בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
בע"מ 4854/24
לפני: כבוד השופט יוסף אלרון
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופט ח'אלד כבוב
המבקש: פלוני
נגד
המשיב: פלוני
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ו' פלאוט, ס"נ, צ' ויצמן וי' מושקוביץ), אשר ניתן ביום 19.5.2024 בעמ"ש 22551-04-23 ובעמ"ש 61908-05-23 [נבו]
בשם המבקש:
בשם המשיב: עו"ד אבי ויינרב; עו"ד יורם פיי
עו"ד משה מגן
פסק-דין
השופט אלכס שטיין:
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ו' פלאוט, ס"נ, צ' ויצמן וי' מושקוביץ), אשר ניתן ביום 19.5.2024 בעמ"ש 22551-04-23 ובעמ"ש 61908-05-23 [נבו] (להלן: בית המשפט המחוזי ופסק הדין במחוזי, לפי העניין), במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב ונדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ראשון לציון (השופטת מ' פולוס), אשר ניתן ביום 20.2.2023 בגדרי תמ"ש 28640-11-19 ותמ"ש 45648-06-20 (להלן: בית המשפט לענייני משפחה ופסק הדין קמא, לפי העניין).
במסגרת פסק הדין קמא, התביעות ההדדיות שהגישו בעלי הדין בנוגע לזכויות בדירה בעיר לוד, כמפורט להלן, התקבלו באופן חלקי.
2. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, קבעתי, בהחלטתי מיום 27.6.2024, כי הבקשה מצריכה תשובה והוריתי על הגשת טענות בכתב. כמו כן, הודעתי לבעלי הדין כי לאחר קבלת טענותיהם בכתובים יוחלט על המשך הטיפול בתיק.
3. לאחר עיון בכתובים שהוגשו על ידי בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי עלינו לדון בבקשה דנן כבערעור וכן לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שפסק הדין במחוזי יבוטל ופסק הדין קמא ישוב לעמוד על מכונו – כל זאת, בגדרן של תקנות 149(2)(ב), 149(2)(ג) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
4. אפרט את טעמיי.
הרקע לבקשה והליכים קודמים
5. המבקש והמשיב הם בני דודים. המבקש ואחיו הם ילדיו של מ.א. ז"ל (להלן: המנוח), ואילו המשיב הוא אחיינו של המנוח.
6. המנוח נפטר ביום 1.7.2015 באוזבקיסטן, מקום מגוריו בחייו. המנוח היה בעליה הרשום של דירת מגורים בלוד (להלן: הדירה) – היא אשר עומדת במוקד הבקשה דנן. פרטי הדירה, האסורים בפרסום, מצוינים בנספח ה לכתב התביעה שהגיש המשיב בבית המשפט לענייני משפחה בגדרי תמ"ש 28640-11-19.
7. ביום 7.3.2018 הוצא צו קיום צוואה המתייחס לצוואת המנוח מיום 13.8.2007 (להלן: צוואת המנוח), בה ציווה המנוח את הדירה למשיב, אחיינו (ת"ע (משפחה ראשל"צ) 30999-10-17) (להלן: צו קיום הצוואה או צו הקיום). צו הקיום ניתן בעקבות הצהרתו של המשיב כי הוא אינו יודע פרטים אודות ילדי המנוח ומקום הימצאם. בסמוך לאחר שהוצא צו קיום הצוואה, המשיב מכר את הדירה לצד שלישי תמורת 875,000 ש"ח והשתמש בכסף זה כדי לסלק את חובותיו לאחרים.
8. ביום 26.4.2018, בהליך מקביל, הוצא לגבי עיזבונו של המנוח צו ירושה לפיו בנו – המבקש – הוא יורשו הבלעדי של המנוח (להלן: צו הירושה), לאחר שאחיו – בנו הנוסף של המנוח – הסתלק מחלקו בעיזבון המנוח (ת"ע (משפחה ראשל"צ) 16638-04-18).
9. ביום 6.1.2019, קרוב למועד בו נודע למבקש על צו הקיום, הגיש המבקש תביעה לביטול צו קיום הצוואה (ת"ע (משפחה ראשל"צ) 11748-01-19). במסגרתו של הליך זה, התברר כי המשיב הגיש הצהרה שקרית לבית המשפט; כי הוא עמד בקשר עם המבקש ואחיו, אשר התגוררו בארץ; וכי לא היתה כל מניעה שתישלח אליהם הודעה בטרם יינתן צו הקיום. עוד התברר קיומו של מסמך שערך המנוח ביום 18.6.2009, אשר מבטל את צוואתו מיום 13.8.2007. בפסק דינו מיום 17.7.2019, בית המשפט לענייני משפחה (השופטת מ' פולוס) הורה על ביטול צו קיום הצוואה וקבע כי צו הירושה יעמוד על כנו, אולם לא יחול על הדירה, אשר בעניינה ייערך בירור בהליך נפרד של התנגדות לקיום צוואה. כמו כן, הוציא בית המשפט לענייני משפחה צו המורה למשיב להפקיד את הכספים שהתקבלו בידיו כתוצאה ממכירת הדירה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בחשבון נאמנות שייפתח על ידי באי-כוח הצדדים. יוער כבר עתה, כי כספים אלו לא הופקדו. בגין הגשת תצהיר שקרי לבית המשפט, בית המשפט לענייני משפחה חייב את המשיב בתשלום על סך 100,000 ש"ח לטובת המבקש.
10. בהמשך, ביום 8.12.2021, בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופטת מ' פולוס), אשר ניתן בהליך של התנגדות לקיום הצוואה (ת"ע (משפחה ראשל"צ) 43333-09-19), נקבע – בהסכמת הצדדים – כי צוואת המנוח תהא בטלה ומבוטלת.
פסק הדין קמא
11. המשיב הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למתן סעד הצהרתי הקובע כי לפני מכירתה של הדירה לצד שלישי, הוא היה הבעלים היחיד של הדירה; ולחלופין, למתן סעד כספי המורה על השבת הכספים שהשקיע בדירה ואובדן העלייה בערכה. המבקש, מצדו, הגיש תביעה כספית להחזר דמי השכירות שגבה המשיב בעקבות השכרת הדירה.
12. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את גרסת המשיב לפיה רכישת הדירה עבור המנוח – שתכנן להעתיק את מקום מגוריו לישראל – מומנה מכספו של המשיב, כהלוואה בסך של 240,079 ש"ח שהיה על המנוח להחזיר למשיב (להלן: ההלוואה והסכם ההלוואה, לפי העניין). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המנוח ציווה את הדירה למשיב בצוואתו כבטוחה להחזר ההלוואה שקיבל, וכי צוואה זו אמנם בוטלה על ידי המנוח בשנת 2009, אולם ההלוואה לא נפרעה.
13. בית המשפט לענייני משפחה קיבל גם את גרסת המשיב לפיה המנוח והמשיב הסכימו כי עד להשבת כספי ההלוואה, המשיב יגבה את דמי השכירות משוכרי הדירה. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה כי דמי השכירות מגלמים בתוכם ריבית גבוהה על ההלוואה.
14. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המשיב לא הוכיח כי הוא היה הבעלים של הדירה עובר למכירתה לגורם שלישי, או כי סוכם בינו לבין המנוח כי אם לא תושב ההלוואה בתוך כשנה וחצי הדירה תהא שייכת למשיב. בית המשפט קבע כאמור, בין היתר, בשל כך שהמשיב לא ביצע כל פעולה בכדי לוודא את העברת הדירה לבעלותו; מאחר שלא בוצעה בין המשיב לבין המנוח עסקה קניינית להעברת הבעלות בדירה; וכן מפני שלא נחתם שום מסמך ולא נערך ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הבעלות כאמור – כל זה, למרות שמיום רכישת הדירה ועד למועד פטירתו של המנוח חלפו כשבע שנים.
15. על רקע ממצאים אלה, בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו של המבקש להחזרת דמי השימוש בדירה ואת תביעת המשיב לפיצוי בגין אובדן עליית הערך של הדירה. עוד נקבע כי ההלוואה שנתן המשיב למנוח רובצת כחוב על העיזבון.
16. בית המשפט לענייני משפחה החליט כי המבקש זכאי לקבל את מלוא התמורה שנגבתה על ידי המשיב בגין מכירת הדירה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כשהחישוב נעשה בהתאם למועדי התשלומים בפועל על חשבון התמורה. כמו כן נקבע כי מתוך הכספים שעל המשיב להעביר למבקש עומדת לו הזכות לקזז את הסכומים הבאים: (1) סכום ההלוואה המשוערך באופן שמוסיף לו (א) הפרשי הצמדה החל ממועד העברתו של כל סכום וסכום על חשבון ההלוואה וכלה ביום מכירת הדירה לצד שלישי, ו-(ב) ריבית החל מיום מכירת הדירה לצד שלישי עד מועד מתן פסק הדין קמא; וכן (2) ההוצאות שנלוו למכירת הדירה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן על ידי המשיב ועד למועד מתן פסק הדין קמא.
17. על פסק דין זה הגישו בעלי הדין ערעורים הדדיים.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
18. בית המשפט המחוזי קבע כי הראיות אשר הוצגו על ידי המשיב לבית המשפט לענייני משפחה מספיקות כדי להרים את נטל ההוכחה ולבסס את טענתו בדבר ההסכם אשר נכרת בינו לבין המנוח ואשר קבע כי אם המנוח לא יחזיר את ההלוואה שקיבל מהמשיב בתוך זמן קצר של שנה-עד-שנה-וחצי, המשיב יהא זכאי להירשם כבעליה של הדירה.
19. בית המשפט המחוזי קיבל אפוא את ערעורו של המשיב, דחה את ערעורו של המבקש, וקבע כי משלא הוחזרה ההלוואה – המשיב יהא זכאי להירשם כבעלי הדירה (לאחר הצגת מלוא האישורים הדרושים לביצוע העברת הזכויות, בכפוף לכל דין ולכל הוראה אחרת מרשם המקרקעין).
20. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ש"ח.
21. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
22. המבקש מבקש מאתנו כי נורה על ביטולו של פסק הדין במחוזי ונקבע כי על המשיב להעביר למבקש את התמורה שהתקבלה בידיו ממכירת הדירה לצד שלישי ואת דמי השכירות שגבה בעקבות השכרת הדירה.
23. המבקש טוען כי בקשתו מצדיקה ערעור "בגלגול שלישי". לטענתו, בית המשפט המחוזי קבע הלכות בעלות משמעות אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין וכי בכל מקרה נגרם לו עיוות דין חמור שהוביל לאובדן ירושת אביו המנוח.
24. במסגרת זו, העלה המבקש טענה כללית: לדבריו, היה על הערכאות דלמטה לדחות באופן גורף את כל הטענות שהעלה המשיב בשל התרמית שהלה עשה בבואו לבקש – ולקבל – את צו קיום הצוואה בעזרת הצהרתו השקרית כי אינו יודע היכן נמצאים ילדי המנוח. טענתו זו של המבקש נסמכת על האמור בפסק דיני בפרשת חיון (ראו: ע"א 765/18 חיון נ' חיון [נבו] (1.5.2019)).
25. כמו כן, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהורה על זכיית המשיב בדירה למרות ביטולה של צוואת המנוח. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי נתן תוקף לעשיית דין עצמית פסולה על ידי המשיב, אשר מכר את הדירה לצד שלישי וגבה את ההלוואה מדמי מכירתה – זאת בלא שמתקיימת דרישת הכתב ביחס לבטוחה שלטענתו העמיד לו המנוח באמצעות הדירה. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל להתנהלותו של המשיב ולעובדה שצו קיום הצוואה הושג על ידו בתרמית. נוסף על כך, לטענת המבקש, הכרעות אלו של בית המשפט המחוזי איפשרו למשיב לחמוק ממחויבותו לשלם מיסים כתוצאה ממימוש הדירה.
26. המבקש מוסיף וטוען כי המשיב לא יכול היה להסתמך על הצוואה כבטוחה ללא כל מסמך אחר או רישום משכון. זאת, בין היתר, מאחר שאין בצוואה כל הוראה אשר מבטיחה כי המשיב יוכל להיפרע מהדירה אם המנוח לא יחזיר לו את ההלוואה.
27. המבקש טוען טענות נוספות ביחס לניהול המשפט ולממצאי עובדה ומהימנות, לרבות התרשמות מעדים. בעניינים אלה ערכאתנו אינה נוהגת להתערב – ובוודאי שלא נעשה כן "בגלגול שלישי". כפי שיבואר להלן, במקרה דנן התערבות זו ממילא אינה נחוצה כדי להביא את המבקש על תיקונו.
28. מנגד, המשיב טוען כי דין הבקשה דנן להידחות. לטענתו, המקרה הנוכחי אינו מצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" מאחר שאינו מעורר שום שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של בעלי הדין ומכיוון שמתן רשות לערער על פסק הדין במחוזי אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.
29. במילים אחרות, ולגופם של דברים: המשיב סומך ידיו על פסק הדין במחוזי ועל טעמיו.
דיון והכרעה
30. סבורני כי בית המשפט לענייני משפחה הוציא מלפניו פסק דין נכון, ברמה העקרונית – בכפוף להפחתת זכות הקיזוז שבידי המשיב, כמפורט להלן. באשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי – בפסק דין זה נפלו מספר טעויות משפטיות שבעטיין נגרם למבקש עיוות דין חמור, ועל כן יש לבטלו.
31. ראשית: בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר העברת הבעלות בדירה למשיב נפלה שגגה, מאחר שבמועד מתן פסק הדין במחוזי הדירה נמכרה לצד שלישי, והמחלוקת מושא ההתדיינות נסבה על הכספים שהופקו מהשכרת הדירה וממכירתה – ולא על קניין. דומה שבית המשפט המחוזי היה ער לכך (ראו: פסק הדין במחוזי, בעמ' 1), אך למרות זאת החליט כפי שהחליט מחוץ לגדרי המחלוקת (ומבלי שהצד השלישי היה צד להליכים!).
32. שנית, וזה העיקר: המנוח לא עשה עם המשיב שום הסכם בכתב בנוגע להעברת הזכויות בדירה או בנוגע למשכונה להבטחת ההחזר של ההלוואה שקיבל. עסקינן בדרישת כתב מהותית, שמשמעה: אין כתב – אין עסקה (ראו: סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). במאמר מוסגר, אציין כי החריגים הפסיקתיים לדרישת הכתב כאמור, כדוגמתה של "זעקת ההגינות", אותם חובה עלינו לפרש בצמצום רב (ראו: ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, פ"ד סד(3) 60, 89-87, 96, 100-98 (2011); וכן ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 195-194, 198-197 (1996)) אינם מתקיימים כאן – ולו בשל התרמית שעשה המשיב בבואו לקבל צו קיום צוואה בטענה שקרית לפיה מקום הימצאם של ילדי המנוח אינו בידיעתו.
33. שלישית: צוואה אינה חוזה ואין היא בגדר מכשיר ליצירת בטוחה בין המצווה כחייב לבין נושהו. צוואה היא פעולה משפטית חד-צדדית, והמצווה רשאי לשנותה בכל עת ככל העולה על רוחו. כל התחייבות לעשות צוואה, לא לשנותה או לא לבטלה – אינה תקפה (ראו: סעיף 27 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965). מטעם זה "אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על-פי הצוואה, או של כל אדם אחר" (ראו: ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 826 (1999); וראו עוד, מני רבים: ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, מה(2) 81, 85 (1991); ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, מג(1) 772, 781ה (1989); בע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 40 לפסק דינה של השופטת י' וילנר [נבו] (10.9.2024); בע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז., פסקה 6 [נבו] (13.11.2012); בע"מ 2035/13 פלוני נ' חסויה, פסקה 6 [נבו] (8.8.2013)).
34. רביעית: למשיב לא היתה שום זכות לממש נכס מנכסי העיזבון ואת המשכון, שכביכול נעשה לטובתו, על ידי מעשים חד-צדדיים. מימוש נכסי עיזבון לטובת סילוק חובות העיזבון, וכן מימוש של משכון או משכנתא, נעשים במסגרתו של הליך משפטי סדור אשר מבטיח את מכירת נכסו של החייב, או הנכס המשועבד, למרבה במחיר – כאשר הסכום שמתקבל ממימושו של הנכס משמש לכיסוי החוב והיתרה מועברת לבעלי הנכס, יורשי העיזבון (ראו: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ג 230, 235 (2002); סעיפים 90 ו-91 לחוק המקרקעין; וסעיף 18 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967).
35. כפי שנקבע על ידי הערכאות דלמטה ובהליכים הקודמים, בצדק בוטלה צוואת המנוח, ועל כך אין עוד עוררין. כמו כן, אין חולק על כך שהמנוח היה הבעלים של הדירה. פשיטא הוא, כי משלא בוצעה כל העברה של זכויות המנוח בדירתו בחייו, הדירה שייכת לעיזבונו, כאשר המבקש הוא יורשו היחיד של המנוח (אחרי שאחיו הסתלק מהעיזבון). אשר על כן, המבקש זכאי לדמי המכירה של הדירה ששולמו למשיב על ידי רוכש הדירה.
36. באשר לדמי השכירות שהמשיב שלשל לכיסו – הדבר נעשה על ידו בהסכמת המנוח בחייו בתור תשלום של ריבית בגין ההלוואה שקיבל מהמשיב. כך קבע בית המשפט לענייני משפחה על בסיס העדויות שנשמעו לפניו, ועם ממצא עובדתי זה לא נתווכח.
37. באשר להלוואה שלא נפרעה – החובה לפרוע את ההלוואה חלה על העיזבון. באשר למועד ההלוואה – בית המשפט לענייני משפחה קבע, כאמור, כי מועד זה לא נקבע בהסכם בין המשיב למנוח. בקביעה זו אין לנו כל עילה להתערב – ובוודאי שאין מקום להתערב בה בהתבסס על דברי המשיב, אחרי שידענו על מעשה התרמית והשקרים הבוטים שנישאו בפיו (ראו: פרשת חיון, בפסקאות 35-27 לפסק דיני). משכך הוא, הלוואה זו עומדת לפירעון תוך זמן סביר אחרי דרישת המשיב (ראו: סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; וכן איל זמיר "הסדרת החוזים המיוחדים בהצעת הקודקס האזרחי" משפטים לו 531, 554-553 (2006)). המשיב לא דרש מהמנוח להחזיר את ההלוואה, אלא השתמש בה כמנוף להשתלטות על הדירה במהלך התקופה שלפני ההתדיינות בין בעלי הדין. לפיכך, יש לזקוף את מועד הדרישה ליום הגשת תביעתו של המשיב נגד המבקש בבית המשפט לענייני משפחה: 13.11.2019.
38. המשיב אינו זכאי לקבל הפרשי הצמדה וריבית ממועד מוקדם יותר, משבחר לנהוג כפי שנהג: השתמש לרעה בהליכי משפט ועשה דין לעצמו – כאשר הוא מציג את ההלוואה כמנוף להשתלטות על דירת המנוח ולא כחוב שהמנוח חב לו. אציין כי סנקציה זו אינה מן החריפות בהתחשב בחומרת מעשיו של המשיב (ראו והשוו: ע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן, פסקאות 35-30 לפסק דיני [נבו] (17.11.2020)). כמו כן, טוב נעשה אם נשלול מהמשיב, בשל התנהלותו הפסולה, את הזכות לגבות מהמבקש את ההוצאות שהוציא בקשר עם מכירת הדירה במסגרת של עשיית דין עצמית. בהתחשב בכך שניתן היה לדחות את כל טענות המשיב בהתבסס על האמור בפרשת חיון, שלילת זכות כאמור היא המעט שבידינו לעשות "בגלגול שלישי", אחרי שהערכאות דלמטה ובתי המשפט בפניהם התנהלו ההליכים הקודמים קבעו את אשר קבעו.
39. אשר על כן, אציע לחבריי כי נדון בבקשה שלפנינו כבערעור ונקבל את הערעור באופן הבא:
א. פסק הדין במחוזי יבוטל ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ישוב לעמוד על כנו בכפוף להפחתת זכות הקיזוז של המשיב, כאמור להלן:
• המשיב יהא חייב להעביר למבקש, לא יאוחר מיום 22.12.2024, את מלוא התמורה שהתקבלה על ידו ממכירת הדירה לצד שלישי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום העברתו של כל תשלום ותשלום על חשבון התמורה, כאמור בחוזה למכירת הדירה שעשה המשיב עם רוכשה, ועד למועד העברת הכספים הללו בפועל לידי המבקש (להלן: חוב המשיב).
• מחוב המשיב יהא הלה זכאי לקזז אך ורק את סכום ההלוואה שנתן למנוח – 240,079 ש"ח – בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 13.11.2019, וכלה ביום 22.12.2024 או בפירעונו של חוב המשיב במועד מוקדם יותר, לפי המוקדם.
• הפרשי ההצמדה והריבית יחושבו בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.
ב. כמו כן, המשיב יישא בהוצאות המבקש בכל הערכאות בסך כולל של 30,000 ש"ח.
ג. בהתעורר מחלוקת בין בעלי הדין בנוגע לשערוך הכספים וההתחשבנות ביניהם בהתאם לאמור לעיל, יוכל כל אחד מהם לעתור לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת פסיקתא. הליך זה יהא כרוך בפסיקת הוצאות לחובתו של בעל דין שעמדתו תידחה.