו" מהחברה באמתלות שווא, החליט יוגב למנוע מהתובע את המידע לו הוא היה זכאי כבעל-מניות בחברה, הסתרה שנמשכה גם במסגרת ההליך הנוכחי.
אני סבורה כי התובע לא הוכיח את טענתו, והוא אף לא הוכיח כי העדר המידע – ככל שאכן היה כזה – גרם לו לנזק.
148. כעולה מהתכתובות בין באי כוח הצדדים שצורפו לתצהיר התובע (נספחים 50-43), לתובע הועברו הנתונים הכספיים שהיו בידי החברה. כך, ביום 1.8.2012 התובע ביקש לקבל לידיו דוחות כספיים רבעוניים ליום 30.9.2011; דוחות שנתיים מבוקרים ליום 31.12.2011 ודוחות רבעוניים ליום 30.3.2012.
התובע קיבל את הדוחות הרבעוניים ליום 30.9.2011 וכן את טיוטות הדוחות השנתיים ליום 31.2.2011, שבאותה עת טרם אושרו על-ידי הדירקטוריון. כמו כן נמסרו לו נתונים כספיים בנוגע לתוצאות החברה לרבעון הראשון לשנת 2012. לתובע הוסבר כי אלו הם הנתונים המצויים בידי החברה, וכי העיכוב באישור ובעריכת הדוחות הכספיים נובע מהגידול בהיקפי הפעילות של החברה ושל החברות הבנות והחלת שיטות חשבונאיות חדשות (נספח 46, ס' 4; נספח 42). כאשר הושלמו הדוחות הכספיים, הם הועברו לתובע (ס' 76 לתצהיר יוגב; נספח 49, ס' 8).
יתרה מכך, התובע השתתף בישיבת הדירקטוריון מיום 19.4.2012 שבה הוצגו הדוחות הכספיים לרבעון השלישי של שנת 2011 ושבה הוסבר כי הדוחות השנתיים לשנת 2011 טרם הושלמו. כמו כן התובע הוזמן להשתתף בישיבות האסיפה הכללית (נספח 79 לתצהיר יוגב) ואכן השתתף בהן באמצעות נציגו מר טמיר (נ/3).
המסקנה כי לא הוסתר מידע מהתובע עולה גם מהעדויות, ובכלל זה מעדותו של העד מר לוינסון, שהעיד כי לחברה אין מה להסתיר וכי החברה התנהלה בשקיפות מהיום הראשון.
לאור האמור, נראה כי אין עסקינן בהסתרה של מידע אלא - לכל היותר - בעיכוב שחל באישור הדוחות הכספיים השנתיים לשנת 2011 בדירקטוריון החברה (לטענת התובע, עיכוב של 4 חודשים) וכן בעיכוב עריכת הדוחות הכספיים לרבעון הראשון לשנת 2012. ההסכם לא קבע מהו המועד שבו יומצאו לתובע הדוחות הכספיים של החברה, ולא הוכח כי העיכוב הנטען מהווה הפרה של ההסכם או כי הוא נבע ממחדלי הנתבעים.
149. יתרה מכך, איני סבורה עוד כי הסעד הראוי בגין ההפרה הנטענת הוא ביטול של הסכם ההשקעה. התובע לא הוכיח כי מדובר בהפרה יסודית של הסכם ההשקעה, דהיינו כזו שניתן להניח שהיתה גורמת לתובע, כמשקיע סביר, שלא להתקשר בהסכם ההשקעה מלכתחילה. משמדובר בהפרה לא יסודית הרי שהתובע נדרש לתת לנתבעים ארכה לתיקונה טרם ביטול הסכם ההשקעה על-ידיו. לא הוכח כי ארכה כזו אכן ניתנה ומכל מקום - משנמסרו הדוחות הכספיים המבוקשים לתובע, ובהיעדר כל טענה לנזק שנגרם בשל העיכוב כשלעצמו, נראה כי ההפרה אכן תוקנה.
לאור כל האמור, יש לדחות את טענות התובע.
ה. הפרות נטענות נוספות של הסכם ההשקעה
150. כפי שצוין בפסק דין זה לעיל, התובע התייחס בסיכומיו למספר עניינים נוספים שהוא ראה בהם הפרה של הסכם ההשקעה: העובדה שיוגב אימץ באופן חלקי את ההמלצה למנות מומחה לבקרת איכות בצ'קלייט; העובדה שהוא סירב למנות את מר טמיר כעוזר שלו; והשימוש שעשה יוגב בהשקעה הנוספת שהתובע השקיע, שנועדה מלכתחילה לגלקון ולמהלך של החלפת יו"ר הדירקטוריון שלה.
אני סבורה כי אין מדובר בהפרות של הסכם ההשקעה. התובע לא הפנה לסעיפים בהסכם בהם התחייבה החברה לפעול באופן שונה מהאופן בו היא פעלה. מדובר בנושאים הקשורים להתנהלות השוטפת והיומיומית של החברה, הדרכים בהן היא בחרה כדי לפתור בעיות שהתגלו בה וכיו"ב עניינים שאינם חלק מההתחייבויות שהחברה לקחה על עצמה במסגרת הסכם ההשקעה. שיקול-הדעת ביחס לעניינים אלה היה שיקול-הדעת של הנהלת החברה. אכן – התובע יכול היה להציע הצעות שונות, כפי שהוא עשה בפועל.
יתכן שלו מערכת היחסים בין הצדדים היתה שונה – הצעותיו של התובע היו נבחנות ביתר תשומת-לב. יתכן שחלק מהצעותיו היו הצעות טובות. קשה מאוד לדעת יחד עם זאת האם היה בהן כדי לשנות את מצבה של החברה או את המצב של החברות הבנות. כך או כך, לא היתה חובה ליישם את הצעותיו הניהוליות של התובע, ולכן העובדה שהצעותיו לא התקבלו – אינה מהווה הפרה של ההסכם ואינה מזכה אותו בעילת תביעה כנגד מי מהנתבעים.
III. האם עומדת לתובע עילת תביעה כנגד יוגב או חברת יוגב?
151. יוער עוד, כי גם לו הייתי סבורה כי התובע זכאי לבטל את ההסכם, הסעדים שהוא היה זכאי להם כתוצאה מכך היו סעדים כלפי החברה ולא כלפי הנתבעים האחרים – קרי יוגב וחברת יוגב. מובן כי סעד ביטול ההסכם מכוון כלפי החברה, שהיא הצד להסכם ההשקעה.
אם אכן היה הסכם ההשקעה מתבטל, היה התובע זכאי להשבה של הסכומים שהוא שילם מכוח ההסכם, קרי השקעותיו בחברה. מי שהיה חייב להשיב לו את ההשקעות הללו, היא החברה, בה התובע השקיע את הכספים. אין כל טענה לפיה כספי ההשקעה של התובע הגיעו לידיו של יוגב או לידי חברת יוגב.
כאמור, טענותיו של התובע המתייחסות לתרמית הנטענת של יוגב ערב ההתקשרות בהסכם ההשקעה ולמצגי שווא נטענים על-ידיו, נדחו בפסק-דין זה לעיל. הטענות דנן הן טענות המתייחסות לזכותו של התובע להשבה כתוצאה מביטול הסכם ההשקעה.
152. התובע טען כי יוגב היה הרוח החיה בחברה ולכן יש מקום לחייבו באופן אישי. בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמעון [פורסם בנבו] (22.1.2015) התייחס בית המשפט (כב' השופט דנציגר שכתב את חוות-דעת הרוב) לשאלת האפשרות להטיל אחריות ישירה בקשר עם הפרת חוזה על ידי חברה, על נושאי משרה בה.
בית המשפט העליון דחה את קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה היתה באותו מקרה הצדקה להטלת אחריות אישית על מר עזרא קחטן (נושא המשרה בחברה), שלגביו נטען – בדומה מאוד למה שנטען במקרה דנן ביחס ליוגב, כי הוא "המוציא והמביא בחברות". כן נטען כנגד מר קחטן כי הוא לא פעל כפי שהיה עליו לפעול כדי להביא לקיום התחייבותה של החברה לרשום את זכויות הרוכשים בדירות על שמם.
בית-המשפט העליון קבע כי "מעת שנכרת חוזה בין צד שלישי לבין החברה, הרי שככלל בעלת דינו של הצד השלישי בכל הנוגע להפרת החוזה הינה החברה, ולכן אין הצדקה להטלת חיוב אישי על האורגן שפעל בשם החברה אך בשל העובדה שהחברה הפרה את החוזה, וזאת למעט 'מקרים נדירים דוגמת תרמית'". בית-המשפט הדגיש בהקשר זה את ההבחנה בין נושה "נזיקי" לבין נושה "חוזי", כאשר האחרון הוא נושה רצוני, שלא נכפה בעל כורחו להתקשר עם חברה, אלא בחר במסלול זה בלא לדרוש חיוב אישי של מנהלי החברה או נושאי המשרה בה (ר' גם ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 699-698 (1994)).
בית-המשפט חזר וציין כי תביעה המייחסת אחריות אישית לנושא משרה בחברה בהתאם לעיקרון תום-הלב, מחייבת הוכחה כי מדובר במקרה חריג המצדיק נקיטה בצעד שכזה, בהיותו אחד מהמקרים בהם בוצעה תרמית או שבהם רובץ על נושא המשרה אשם אישי סובייקטיבי למעשים או למחדלים.
מדובר במשוכה משפטית לא קלה, משום שהתובע התקשר בחוזה עם החברה ולא עם בעלי-מניותיה או עם נושאי המשרה בה. בית-המשפט קבע כי "אם לא הוכחה הטענה שבשלב מסוים התחייב בעל המניות או נושא המשרה באופן אישי לקיים התחייבויות החברה בחוזה, הרי שנותרנו עם חוזה שהחברה – ורק החברה – היא צד לו, ואם החברה הפרה את החוזה, הרי שכעיקרון התובע רשאי לתבוע אותה ורק אותה".
153. בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה כי התובע לא הוכיח כי מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות הטלת אחריות אישית על יוגב או על חברת יוגב בקשר עם הפרת הסכם ההשקעה, שהוא כזכור הסכם בין החברה לבין התובע. התובע היה מודע לכך שהוא מתקשר בהסכם עם חברה ולא עם מי מנושאי המשרה בה, והוא לא עמד על כך כי נושאי המשרה או מאן דהוא אחר יהיו צד להסכם או יתחייבו בחלק מההתחייבויות המנויות בו. אין טענה לפיה קיימת התחייבות אישית של יוגב כלפי התובע, לפיה יוגב בעצמו יבצע את ההתחייבויות החוזיות שמוטלות במסגרת הסכם ההשקעה על החברה. כפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי התובע לא הוכיח נסיבות חריגות של תרמית או של אשם סובייקטיבי של יוגב, המצדיקות את המסקנה לפיה יוגב יהיה אחראי לפיצוי התובע בגין ההפרה הנטענת של החברה את הסכם ההשקעה.
בשולי הדברים אציין מקובלת עלי טענת התובע לפיה קיים טעם לפגם בכך שיוגב יוצג בתביעה דנן על-ידי מי שהיה בא כוח החברה. ואולם, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי לעיל או מתוצאות ההליך דנן.
טענות בדבר כשל ניהולי של יוגב את החברה
154. התובע אף לא הוכיח את טענותיו לפיהן כשל ניהולי של יוגב שהוא שהביא לקריסתה של החברה. ראשית לא הוכח כשל ניהולי. הוכח כי החברות הבנות נוהלו כל אחת בנפרד. דרישתו של התובע למנות מנכ"ל לחברה לא היתה מקובלת על דירקטוריון החברה; הובהר לתובע כי לחברה לא ימונה מנכ"ל; ועל כל פנים – יוגב עצמו לא התנגד למינוי מנכ"ל בחברה.
על כל פנים, גם לו היה מוכח "כשל ניהולי", ספק אם היה בו כשלעצמו כדי להצדיק את ביטול הסכם ההשקעה והשבת ההשקעות של התובע בחברה, בשים לב לכך שיוגב לא היה צד להסכם זה. טענה מסוג זה היתה יכולה, לכל היותר, לבסס עילת תביעה ברשלנות נגד יוגב (שגם אותה היה מקום לבחון בהתאם לכללים הרלוונטיים לנושא זה ובכלל זה כלל שיקול הדעת העסקי) בגין הנזקים שכנטען נגרמו כתוצאה מרשלנותו של יוגב. במקרה דנן, התובע לא הוכיח כי החברה קרסה עקב כשליו הנטענים של יוגב, ולא מטעמים אחרים – כגון לאור קשיי הפיתוח והשיווק והכישלון בהליכי הגיוס. לכן, אין מקום לקבל את טענתו.
טענות לגבי אמינות העדים
155. הנתבעים העלו טענות לגבי אמינותו של מר טמיר, אשר במסגרת עדותו כפר בכך שהוא קבל שכר או טובת הנאה מהתובע בגין הייצוג של התובע בדירקטוריון החברה ובאסיפה (ר' עמ' 65 לפרוטוקול). ואולם, עדות זו הסתברה כלא נכונה, כאשר מהמסמך נ/1 עולה כי התובע רכש חלק ממניות החברה עבור מר טמיר. מכוח נ/1 מר טמיר הוא בעלים של 0.6% ממניות החברה (ר' ס' 1 לנ/1), ועמ' 68-69 לפרוטוקול. בהתאם לס' 3 לנ/1, מוחזקות המניות עבורו בנאמנות על ידי התובע – כאשר לא מר טמיר ולא התובע גילו עובדה זו לחברה מעולם.
אכן, לאחר סיום חקירתו בקש מר טמיר להוסיף כי "למיטב זכרוני, הוא [התובע] נותן לי אופציה, זה לא מדובר במניות בנאמנות" – אולם, דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם האמור במסמך, שכאמור תוכנו לא נחשף בפני החברה.
156. יוער עוד כי התובע העלה טענות המתייחסות לעובדה שעדי התביעה לא נחקרו בחקירה נגדית על כלל הדברים שעליהם הם הצהירו בתצהירים מטעמם אני סבורה כי בטענות אלה אין ממש. אין חובה לחקור על כל סעיף וסעיף בתצהיר. מסקנה אחרת תביא לכך שב"כ הצד שכנגד יהיה חייב לשאול שאלה כלשהי ביחס לכל סעיף וסעיף בתצהיריהם של העדים של הצד האחר, רק כדי שבית-המשפט לא יניח כי העדר החקירה מהווה הסכמה לתוכן האמור בתצהיר. זו אינה מסקנה נכונה, ומובן כי יש בה כדי לסרבל ולהכביד את הדיון המשפטי שלא לצורך.
העדר חקירה על סעיף כזה או אחר בתצהיר, אינו מעיד אם כן על כך שהצד שכנגד מסכים לאמור בו, אלא הוא מעיד על כך כי ב"כ הצד שכנגד לא היה סבור כי יש הכרח בחקירה. חרף זאת יכול ב"כ הצד האחר לנסות ולהוכיח כי האמור בתצהיר אינו נכון – בין אם לאור מסמכים העומדים בניגוד לדברים, לאור עדויות שונות של המצהיר או לאור עדויות אחרות של עדים אחרים, שמבוקש להעדיף אותן על פני עדותו של המצהיר.
כך או כך, אין לייחס משמעות ראייתית לחובתו של בא כוח שנמנע מלשאול שאלות ביחס לסעיפים שונים בתצהיר.
סוף דבר –
157. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי דין התביעה להידחות.
לענין ההוצאות – יש להביא בחשבון את ההיקף הגדול של התביעה. כך, כפי שפורט לעיל, במסגרת ההליך העידו תשעה עדים במהלך שלושה ימי הוכחות. הצדדים הגישו תצהירים מפורטים, אליהם צורפו נספחים רבים, והם אף הגישו סיכומים בכתב ארוכים ומפורטים תוך התייחסות למכלול הטענות ההדדיות שלהם זה כנגד זה. בנסיבות אלה, ולאור דחיית התביעה, יש מקום לטעמי לחייב את התובע בהוצאות משמעותיות.
אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאותיהם של הנתבעים 1 ו-3 ובשכר טרחת עורכי דינם בסכום כולל של 120,000 ₪.