לשון ההסכם עשויה לתמוך בשתי האפשרויות. אם נפנה לפרשנות תכליתית של ההסכם, נמצא שהתוצאה המסתברת יותר, ע"פ הקשר הדברים בו נחתם ההסכם ומכלול הנסיבות, היא שההסכם התייחס גם לירושת האם. מטרת ההסכם הייתה להפריד "סופית" בין המבקשת לבין המשיבים בנוגע לחברות. פרשנות לפיה ההסכם מתייחס אך לירושת האב, עלולה להביא לידי התוצאה שההסכם לא יממש את ייעודו. ניסוח ההסכם, סגנון כתיבתו ואופיו הכללי, מחזקים את הפרשנות האמורה.
עתה יש להכריע בשאלה האם יש לראות את ההסכם כתקף או כבטל ביחס לירושת האם לנוכח סעיף 8(א) לחוק הירושה, לפיו הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים. ע"פ הלכת יקותיאל, מאחר שהסעיף מגביל את חופש החוזים, יש לפרשו על דרך הצמצום. יש להבחין בין עסקאות שעניינן העברת זכות ירושה, בהענקה או בשלילה, לבין עסקאות שעניינן העברת נכס בעיזבון. עסקה מהסוג הראשון אסורה ע"פ הסעיף, ואילו עסקה מהסוג השני מותרת.
לפי ההבחנה בין עסקה בירושה לעסקה בעיזבון, לכאורה יש להכשיר את ההסכם גם בנוגע לתחולתו על ירושת האם העתידית. ההסכם אינו מבקש לעשות את מי שאינו יורש ליורש, או להפקיע יורש ממעמדו כדין. אלא, ההסכם מתייחס לעסקה ספציפית בעיזבונה העתידי של האם: בכל הנוגע לחברות רכשו המשיבים את חלקה של המבקשת (כולל חלקה בירושת האם) בתמורה לתשלום חד-פעמי.
האם הסעיף חל כשהסכם נערך ע"י המוריש או בשותפות עמו? יש קשר בין טעמה של הוראת הסעיף לבין שאלת זהותו של עורך ההסכם. לפי הטעם המרכזי המופיע בפסיקה ביחס לסעיף 8(א), העיקרון המנחה הוא חופש המצווה. רציונל זה נוטה לתחולת הסעיף על המוריש. כיון שכוונת הסעיף היא להבטיח את חופש המצווה להנחיל את נחלתו ע"י צוואה, יש להקפיד שלא יוכל המוריש להגביל חופש זה ע"י הסכמים עם יורשים או עם צדדים נוספים. גם לשון הסעיף תומכת בפרשנות לפיה הנמען הוא המוריש. השאלה אם הוראת סעיף 8(א) מתייחסת אף להסכם הנערך בין יורשים או רק להסכם שהמוריש שותף לו תונח לעת הזאת בצריך עיון. די בענייננו בקביעה כי סעיף 8(א) מתייחס למוריש.
העולה מן האמור כי סעיף 8(א) חל על המקרה, הואיל והמוריש (האם) היה שותף להסכם. האם יש בכך סוף פסוק? התשובה היא בשלילה. טעם הדבר הוא קביעת הפסיקה לפיה הסעיף מתייחס אך ורק לעסקה בירושה, ולא לעסקה בעיזבון. לאמור, ההבדל בין "עסקה בירושה" לבין "עסקה בעיזבון" מתייחס להסכם שאליו שותף המוריש. ההסכם במקרה דנא אינו דן במעמדו של אדם כיורש אלא בנכס מתוך נכסי העיזבון – דהיינו הסכם מותר ותקף. התוצאה היא שסעיף 8(א) לא יביא לביטול ההסכם.