בית משפט השלום באשדוד
ת"א 63528-06-21 שי-אורן סוכנות לביטוח (2014) בע"מ ואח' נ' ארגמן ואח'
מקושר לת"א 47912-05-16
תיק חיצוני:
לפני
כבוד השופטת טלמור פרס
תובעים
1. שי-אורן סוכנות לביטוח (2014) בע"מ
2. שי אזולאי
ע"י ב"כ עוה"ד ו.שלו
3. פייביש אבישי (בהפטר)
ע"י עוה"ד י.שועלי, נאמן לנכסי מר פייביש איבישי
נגד
נתבע
1. גדי ארגמן
ע"י ב"כ עוה"ד ש.אלדן
פסק דין
1. תביעה כספית על סך 262,686 ₪ שהגישו התובעים 1-2 – סוכנות ביטוח ובעל מניותיה, והתובע 3 – הנאמן לנכסי אבישי פייביש (להלן: "פייביש"), מכוח מינוי בתיק פש"ר 11338-10-14, כנגד הנתבע – עו"ד וסוכן ביטוח, אשר התקשר בהסכם עם מר פייביש.
רקע:
2. בין אבישי פייביש אשר ניהל סוכנות ביטוח באשדוד כשהוא מחזיק ברשיון זמני, והנתבע שהינו עו"ד וסוכן ביטוח, נחתם ביום 1.1.10 "הסכם ניהול מיזם" (להלן: "ההסכם"), לצורך ניפוק פוליסות ביטוח ללקוחות, במסגרתו הגדירו הנתבע ופייביש, בין היתר, את אופן ניהול המיזם, תקופתו ואת התשלומים לצדדים.
3. ביום 15.3.13, על רקע היקלעותו של פייביש לקשיים כלכליים, חתם פייביש על "כתב המחאת זכות" (להלן: "המחאת הזכות"), הממחה את זכויותיו בקשר לקבלת התמורה מכוח הסכם ניהול המיזם עם הנתבע, לטובת התובע 2-שי ארגמן.
4. ביום 23.5.16 הגישו התובעים 1-2 תביעה כספית כנגד הנתבע, מכוח אותה המחאת זכות, בטענה שהנתבע חב לפייביש כספים שמקורם ב"הסכם ניהול המיזם" (ת"א 47912-05-16). משהתברר כי פייביש אשר המחה את הזכות, נתון בהליכי חדלות פרעון, הועבר המידע בדבר קיומה של התביעה לידיעת הנאמן על נכסי פייביש וההליכים שבפני עוכבו.
5. ביום 9.5.21 ניתן לפייביש צו הפטר ואושר "הסדר חלוקה" בין התובעים 1-2 לבין הכונ"ר, ולפיו קופת הפש"ר של פייביש תיוצג על ידי עו"ד שועלי (תובע מס' 3). עוד הוסכם על אופן חלוקת עלויות וכספים בין התובעים 1-2 לבין קופת הפש"ר, בהתאם לתוצאות ההליך שבפניי. בעקבות החלטה זו, הגישו הצדדים כתבי טענות מתוקנים וההליכים בהליך זה חודשו.
טענות התובעים:
6. לטענת התובעים, הסכם ניהול המיזם שבין פייביש לנתבע, נוסח על ידי הנתבע שהינו עורך דין, באופן מגמתי וחד צדדי, כשהוא מקפח את פייביש, מפלה אותו ומנצל אותו ואת חוסר הבנתו, ולפיכך לטענתם אין תוקף לתניות בהסכם, המצמצמות את זכויותיו של פייביש.
7. על אף לשונו המגמתית, כך לטענת התובעים, עולה מההסכם כי הגורם שיבצע את עבודות השיווק של פוליסות הביטוח והטיפול מול הלקוחות ומול חברות הביטוח, תהיה הסוכנות של פייביש, ובתמורה יהיה זכאי פייביש ל-80% מההכנסות, בעוד שהנתבע ייתן הרשאה לשימוש במספר הסוכן שלו ויהיה זכאי בגין כך ל-20% מההכנסות.
8. לטענת התובעים, לצורך המיזם פתח הנתבע בחברת "מגדל" מספרי סוכן, ופייביש וצוות משרדו דאגו להחתמת לקוחות על פוליסות וטיפול שוטף בהם, תחת מספרי הסוכן הנ"ל, והכל בשיתוף פעולה עם הנתבע.
9. במהלך השנים 2010-2012 העביר הנתבע לפייביש תשלומים, ואולם במהלך שנת 2013 הפסיק הנתבע את העברת התשלומים להם התחייב, קרי 80% מסך התקבולים במספר הסוכן הנ"ל. לטענת התובעים, התקבלו אצל הנתבע תקבולים – בשנת 2013 – סך של 188,882 ₪ +מע"מ ; בשנת 2014 – סך של 93,117 ₪ +מע"מ ; בחודשים 3/15-1/15 – סך של 23,009 ₪ +מע"מ בגין מס' סוכן 27595 ו-1,071 ₪ בגין מס' סוכן 48023762.
10. לטענת התובעים, בחודש מרץ 2015 ניתק הנתבע את משרד התובעת מההרשאות לצפייה בנתונים וטיפול בלקוחות ולערכתם, על יסוד ממוצע הכנסות קודם, התקבלו אצל הנתבע בחודשים 12/15-4/15 8,000 ₪ לחודש ובסה"כ 120,000 ₪.
11. התובעים טוענים עוד, כי הנתבע קיבל מחברות הביטוח בשנים 2013 עד 6/15, סך של 426,079 ₪ בתוספת מע"מ, מתוכם היה זכאי ל- 20% שהינם 85,215 ₪ בתוספת מע"מ, ואת היתרה בסך 340,864 בתוספת מע"מ היה עליו להעביר, אולם בפועל העביר סך של 96,178 ₪ בתוספת מע"מ ומחזיק בידיו 244,686 ₪ השייכים לתובעים.
12. התובעים מוסיפים, כי העבודה הקשורה לפוליסות הביטוח מתבצעת על ידי התובעת 1 שהינה סוכנות ביטוח, תוך שהיא מממנת את הוצאות המשרד והעובדים והנתבע אינו נוטל בה חלק.
13. עוד נטען, כי הנתבע ביטל באופן חד צדדי את ההרשאות של התובעת אצל "מגדל" לטפל בלקוחות, כולל לקוחות ותיקים המטופלים מזה שנים אצל התובעת ורק נרשמו בהתאם למוסכם תחת מספר הסוכן של הנתבע, ובכך ניתק הנתבע את התובעת מקו האינפורמציה היחיד שהיה ברשותה, גרם לה לנזקים, ומנע ממנה מלפעול באופן ישיר וממוחשב מול המבטחת, ולעלויות תפעוליות גבוהות המוערכות ב-500 ₪ לשבוע, בשל הצורך להגיע למשרדי "מגדל", ובסה"כ עד ליום הגשת התביעה המקורית מוערכות ההוצאות בסך של 18,000 ₪.
14. לאור המפורט, עותרים התובעים לחיוב הנתבע בתשלום 266,686 ₪ וכן מבקשים ליתן צו המורה לחברת הביטוח "מגדל" לפצל את העמלות מכוח מספר הסוכן ולהעביר 80% מהן ישירות לתובעים, וזאת מיום הגשת התביעה.
טענות הנתבע:
15. לטענת הנתבע עסקינן בתביעה שקרית שמקורה בעניינים כספיים שבין התובעים 1-2 לבין פייביש.
קדמה לתביעה זו תביעה דומה שהוגשה לבית המשפט בנתניה, במסגרתה הוגשה בקשה לעיקול כספי הנתבע בחברת הביטוח, בקשה שנדחתה תוך שבית המשפט הטיל ספקות בתום הלב שבמקור עילת התביעה, בציינו בין היתר כי "לא ברור אם עילת התביעה – בתום לב מקורה". לאחר דחיית הבקשה, ביקשו התובעים למחוק את תביעתם.
16. לאחר מחיקת התביעה, פנו התובעים ללשכת סוכני הביטוח, ותוך הטעייה ביקשו מינוי בורר לפי סעיף הבוררות בהסכם שבין פייביש לנתבע. משהובהר כי בין הצדדים מחלוקות משפטיות שאין מקומן להתברר במסגרת לשכת סוכני הביטוח, בוטלה הבוררות.
17. לגופו של עניין טוען הנתבע כי בינו ובין התובעים 1-2 אין כל הסכם או יריבות, שכן ההסכם נחתם עם פייביש וסעיף 9 להסכם מציין מפורשות כי חל על כל אחד מהצדדים איסור להסב את זכויותיו ללא אישור בכתב ומראש מהצד השני. איסור הסבת הזכות, נובע מהאופי והרגישות המיוחדים של הסכם מסוג זה, והאחריות האישית והמקצועית החלים על הנתבע כסוכן ביטוח מורשה כלפי הלקוחות. הנתבע מדגיש כי ההסכם הינו אישי ומבוסס על ידידות ואמון אישי שלו בפייביש ועל יכולות לבצע את ההתחייבויות בהסכם, וככזה ממילא אינו ניתן להעברה.
18. לטענת הנתבע, פייביש הפר את ההסכם חד צדדית, הפסיק לעבוד ולטפל בלקוחות התיק וההסכם בוטל. על פי ההסכם, היה על פייביש להחזיר לנתבע סכומי כסף שקיבל בייתר וכן להפקיד בידי הנתבע המחאות לביטחון בגין הנזקים שייגרמו לנתבע ככל ויגרמו עקב הפרת ההסכם, לרבות פגיעה בהכנסות הנתבע מלקוחות עקב הפסקת הטיפול במבוטחים או העברת ביטוחי לקוחות לסוכני ביטוח אחרים או חברות ביטוח אחרות.
19. לטענת הנתבע, בניגוד להודעתו של פייביש ולפיה הוא פורש מתחום הביטוח והוא עובד כחקלאי, הסתבר בדיעבד כי פייביש אמנם הפסיק לעבוד בביטוח על פי ההסכם, אולם החל לעבוד עבור סוכן ביטוח אחר, עוד לפני הודעתו לנתבע. הנתבע מוסיף בכתב ההגנה, כי מעולם לא נתן לתובעים הרשאות לטפל בלקוחותיו בתיק הלקוחות ב"מגדל" ואלה השתמשו שלא כדין בהרשאות שניתנו בעבר לפייביש. כאשר נודע לו הדבר, ביטל הנתבע את ההרשאות שניתנו לפייביש.
20. עוד טוען הנתבע, שהתובעים בסיועו של פייביש, השיגו מידע שלא כדין מחברת הביטוח על המבוטחים, ופעלו להעברתם מתיק הלקוחות, ומתחילת 2013 עם היעלמותו של פייביש והפסקת הטיפול בתיק הלקוחות, ירדה ההכנסה מתיק הלקוחות בכ-90%, ואין כל ממש בטענת התובעים כי הם עושים את כל עבודת הטיפול בלקוחות ושהנתבע נהנה מעשיית עושר על חשבון התובעים. בשל האמור טוען הנתבע טענת קיזוז בגין נזקיו והפסד הכנסותיו המוערכים בכמליון ₪.
21. הנתבע טוען כי זכאותו של פייביש לתשלום היתה רק עבור עבודתו, ומשהפר את ההסכם והפסיק לבצע את עבודתו, לאחר שקיבל כספים מעבר למוסכם, לא היתה לו עוד כל זכות לתשלום, והוא זה שחב לנתבע כספים בגין נזקים שיצר בשל הפרת ההסכם, הפרת סודיות, מעילה באמון וסיוע להעברת לקוחות לסוכן אחר. פייביש היה מנוע, כאמור, מהמחאת זכויותיו, הן לאור הוראות סעיף 9 להסכם, והן בשל הפרת ההסכם משהפסיק לטפל בתיק הלקוחות של הנתבע.
הנתבע מדגיש כי טענות התובעים 1-2 נגועות בחוסר תום לב, בשעה שראו את ההסכם, והתובע 2 שהינו עורך דין, ידע על קיום הסעיף האוסר המחאת הזכות. כמו כן, טוען הנתבע כי חל שיהוי בפניית התובעים אליו בחודש 3/15 בעוד שעל פי הנקוב על המחאת הזכות, זו נעשתה ב 15.8.13.
22. טענה נוספת בפי הנתבע, ולפיה קדמה להמחאת הזכות פניה של התובעים אליו בהצעה למכור להם 80% מהתיק, תמורת 150,000 ₪ בתוספת מע"מ, תוך הודאה מפורשת שלהם כי הנתבע הוא הבעלים הבלעדי של תיק הביטוח, והוא בלבד זכאי לעמלות מחברת הביטוח.
23. בניגוד לטענת התובעים ולפיה לפייביש מגיעים 80% מהכנסות המיזם, טוען הנתבע כי זכותו של פייביש הייתה קבלת תמורה כספית עבור ביצוע העבודה המנהלית בתיק הלקוחות של הנתבע ועבור כיסוי עלויות והוצאות משרד נדרשות, ואין כל בסיס לטענת התובעים כי יש לכפות על הנתבע להעסיק אותם במקום את פייביש. כמו כן, טוען הנתבע כי הוספת הנאמן כתובע, אינה מבוססת על זכויותיו הנטענות של פייביש, כי אם על הסכם בין התובעים 1-2, לנאמן בבית המשפט המחוזי, ואינה מחייבת אותו.
בהפנותו להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.11.20, בתיק הפש"ר של פייביש, מציין הנתבע את הקושי בטענת התובעים להמחאת הזכות בגינה נטען ששולמה תמורה לפייביש, וטוען ככל ששולמה לפייביש תמורה בגין המחאת הזכות, הרי שלנאמן אין עוד זכות תביעה מכוח זכויותיו הנטענות של פייביש, אלא מכוח ההסכם בינו לבין התובעים בבית המשפט המחוזי.
ראיות הצדדים
24. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של הנאמן עוה"ד שוקי שועלי; התובע 2 – שי אזולאי; אבישי פייביש; אפרים תשובה; אשר קורן; אורן קורן.
הנתבע הגיש תצהיר מטעמו.
דיון והכרעה:
לשם הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, יש לבחון את טענותיהם ביחס להוראות ההסכם הקשורות לתשלומים המגיעים לפייביש; איסור המחאת הזכות ; שאלת הפרת ההסכם על ידי פייביש; והוכחת שיעור החוב אותו חב הנתבע לתובעים, לטענתם.
"הסכם - ניהול מיזם" - האם הסכם מיזם משותף בחלוקת הכנסות של 80% לפייביש ו-20% לנתבע, או הסכם עבודה אישי
25. בעוד שהנתבע מבקש לקרוא את ההסכם בינו ובין פייביש, כפשוטו ולראות בו הסכם עבודה אישי המקנה לפייביש תשלום בגין הוצאותיו הכוללות את שכרו, הרי שהתובעים מבקשים לתת לו פרשנות אחרת, ולפיה מדובר במיזם משותף שמהכנסותיו מגיעים לפיבייש 80% ולנתבע 20%. התובעים מבקשים להוכיח כי ההסכם נחתם תוך ניצול יתרונו של התובע כעו"ד והתאמת הוראות ההסכם לצרכיו, כאשר ברקע הדברים, לטענתם, העובדה שפייביש אינו רשאי למכור פוליסות ביטוח ולקבל עמלת סוכן, שכן תוקף הרשיון שלו הוארך עד ליום 22.10.2010.
26. מחלוקת הצדדים ביחס לפרשנות ההסכם, הינה בעיקרה ביחס לסעיפים 5 ו- 7 שעניינם "אופן הניהול" ו"תשלומים לצדדים" –
" 5. אופן הניהול
5.1. צד ב' (הנתבע – ט.פ.) יפתח מספר סוכן במגדל חברה לביטוח על שמו, ו/או בכל חברת ביטוח אחרת עליה יוחלט בהמשך על ידי הצדדים, ויהיה הסוכן המטפל בפוליסות שימכרו על ידו (להלן: "הסוכן המטפל").
5.2. הפוליסות שישווקו על ידי הסוכן המטפל יהיו מסוג הנכלל בפוליסות ביטוח חיים, בריאות ופיננסים, כל מכירות הביטוח ללקוחות ע"י צד ב' ירשמו תחת מספרי הסוכן של צד ב' (להלן: "תיק הביטוח").
5.3 השירות והטיפול ללקוחות תיק הביטוח יינתן ממשרד הביטוח הקיים של צד א' (להלן: "המשרד") וזאת תוך ניצול המשאבים של משרד הביטוח הקיים של צד א' (פייביש – ט.פ.) ובמסגרת העבודה השוטפת של עובדי המשרד של צד א'.
5.4 החל מהמועד הקובע השירות והטיפול בתיק הביטוח יעשו כאמור ממשרדיו וע"י צוות העובדים המיומן של צד א' כאמור, ניהול ואחריות המלאה של המשרד החזקתו ותיק הביטוח יעשה ע"י צד א', זאת על חשבונו המלא של צד א' בלבד, אשר ישא בכל העלויות הישירות והעקיפות, לרבות כל ההוצאות והאחריות על העובדים והמשרד "מדלת המשרד פנימה", לרבות שכר העובדים, תנאיהם הסוציאליים, קביעת תנאי עובדתם והחופשות שלהם, כל זאת ע"י הכלים המצויים בידי צד א', ניהול קשרי הלקוחות וטיפול מול חברת הביטוח ע"י צוות המשרד בניהולו של צד א' כאמור (להלן: "הוצאות המשרד").
5.5 ידוע לצדדים כי צד א' מנהל תיקי ביטוח אחרים במשרדו, וכי לא תיעשה התחשבנות כלשהי עבור הוצאות אלה בין הצדדים.
5.6 צד ב' ימלא את תפקידו כסוכן המטפל, בכל הקשור לכריתת הביטוח ומכירת פוליסות ביטוח ללקוחות תיק הביטוח, על צד ב' תחול האחריות המקצועית בגין מכירות פוליסת הביטוח.
7. תשלומים לצדדים:
7.1 כל ההכנסות מתיק הביטוח וניהול המיזם יועברו לסוכן המטפל, צד ב' בלבד.
7.2 עבור ניהול המשרד והוצאות המשרד אשר מומנו ע"י צד א', לרבות עבור שכר העובדים, אשר מתנהל ע"י צד א', יקבל צד א' תשלום כדלקמן:
7.3 בכל סוף שנה קלנדארית יעשה חישוב בין הצדדים אשר יסכם את הוצאות המשרד היחסיים אשר הושקעו ע"י צד א', התשלום לצד א' לא יעבור שעור מעל 80% להכנסות המיזם וזאת בשום דרך שהיא.
7.4 בכל חודש בחודשו יקבל צד א' מצד ב' תשלום ע"ח התשלום השנתי ע"פ החישוב המפורט בסעיף 7.3 להסכם זה.
7.5 התשלום אותו יקבל צד א' יעשה בדרך של חשבונית מס כדין אשר תוצא ע"י צד א' לצד ב'".
27. לטענת התובעים, הסיכום בין הצדדים היה כי פייביש ישתמש במספר הסוכן של הנתבע לצורך ניפוק פוליסות ללקוחות הסוכנות של פייביש, וזאת תמורת 80% מההכנסות שיועברו לפייביש ו- 20% מההכנסות שיועברו לנתבע, וזאת בניגוד לכתוב בהסכם, ולפיו יקבל פייביש תשלום בגין הוצאות המשרד שהוציא, אשר לא יעלו על 80% מהכנסות המיזם. התובעים מוסיפים כי הנתבע שהינו עורך דין, ניסח את ההסכם באופן מגמתי, חד צדדי ומקפח, תוך ניצול תום ליבו של פייביש. לטענתם, על אף לשונו של ההסכם, עולה ממנו באופן ברור כי מי שיבצע את עבודת השיווק של הפוליסות והטיפול מול הלקוחות ומול חברת הביטוח, תהיה הסוכנות של פייביש, ועבור כך יהיה זכאי ל-80% מההכנסות, בעוד הנתבע ייתן הרשאה לשימוש במספר הסוכן של והיה זכאי ל-20% מההכנסות.
28. מנגד, הנתבע מבקש להיצמד להוראות ההסכם כפשוטן. לטענתו הבעלות על תיק הלקוחות וכל הזכויות הנובעות ממנה, היא שלו בלבד, ובהתאם נפתחו בחברת הביטוח מספרי סוכן על שמו. פייביש התחייב לבצע את כל הטיפול המנהלי הנדרש לרבות הטיפול השוטף בלקוחות התיק ולשאת בכל ההוצאות הדרושות לשם כך. בתמורה לשירותיו, זכאי פייביש לתשלום בגין דמי טיפול והוצאות על פי דוחות שיגיש ושיוגבלו עד 80% מההכנסות תיק הלקוחות, כל עוד פייביש מספק את שירותיו בהתאם להסכם. לטענת הנתבע, מאחר ופייביש טיפל גם בתיקים אחרים במשרדו, היה על הצדדים להתאים את התשלום מעת לעת, בהתאם להיקף העבודה ועל פייביש היה להגיש דו"ח לגבי ההוצאות המיוחסות לתיק הביטוח של הנתבע.
29. קריאת ההסכם, ובחינת טענות הצדדים ביחס לפרשנות אותה הם מבקשים להעניק לו, לאורן של הראיות והכללים המשפטיים, מובילה לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות התובעים בעניין זה ולקרוא את ההסכם כפשוטו.
30. נקודת המוצא הינה, כי חזקה שהסכם בכתב שכרתו צדדים ביניהם, הינו הסכם מחייב וזה ממצה את כל ההסכמות אליהן הגיעו ו"ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבר שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב, כידוע, לפי דיני הראיות, להתבסס על ראיה שבכתב [...] הטעם לכך נעוץ בהנחה החלוטה, שהחוזה מגלם בתוכו כל מה שהוסכם" (ע"א 738/80 נתן נ' זגורי, פ"ד לז(4) 387, 392 (1983), וראו גם ע"א 465/85 וילנואבה נ' נברון בע"מ, פ"ד מב(1) 705 (1988)). על הטוען כי הושגה הסכמה נוספת, שלא מצאה ביטויה בהסכם הכתוב, מוטל הנטל להוכיחה בראיות מהימנות (ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, 41-40 (1992)).
31. יצוין, כי בעוד שביחס להוראות בעניין הלתשלומים המגיעים לפייביש, טוענים התובעים כי אלה אינן מבטאות את הסכמת הצדדים ולמעשה מבקשים לראות בהן הסכמות "למראית עין", הרי שביחס להוראות הנוספות בהסכם, ובכלל זאת אלה הנוגעות לפועלם ותפקידם של פייביש והנתבע, קוראים התובעים את ההוראות כפשוטן (וראו סע' 6-9 לסיכומי התובע 3). ויודגש, הנטל להוכיח הסכמות למראית עין, מוטל על התובעים, ולעניין זה נדרשת רמת הוכחה מוגברת (ראו עא 3642/11 הדר כהן נ' סמיר גטאס, "נבו", (3.3.14).
בענייננו, כפי שיפורט להלן, לא עמדו התובעים בדרישה להוכיח כי ההוראות ביחס לתשלום המגיע לפייביש, הינן למראית עין, וכי כוונת הצדדים היתה שונה מזו המוסכמת בהסכם.
32. בנסיון להוכיח כי ההסכם אינו משקף את כוונות הצדדים, טוען פייביש בתצהירו כי הנתבע היה מי שניסח את ההסכם באופן מגמתי, חד צדדי, מפלה ומקפח, תוך שהוא מנצל את תום ליבו ואת האמון שניתן בו, כאשר במועד החתימה לא היה מיוצג על ידי עורך דין, לא קרא את ההסכם וסמך על הנתבע שינהג ביושר כלפיו.
בסיכומיהם, מוסיפים התובעים 1 ו-2 טענה המהווה הרחבת חזית, ולפיה הנתבע שימש עוה"ד של פייביש בכל הקשור לחתימה על הסכם ההתקשרות, ופייביש סמך ידו על בא כוחו.
33. טענות אלה דינן להידחות, משלא הוכח כי הנתבע היה עורך דינו של פייביש לצורך חתימה על ההסכם, או כי ניצל את תום ליבו של פייביש ואת האמון שניתן בו, והצגת פערי הכוחות שכביכול היו בין פייביש לנתבע, אין לה בסיס.
34. טענות אלה של התובעים, סותרות את הצהרתו של פייביש בסעיף 1.2 להסכם ולפיו "כל צד יישא בהוצאות שכ"ט יועציו המשפטיים על חשבונו הוא", מה שמלמד כי לכל הפחות היתה לפייביש האפשרות להיוועץ בעו"ד (ובהתאם לסעיף 1.3, גם ברואה חשבון). הטענות אף סותרות את ההצהרה בסעיף 2.3 להסכם ולפיה – "הצדדים מצהירים, כי קראו את תנאי ההסכם, כי ידועים וברורים להם לאשורם התנאים והדרישות שבהסכם, כי ראו ובדקו וסקרו את כול הנתונים הרלוונטיים, וכי יש ביכולתם לקיימם ולבצעם על-פי הדרישות והתנאים המפורטים בהסכם ובהתאם למועדים הנקובים בו".
35. הנתבע העיד בעניין זה, כי הכיר את פייביש לאחר שזה פנה אליו כעו"ד כדי שיטפל לו בהארכת תוקף רישיונו כסוכן ביטוח (עמ' 75, ש' 2), ואולם, ככל והיו יחסי עו"ד לקוח, אלה לא חלשו על עריכת ההסכם בין השניים. הנתבע הוסיף שפייביש אישר בחתימתו על ההסכם, כי התייעץ עם עורך דין (עמ' 88, ש' 4).
גם פייביש עצמו, שבפיו טענות בנוגע לניצול תום ליבו והאמון שנתן בנתבע, אינו טוען כי הנתבע היה עורך דינו בכל הקשור להתקשרות בהסכם (סע' 6 לתצהירו) ומצהיר ש"במועד חתימתי על ההסכם לא הייתי מיוצג על ידי עורך דין", והתובעים לא הרימו את הנטל להוכיח שהנתבע שימש כעורך דינו של פייביש לצורך ההסכם.
36. פייביש הצהיר כי לא קרא את ההסכם וכי תום ליבו נוצל על ידי הנתבע והעיד כי "אני וגדי סיכמנו את רוח הדברים 80-20, הוא אמר שאי אפשר להעביר עמלות ביטוח בחשבוניות, הוא אמר שנעשה על הוצאות משרדיות, לא הסתכלתי, באתי לירושלים חתמתי על החוזה" (עמ' 53, ש' 4).
בניגוד לטענות אלה, מצהיר פייביש בסעיף 17 לתצהירו, כי בעת הצורך ידע לדרוש מהנתבע דרישות והתחייבויות, ועמד על שינוי הוראות בהסכם הקשורות להסבת הזכות, דבר המלמד על קריאת ההסכם, ועמידה על הצורך בשינויים נדרשים.
אין אף לקבל את הנסיון להציג את פייביש כמי שעמד בעמדת נחיתות בעת חתימתו על ההסכם – הנתבע, אשר נתתי אמון מלא בעדותו, העיד כי ההסכם נוסח ונערך יחד, לאחר חילוקי דיעות, דיונים ומשא ומתן (עמ' 76, ש' 4; עמ' 87, ש' 27).
37. זאת ועוד, מעדותו של פייביש נלמד כי עסק שנים רבות בתחום הביטוח, ניהל סוכנות ביטוח בשם "פז ביטוחים" (עמ' 44, ש' 23; עמ' 45, ש' 6-10), בעבר היו לו הסכמים נוספים של שיתופי פעולה עם סוכנים אחרים (עמ' 43, ש' 24 – עמ' 44, ש' 2), יש לו תיקי ביטוח חיים על שמו (עמ' 45, ש' 9), בעבר חתם על הסכם עם סוכנות "אורן-מזרח" למכירת תיק הביטוח של סוכנות "פז ביטוחים" שבבעלות, כשהוא אינו מיוצג (עמ' 46, ש' 24) וכפי שהצהיר כאמור בסעיף 17 לתצהירו, פייביש ידע להתעכב על הוראות בהסכם ולדרוש שינוי שלהן. גם התובע 2 העיד כי פייביש עבד בתחום הביטוח עשרות שנים (עמ' 62, ש' 29).
38. לאור האמור, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבע שימש עורך דינו של פייביש לצורך חתימת ההסכם, טענה אשר יש לדחותה גם בשל היותה מרחיבה חזית, או כי פייביש לא קרא את ההסכם ועמד בעמדת נחיתות בעת חתימתו עליו.
39. על מנת לתמוך בגרסתם בכל הקשור לפרשנות ההסכם, הציגו פייביש והנתבע כל אחד את חלקו בהפעלת תיק הביטוח, אל מול המובטחים וחברת הביטוח, ובעניין זה הוצגו גרסאות סותרות.
40. פייביש, האדיר את חלקו כמי שטיפל וניפגש עם לקוחות, טיפל בתביעות ובעמלות, העביר פוליסות ביטוח, והציג את הנתבע כמי שמעולם לא נפגש עם לקוחות ולא פעל מול חברת הביטוח (עמ' 45, ש' 25; עמ' 47, ש' 10; עמ' 49, ש' 6-12, 19; עמ' 51, ש' 8), כל זאת על מנת לתמוך בגרסה ולפיה הסכמת הצדדים היתה שישולמו לו 80% מההכנסות, הנותנים ביטוי לחלקו הנכבד בעבודה.
גרסתו של פייביש לא נתמכה בכל ראיה, לא הוגשו תצהירים של לקוחות או של פקידות ממשרדו שהפעילו את תיקי הלקוחות, ואלה לא הובאו לעדות, וזאת על אף דברי פייביש כי "אני הייתי מול הלקוחות שעד היום מכירים אותי, יש לקוחות שהיום אני חושב אפשר להתקשר אליהם" (עמ' 51, ש' 9-10).
41. מנגד, הנתבע הצהיר כי מכר אישית את כל הפוליסות והעיד כי הוא זה שהחתים את הלקוחות, נפגש עם לקוחות, מילא את הטפסים הנדרשים, עשה את העבודה בהתאם לדרישות המפקח על הביטוח והיה אחראי עליה, והעבודה היתה מקצועית וכרוכה גם בגילוי נאות. לדבריו, פייביש עבד מולו לקראת כל פגישה, ואליו היה מעביר מיילים מחברת הביטוח לביצוע. לדברי הנתבע, הוא הדריך את פייביש בחלק מהדברים (עמ' 24-28; עמ' 89, ש' 15-19).
42. פרט לדברי הנתבע אשר התרשמתי ממהימנותו, לא יכולה להיות מחלוקת, ועל כך העידו גם פייביש וגם הנתבע, כי מכירת הפוליסות נעשתה על ידי הנתבע, הנתבע היה זה שחתם ואישר, שכן פייביש לא היה מוסמך לכך (ראו עדות פייביש – עמ' 49, 14; עמ' 51, ש' 10), פייביש הציג ללקוחות כי ההידברות היא עמו ועם הנתבע (עמ' 52, ש' 3) ואישר שהאחריות כלפי הלקוחות היתה מוטלת על הנתבע. גם התובע 2 אישר כי הנתבע הוא זה שאחראי מקצועית על הפוליסות שנעשו (עמ' 66, ש' 19) והדברים עולים בקנה אחד עם המצוין בהסכם בין פייביש לנתבע ולפיו על הנתבע "תחול האחריות המקצועית בגין מכירות פוליסת הביטוח". חלוקת העבודה והאחריות המוטלת על הנתבע, תואמים את אופן חלוקת התשלום ככתוב בהסכם, ולפיה הכנסות המיזם מגיעות לו, ואילו פייביש זכאי להחזר הוצאות הכוללות את שכרו שלא יעלו על 80% מהכנסות המיזם.
43. כמו כן, גרסת התובעים המבקשים לקרוא להסכם הוראה לתשלום 80% מההכנסות לפייביש, אינה מתיישבת עם העדויות ולפיהן הנתבע הוא זה שמחזיק בתיק הלקוחות ותיק הביטוח רשום על שמו בחברת הביטוח ושייך לו.
פייביש העיד תחילה, כי תיק הביטוח הוא "שלי ושלו" (עמ' 50, ש' 29). בהמשך עדותו השיב, שהנתבע "על פי החוק הוא הבעלים" ו"שהתיק שלו" (עמ' 52, ש' 12, 14, 18) ובהמשך העיד – "לא אמרתי שאני שותף, אמרתי שהתיק נרשם על שם גדי, גדי הוא הבעלים של התיק..." עמ' 52 ש' 20-21).
הנתבע הפנה בעדותו לסעיף 5.1-5.2 להסכם, ולפיו מספר הסוכן ב"מגדל" הוא על שמו, הוא סוכן הביטוח המטפל בפוליסות שימכרו על ידו וכל מכירות הביטוח ללקוחות ירשמו תחת מספרי הסוכן שלו.
גם התובע 2 אישר כי תיק הלקוחות רשום על שם הנתבע ב"מגדל" "ועובדתית התיק של גדי, מספר סוכן במגדל" (עמ' 62, ש' 7,9), "ברגע שגדי רשום מספר סוכן פורמלית הוא הבעלים של התיק" (עמ' 66, ש' 12).
44. מכאן, שגם אם תתקבל גרסתו של פייביש ביחס לחלקו בעבודה, שאולי היה רב מזה של הנתבע, אין בכך בהכרח לתמוך בגרסת התובעים בנוגע לאופן חלוקת התשלום, כל זאת בשעה שמהראיות עולה כי הנתבע הוא בעל "תיק הביטוח" וכי האחריות לכל פעולה, מוטלת עליו כסוכן הביטוח הרשום. נתונים אלה, יש גם בהם לתמוך דווקא בהסכמה הכתובה בהסכם, ולפיה כל ההכנסות מתיק הביטוח וניהול המיזם יועברו לנתבע, הסוכן הרשום, שהינו בעל הזכויות ומי שנושא באחריות לפעולות המבוצעות בתיק הביטוח, בעוד שלפייביש ישולמו ההוצאות עבור ניהול המשרד.
45. זאת ועוד, התובעים מנסים להסביר שסעיף 7 להסכם הכתוב ביחס לתשלומים המגיעים לפייביש, נוסח באופן שונה מכוונת הצדדים, על מנת להתגבר על הקושי שלפייביש לא היה רישיון סוכן ביטוח (ראו טענת התובע 3 עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 15).
טענה זו דינה להידחות, שכן על פי ת/1 שהגיש הנתבע, תוקף הרישיון של פייביש פקע ביום 12.7.2010, בעוד שההסכם בין הנתבע לפייביש נחתם ביום 1.1.2010 בעת שלפייביש עדיין היה רישיון. כמו כן, העובדה שפייביש מחזיק ברשיון סוכן/משווק ביטוח, מצוינת מפורשות בסעיף ה"הואיל" השני בהסכם.
גם התובע 2 אישר בעדותו כי לפייביש היה רשיון סוכן בעת חתימתו על ההסכם (עמ' 62, ש' 21) ואף פייביש עצמו אישר זאת – "כל המיזם הזה היה עוד שהיה לי רשיון וחשבתי שיהיה לי רשיון וגדי אמר שלא יהיה חידוש רשיון" (עמ' 48, ש' 23).
לפיכך אין לקבל את הסברי התובעים ביחס למניע שעמד מאחורי כוונת הצדדים לה טוענים התובעים, ובניגוד לטענתם, במועד חתימת הצדדים על ההסכם, לא היתה כל מניעה שפייביש יפעל כסוכן ביטוח ויקבל עמלות.
46. התובעים טוענים, שיש בידם להוכיח שחלוקת ההכנסות בין פייביש לנתבע בפועל, לאורך הדרך, הייתה בשיעור של 20% לנתבע ו-80% לפייביש, ויש בכך ללמד שכוונת הצדדים, הינה בניגוד לכתוב סעיף 7.3 להסכם - אך התנהלות כאמור לא הוכחה.
מנגד, הנתבע העיד כי בהתאם להסכם, אחת לתקופה היו צריכים לחשב את הוצאות המשרד היחסיות שהוציא פייביש (עמ' 80, ש' 10), אך פייביש מעולם לא עשה איתו חשבון, דרש כספים וקיבל בייתר לפעמים, על החשבון, אף שהתבקש להציג חישובים (עמ' 80, ש' 28-30) – "על בסיס דרישה שלו ודרישה שלי וויכוח והוא קיבל את מה שהוא קיבל ואני לא זוכר אפילו על מה והיו חודשים שהוא כלל לא קיבל והיו סכומים שהוא דרש יותר ויותר. אני לא זוכר סכומים, הפעילות הייתה קטנה לפחות בהתחלה בסביבות 4,000, 5,000 ו-10,000 ₪".
47. התובע 2 טען כי "ההתנהלות בפועל היתה שונה מהרישום" (עמ' 4, ש' 31); "נשמח להביא ראיות לגבי מה שבוצע בפועל" (עמ' 5 , ש' 1); "גם בחלוקה רואים שזה 20% ואבישי זה 80%. נוכיח את זה" (עמ' 6, ש' 14-15). גם פייביש העיד כי במשך 3 שנים קיבל עמלות מהנתבע בשיעור של 80% (עמ' 47, ש' 20). על אף כל האמור, לא הוצג כל מסמך בעניין זה. ויודגש, כנגד פייביש התנהלו הליכי חדלות פרעון, ולאורך תקופה ממושכת ענייניו נוהלו על ידי כונס הנכסים, ובמסגרת הליך זה נכנס בנעליו הנאמן כתובע 3. הגם שהמסמכים הרלבנטיים ביחס לתשלומים היו בשליטת התובעים או היו יכולים להיות בידיהם, לא הוצגה כל ראיה בעניין זה ולא הוכח כי לאורך השנים אכן קיבל פייביש 80% מההכנסות (וראו בעניין זה גם סעיפים 98-110 לפסק הדין המתייחסים בהרחבה לחסר הראייתי בכל הקשור להוכחת שיעור החוב).
48. יצוין בהקשר זה, כי גם אילו היה עולה בידי התובעים להציג ראיות המלמדות על תשלומים בשיעור של 80% מההכנסות, לפייביש, אין בכך כדי לתמוך בפרשנות אותה הם מבקשים לפרש, ולפיה זכאי פייביש ל-80% מהכנסות המיזם, שכן על פי פרשנות פשוטה של סעיף 7.3 להסכם, קיימת אפשרות ולפיה, אם ההוצאות גדולות מההכנסות, יקבל פייביש החזר ההוצאות משרד שהוציא בשיעור של עד 80% מההכנסות, וזאת בכל סוף שנה קלנדרית, אז יעשה חישוב של ההוצאות, בין הצדדים.
49. בנסיון להוכיח כי כוונתם של הנתבע ופייביש בעניין התשלומים, היתה אחרת מזו הכתובה בהסכם, נסמכים התובעים גם על טיוטת הסכם שהוחלפה בין הנתבע, לבין סוכנות הביטוח "אורן מזרח", בה ביקשו הנתבע ו"אורן מזרח" להסדיר מכירת 80% מהזכויות בתיק הביטוח של הנתבע ל"אורן מזרח", כל זאת לאחר הפסקת ההתקשרות עם פייביש.
טיוטת הסכם זו, אין בה כדי לסייע לתובעים, שכן אלה לא הוכיחו ש"אורן מזרח" ראו את ההסכם בין פייביש לנתבע, או ידעו עליו ועל קיומה של אפשרות על פי פרשנות התובעים, שהנתבע אינו מחזיק בכל הזכויות הנובעות מתיק הביטוח, אלא רק ב-20% מהן. פייביש העיד כי אינו יודע אם "אורן מזרח" קראו את ההסכם או ידעו על הסעיף בהסכם ביחס לתשלום, לגביו קיימת מחלוקת (עמ' 58, ש' 12).
50. כמו כן, בטיוטת ההסכם, שבעריכתו ובניהול המשא ומתן בעניינו היה מעורב גם התובע 2 (כפי שנלמד מנספח ה' לראיות התובעים), מוצהר שהנתבע הינו בעלי הזכויות בתיק הביטוח לרבות הזכויות לעמלות, זכויות המוניטין המגולמות בו (נספח ד' לראיות התובעים, סעיף ה"הואיל" השני). טיוטת ההסכם מדגישה כי בעת עריכתה, הזכויות בתיק הביטוח נתונות לנתבע, וכי מדובר במשא ומתן למכירת חלק מתיק הביטוח של הנתבע, ומכלול הזכויות והחובות מכוחו, מה שאין כך בהסכם עם פייביש. לפיכך לא ניתן ללמוד מטיוטת ההסכם דבר, על טיבן של ההסכמות בין פייביש לנתבע.
כמו כן, אורן כהן, אשר הצהיר בתצהירו כי נפגש עם הנתבע וזה אמר לו שהוא זכאי רק ל-20% בזכויות בתיק הביטוח, לא הגיע לעדות ותצהירו הוצא מהתיק
51. גם אם תתקבל טענת התובעים, כי ההסכמה האמיתית הינה שפייביש יקבל 80% מהעמלות בתיק הביטוח, כמי שפעל כסוכן ביטוח בפועל, וכי ההסכמות הכתובות בנוגע לתשלומים, הינן פיקציה, למראית עין - הרי שהכרה בהסכמה "הנסתרת" הינה מנוגדת לחוק, שכן גם לגישת התובעים, פייביש אינו רשאי למכור פוליסות ביטוח ולא לקבל עמלות סוכן, הן בגין פוליסות קיימות ו/או חדשות, בהעדר רשיון לעשות כן (ראו סע' 4 לסיכומי התובע 3). קבלת טענתם של התובעים, תהא למעשה מתן תוקף לסכמות בלתי חוקיות (וראו בעניי זה - עא 4009/22 נעם כץ נ' שלי בן עטיה, "נבו" (18.10.23)).
52. נכון הוא, שאין להתעלם מהתהיות שהועלו של ידי בית המשפט, כמו גם התובעים, ביחס לכדאיות הכלכלית של פייביש בהתקשרותו עם הנתבע בהסכם, בשעה שעל פניו ישולם לו רק החזר הוצאות. יחד עם זאת, אין לשלול לחלוטין את הסבריו של הנתבע בעניין זה.
53. הנתבע העיד כי תשלום עבור הוצאות לפייביש, אשר מנהל ומתפעל סוכנים, מגדילה את נפח העבודה שלו ואת רווחיו ומצמצמת את ההוצאות שיש לו ממילא בגין העובדים וניהול התיקים, ללא קשר לנתבע- "יש משרד שמתפעל ומנהל סוכנים וזו העבודה שלו, ניהול תיקים של סוכנים. הוא רצה כנראה להגדיל את הרווח ולדאוג שלעובדים תהיה עבודה וזו ההתקשרות שלו, הוא יגדיל את הרווח שלו בכך שהוא יקבל כסף עבור העובד שלו שיושב ולא עושה כלום, לי זה היה פעם ראשונה בחיים. הוא אמר שיש לו נסיון בזה יש הרבה אנשים בשוק שעושים את זה" ... "העבודה שלו זה הרווח שלו. הוא מחזיק בהוצאות" (עמ' 81, ש' 20; עמ' 82, ש' 27-30). הנתבע הסביר כי ההוצאות כוללות את שכרו של פייביש ובמשרדו 6-8 עובדים שעושים את העבודה (עמ' 80, ש' 26-31) וכי ההוצאות כוללות אף תשלומים ששילם פייביש לפקידות (עמ' 85, ש' 19; עמ' 86, ש' 4)).
54. הסבריו של הנתבע המבהירים כ הפעילות מכוח ההסכם התווספה לפעילות קיימת במשרדו של פיבייש, וכי היה בתשלום ההוצאות כדי לצמצם מעלויות הפעלת המשרד והפקידות, ולהגדיל את נפח הפעילות, הינם הסברים מתקבלים על הדעת, ואולם, גם אם עולות תהיות ביחס לכדאיות הכלכלית של פייביש להסכם, אין בהן לפטור את התובעים מהנטל המוטל עליהם להוכחת טענתם, בו לא עמדו.
55. לאור האמור, אין מקום לקבל את פרשנות התובעים להסכם או לראות בו או בחלק מהוראותיו, משום הסכם למראית עין.
מכאן יבחן תוקפה של המחאת הזכות שנעשתה על ידי פייביש לתובעים.
המחאת הזכות
56. אחת מהשאלות המרכזיות שבמחלוקת בין הצדדים הינה - תוקפה של המחאת הזכויות שביצע פייביש, לטובת התובע 2, ומעמדה של ההוראה הקיימת בהסכם שבין הנתבע לפייביש, האוסרת הסבת הזכויות, ללא אישור בכתב ומראש מהצד השני.
57. על פי כתב התביעה, ביום 11.8.2013 חתם התובע 2 על הסכם עם פייביש ולפיו במידה והתובע 2 ישלם לצד ג' – "אורן-מזרח", את החוב אותו חב לו פייביש בגין הלוואות שנטל בסך של 511,000 ₪, יקבל התובע 2 את "הזכות בלקוחות העסק... כל קניין רוחני של העסק, סימן מסחר וכל זכות לקבלת פרמיות ו/או תשלומים כלשהם מלקוחות ו/או מחברות ביטוח ו/או מאת כל צד ג'".
ביום 15.8.2013, חתם פייביש על המחאת זכויות לטובת הנתבע 2 "מכל מין וסוג שהוא בקשר לקבלת התמורה מהסכם שנערך ביום 01.01.2010 ביני לבין גדי ארגמן ו/או הבונסים ו/או טובת הנאה ו/או פיצוי ו/או כל תקבול לו אני זכאי מאת גדי ארגמן".
58. לטענת התובע 2, ממועד המחאת הזכויות, פעלו הוא ועובדי התובעת 1 לתפעול תיקי הלקוחות, מול חברות הביטוח ומול הלקוחות ושימשו סוכני ביטוח בפועל, ומכוח המחאת הזכות, זכאים התובעים 1 ו-2 לתמורה בגין כך. התובע 2 הצהיר, כי לאחר המחאת הזכויות ניהל משא ומתן עם הנתבע לרכישת זכויותיו של פייביש מכוח ההסכם, ובין הצדדים הועברו טיוטות הסכמים והתקיימו פגישות, וכי הנתבע ידע בזמן אמת על הסבת הזכויות שביצע פייביש, ולא הלין לגביה.
59. התובע 3, הנאמן, טוען בסיכומיו כי המחאת הזכות אינה רלבנטית עוד, שכן מי שתובע את נזקו הוא פייביש עצמו המיוצג על ידי כונס הנכסים, ואף אם פייביש לא היה תובע הרי שאיסור המחאת הזכות בהסכם, אינו הוראה יסודית, אלא רק הוראה אחת מיני רבות, שתוצאת הפרתה אינה העברת מלוא זכויותיו של פייביש, לנתבע.
60. מנגד, הנתבע טוען, כי ההסכם בינו לבין אבישי פייביש אוסר על פייביש להמחות את זכויותיו מכוח ההסכם. הנתבע מדגיש בתצהירו כי ההסכם הינו הסכם עבודה אישי המבוסס על ידידות ואמון אישי ומכאן אף התנאים שנקבעו בהסכם ביחס להמחאת הזכות.
61. ראשית יאמר כי מעדות התובע 2 עלה, שהזכויות שהומחו לו לטענתו, אינן בידיו עוד, שכן אלו הומחו על ידו לתובעת 1 בשנת 2014-2015, וכי למעשה בעת הגשת התביעה לא היו לתובע 2 זכויות מכוח המחאת הזכות של פייביש. התובע 2 הסביר את הצטרפותו לתביעה כאחד התובעים, בהמלצת עורכי הדין, וטען כי הוא תובע את התמורה בגין זכויות העבר, בעוד התובעת 1 תובעת בגין הזכויות העתידיות (עמ' 60, ש' 20-28).
62. מעבר לעובדה, שהדברים לא צוינו ופורטו בכתב התביעה, הרי שהתובע 2 לא הציג כל מסמך המלמד על מחאת הזכות לה הוא טוען, ממנו לתובעת 1, לא הוכיח מהו מועדה ופרטיה וכפועל יוצא לא עלה בידו להוכיח בידי מי למעשה נתונות הזכויות, על איזו תקופה הן חולשות, ומה היקפן.
63. כמו כן, בחינת טענות הצדדים לאורן של הוראות החוק, הפסיקה והראיות, מובילה לכלל מסקנה כי המחאת הזכות לתובעים 1 ו-2, אינה תקפה, וטענת התובעים ולפיה ידיעת הנתבע על הסבת הזכויות ומשא ומתן שניהל בעניין העברת זכויות לתובעים או לצד שלישי, אין בה די לשם הכשרת המחאת הזכויות, בנסיבות העניין.
64. סעיף 9 להסכם שבן הנתבע לפייביש, קובע:
"אין ביכולת מי מהצדדים להסב את זכויותיו ללא אישור בכתב ומראש מהצד השני".
סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 קובע כי:
"זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה".
65. אמנם הכלל הוא כי המחאת זכות אינה טעונה הסכמה מצד החייב ובבסיסו ניצבת ההנחה כי אין זה משנה לחייב כלפי מי עליו לבצע את חיובו. יחד עם זאת, אפשר שזכות אינה ניתנת להמחאה בהתחשב במהותה, ועבירותה עלולה להישלל מקום בו יש להתחשב בזהות בעל הזכות-הנושה ובמצב בו המחאת הזכות עלולה לשנות מהותית את תוכן הזכות או לגרום לשינוי מצבו של החייב לרעה או להכבדה ניכרת עליו. (ראו תא (י-ם) 52783-01-13 עובדיה שליבו נ' גרא בירן, "נבו" (16.8.16); ש.לרנר, המחאת חיובים 228-227 (2002).
"המחוקק ייטה להגביל את עבירותה של זכות רק כשיש חשיבות לזהותו של הנושה, שאז יש מקום להגן על אינטרסים של החייב, למשל עת עסקינן במתן שירותים אישיים או יחסי עובד-מעביד ומבטח-מבוטח (ראו לעניין זה: ש' לרנר, המחאת חיובים, הוצאת לשכת עורכי הדין, תשס"ב – 2002, (להלן: "ש' לרנר") בעמ' 227-228)" (הפ (ת"א) 10271/99 רזיאל נדל"ן, שותפות מוגבלת נ' הקדש איסקנדר עוואד והנאמן על הקדש איסקנדר עוואד, "נבו" (18.4.05)).
"הכלל הוא שזכות ניתנת להמחאה מבחינת מהותה רק כאשר אין הבדל מבחינת החייב כלפי מי עליו לבצע את החיוב: מ' בן-פורת "חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969" פירוש לחוקי החוזים [17], בעמ' 14. הדוגמאות שהובאו בחיבור זה להגבלת עבירות ההמחאה מתייחסות בעיקר למצבים שבהם קיימת חשיבות ליחסים האישיים בין הצדדים לעיסקה (עובד-מעביד, מבוטח-חברת ביטוח), וכמו שנאמר בע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה [2], בעמ' 573: "הזכויות האישיות, שרק בעל הזכות רשאי לממשן, הן זכויות נדירות..." והגבלת העבירות לגבי חיובים כספיים נדירה שבעתיים..." (ע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק), "נבו (28.7.99)).
ובאותו פסק דין (עמ' 15) אף נקבע המבחן לבחינת עבירותה של זכות בדרך של המחאה -
"הכלל הוא שזכות ניתנת להמחאה מבחינת מהותה רק כאשר אין הבדל מבחינת החייב כלפי מי עליו לבצע את החיוב".
בע"א 64/80 בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל – משרד השיכון, עמ' 158 התייחס בית המשפט לאפשרות בה זכות לא תהיה עבירה, אם המחאתה תפגע פגיעה מוחשית בסיכוייו של החייב לקבל מהממחה את התמורה הנגדית, בין אם הפגיעה ברורה בעת ביצוע ההמחאה, או שזו נוצרה לאחר המחאת הזכות (שם, עמ' 158).
66. בענייננו, על אף שנוהל משא ומתן למכירת הזכויות מכוח ההסכם, לתובעים או לצד ג', הרי שאין מחלוקת שלא ניתן אישור הנתבע בכתב ומראש להסבת זכויותיו של פייביש לפי ההסכם, ובדיון שהתקיים ביום 14.2.2017 ציין זאת ב"כ התובעים מפורשות (ע' 2 ש' 21; עמ' 4 ש' 29). הדבר אף צוין מפי התובע 2 עצמו בעדותו, באומרו כי אין לו אישור בכתב של הנתבע להמחאת הזכות, והוסיף בתשובתו לשאלת בית המשפט שמשא ומתן שהתקיים ביניהם, לא השתכלל לחתימה או הסכמה בכתב שמתירה את המחאת הזכות (עמ' 69, ש' 1-12).
67. לטענת התובע 2 בעדותו, אם הנתבע לא רצה בהמחאת הזכות, לא היה צריך לנהל עמו משא ומתן, והיה עליו לעצור אותו מלפעול בתיקים המשויכים אליו כסוכן (עמ' 69, ש' 13).
טענה זו אין לקבלה. העובדה כי הנתבע ניהל משא ומתן לשם מכירת הזכויות, אין בה די כדי ללמד על הסכמתו להמחאת הזכות, ודווקא העובדה כי בסופו של יום לא נחתם חוזה בין הצדדים, מלמדת כי הנתבע עמד על התנאים לשם העברת הזכויות ועל טיבו של הנמחה- המתקשר בהסכם.
68. זאת ועוד, בניגוד לעדותו של פייביש, ולפיה הנתבע לא סירב להמחאת הזכות ולא אמר "אבישי בחיים לא" (עמ' 55, ש' 26), הרי שמתמלול השיחה שהתנהלה בין הנתבע לפייביש, עולה כי סירובו של הנתבע הובהר מפורשות גם לפייביש. הנתבע מציין בפני פייביש כי אינו מעוניין בשום קשר עם התובעים – "אין לי שום עסק איתו. בחיים לא היה ולא מעונין להיפגש איתו" ומופתע לשמוע כי פייביש העביר את הזכויות – "מה זה העברת לו? זה שהוא שותף שלך. זה עניין שלך מולו.... אתה לא יכול להעביר לו תיק שלי" ובהמשך מוסיף הנתבע – "הוא לא סוכן ביטוח, אני לא עשיתי איתו שום עסק ולא רוצה לעשות איתו שום עסק". כאשר מבהיר לו פייביש כי סוכן מטעם התובע מטפל בתיק, מוסיף הנתבע כי אינו מעוניין בכל קשר עם התובעים ומציין כי שתי סוכנויות ביטוח גדולות מעוניינות ברכישת התיק (נספח 6 לראיות הנתבע).
גם אם כטענת פייביש השיחה נערכה בשנת 2014, לאחר המחאת הזכות, וקודם לכך ניהל הנתבע משא ומתן עם התובעים, לא נלמד על הסכמה מפורשת של הנתבע וכדברי פייביש בעדותו - "אני העברתי לשי, יכול להיות ולא הייתי צריך לעשות זאת. אבל גדי ידע מי זה שי" (עמ' 55, ש'14).
69. בתצהירו הדגיש הנתבע כי לא רצה כל קשר עסקי עם התובעים והתנגד לכל שותפות עימם במישרין או בעקיפין (סע' 36-37). בעדותו חזר הנתבע וטען כי סירב באופן מפורש להצעתו של פייביש להמחאת הזכות –"הוא ניסה להגיד לי, אדון אורן שעובד איתו במשרד אמר לו בוא תעבוד איתנו אנחנו מתפעלים תיקים, שמעתי אמרתי תודה ולא תודה לא מעוניין לעבוד איתכם ולא מעוניין שאתם תנהלו תיקים של המשרד שלי" (עמ' 84, ש' 13).
כמו כן, זמן קצר לאחר המחאת הזכות, כאשר הבין הנתבע שפייביש אינו עובד איתו עוד, הפסיק את העברת התשלומים לפייביש מכוח ההסכם, וגם מהתנהגותו זו ניתן ללמוד כי לא ניתנה הסכמתו, ולו בשתיקה, להמחאת הזכות. למעשה, הודעה כתובה של התובעים, לנתבע, על המחאת הזכות, הינה מיום 30.3.15 (נספח ז' לכתב התביעה), כשנה ושבעה חודשים ממועד המחאת הזכות.
מכאן, שלא קיימת כל אינדיקציה להסכמת הנתבע להמחאת הזכות, בניגוד להוראה האוסרת זאת בהסכם.
70. הקושי בהמחאת הזכות, שלא ניתנה הסכמת הנתבע להמחותה, נובע אף ממהותה של הזכות, תוכנה, מטרתה, והחשש שהעברתה עלולה לפגוע בנתבע ולהכביד עליו, וכן קשור לזהות הנושה עמו על הנתבע לקיים קשרים ממועד המחאת הזכות ואילך.
71. בין אם פרשנות החוזה תהא על פי גישת התובעים, קרי הסכם מיזם משותף, ובין אם בהתאם לפרשנות הנתבע, קרי הסכם עבודה אישי הכולל טיפול בצד האדמיניסטרטיבי, - הרי שמעדויות הצדדים ועדיהם נלמד, כי הקשר בין הנתבע לבין פייביש-ממחה הזכות, מבוסס על יחסי אמון, קרבה אישית ובה בעת הנתבע, הסוכן בעל התיקים, נושא באחריות כלפי המבוטחים גם על פועלו של פייביש, הן על פי חוק והן מכוח סעיף 5.6 להסכם ההתקשרות בין השניים, ולפיו האחריות המקצועית מוטלת על הנתבע.
72. כמו כן, לשם טיפול בתיקי המבוטחים נדרש הנתבע ליתן לפייביש הרשאות לטיפול בתיקי המבוטחים במגדל. בעוד שביחס לפייביש נלמד כי השניים הכירו זה את זה, והנתבע נתן בו אמון בשל היכרותם הקודמת (תצהירו של הנתבע ועדותו בעמ' 84, ש' 1-5), הרי שאין כך ביחס לתובעים 1-2 לגביהם הצהיר הנתבע כי אינו מכיר את הסוכנות בה עבדו סוכני התובעים (סע' 51 לתצהיר) וכך אף ציין הנתבע בפני פייביש בשיחתם המתומללת (נספח 6).
73. הנתבע הצהיר כי ההסכם שלו עם פייביש היה הסכם עבודה אישי המבוסס על ידידות ואמון אישי שלו באבישי, על הגינותו ועל יכולתו ורצונו לבצע את התחייבויותיו בהסכם (סעיפים 28-29). הסכם ההתקשרות בין השניים, אף מושתת על הצהרה כי הצדדים הינם "בעלי כל האמצעים, הידע, הנסיון, המיומנות והמקצועיות הנדרשים לצורך ביצוע כל ההתחייבויות על פי ההסכם" (סע' 2.2).
הנתבע העיד כי – "כשאני התקשרתי לעבוד עם פייביש זה היה על בסיס אישי... אני סיימתי את עבודתי אין שום עניין איתך והלך לחייו ואני צריך לתת כסף עבור מי שאני בוחר... לא יכול להיות שפקידה במשרד תגיד לי אני מפסיקה לעבוד מסיבות כאלה ואחרות ועכשיו היא אומרת לי אחותי אין לה עבודה שהיא תשב במשרד, אני צריך לראיין אותה" (עמ' 84, ש' 1-4) ובהמשך העיד כי - "אבישי לא היה סתם פקידה הוא היה מנהל את כל האופרציה, הוא עבד מולי לקראת פגישה. מי שעשה את העבודה ואחראי על העבודה זה אני עם האחריות והמקצועיות שלי והעבודה היא מאוד מקצועית יש למלא גילוי נאות, הנמקה, כל המיילים שהייתי מקבל מחברת הביטוח הייתי מעביר הכול לאבישי מורה לו תטפל תעשה, האם ביצעת לו? מורה לו, כן, לבצע את העבודה והוא מקבל על זה כסף...”)עמ' 84, ש' 24-28).
הנתבע אף העיד כי הדריך את אבישי ביחס למסמכים ודרישות של המפקח על הביטוח (עמ' 89, ש' 16-19).
74. על אף שמטיבו של התפקיד המוטל על פייביש על פי ההסכם בינו לבין הנתבע, מתבקש כי הנתבע יכיר את נותן השירות המתקשר עמו וישים בו מבטחו, וקיימת חשיבות ליחסים האישיים בדומה ליחסי עובד מעביד או כנותן שירותים אישיים, עולה מהעדויות כי לא הייתה כל היכרות בין הנתבע לבין עובדי התובעת 1 אליה הומחתה הזכות. הנתבע העיד כי העובדים בתובעת 1 אשר לטענתם נתנו שירותים למבוטחים בתיקים המשויכים לנתבע כסוכן ביטוח, הם מנהלי תיקים שעשו את עבדותו של פייביש, והם מעולם לא קיבלו ממנו הראשה לעשות כן (עמ' 89, ש' 28). עובדי הנתבעת 1 העידו כי לא הכירו את הנתבע ולא ידעו אף אם הם פועלים מכוח הרשאה שנתן להם. העד אשר קורן אשר עבד בתובעת 1 בשנת 2017 העיד שטיפל בתיקים של הנתבע, ואולם הוא אינו מכיר אותו ופגש אותו בפעם הראשונה באולם בית המשפט (עמ' 34, ש' 26; עמ' 35, ש' 8). העד אפרים תשובה, אשר טיפל אף הוא בתיקים המשויכים לנתבע, בשם התובעת 1, העיד כי אינו יודע אם הנתבע הרשה להיכנס לתיקים ולטפל בלקוחותיו (עמ' 41, ש' 23) וכי לא נתקל בו (עמ' 41, ש' 29).
התובע 2 עצמו, העיד כי ה"הסכם אישי בין אבישי לארגמן" וכי לפייביש היה נסיון עשיר בביטוח (עמ' 62, ש' 25-29) ולו היה נדרש כבעל עסק, לאשר המחאת זכות בין עובד שלו לפי הסכם, לאדם אחר, "הייתי בוחן את האיש ואם לא הייתי נפגע אולי הייתי מסכים" (עמ' 67, ש' 18).
75. חשיבות זהותם של הנמחים-התובעים, נובעת אף מהעובדה שהמחאת זכויותיו של פייביש, הייתה כרוכה בהמחאת חיוביו כלפי הנתבע, קרי העברת הטיפול בתיקים המשויכים לנתבע, לידי התובעים, כל זאת בעת שתיווך בעסקי ביטוח יוחד לסוכני ביטוח מורשים (עמ' 76, ש' 9), והאחריות המקצועית מוטלת על סוכן הביטוח, קרי הנתבע, ביחס לטיפול בתיקים של לקוחותיו.
76. בהתייחסו למצב בו הזכות והחבות על פי החוזה שלובים זה בזה, כבענייננו, מציין פרופ' לרנר ש"יש מקום לסברה כי נמחה המעוניין בזכות, צריך לקבל על עצמו גם את ביצוע החבות" (לרנר, "המחאת חיובים" (2002), עמ' 115).
בענייננו, ההסכם בין פייביש לנתבע יוצר חיובים הדדיים, והתשלום לפייביש הינו תמורת שירותים מקצועיים מוגדרים. העברת הזכויות לתובעת 1- סוכנות שהוקמה כשנה לאחר המחאת הזכות, בחודש יוני 2014, שלנתבע אין היכרות עימה והוא אינו יודע דבר על סוכניה הפועלים בתיקים בהם הוא רשום כסוכן ביטוח, על מקצועיותם ויכולותיהם, או העברת הזכויות לתובע 2, עלולה להטיל עליו אחריות, ולשנות מצבו לרעה. על אינטרסים אלה, ביקשה הוראת איסור המחאת הזכות בהסכם, להגן, ולא ניתן לקבוע כי אין הבדל מבחינת הנתבע-החייב כלפי מי עליו לבצע את החיוב. העברת הזכויות לתובעים, מבלי שהובטח קיום החיובים המוטלים על פייביש מכוח ההסכם, פוגעת אף היא בסיכויי הנתבע לקבלת התמורה וחושפת אותו לטענות של צדדים שלישיים.
בעניין זה יצוין, כי על פי עדותו של התובע 2, על אף המחאת הזכות לידיו, כך לטענתו, מי שביצע בפועל את חיוביו של פייביש על פי ההסכם, היתה סוכנות ביטוח שלישית בשם "אורן מזרח סוכנות לביטוח בע"מ" (להלן: "אורן מזרח") ורק לאחר הקמת הנתבעת 1, סוכנים מטעמה פעלו בתיקי הלקוחות של הנתבע (עמ' 61, ש' 3).
77. לאור האמור, בהגבלת המחאת הזכות, ביקש הנתבע גם להגן על עצמו, ובענייננו יש נפקות לזהותו של הנושה, נוכח השירותים אותם עליו להעניק והאחריות המוטלת על הנתבע, ככל שלא יפעל הנושה-הנמחה, בהתאם לחובתו וכישוריו.
78. יודגש, כי איסור המחאת הזכות, על פי ההסכם בין הנתבע לפייביש, יש בו להגן על שני הצדדים ולא רק על הנתבע, כפי שהסביר פייביש עצמו בתצהירו (סע' 17). פייביש ביקש להגן על זכויותיו ולא להעביר לקוחות לגורם אחר, "כדי שלא אמצא עצמי לפתע כאשר כל לקוחותיי רשומים על שם צד ג' שאינני מכיר ושאין לי הסכם עימו", בעדותו הוסיף (עמ' 55, ש' 6) –
79. לאמור לעיל מתווספת שאלת תום ליבם של התובעים 1-2, הנמחים, ושל פייביש לאור העובדה שידעו על איסור המחאת הזכות וחרף זאת, התקשרו בהסכם עם פייביש להמחאת זכויותיו להם, כל זאת לאחר שמשא ומתן שניהלו עם הנתבע לא הבשיל לכדי הסכם (עדותו של פייביש -עמ' 58, ש' 5; עדותו של תובע 2 – עמ' 63, ש' 12; ש' 26).
מהתכתבות שבין התובע 2 לנתבע, במסגרת המשא ומתן למכירת זכויותיו, נלמד כי הנתבע מלין על סעיפים שהוספו לטיוטת ההסכם, ועומד על כך "שמנסים לכפות עלי דברים שאני לא צריך להיות מעורב בהם" (נספח ה' לראיות התובעים), ואין לקבל את טענת התובע 2 כי היה על הנתבע לעצור אותו מלפעול בתיקים המשויכים אליו כסוכן ביטוח, כל זאת בשעה שקיימת הוראה ברורה בהסכם ההתקשרות עם פייביש עליה ידע התובע 2, ובנסיבות אלה לא ניתן לומר שהתובעים 1 ו-2 הינם תמי לב שנדרש להגן עליהם.
כאמור, בניגוד לטענת התובע 2 בעדותו (עמ' 69, ש' 21), כי יש במשא ומתן שנוהל עם הנתבע, כדי ללמד על הסכמת הנתבע להמחות את הזכות, אני סבורה שהעובדה שהצדדים ניהלו משא ומתן, אשר לא הבשיל לכדי הסכם שהוראותיו מקובלות על שני הצדדים, ושבמרכזו עומדת סוכנות אורן-מזרח ולא התובעת 1, דווקא מחזקת את הטענה כי לא ניתנה הסכמת הנתבע להמחאת הזכות.
80. באשר לתום ליבם של התובעים 1-2 ושל פייביש, יש להוסיף את התהייה בנוגע למועד החתימה על המחאת הזכות, בשעה שהתובעת 1 טרם נוסדה, ובסמוך לחתימתו של פייביש על מסמכי הבקשה לצו כינוס.
בעניין זה מפנה הנתבע לשתי החלטות בית משפט –
בהחלטתו מיום 16.2.2016 מסגרת התביעה הראשונה שהגישו התובעים 1-2 כנגד הנתבע בבית המשפט בנתניה (ת"א 35654-01-16), דחה בית המשפט בקשה להטלת עיקול זמני, תוך שציין כי "לא ברור אם עילת התביעה – בתום לב מקורה".
הנתבע מפנה עוד להחלטת בית המשפט המחוזי בתיק פש"ר 11338-10-14 שם נוהלו הליכי חדלות הפרעון של פייביש, ואליו הגישו התובעים בקשה להמשך ניהול התביעה שבפני.
בהחלטתו קובע בית המשפט כי :
" ...לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני מורה כדלקמן:
לטענת המבקשים, המחאת הזכות נחתמה ב-15.8.13. לטענתם, התמורה עבור המחאת הזכות ניתנה בתשלום סכום של כ-512,000 ₪, ולהוכיח זאת, צירפו הם את הסכם המייסדים (של התובעת 1-ט.פ.).
בקשת החייב לצו כינוס הוגשה ב-9.6.14, כך שאין ספק שהוא "נעשה פושט רגל" עוד קודם לכן, ולכן המחאת הזכות ניתנה פחות משנה לפני שהחייב נעשה פושט רגל.
מבלי שקבעתי דעתי בעניין תוקף המחאת הזכות, אני סבור שיש טעם בטענת הכונ"ר שיש לבחון את תוקף המחאת הזכות וכי נראה שיש קושי בטענת המבקשים בדבר התמורה ששילמו, לכאורה, מהנימוקים הבאים: (-) הסכם המייסדים נחתם ב-23.6.14, זמן רב לאחר חתימת המחאת הזכות, ולכן ספק אם ניתן לראות בתשלום על פיו כתמורה להמחאת הזכות; (-) לא ברור מדוע תשלום לאורן מזרח מהווה תמורה לחייב, במיוחד כשהדבר נעשה לאחר הגשת הבקשה לצו כינוס; (-) נראה שבהסכם המייסדים קיבלו המבקשים תמורה בעד הכספים ששילמו; (-) לא ברור אם ואיזה סכומים קיבלו המבקשים על פי המחאת הזכות (ההדגשה אינה במקור- ט.פ.).
לכן, לא ברור שהיחס שקבעו הצדדים, לפיו המבקשים יקבלו 60% מכל סכום שייפסק וקופת פשיטת הרגל 40%, מיצג נכונה את הסיכונים והסיכויים של הצדדים.
2. מצד שני, ספק אם יש טעם לנהל הליך של בחינת תוקף המחאת הזכות, כאשר לא ברור שיש שווי כספי להמחאת הזכות.
..." (פש"ר (באר שבע) 11338-10-14 אבישי פייבוש נ' הכונס הרשמי, "נבו", 3.11.20).
81. אמנם, הסכמת התובעים בינם לבין עצמם, ביחס לאופן ניהול ההליך וחלוקת הכספים ביניהם, במסגרת תיק הפש"ר של פייביש, מייתרת דיון בחלק מהסוגיות שהועלו, אולם לא ניתן להתעלם מהחשש שהמחאת הזכות נעשתה תוך העדפת נושים, מתוך מצוקתו של פייביש, אשר לימים התחייב לשתף פעולה בניהול הליך זה לשם קבלת הפטר.
82. בהקשר זה יודגש כי המחאת הזכות נעדרת אישור עוה"ד בפניה היא נחתמה, בדבר התאריך בו זו נחתמה. ואולם, גם אם יאמר כי המחאת הזכות נחתמה ביום 15.8.13, הרי שכבר במועד זה, כך על פי העדויות, נקלע פייביש לחובות אשר הביאו אותו להגיש בקשה לצו כינוס, ביום 9.6.14, קרי 10 חודשים לאחר מכן.
פייביש העיד כי כבר ב-7-8/2013 לא יכול היה להמשיך לעבוד עם הנתבע וכי במועד זה "היו לי חובות וקרסתי" (עמ' 49, ש' 30-31), ובחקירתו השיב פייביש לשאלה, האם יכול להיות שהמסמך נחתם בפני עוה"ד בזמן מאוחר יותר ולכן אין שום תאריך?, בתשובה – "אין לי מושג" (עמ' 57, ש' 10).
83. זאת ועוד, לטענת התובעים בסעיף 18 לכתב התביעה, כל העבודה בתיק הלקוחות בוצעה ומבוצעת על ידי התובעת 1, ומכוח המחאת הזכות מגיעה להם תמורה.
טענה זו, אינה מתיישבת עם העבודה כי התובעת 1 הוקמה ביוני 2014, כשנה לאחר המחאת הזכות וכשנה וחצי לאחר הפסקת העבודה של פייביש, ובפרק זמן זה, לא יכולה התובעת 1 לעשות את עבודתו של פייביש ולא ניתן היה להמחות לה זכויות טרם הקמתה.
84. לסיכום נקודה זו, יישום ההלכות על עניינו מוביל לקביעה כי ההמחאה נעשתה בניגוד לאיסור בהסכם שבין הנתבע לפייביש, הדורש הסכמה כתובה, תוך שהתובעים יודעים על האיסור ופועלים בניגוד לו. לאלה מצטרפת העובדה כי המחאת הזכות ניתנה 10 חודשים טרם הגשת הבקשה על ידי פייביש לצו כינוס, בעת שצבר חובות וקרס כלכלית, לדבריו. כל זאת בזמן שהתובעת 1 כלל לא נוסדה, וטענתו החדשה של התובע 2 בעדותו, ולפיה היה זה הוא שהמחה את הזכויות לתובעת 1, לאחר שאלה הומחו לו על ידי פייביש, לא הוכחה.
לאור האמור, ובהתחשב במהות הזכות, הקשר שבין הנתבע לפייביש וטיבה של ההתקשרות ביניהם, שמבוססת במהותה על יחסי אמון, מימד אישי, עבודה מקצועית ונסיון, ומקום בו העברת הזכות עלולה לפגוע בנתבע או להכביד עליו, דינה של המחאת הזכויות להתבטל באופן מוחלט ואין להסתפק בבטלות יחסית, כפי שביקשו התובעים לטעון.
85. נכון הוא שביטולה של המחאת הזכות, אינו שולל מפייביש את הזכות לתמורה בגין עבודתו עד למועד המחאת הזכות, תוך הבחנה בין זכויות עבר ובין זכויות עתידיות, ואולם, לא עלה בידי התובעים להוכיח מה שיעור הזכויות, בגין איזו תקופה מתבקש תשלומם, כפי שיפורט בהמשך.
86. בהתייחס לטענת הנתבע ולפיה הפר פייביש את ההסכם ולפיכך אינו זכאי לתשלום, יצוין כי המחאת הזכות בניגוד להוראות ההסכם, היא לכשעצמה, מהווה הפרת חוזה על פייביש. (ראו ש' לרנר, "הסכם האוסר המחאת זכות" מחקרי משפט ג (תשמ"ד) 156).
הפרת ההסכם על דרך המחאת הזכות, בניגוד להתחייבויות הצדדים מתווספת להפרת ההסכם על ידי פייביש, בשעה שהפסיק לטפל בלקוחות המבוטחים ולמעשה הפסיק ליתן שירותים להם התחייב כלפי הנתבע, כפי שיפורט להלן.
הפרת ההסכם על ידי פיביש
87. די באמור לעיל, על מנת לדחות את תביעת התובעים 1 ו-2 ואולם, גם אם יאמר שיש להכשיר את המחאת הזכות לתובעים 1-2, ולו את חלקה הנובע מזכויותיו הכספיות של פייביש שהתגבשו עד למועד המחאת הזכות בשל עבודתו, עדיין יש מקום לבחון טענותיו של הנתבע הטובות כנגד כלל התובעים.
88. לטענת הנתבע בתצהירו, פייביש הפר את ההסכם וביטל אותו, ומרגע שהפסיק לעבוד ולטפל טיפול שוטף בתיק הלקוחות, לא היו לו זכויות בהן יכול היה לסחור. לטענת הנתבע, פייביש הציג בפניו מצג שיקרי ולפיו הוא פרש מענף הביטוח והפך לחקלאי, כאשר למעשה החל לעבוד עבור גורם אחר בענף הביטוח הקשור בתובעים, התחרה בו ואף סייע בהעברת לקוחות שלו לסוכן אחר, והכל תוך הפרת התחייבותו בהסכם, לשמירה על סודיות ואי העברת מידע לגורם אחר, וגרימת נזקים רבים לנתבע, שיש לקזזם ככל ויקבע שהוא חב כספים למי מהתובעים (סע' 20-26).
הנתבע הצהיר כי מיום שפייביש הפר את ההסכם והפסיק לעבוד בתחום הביטוח עבורו, פייביש לא טען כלפיו מעולם שיש לו זכות כלשהי בתיק, או שהוא זכאי לתשלום כלשהו בקשר לתיק ומאחר וידע שהוא חייב לי כספים בגין תשלומים ביתר ששילם לו הנתבע, הפקיד בידי הנתבע המחאות עבור תשלומי היתר ועבור נזקים צפויים, עקב נטישתו את העבודה.
לטענת הנתבע בסיכומיו, פייביש ידע שאין לו זכויות בתיק, ועד שהוגשה התביעה הראשונה בשנת 2016, לא טען מעולם כי מגיע לו או למישהו אחר, כספים מהנתבע. גם במסגרת הליכי הפש"ר לא טען ולא דיווח לנאמן על זכויות כלשהן.
89. טענות אלה, לפיהן הפרת ההסכם על ידי פייביש, ולא רק בעניין המחאת הזכות, הביאה לביטולו של ההסכם, יש לבחון גם לאורן של הוראות סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים ולפיהן –
"המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה".
ובעניין זה נקבע -
"למשל, ברור לכל בר-בי-רב, ולא יתכן כלל אחרת, שהחייב יכול להתגונן בטענה שהמחחה הפר את התחייבויותיו על-פי החוזה ועקב כך לא נתגבשה הזכות שהומחתה, אפילו מאוחרת ההפרה ממועד ההודעה על דבר ההמחאה. כללו של דבר, באשר לקשר החוזי גופו ניצב הנמחה בנעלי הממחה, כך שטענות המבוססות על קשר זה אינן בגדר טענות הגנה המתגבשות לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל, בעת שנודע לחייב על המחאת הזכות" (עא 330/75 גבריאל גרבוב נ' רשות הנמלים בישראל, "נבו" (9.6.77))
וראו גם ע"א (ת"א) 1333/97 בני מוסטפא נעמנה בע"מ נ' "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ תק-מח 99(1), 2769, עמ' 2770.
"סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט1969-, משמיע לנו, בין השאר, שלחייב 'יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה'. חרף קביעה זו, אין ספק שהחייב רשאי להעלות טענות מסויימות נגד הנמחה שמועדן לאחר ההמחאה, כאשר מדובר בחוזה בין החייב לממחה שטרם בוצע במלואו. נניח שהממחה הפר את החוזה לאחר מועד ההמחאה ולאחר שנודע לחייב עליה, האם לא תעמודנה לחייב כל הזכויות על פי דיני החוזים אף כלפי הנמחה? התשובה לשאלה זו הינה חיובית..."
וכן - "כאשר הממחה הפר או עומד להפר את החוזה המקורי, זכות החייב לבטלו אינה מוטלת בספק". לרנר, המחאת חיובים 2002, בעמוד 343; ראו גם: שלום לרנר "קיזוז נגד נמחה" משפטים טו, 841, 94 (תשמ"ה).
90. הטענה ולפיה פייביש הפר את ההסכם, הינה טענת הגנה והנטל להוכחתה מוטל על הנתבע וכפי שיפורט להלן, עלה בידי הנתבע להוכיחה.
91. על פי סעיף 3 ההסכם שבין הנתבע לפייביש, הצדדים מתחייבים לשמור בסודיות ולא למסור לאדם או תאגיד שאינו מוסמך לכך, ידיעות המהוות סודות מסחריים או מקצועיים וכן לשמור בסודיות את עצם ההתקשרות ביניהם.
לפי סעיף 5.3 השירות והטיפול ללקוחות תיק הביטוח יינתן על ידי פייביש וצוות משרדו.
92. מתצהירו של פייביש (סע' 9) עולה כי מיום חתימתו על המחאת הזכות הפסיק לתפעל את תיקי הלקוחות, ולטענתו עובדי הנתבעת 1 היו אלה שהמשיכו לעשות כן. בחקירתו העיד כי לקראת 7-8/13 אמר לנתבע שהוא אנו יכול להמשיך יותר (עמ' 49, ש' 30), "בחודש אוגוסט נקלעתי למצב שאני לא יכול להמשיך בביטוח בגלל חובות" (עמ' 55, ש' 26; עמ' 56, ש' 28), ולאחר שעזב והפסיק לעבוד, הנתבע הסיר את ההרשאה לפי מספר הסוכן "ולא ראו מה קורה בתיק" (עמ' 53, 13). בהמשך חקירתו הובהר כי פייביש הפסיק כבר בינואר 2013 – כל התיקים שלי היו אצל אורן – לא אצלי – מינואר 2013. לי לא היה משרד ופיטרתי את העובדים, אורן שילם שכירות על המשרד ואורן-מזרח טיפלו בפקידות. כל מה שהיה המחיתי לאורן" (עמ' 59, ש' 15-17)
93. עוד עלה מחקירת פייביש, כי על אף שהמחאת הזכות לטענתו נעשתה ב-8/13, הרי שכבר בינואר 2013 התחיל לעבוד בסוכנות "אורן מזרח", אליה הועברו התיקים, זאת עוד לפני שהודיע לנתבע כי הוא מפסיק לעבוד איתו (עמ' 56, ש' 30; עמ' 57, ש' 1-5), וראו בעניין זה אף את עדותו של הנתבע (עמ' 88, ש' 26).
94. עוד יצוין, כי מהתכתבות של הנתבע עם חברת הביטוח "מגדל" (נספח 5 לראיות הנתבע), חלק מלקוחותיו של הנתבע הועברו מתיקו, לסוכנים אחרים, כפי הנראה בסיוע של פייביש. הנתבע אשר ביקש ממגדל לקבל פרטים ביחס להעברת מידע לאורן מזרח/שי אזולאי בעקבות ניודים בתיקים של לקוחותיו, הופנה בתשובת "מגדל" לאבישי פייביש, כמי שביצע את הניוד.
בעניין זה העיד גם התובע 2 כי ההרשאה שניתנה לפייביש על ידי הנתבע לטיפול בלקוחות, הועברה לסוכנות "אורן מזרח" ונעשה בה שימוש שם, ואח"כ נעשה שימוש גם על ידי התובעת 1 (עמ' 61, ש' 3; ש' 11-15).
95. התנהלות זו של פייביש, בניגוד להוראות ההסכם, בחוסר תום לב, בשעה שהפסיק לעבוד בטענה כי הפך להיות חקלאי, ובמקביל עבר לעבוד בסוכנות אחרת, מבלי ליידע את הנתבע, הינה משום הפרת ההסכם בינו לבין הנתבע, ולפיכך לא התגבשה זכותו החוזית לקבל מהנתבע את התמורה בגין פועלו, ממועד ההפרה ואילך. בשעה שהתובעים 1-2 מבקשים להיכנס בנעליו של פייביש בכל הקשור לתשלום על פי ההסכם, הרי שאף הם אינם זכאים לקבלת כספים מהנתבע.
96. לא בכדי לא הוצגה כל ראייה המלמדת כי פייביש דרש מהנתבע כספים לאחר הפסקת עבודתו, ודרישה זו באה שנים לאחר מועד המחאת הזכות הנטענת, על ידי התובעים 1-2. בנסיבות אלה אף ברור פועלו של הנתבע לביטול ההרשאות לפי מספר הסוכן שלו, שהועברו לתובעים על ידי פייביש. כל אלה מלמדים על הפסקת ההתקשרות בין השניים.
97. יצוין כי התובע 2 טען תחילה בעדותו, כי הנתבע המשיך לשלם לפייביש כספים, גם לאחר שפייביש הפסיק לעבוד (עמ' 65, ש' 10-17), ואולם בהמשך עדותו טען כי אינו ידוע אם כך היה, ואינו זוכר תאריכים בשנת 2013 בהם הועברו כספים לפייביש (עמ' 65, ש' 19-23). בהמשך השיב כי המחאת הזכות נעשתה באוגוסט 2013 והפסקת התשלום היתה באותה שנה, בטווח של ארבעה חודשים (עמ' 69, ש' 16-20) . מכל מקום, טענותיו של התובע 2 ולפיהן הנתבע המשיך לקיים את ההסכם עם פייביש, ולשלם לו בתמורה לפועלו, באמצעות התובעים 1-2 או באמצעות "אורן המזרח", נטענה בעלמא מבלי שנתמכה בכל ראיה.
הוכחת שיעור החוב
98. אף אם יאמר כי התובעים השכילו להוכיח את עילת התביעה כנגד הנתבע, מה שאין כך לאור המפורט לעיל, הרי שלא עלה בידיהם להוכיח את שיעור החוב אותו חב הנתבע, לטענתם, לפייביש, ושהומחה לתובעים 1-2, בין אם מדובר בחוב שהתגבש עובר להמחאת הזכות, או לאחריה.
99. כמפורט לעיל בסעיפים 10-11, טוענים התובעים כי הנתבע הפסיק את העברת הכספים לפייביש במהלך 2013. התובע 2 העיד כי היה זה לאחר המחאת הזכות מחודש אוגוסט 2013 (עמ' 69, ש' 19). לטענת התובעים בכתב התביעה, הנתבע קיבל מחברות הביטוח משנת 2013 ועד 6/15, סך של 426,079 ₪ בתוספת מע"מ, ומתוכם זכאי פייביש לתשלום בסך 340,864 בתוספת מע"מ, אולם בפועל הועברו רק 96,178 ₪ בתוספת מע"מ. לפיכך לטענתם על הנתבע לשלם להם 244,686 ₪.
100. לשם הוכחת טענותיהם ביחס לשיעור החוב, צירפו התובעים "תמצית חשבון עו"ש עמלות לחודש 12/2013", כפי הנראה מחברת הביטוח "מגדל" - הא ותו לא.
אין באסמכתא זו כדי ללמד על תשלומים ששולמו לנתבע על ידי חברות הביטוח, לפני ואחרי המחאת הזכות, אין בה כדי להוכיח את שיעור התשלומים ששולמו לפייביש, ובוודאי שאין בה כדי להצביע על שיעור התשלומים שיש לשלם למי מהתובעים, בפרקי הזמן בהם פעל כל תובע. לא הוכח אף מה היה היקף הלקוחות שטופלו על ידי התובעים, על פי טענתם, והאם בניגוד לטענת הנתבע הנתמכת בהתכתבות שלו עם נציגי מגדל, לא נעשה ניוד של לקוחות על ידי פייביש שהפחית מתיק הלקוחות של הנתבע.
101. התובעים השיבו לשאלות שנשאלו בחקירתם הנגדית ולשאלות בית המשפט ומתשובותיהם ניתן להסיק כי על אף שהיה בידם להציג ראיות בעניין שיעור החוב הנטען, לא עשו כן.
התובע 2 העיד, כי לאורך שנים שולמו לפייביש 80%, אבל כאמור לא צורפה כל ראייה בעניין שיעור התשלומים לאורך השנים. לטענת התובע 2 - "לא הגשנו את המסמכים שיכולם ללמד על התנהגות אני משיב כי לא היה החומר הזה. כל החומר היה בהנהלת החשבונות אצל אבישי ולימים הוא לא מצא את הקלסרים" (עמ' 63, ש' 24). התובע 2 הוסיף כי אבישי הראה לו הדוחות של העמלות שהוציא מהמחשב, אבל הוא לא בדק בדיוק כמה כסף העביר הנתבע לאבישי (עמ' 65, ש'1-5). לשאלת בית המשפט הוסיף כי "לא הסתכלתי בחשבון של פייביש, בתקופה לפני כן ראיתי הכנסות, להגיד לך שראיתי אם זה 80% או 20% - לא" (עמ' 65, ש' 10). בהמשך חקירתו, שינה התובע 2 גרסתו וטען – "...והם אף פעם לא ישבו על הוצאות וראיתי את ה-80% בעיניים שלי. זה לגבי התנהגות הצדדים" (עמ' 68, ש' 4-5).
102. פייביש העיד כי אינו יודע מה סכום התביעה וכי אינו מעורה (עמ' 45, ש' 30), ולחברות הביטוח יש את התיק והראיות להכנסות (עמ' 46, ש' 3). על אף שלטענת פייביש במשך שנים קיבל מהנתבע עמלות וניתן להוציא את רישום העמלות מחברת הביטוח (עמ' 47, ש' 17), לא הוצגה כל ראיה על ידי התובעים בעניין זה. פייביש אף לא שלל בעדותו אפשרות להשיג את הדרוש לשם הוכחות התשלומים, מהחומר שהוגש על ידו במסגרת הדוחות הכספים בהליכי חדלות פרעון בהם היה נתון לאחר הפסקת ההתקשרות עם הנתבע (עמ' 49, ש' 1), ואולם לא נעשה כל נסיון להציגם.
103. גם אם נבקש ללמוד משיעור ההלוואה שנתנו התובעים לפייביש, בגינה בוצעה המחאת הזכות, על שיעור החוב אותו חב הנתבע למי מהתובעים, לא ניתן לעשות כן, שכן מסמכי ההלוואה שנתנו התובעים לפייביש, לא הוגשו, מבלי שניתן לכך הסבר, והתובע 2 לא ידע להעיד על סכומי ההלוואה בטענה ש-"עשיתי חשבון כללי..." (עמ' 71, ש' 3-9).
104. גרסתם של התובעים ביחס לשיעור התשלומים, כמו גם גרסתו של פייביש, נטענה בעלמא, ללא כל תמיכה ראייתית.
לאלה מתווספת טענות הנתבע בתצהירו ובעדותו כי שילם לפייביש את כל שמגיע לו, ואף שילם לו מקדמות בייתר (עמ' 80, ש' 29) – " ...הוא לא עשה איתי מעולם חשבון הוא רק ביקש כספחם בייתר לפעמים. העברתי לו כסף, הוא תמיד דרש X אני נתתי Y אני תמיד נתתי לו משהו על החשבון וביקשתי ממנו לראות חישובים". בדיעבד הסתבר לטענת הנתבע, כי פייביש חייב כספים רבים לנושיו ולכן דרש מקדמות גבוהות ונמנע מלערוך חשבון מאזן (סיכומים סע' 14).
הנתבע העיד כי אינו זוכר בדיוק כמה שילם לפייביש, "היו חודשים שהוא כלל לא קיבל והיו סכומים שהוא דרש יותר ויותר. אני לא זוכר סכומים הפעילות היתה קטנה לפחות בהתחלה 4,000, 5,000 10,000" (עמ' 81, 3-5; עמ' 83, ש' 6; עמ' 84, ש' 11-12) וכי "מעולם לא היתה לאבישי טענה על מה שהעברתי לו העברתי לו גם בייתר" (עמ' 90, ש' 7).
105. בסכומיו מציין התובע 3 כי עד ל"מועד מסויים" היתה לפייביש ולתובעים גישה לחברת הביטוח לרבות לחישוב העמלות שחברת הביטוח שילמה ולא הועברו לפייביש, אולם לא צורפה כל ראיה בעניין זה.
התובע 3 מוסיף וטוען מפורשות, כי התובעים אינם יודעים מה הן העמלות אשר שולמו במועדים אחרים מאלה המפורטים בכתב התביעה, ושלושת התובעים מפנים בסיכומיהם אצבע מאשימה לעבר הנתבע אשר מנע מהם ומבית המשפט, לטענתם, ראיות להוכחת שיעור התקבולים.
106. טענה זו אין לקבל. הנטל להוכחת רכיבי התביעה, ובכלל זאת את שיעור העמלות הנדרש מהנתבע, מוטל על התובעים והם לא הרימו נטל זה. ויודגש, פייביש היה נתון בהליך חדלות פרעון כשענייניו הכספיים ונכסיו מנוהלים על ידי מנהל מיוחד, שאף הגיש תצהיר מטעמו, ושהנאמן-תובע מס' 3 מהווה שלוחו, ולא ניכר כלל כי נעשה מאמץ כלשהו על ידי מי מהתובעים לדרוש נתונים ביחס להכנסותיו של פייביש מהמיזם נשוא ההסכם עם הנתבע, לכל הפחות ביחס להכנסות עבר, אשר יכלו אולי ללמד על היקף העבודה וההכנסה.
107. בעניין זה אפנה להחלטתי המנומקת מיום 22.10.23, אשר דחתה בקשת התובעים לצירוף ראיות נוספות ולמתן צו לחברת הביטוח למסירת אסמכתאות ונתונים, בשל השיהוי הניכר שבהגשתה שנים רבות לאחר תחילת ההליך, בשלב דיוני מתקדם שלאחר פרשת התביעה, ולאחר שניתנו על ידי בית המשפט מספר החלטות לגילוי מסמכים. כמפורט בהחלטה הנ"ל התובעים ידעו על קיומם של המסמכים ועל הצורך בהם, וחרף האמור לא פעלו לקבלם ולהגישם לתיק בית המשפט, והדבר פועל לחובתם.
108. עוד יצוין כי התובע 3 דורש בסיכומיו ליתן סעד נוסף המורה לנתבע ולחברת הביטוח מגדל להמציא מסמכים הנצרכים לצורך חישוב זכות התובעים בעמלות. אין מקום לדרישה זו, בוודאי שלא במסגרת הסיכומים .
109. ב"כ התובעים 1-2 מפרטת בסיכומיה סוגים שונים של תקבולים ועמלות ומבקשת ללמוד מכך כי התובעים זכאים לתקבולי עמלות מידי חודש, כל עוד הפוליסה קיימת.
מעבר לעובדה כי האמור לא פורט בכתב התביעה באופן המוצג עתה בסיכומים, אין בפירוט זה כדי לסייע לתובעים בהוכחות רכיב שיעור העמלות הנדרשות.
ובהקשר זה יוזכר, כי כשנה וחצי עד להקמת התובעת 1 ב-23.6.2014 (נספח ו' לראיות התובעים), מי שביצעה את העבודה בתיקים היתה סוכנות "אורן מזרח" (עדויות התובע 2 עמ' 61, ש' 3 ועדותו של פייביש עמ' 59, ש' 3). יחד עם זאת, אין כל התייחסות של התובעים לאפשרות שהדבר משנה את אופן חלוקת הכספים, ככל ומי מהתובעים זכאי לתשלום בגין העבודה הטענת. "אורן מזרח" אינה צד להליך, ולא ברור כיצד נסמכים התובעים 1-2 על המחאת הזכות של פייביש בדרישה לתשלום עמלות, בתקופה בה פעלה סוכנות אחרת, "אורן מזרח", בתיק הביטוח.
110. בהקשר זה יאמר, כי על אף שהתובעים הגישו תצהיר מטעם הבעלים של סוכנות "אורן מזרח", מר אורן כהן, ועל אף שחקירתו יכולה הייתה לשפוך אור על גרסתם וטענותיהם, שכן היה מעורב בהתנהלות שבין הצדדים, במשא ומתן וכמי שאף טיפל בתיק הלקוחות של הנתבע, הרי שכהן לא התייצב לדיון ההוכחות ותצהירו הוצא מהתיק. בדומה לזה, הוצא גם תצהירן של הפקידות שעבדו אצל פייביש, ובהתאם להלכה הפסוקה, הימנעות מהבאת ראיות, כמו גם העדת עדים רלבנטיים, פועלת לחובת התובעים ומקימה חזקה כי לו אותן ראיות היו מובאות, הרי שהיו פועלות לחובת התובעים.
111. לאור המפורט לעיל, לא עלה בידי התובעים להוכיח את רכיבי התביעה ובכלל זאת סכום התביעה שמקורו בעמלות, חלוקתו בין התובעים 1 ו-2 ומהו הסכום שיש לייחד ל"אורן מזרח", אם בכלל, ודי בכך על מנת לדחות את תביעתם.
112. לסיום, אבקש לציין את התרשמותי מעדותם של פייביש והנתבע, ובמידת המהימנות אשר גם בה יש כדי לסייע בקבלת גרסת הנתבע.
בעוד שעל פי התרשמותי מעדות הנתבע, זו היתה עקבית ומהימנה, כשהיא תואמת את הוראות ההסכם בינו ובין פייביש, הרי שעדותו של פייביש היתה פתלתלה, בנסיון להסביר בדיעבד את התנהלותו, שאינה תואמת את הוראות ההסכם בינו ובין הנתבע, והכל לאור הסתבכותו בחובות, שעמדה ברקע התקשרותו עם התובעים 1 ו-2 וברקע המחאת הזכות שנאסרה בהסכם.
פייביש לא ידע להסביר בעדותו מדוע המחה את הזכויות לתובעים ולא ל"אורן מזרח", שלה הוא חב כספים, כך גם לא ידע להסביר מדוע יסכים הנתבע כטענתו, להמחאת הזכויות ל"אורן מזרח" ולא לתובע 2 (עמ' 59, ש' 1-22). פעם טען פייביש כי התובעת 1 טיפלה בתיקים מכוח המחאת הזכות אליה (עמ' 59, ש' 19), ופעם טען כי העביר את התיקים ל'אורן מזרח', וכי המחאת הזכות היתה אליה, והיא זו שטיפלה בתיקים - "כל התיקים היו אצל אורן" (עמ' 59, ש' 3) "כל התיקים שלי היו אצל אורן-לא אצלי- מינואר 2013 לי לא היה משרד ופיטרתי את עובדים, אורן שילם שכירות של המשרד ואורן מזרח טיפלו בפקידות. כל מה שהיה המחיתי לאורן" (עמ' 59, ש' 15-17).
סוף דבר
113. לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.
הנתבעים ישאו בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד, לנתבע, בסך כולל של 30,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום.
זכות ערעור על פי דין.