קיומה של תשתית ראייתית ברף הנדרש
30. כאמור, סעיף 9(א) לחוק קובע כי תנאי להכרזה על אדם כבר-הסגרה הוא שקיימות "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". תנאי זה פורש בצמצום כך שדי אם יש בראיות "אחיזה לאישום" או שאלו אינן "חסרות ערך" ובכך מצדיקות את בירור אשמת הנאשם לפני ערכאה שיפוטית במדינה המבקשת (עה"ס 923/23 מטולה נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 12 [נבו] (9.4.2023); עה"ס 7463/21 נאסרה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 20 [נבו] (18.7.2022); עניין גרוזדוב, פסקה 15).
31. לטענת המערערים, הראיות שהוצגו על ידי המשיבה אינן עומדות ברף הנדרש לצורך הסגרתם – לא לגבי ביסוס המרמה ולא לגבי מעורבותם בפרשה. נוסף על כך בר-אל טען באופן פרטני כי חלק מהראיות העומדות נגדו חוסות בחיסיון עורך דין-לקוח ועל כן אינן קבילות, ומטעם זה היה מקום להכריע בסוגיה זו כבר בהליך ההסגרה. לא מצאתי לקבל טענות אלה.
32. תחילה, מקובלת עלי טענת המשיבה לפיה די בתשתית הראייתית שהונחה בבקשת ההסגרה כדי לקבוע כי מוצדק יהיה להמשיך את בירור אשמת המערערים בגרמניה. בקצירת האומר, המשיבה סיפקה עדויות רבות מפי עובדי הקבוצה, ובהן הודעתו של גובר שהיה מנהל הקבוצה ומייסדה, אשר נתמכות גם במסמכים וראיות נוספים. בבחינת כלל החומר הראייתי ניתן לקבוע ברף הנדרש, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי הקבוצה פעלה באופן מרמתי כדי ליטול את כספי לקוחותיה בניגוד לדין וכי המערערים לקחו חלק בפעילות זו והיו מודעים לה. אסקור להלן בקצרה חלק מתשתית ראייתית זו, כאשר אקדים ואומר – לא נעלמו מעיני טענות המערערים בנוגע לפרשנות של החומר הראייתי ולמשקלן של הראיות השונות, אך מקומן להתברר בהליך שיתנהל בגרמניה.
גובר הסביר בהודעתו על פעילותה המרמתית של הקבוצה. כך תוארה שיטת עבודה לפיה עובדי הקבוצה הביאו באופן מלאכותי למצב בו לקוחות תחילה הפסידו כספים ובהמשך הרוויחו, כאשר המטרה הייתה שלאחר הרווח שהפיקו הם יהיו נכונים להשקיע סכומי כסף משמעותיים יותר (הודעת גובר מיום 8.3.2022, עמ' 3); וכי החזר כספים ללקוחות נעשה רק למספר מצומצם של לקוחות במטרה שאלו בהמשך ישקיעו סכומים משמעותיים יותר (הודעת גובר מיום 10.3.2022, עמ' 13). בנוסף, הקבוצה קיבלה מידע מגופים עם קשרים לגורמים עברייניים בנוגע לפשיטות קרובות ופעילות ממשלתית בגאורגיה (הודעת גובר מיום 8.3.2022, עמ' 9). לצד האמור, מהודעתה של עובדת נוספת בקבוצה (Tea Khubashvili, להלן: תיאה) גם עולה כי פעילות ה"מסחר" היתה למעשה פעילות מרמתית (הודעת תיאה מיום 10.11.2021, עמ' 4). האמור מקבל תימוכין גם בהודעות של לקוחות הפלטפורמות מהן נלמד כי פעילות ה"מסחר" נעשתה על ידי פלטפורמות שונות וזאת ללא ידיעתם וללא אישורם. כך גם הועברו מידע וכספים בין הפלטפורמות ללא ידיעה וללא אישור (ראו למשל: הודעת Jaroslava Bayer, עמודים 288-285 לתה"ג 46153-11-21) [נבו]. כמו כן, לקוחות חויבו מעבר לסכומים שאושרו על ידם (שם, עמ' 288).
בנוגע למודעוּת המערערים לפעילות המרמתית בקבוצה אמר גובר בהודעתו כי "כל האנשים המעורבים" ידעו שהעסקאות שנעשו היו מרמתיות (הודעת גובר מיום 4.3.2022, עמ' 16). הודעה דומה ניתנה על ידי תיאה שציינה כי כל העובדים במרכז הטלפנים (ולא רק עובדים במעמד ניהולי בכיר או עובדים שעבדו שם תקופה ארוכה) ידעו שהם מקדמים פעילות מרמתית, שכן הסביבה במשרד "לא אִפשרה" שלא לדעת זאת (הודעת תיאה מיום 10.11.2021, עמ' 6). לעניין קוטלר, נראה שאין מחלוקת בנוגע לתפקידו הניהולי הבכיר בקבוצה והאמור גם בוסס בראויות והודעות של עובדי הקבוצה (ראו למשל: הודעת תיאה מיום 17.12.2021, עמ' 143 לתה"ג 28586-03-22) [נבו]. מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה בשים לב לתפקידו הבכיר בקבוצה ולהודעות תיאה וגובר כאמור, יש בסיס לטענה כי גם קוטלר ידע על הפעילות המרמתית. כמו כן, תיאה גם ציינה בהודעתה כי לקוטלר הייתה גישה לחשבונות אליהם הוזרמו כספים שמקורם בפעילות מרמתית (שם, עמ' 144). לעניין בר-אל נאמר במפורש כי זה קיבל כספים גם מקום בו לא נעשה על ידו כל סיוע משפטי וכי ידע שמדובר בכספים שמקורם בעסקאות לא חוקיות (הודעת גובר מיום 4.3.2022, עמ' 10). כמו כן, העברות הכספים הוסתרו באמצעות סיווגן כ"סיוע משפטי" כאשר אלה היו למעשה דיבידנדים (שם, עמ' 16).
די באמור כדי ללמד כי יש בראיות "אחיזה לאישום" בעניינם של שני המערערים. בשים לב לתשתית ראייתית זו ולרף הראייתי הנדרש בשלב זה של ההליך, ניתן גם לדחות את טענת המערערים לפיה התשתית שהונחה מלמדת על פעילות מסחר לגיטימית בהתאם למקובל בענף מסחר זה.
33. אוסיף כי גם לא מצאתי לקבל את טענתו של בר-אל לפיה חלק מהראיות העומדות נגדו חוסות תחת חיסיון עורך דין-לקוח ועל כן אינן קבילות. בעניין זה מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי טענה זו מחייבת בירור עובדתי מורכב – לרבות ביחס לשאלת תחולת החיסיון על מסמכים ועדויות שנגבו מחוץ לגבולות המדינה; כמו גם לשאלת הוויתור על החיסיון בנסיבות העניין – שאין מקומו להיערך בהליך הסגרה. זאת בפרט נוכח ההלכה הפסוקה לפיה אין לקיים בחינה דווקנית בעניין קבילות ומהימנות ראיות בשלב בחינת בקשת ההסגרה (ראו והשוו: עה"ס 4001/24 פיין נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 41 [נבו] (27.1.2025); ע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 [נבו] (16.1.2011); ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 [נבו] (14.4.2010)). לכך יש להוסיף כי על פני הדברים, התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי בעניינו של בר-אל עומדת ברף הנדרש לצורך "אחיזה לאישום" אף במנותק מן הראיות הרלוונטיות לטענת החיסיון.
מרכז הכובד של העבירות המיוחסות למערערים
34. בר-אל טען כאמור בערעורו כי מרכז הכובד של העבירות המיוחסות למערערים אינו בגרמניה. זאת בשים לב לכך שנטען בעתירות כי הקבוצה פעלה במדינות שונות ברחבי העולם, שהמעשים המיוחסים לו נעשו כולם בישראל, שהעדים הרלוונטיים מצויים בגאורגיה ובישראל ושמרבית הראיות נתפסו מחוץ לגרמניה.
35. בהתאם להלכה הפסוקה, מקום שבו יש מספר מדינות להן נתונה סמכות שיפוט להעמיד אדם לדין, יש לבחון היכן נמצא "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות, כאשר ככלל תינתן עדיפות למקום הפיזי בו בוצעו העבירות (ע"פ 9203/18 גבר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 20 [נבו] (14.7.2019) (להלן: עניין גבר); ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 16 [נבו] (21.9.2010) (להלן: עניין מאיו)). לעניין עבירות אשר אופיין מאפשר "לחצות גבולות כהרף עין, ולהעמיד בסיכון תושבים של מדינות מעבר לים" (עניין גבר, פסקה 21) כגון עבירות דיגיטליות, נקבע כי חשיבות המיקום הגאוגרפי פוחתת ומרכז הכובד ייטה למיקומם של נפגעי העבירה המיוחסת (שם; עניין מאיו, פסקה 16; ע"פ 5227/10 יובל נ' מדינת ישראל, פסקה 88 [נבו] (2.4.2012); ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 432 (2005) (להלן: עניין רוזנשטיין)). בענייננו בית המשפט בחן את הטענה וקבע כי "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות למערערים נמצא בגרמניה, שכן שם מצויים קורבנות העבירות, שם הוגשו התלונות, שם בוצעה החקירה, שם מצויים מרבית עדי התביעה, ושם הורשעו מעורבים אחרים בפרשה. בשים לב לאמור, בדגש על הפסיקה הרלוונטית אשר ייחסה חשיבות משמעותית למקומם של נפגעי העבירה במכלול השיקולים שיש לשקול בבחינת "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות, לא מצאתי עילה להתערב בקביעה זו.
36. אוסיף כי אין לקבל את טענת בר-אל כי בירור עניינו אינו כרוך בעדויות המשקיעים הגרמנים שכן הוא לא עמד עמם בקשר ואיש מהם אינו מעיד בנוגע אליו באופן ישיר. מדובר בטענה ספקולטיבית (כאשר על פני הדברים עדותם נוגעת להוכחת תכנית המרמה הכוללת של הקבוצה – המופנית גם כלפי בר-אל), ובכל מקרה אין בה כדי להטות את הכף (והשוו: עניין גבר, פסקה 23).
סייג תקנת הציבור ודוקטרינת ההגנה מן הצדק
37. כאמור לעיל, בהתאם לסעיף 2ב(8) לחוק לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת כאשר "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". המושג תקנת הציבור פורש כך שהוא כולל עקרונות של צדק והגינות משפטית, כמו גם את הזכות להליך הוגן, ונקבע כי השימוש בו שמור למקרים חריגים ביותר (עה"ס 6170/20 קאזרו נ' היועמ"ש, פסקה 9 [נבו] (14.9.2021); עה"ס 6974/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 16 [נבו] (15.12.2020)). לצד סייג תקנת הציבור עומדת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, שלגביה נקבע כי היא חלה בהליכי הסגרה, הן מכוח הסייג האמור והן "כהגנה עצמאית". וכך נקבע:
"זכותו של אדם להליך פלילי הוגן על-פי מושגי 'תקנת הציבור' בישראל, משתלבת עם תורת ה'הגנה מן הצדק' שהתפתחה במשפט בישראל בעשורים האחרונים, והפכה ערך חשוב בהגנה על זכויות נאשמים בהליך הפלילי. דוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' עוגנה זה מכבר כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט על-פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. מכוח הוראה זו, רשאי נאשם לטעון כי הגשת כתב אישום או ניהולו של הליך פלילי נגדו עומדים 'בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית'. טענת ה'הגנה מן הצדק' עשויה לעמוד גם למבוקש בהליכי הסגרה, בין כחלק מעיקרון 'תקנת הציבור', המהווה סייג להסגרה, ובין כהגנה עצמאית, מכוח אנלוגיה לטענה המקדמית הנתונה לו בהליך פלילי רגיל. 'הגנה מן הצדק' עשויה לעמוד לנאשם, ולו מן הטעם שעקרונות היסוד המגולמים בעיקרון 'תקנת הציבור' משתרעים גם על הערכים המוגנים הבאים בגדרה של ה'הגנה מן הצדק', ואשר בבסיסם מונחים עקרונות צדק, הגינות משפטית, וזכות למשפט הוגן" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקאות 117-116 [נבו] (14.1.2010); ראו גם: עה"ס 3913/23 כהן נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 21 [נבו] (4.2.2024).
38. בענייננו המערערים העלו שלוש טענות עיקריות מכוח תקנת הציבור ודוקטרינת ההגנה מן הצדק: ראשית, הסגרת בר-אל למדינת גרמניה, ודאי מבלי שהוכרעה שאלת תחולתו של חיסיון עורך דין-לקוח, פוגעת בתקנת הציבור נוכח ההבדלים בדינים ובכללי האתיקה בין המדינות, המובילים לפגיעה במוסד החיסיון ובזכותו של בר-אל להליך הוגן; שנית, העברת חומר חקירה לגרמניה ללא דיון במעמד שני הצדדים וכאשר אין למערערים גישה מספקת אליו, פוגעת ביכולתם לבנות את הגנתם; שלישית, הליך הסיוע לרשויות בגרמניה נעשה שלא דרך המנגנון הקבוע בחוק ניירות ערך ומשכך לא נוהל על ידי הרשות המוסמכת בעלת המומחיות הנדרשת, מה שהביא לפגיעה בזכויות המערערים. אדון בטענות כסדרן.
39. ראשית, באשר לטענות בר-אל בנוגע לחיסיון עורך דין-לקוח. טענותיו בהקשר זה נשענות על חוות דעת מטעם ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין שקיבל בר-אל במענה לפנייה שהעביר אליה. באותה חוות דעת נאמר כי חיסיון עורך דין-לקוח אינו חל בנסיבות שבהן עורך הדין עצמו חשוד או נאשם באותה פרשה עם לקוחו, אולם "כדי להפר את החיסיון, עוה"ד אינו רשאי להסתפק בטענה בעלמא מצד גורמי החקירה והאכיפה כי חיסיון עו"ד-לקוח כלל אינו חל בחקירה זו... עוה"ד יהיה פטור מחובת השמירה על החיסיון רק אם תוצג בפניו החלטה של גורם מוסמך בישראל – וראוי שתהיה זו החלטה שיפוטית – כי מעורבותו של עוה"ד בתכנית העבריינית ומודעותו לכך נבדקו ונמצאו ראיות לכאורה להוכחתן". על רקע דברים אלה טוען בר-אל כי נוכח ההבדלים בכללי האתיקה והדינים החלים על עורכי דין בישראל לבין אלו החלים בגרמניה, הסגרתו ללא החלטה שיפוטית בנוגע לקיומו של חיסיון, בהתבסס על קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו – תעמיד אותו במצב בלתי אפשרי של בחירה בין זכותו להתגונן לבין חובותיו המקצועיות והאתיות להגן על החיסיון. עוד הוא טוען כי נוכח ההבדלים בין הדינים, הסגרתו לגרמניה פוגעת במוסד החיסיון ועל כן גם בתקנת הציבור.
דין הטענות להידחות מתחילתן ועד סופן. כלל לא ברור מהם אותם הבדלים נטענים בין הדינים החלים. מטיעוניו של בר-אל עצמו (סעיף 18 לעיקרי הטיעון) עולה כי הן בגרמניה והן בישראל אין תחולה לחיסיון עורך דין-לקוח בנסיבות שבהן עורך הדין היה שותף לעבירות, ולא נטען – וממילא לא הוכח – מהם כללי האתיקה החלים בגרמניה. לא למותר לציין כי דיני ההסגרה מכירים בשוני בין המדינות, ועצם קיומו של שוני, אין פירושו בהכרח כי ישנה פגיעה בזכות להליך הוגן או כי קמה הצדקה להימנע מהסגרה (ראו והשוו: עניין רוזנשטיין, עמ' 426-425; בג"ץ 3992/04 מימון-כהן נ' סילבן שלום, שר החוץ, פ"ד נט(1), 49, 68-66 (2004); ע"פ 4863/94 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 343, 348-347 (1995)). לכך יש להוסיף כי לא מדובר בענייננו ב"טענה בעלמא" כלפי בר-אל, אלא קיימות ראיות המבססות את החשדות נגדו כמפורט לעיל. הטענה לפיה על הראיות לעמוד ברף של "ראיות לכאורה" גם בהליכי הסגרה אינה נשענת על יסודות מבוררים ונעדרת הצדקה של ממש, ובצדק דחה אותה בית המשפט המחוזי. זאת בפרט בהינתן שהתכלית העומדת ביסודה היא הגנה על עורך הדין עצמו, כשותף לדבר עבירה, להבדיל מלקוחותיו. ובאשר לטענה כי עצם הסגרתו פוגעת במוסד החיסיון, פירושה של טענה זו היא הלכה למעשה הענקת חסינות לעורכי דין מפני הסגרה, ותוצאה מעין זו לא ניתן לקבל.
40. שנית, באשר לטענות כי במסגרת הליכי החיפוש אשר בוצעו בישראל נתפסו חומרי חקירה שהועברו לגרמניה באופן חד-צדדי שלא כדין. בעניין זה נטען על ידי המערערים כי העברת החומר ללא דיון וללא הותרת עותק בישראל, כמו גם הימנעות הרשויות מהחזרתו או ממתן אפשרות גישה סבירה אליו, פגעה ביכולתם לבנות את הגנתם באופן שמצדיק הימנעות מהסגרה מכוח סייג תקנת הציבור. גם טענות אלה אין לקבל. תחילה ייאמר כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא מדובר בחומר שהיווה בסיס לבקשת ההסגרה (וראו בעניין זה גם את החלטת בית משפט זה מיום 2.4.2023 בבש"פ 2008/23, [נבו] בו נדחה ערר שהגישו חלק מהמערערים נגד דחיית בקשתם להשיב חלק מהחומרים לישראל בשל כך שלא נותר עותק מהם בישראל). לכך יש להוסיף כי אין חולק שהחומר הועמד לעיון המשיבים בגרמניה, ועצם העובדה שהעיון כרוך בהשקעת משאבים אין בה כדי להקים את סייג תקנת הציבור, שעה שכאמור לעיל חומר זה כלל לא עמד בבסיס בקשת ההסגרה. ובאשר לטענה כי היה מקום לקיים דיון במעמד שני הצדדים עובר להעברת החומר, בצדק היא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. כפי שכבר נקבע בעבר, העברת מסמכים למדינה המבקשת מכוח חוק עזרה משפטית אינה מחייבת קיום דיון. ההוראה הנוגעת לקיום דיון המעוגנת בסעיף 30 לחוק האמור עוסקת במקרים שבהם מדובר בהעברת חפץ שלגביו עשוי בעל הזכות להעלות טענה חוזית או קניינית לגבי זכותו (ראו: בש"פ 2529/15 Mr. Alexandru Mazar נ' היחידה לעזרה משפטית [נבו] (6.5.2015); רע"פ 11364/03 פלוני נ' משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 583, 589 (2004)). אין זה המקרה שלפנינו, בו מדובר במסמכים שערכם נוגע למידע הטמון בהם בלבד, ועל כך גם תעיד העובדה שפנייתם של המערערים להשבת החומרים נעשתה כשנתיים לאחר שנתפסו.