"על פי הסכם ה-G.S.A אמורים סכסוכים בין הצדדים להתברר בהליך בוררות בלונדון. כמו כן, קיבלו הצדדים על עצמם את הדין ואת סמכות השיפוט האנגלית. למרות זאת, הוגשו התביעה והבקשה לסעד זמני לבית משפט בישראל. מעיון בכתבי בי הדין שהוגשו לערכאה הראשונה עולה, כי לטענתה של המבקשת סירבה Aerosavit למינוי בורר כנדרש לפי הסכם ה-G.S.A... אין הסבר מדוע הבקשה למתן צו מניעה הוגשה בישראל ולא באנגליה, כפי שלכאורה יש לעשות על פי תניית השיפוט שבהסכם. בטיעונים בפניי לא התייחסו הצדדים לשאלה לאיזה מדינה יש סמכות שיפוט לדון בסכסוך (אף כי לטענת המשיבות אין לבית המשפט הישראלי סמכות ליתן את הסעד המבוקש על ידי המבקשת). משכך, איני מוצא מקום להתייחס לסוגיה זו. הנחתי היא, כי לפחות לגבי השלב הנוכחי מוסכם על הכל שלבית המשפט בישראל נתונה סמכות שיפוט" [רע"א 979/10 כספי תעופה בע"מ נ' JSC AEROSAVIT AIRLINE ([פורסם בנבו], 9.3.2010), פסקה 3].
לגופו של עניין דחה כאמור השופט גרוניס את הבקשה, בקובעו כי אמנם אין לשלול בשלב זה את טענת המבקשת לפיה פעלה המשיבה בחוסר תום לב, אלא שבנסיבות העניין לא יהיה זה נכון להתערב בחלוקת הטיסות בין החברות. בהקשר זה הטעים בית המשפט כי ממילא נדמה שהמחלוקת בין הצדדים נסבה סביב מספר הטיסות שהעבירה המשיבה ל-DONBASAERO ולא על עצם העברתן, בהינתן שהקצאה של מספר טיסות ל-DONBASAERO הוא עניין מתבקש נוכח מינויה כמוביל נוסף. כן עמד בית המשפט על הקושי המשפטי והפרגמטי הכרוך במתן הוראה שיפוטית בדבר מספר הטיסות המועברות, כאשר דומה שהסמכות לעשות כן שייכת (באופן בלעדי) לרשויות התעופה האוקראיניות.
- בהמשך לכך, כחודש מיום מתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור הנ"ל, ביום 7.4.2010 עתרה המבקשת למחיקת המרצת הפתיחה ועוד באותו יום זו נמחקה.
- בד בבד, חילטה המבקשת כספים אותם הייתה אמורה להעביר למשיבה, כקיזוז עקב הפרת ההסכם לטענתה. בתגובה לכך, הודיעה המשיבה על ביטול ההסכם והגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת בבית המשפט המחוזי להשבת הכספים שקוזזו. במקביל הגישה המשיבה בקשה לעיקול זמני, לה נעתר בית המשפט. בהמשך לכך, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, וטענה שהיא הייתה ועודנה מוכנה לעשות הכל על מנת לקיים את הבוררות. המבקשת ציינה כי אמנם היא זו שפנתה ראשונה לבית המשפט (בהמרצת פתיחה), אולם עשתה זאת רק לאחר שפנתה במכתב אל המשיבה, וזו השיבה בלקוניות ולא הביעה הסכמתה למינוי בורר כאמור בהסכם ואף נמנעה מלהתחייב לחדול מהפרת ההסכם. כך, לשיטת המבקשת, התנהלותה של המשיבה לא הותירה בידיה כל ברירה זולת פנייה לערכאות. בנוסף, ציינה המבקשת כי ביום 6.7.2010 אף פנתה ל- Chamber of Commerce and Industry (להלן: LCCI), על מנת למנות בורר במחלוקת בין הצדדים. יוער כי המשיבה מצידה טענה כי ה-LCCI אינו הפורום הנאות לטיפול בפניה, שהרי על פי תניית הבוררות ימונה הבורר על פי כללי ה-ICC. על כן פנתה המשיבה במכתב אל ה-LCCI, ובו ציינה: