עא 79/9 סמואל ויגיסר קרפול נ' ישראל הורוביץ

פסק- דין
השופט ברק: 1. מעשה בשטר חוב שהוצא על-ידי פלוני לפקודת אלמוני, ואשר כלל, בגוף השטר, הוראה בזו הלשון
"This promissory note shall be governed in all respects by the laws of the republic of Mexico and the courts of Mexico City D.F. shall have Jurisdiction or, at the election of the holder, the applicable laws shall be those of the State of New-York and the courts of New-York City will Have Jurisdiction".
על דבו של השטר חתם המערער, מר קרפול (להלן: המערער) כערב בערבות אוואל. השטר הוסב על-ידי הנפרע למשיב, מר הורוביץ (להלן: המשיב) האוחז בשטר. המשיב הגיש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, לפירעון השטר (ת"א 965/78). המערער מצדו הגיש בקשה בדרך המרצה (המ' 4331/78) ובה ביקש לדחות, או למחוק, או לעכב את ההליכים נגדו. בין שאר טענותיו העלה המערער את הטענה כי יש להעמיד את ההליכים נגדו, שכן התניה הנזכרת מהווה הסכם

בינו לבין המשיב, אשר מכוחה הוסכם ביניהם לפנות לבתי-המשפט של מקסיקו סיטי או של ניו-יורק סיטי, אך לא של מדינת ישראל. טענותיו של המערער נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא התורן, השופטת אבנור). אשר לטענת השיפוט הזר, נפסק על-ידי השופטת אבנור, כי תניה זו מהווה הסכם בין הצדדים המקוריים, אך אין היא מהווה הסכם המחייב את המשיב, שאינו צד להסכם המקורי. המערער ביקש לערער על פסק-דינה של כבוד השופטת אבנור, והנשיא הנכבד בית-משפט זה העניק לו רשות ערעור (בר"ע 177/78), אך הגביל הערעור לשאלה אחת בלבד, והיא, "אם סעיף השיפוט הזר בשטר החוב מחייב את המשיב, אם לאו". זהו הערעור שלפנינו.
2. החותם על שטר חוב כחייב עיקרי הריהו נוטל על עצמו במעשהו זה לשלם לאוחז את סכום השטר במועד הפירעון. החותם על שטר חוב כחייב משני הריהו נוטל במעשהו זה על עצמו לשלם לאוחז את סכום השטר, ובלבד שהשטר יחולל, ויינקטו כראוי כל הליכי החילול. חובות וזכויות אלו הן החובות והזכויות השטריות הבסיסיות, ובהן עוסקת פקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). עם זאת, אין כל מניעה לכך, כי שטר החוב יכיל בקרבו הוראות נוספות שיש בהן כדי להשפיע על החיוב השטרי ודרכי הגשמתו. (ראה Bylesm Bills of Exchange, 22nd ed. 1965, p. 358). אמת הדבר, ביסודו השטר הוא "רץ ללא מטען" (a courier without luggage) – כלשונו של השופט גיבסון (Gibson) בפרשת Overton v. Tyler (1846) 3 Pa 346, 45 Am. Dec. 645. אך מימים ימימה הוכר הדבר כי בשל צורכי המסחר, ניתן לעיתים להעמיס "מטען" על השטר, מבלי שתיפגע סחרותו של השטר. דבר זה אפשרי הוא, ובלבד שיתקיימו שני תנאים: ראשית, היסודות הצורניים של שטר החוב – ובעיקר היותו הבטחה ללא תנאי לשלם סכום כסף – לא ייפגעו; שנית, ישמר אופיו העצמאי של השטר, בלא שתיווצר אינטגרציה בינו לבין עסקת היסוד (ראה Britton, Bill and Notes 2nd ed. (1961) p. 92).
משהוסף "מטען" לשטר החוב, בלא לפגוע בסחרותו, ממילא מתעוררת השאלה, מה תוקפה המשפטי של תוספת זו? נראה כי אין לתת לשאלה זו תשובה כוללת. הכל תלוי במהותה של ההוראה הנוספת ובמטרתה. יש וההוראה הנוספת מבקשת לשנות מדין שטרות החל על החיוב השטרי. במקרה זה יש לבחון את דיני השטרות, אם השינוי אפשרי על-פיהם, ואם ההוראה בשטר מקיימת את האופן שבו יש לעשות את השינוי. כך, למשל, רשאי המיסב לשלול או להגביל את חבותו כלפי האוחז או לוותר על חובות האוחז כלפיו (סעיף 15(א) לפקודה). הדרך לעשות כן היא ברישום "תניה מפורשת" בשטר. לעיתים, מטרת ההוראה הנוספת היא לשנות מהדין הכללי החל על החיוב השטרי. אף במקרה זה יש לבחון אם השינוי אפשרי ומהי הדרך לבצע את השינוי.
3. בעניננו מצויה בשטר החוב הוראה בדבר "שיפוט זר". הוראה זו אינה הוראה שהפקודה קובעת לגביה הסדר כלשהו, והריהי חלק מהמטען המועמס על השטר. מטען זה אפשרי הוא, שכן אין הוא פוגע ביסודות הצורניים של השטר ואין הוא פוגע באופיו

העצמאי של החיוב השטרי. במהותה מהווה הוראה זו אחד האמצעים להגשמת החיוב השטרי, ואין במציאותה בגוף השטר כדי לפגוע בו כממסך סחיר. מה תוקפה של הוראה זו? בענין זה אנו מופנים אל הדין הכללי, לפיו רשאים הצדדים להסכים ביניהם על שיפוט זר, ובית-המשפט יתן תוקף להסכם, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהסדר שנקבע על-ידי הצדדים (ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, ע' 31 ואילך). במקרה שלפנינו לא נטענו כל נסיבות מיוחדות, ועל כן השאלה היא – וזו לענין השיפוט הזר, דהיינו, אם התניה הנזכרת המצויה בגוף השטר, מהוו ההסכם בין האוחז לבין הערב, המהווים – כפי שנראה בהמשך – צדדים רחוקים לשטר, אשר ביניהם לא היה כל משא ומתן ישיר?
4. דומה שאין כל קושי בקביעה כי ההוראה הנזכרת בענין השיפוט הזר, המצויה בגוף השטר, מהווה הסכם כדת וכדין בין עושה השטר לבין הנפרע. עושה השטר הוא יוצרו-מולידו, והוא הקובע את היקף החבות על-פיו. כל עוד לא הוצא השטר לנפרע, אין בלשונו של השטר אלא הצעה שאינה מחייבת איש. משהוצא השטר, והנפרע קיבלו לידיו, השתכללה החבות השטרית של העושה (סעיף 85 לפקודה), ו"המטען" המצוי בשטר קיבל תוקף של הסכם בין הצדדים. הנפרע אינו חייב לקבל לידיו את השטר. ברצותו מקבל, ברצותו דוחה. משקיבל הנפרע לידיו את השטר, יש בקבלתו זו לא רק כדי לשכלל את החיוב השטרי של העושה, אלא יש בכך גם כדי להוות קיבול של הצעה, המשכללת את ההסכם בין הצדדים בדבר "המטען" המצוי בשטר, במקום שהשטר מכיל – כמו במקרה שלנו – תניה בדבר "שיפוט זר", הרי יש בקבלת השטר על-ידי הנפרע משום קיבל הצעת העושה בענין השיפוט הזר. אמת הדבר, רק חתימתו של העושה מתנוססת על ההסכם האמור, ואילו הנפגע אינו חתום עליו. אך ההסכם בדבר "שיפוט זר" אינו מחייב חתימה של הצדדים ודי להם שהסכימו עליו.
על יסוד עקרונות אלה עצמם ניתן לראות בתניה בדבר "שיפוט זר" הסכם אף בין המיסב לנסב. במקום שהמיסב חותם על השטר חתימת היסב, הריהו במעשהו זה נוטל על עצמו חבות לפרוע השטר אם יחולל ואם הליכי החילול יינקטו כראוי (סעיף 55(ב)(1) לפקודה). חבות זו משתכללת עם מסירת השטר מהמיסב לנסב (סעיף 20(א) לפקודה). אך בכך לא מסתיימת מערכת היחסים בין המיסב לנסב (ראה Castrique v. Buttigieg (1855) 10 Moo. P.P.C. 94; 14 E.R. 427; 4 W.R. 445. בהעדר ראיות לסתור, במסירת השטר מהמיסב לנסב יש משום הצעה של המיסב להתקשרות חוזית עם הנסב, על-פי לשונו של השטר. הנסב, בדומה לנפרע, אינו חייב לקבל את השטר. ברצותו מקבל, ברצותו דוחה. משקיבל הנסב השטר לידיו, הרי במעשהו זה, יש לא רק משום שכלול החבות השטרית של המיסב כלפיו, אלא אף קיבולה של הצעת המיסב כפי שהיא מוצאת ביטויה בשטר. אכן, הסבת השטר במהותה אינה אלא משיכתו המחודשת (ראה Penny v. Innes (1834) 1 Cr. M. & R. 439; 149 E.R. 1152; 5 Tyr 107; 4L.J. Ex 12) ניתוח דומה עשוי להסביר את יצירת הקשר החוזי, לענין תנית השיפוט הזר, בין צדדים קרובים אחרים

לשטר, דהיינו צדדים שהיחס ביניהם כצדדים לשטר נובע מקשר משפטי ישיר ביניהם.
5. בעניננו לא נתחוור די צורכו אם המערער והמשיב הם צדדים קרובים לשטר. או שהם צדדים רחוקים לשטר, דהיינו, צדדים שהיחס המשפטי ביניהם, כפי שהוא משתקף בשטר, אינו נובע מקשר ישיר ביניהם, אלא הוא תוצאה של קשר של כל אחד מהם עם צדדים אחרים לשטר. הצדעת נותנת, כי המערער חתם כערב לחבותו של העושה, והוא עשה כן בטרם נמסר השטר לנפרע, ובטרם סוחר השטר מהנפרע למשיב. אם כך הם פני הדברים, הרי המערער והמשיב הם צדדים רחוקים לשטר החוב. האם ניתן לראות בהוראה בדבר "שיפוט זר" משום תניה המחייבת אף ביחסים שבין צדדים רחוקים לשטר כמו המשיב והמערער?
לדעתי, התשובה על כך היא בחיוב. במקום שהשטר כולל בחובו הוראות המשפיעות אל החיוב השטרי ודרכי הגשמתו, הרי כל אדם הנוטל את השטר, נוטל אותו בכפוף להוראות אלה (ראה Daniel, Negotiable Instruments, 7th ed. (1933), p. 201). על כן, הוראה בדבר "שיפוט זר" המצויה בגוף השטר מחייבת כל אדם החותם על השטר או המסחרו כלפי כל אוחז בו. (ראה Wolff, Privete International Law, 2nd ed. (1950) p. 483). יש המבקשים להסביר דין זה על יסוד כללי ההמחאה הרגילים. על-פי גישה זו מהווה התניה הנוספת קשר חוזי בין העושה לנפרע, ועם העברת השטר מאדם לאדם מתבצעת המחאה של קשר זה על-פי דיני המחאת החיובים הרגילים _ראה Ames, Cases on Bills and Noats, (1894)Vol. 2 p. 829) יתכן וניתן להסביר דין זה אף על יסוד עקרונות חוזיים רגילים, שלפיהם כתבו של שטר אינו אלא "הצעה" אשר כל הנוטל את השטר – בין כצד קרוב ובין כצד רחוק – מבצע קיבול של אותה הצעה. כשלעצמי נראה לי כי ההסבר לדין האמור מצוי בדיני המסמכים הסחירים עצמם. הוראה בשטר המשפיעה על החיוב השטרי ודרכי הגשמתו, צמודה לשטר עצמו, בחינת equity attached to the note. עם העברת השטר מאדם לאדם עוברת אף הוראה זו עצמו, בהיותה חלק מהשטר עצמו. יש אף המרחיקים לכת והגורסים כי דיני האחיזה כשורה אף הם חלים על התניה האמורה (ראה Butler Bros. Dunsworth, 1921, 233 S.W. 311; Note "Negotiability of the Stipulation for attorney's Fees in Bills and Notes" 21 (1921) Col. L.R. 812) דעה אחרונה זו נוכל להשאיר בצריך עיון, אך לעניננו די בכך כי תניה בגוף השטר, המשפיעה על החיוב השטרי ודרכי הגשמתו כגון תניה בדבר "שיפוט זר", מהווה, מכוח היותה חלק מהשטר עצמו ומכוח עבירתה עם העברת השטר עצמו, תניה המזכה והמחייבת כל צד לשטר ביחסיו עם הצדדים האחרים, בין אם הם צדדים קרובים ובין אם הם צדדים רחוקים.
6. כזכור, הוגבלה רשות הערעור לשאלה, אם סעיף השיפוט הזר בשטר "מחייב את המשיב אם לא". עד כה נתנו דעתנו לאספקט אחד של שאלה זו, דהיינו, אם המשיב כפוף

להוראת השיפוט הזר אם לאו. על שאלה זו השיב בית-משפט קמא בשלילה, ואילו דעתנו היא – מהטעמים שהובאו – כי התשובה על כך היא בחיוב. לכאורה יכולנו לסיים בכך את הערעור, תוך שאנו מקבלים אותו, ומבטלים את החלטתו של בית-משפט קמא המתעלמת מהתניה האמורה. נראה לי כי אם נעשה כן לא נעשה מלאכתנו שלמה. לשאלה העומדת ביסוד ערעור זה, דהינו אם סעיף השיפוט הזר בשטר "מחייב את המשיב אם לא" יש אספק נוסף, והוא אם הוראה זו מחייבת אותו להגיש את תביעתו מחוץ לישראל, או שמא זו אך הוראה הנותנת לו רשות לעשות כן. משפסקנו כי המשיב כפוף להוראה בשטר בדבר "השיפוט הזר", אין בכך כדי להועיל למערער ואין בכך כדי להעמיד את ההליכים, אם תוכנה של אותה הוראת שיפוט זרה אינו אלא זה שהמשיב רשאי – אך אינו חייב – להגיש תביעה בבתי-המשפט של מקסיקו סיטי או ניו-יורק סיטי. אכן, מה טעם יש בקבלת הערעור ובהחזרת התיק לבית-משפט קמא עם הוראות כי התניה בדבר שיפוט זר "מחייבת את המשיב", אם לגוף הענין אין בכך כדי לשנות את החלטתו של בית-משפט קמא שלא לעכב את הדיון נגד המשיב, אם כי הבסיס המשפטי להחלטה עשוי להיות שונה? על כן החלטנו להרחיב במקצת את מסגרת הערעור, ולדון אף באספקט הנוסף האמור, אם התניה בדבר "השיפוט הזר", המצויה בשטר החוב מחייבת את המשיב שלא לתבוע בישראל אלא במקסיקו סיטי או בניו-יורק סיטי, או שמא היא נותנת לו אך אופציה לעשות כן. בהחלטתנו זו לא הפתענו את הצדדים שכן בסיכומיהם בכתב הם הרחיבו את היריעה גם לעבר שאלה זו עצמה, שאינה אלא אספקט נוסף שלה ענין העומד לערעור, דהיינו אם התניה בדבר שיפוט זר "מחייבת" את המשיב אם לאו.
7. מקובל הוא להבחין, לענין תניות חוזיות בדבר "שיפוט זר", בין תניות המעניקות סמכות לבית-משפט זר פלוני, תוך שלילת סמכותם של בתי-משפט אחרים, לבין תניות המעניקות סמכות לבית-משפט פלוני, בלא לשלול על-ידי כך את סמכותם של בתי-המשפט האחרים. ניתן לכנות את התניות הראשונות כתניות שיפוט יחודיות, ואת התניות האחרונות כתניות שיפוט מקבילות. כפי שאומר השופט זוסמן בע"א 433/64 נברום מריטים בע"מ (Navrom Roumanian Maritime Fluvial Navigation) נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ו-הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד יט(2) 159, 166, בע' 165:
"תניית שיפוט אינה חייבת להעניק לבית משפט חוץ סמכות ייחודית אלא סמכותו יכול שתהא מקבילה, ואם היתה מקבילה, ברי שאין התניה מצדיקה עיכוב הדיון בתביעה שהוגשה בארץ."
בעוד אשר מטרתה של הוראת השיפוט היחודית היא למנוע מבעלי הדין מלהיזקק לכל בית-משפט פרט לזה שהוסכם עליו, הרי מטרתה של הוראת השיפוט מקבילה היא להרחיב את יריעת בתי-המשפט, ולכלול במסגרת האופציה הניתנת לצדדים בתי-משפט נוספים, מבלי שהצדדים יסתכנו בטענה של אחד מהם כי לאותו בית-משפט אין סמכות שיפוט. דוגמא לתנית שיפוט יחודית ניתן למצוא בתניה שנדונה בע"א 768/77 (טרם פורסם) שלפיה:

"All claims arising under this B/L shall be determined according to British Law in U.K. to the Exclusion of the Jurisdiction of the courts of any country".
דוגמא לתנית שיפוט מקבילה ניתן למצוא בע"א 3476/71 יוסף פסח נגד אברהם לצ'ין, פ"מ תשל"ג עז 347, 356, כאן קבעה תנית השיפוט כי:
"En cas de conflit, la tribunal d'Ikzmir est competent".
ובית-המשפט (כבוד השופט ש' לוין) קבע כי אין זו תניה המעניקה סמכות שיפוט יחודית לבית-המשפט באיזמיר, אלא תניה המתירה הגשת התובענה בעיר זאת, אך אינה מונעת הגשתה בארץ אחרת (שם, ע' 356).
8. מהותה של תנית השיפוט, אם יחודית היא, אם מקבילה, נמדדת על-פי לשונה של ההוראה. מכיון שכך, ממילא ענין לנו בפירושה של לשון התניה. בענין זה התגבשו בפסיקה שני כללים הרלבנטיים לענייננו:
ראשית, תנית שיפוט תתפרש כתניה יחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסוייגת המעניקה סמכות שיפוט לבית-משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי-המשפט האחרים. כפי שאומר המלומד גראופנר (Graupner) ברשימתו על נושא זה:
"There must be an expreyss and unequivocal stipulation when the ordinary tribunal is to be excluded in favour of another, more convenient one for thr mostly economically stronger party" (Graupner, Contractual Stipulations conferring exclusive jurisdiction upon foreign courts in the law of England and Scotland. 59 (1943) L.Q.R. 227, 232).
שאלה זו התעוררה במלוא חריפותה בפרשת - Hoerter v. Hanover Caoutchouc, Gutta Percha, and Telegraph Works (1893) 10 T.L.R. 22 אשר צוטט בהסכמה בע"א 433/64 הנזכר. כאן קבעה תנית השיפוט אשר בחוזה שבין הצדדים הוראה בזו הלשון:
"In case of disputer, the firm of Mumm submit to the laws in force in Hanover, and jurisdiction."
בית-המשפט פסק כי אין לפרש הוראה זו כהוראת שיפוט יחודית. על מנת להקנות סמכות שיפוט יחודית לבתי-המשפט של הנובר שומה היה על בעלי הדין לנקוט לשון יחודית

מפורשת. משלא עשו כן, יש לפרש את התניה האמורה כבאה אך לקבוע שהצדדים רשאים לתבוע בהנובר.
שנית, במקרה של ספק יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ולמגמותיה. כך, למשל, טבעי הוא כי בשטר מטען המנוסח והמודפס על-ידי חברת שיט, השולחת אניותיה לרחבי תבל, תבקש החברה להגן על האינטרסים שלה, ולא תרצה להתדיין בכל נמל אפשרי בו תעגונה אניותיה, אלא תרצה להתדיין במקום הנוח לה (ע"א 433/64 הנזכר, ע' 166).
9. תנית השיפוט הקבועה בשטר החוב, שלפיה בתי-המשפט של מקסיקו סיטי או ניו-יורק סיטי "shall have jurisdiction" אינה נוקטת לשון יחודיות מפורשת. לשונה הסבילה של ההוראה משמעותה כי הצדדים הסכימו כי לבתי-המשפט האמורים תהא סמכות שיפוט, בלא שעל-ידי כך נשללה סמכות השיפוט של בתי-המשפט האמורים תהא סמכות שיפוט, בלא שעל-ידי כך נשללה סמכות השיפוט של בתי-משפט אחרים. לשונה של תניה זו דומה ללשון התניות שנדונו בפרשת Hoerter ובפרשת פסח נגד לצ'ין בהם נפסק כי התניה קובעת סמכות שיפוט מקבילה ולא יחודית. זאת ועוד: נראה כי תורף השטר נוסח והודפס על-ידי הנפרע. עיון בלשונו של השטר- הן בהוראת השיפוט הנזכרת והן בהוראות אחרות המצויות בו הבאות לקבוע ריבית פיגורים, ויתור לטובת האוחז על הצורך בהצגה לפירעון ומשלוח הודעת חילול ופרוטסט, שלילת קיזוז כנגד האוחז – מלמד כי "המטען" שהוסף לשטר החוב בעניננו בא להגן על האינטרסים של האוחז הפוטנציאלי. בהיות השטר סחיר, העובר מיד ליד, אין זה מתקבל כלל על הדעת, כי כוונת הצדדים היתה לקבוע בו סמכות שיפוט יחודית, העשויה לנגוד את האינטרסים של האוחז הפוטנציאלי. לעומת זאת, האינטרסים של האוחז מקבלים את מלוא הגנתם אם ההוראה תתפרש כהוראת שיפוט מקבילה, הבאה להעניק אופציות נוספות לאוחז.
המקרה שלפנינו שונה מזה שנדון בע"א 433/64 הנזכר. שם קבעה תנית השיפוט הזר אשר בשטר מטען הוראה בזו הלשון:
"26. All claims and disputes arising under and connection with this bill of landing shall be judged in the R.P.R. Bucharest".
בהתיחסו להוראה זו אמר השופט זוסמן (בע' 166):
"סעיף 26 לשטר המטען אינו מעניק אמנם בפירוש לבית-המשפט הרומני סמכות ייחודית, אך המשיבות לא כפרו בכך שזו היתה מטרתו, והדעת נותנת שהמערער שניסחה והדפיסה את שטר המטען והיא שולחת אניותיה לכל חלקי תבל, אינה חפצה להתדיין בכל אתר ואתר שאליו מגיעות האוניות, כי אם במקום מושבה בלבד."