| פסק-דין |
השופט נ' הנדל:
- מהו היקפו של סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לפיו אסור לקיים עסקאות בירושה? זוהי אחת מבין מספר שאלות משפטיות ופרשנויות העולות מתוך העניין המונח לפנינו – בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (עמ"ש 34966-10-10, כב' סגני הנשיאה א' קובו, ו-מ' רובינשטיין, וכב' השופטת ע' צ'רניאק).
מדובר באישה (המבקשת) שתבעה את אחיה (משיבים 2-1 (להלן: המשיבים)) על רקע סכסוך ירושה. מסכת ההתדיינות בין הצדדים החלה את דרכה הענפה, הארוכה ובעיקר המצערת לפני 15 שנה. בשנת 1999 הוגשה תביעה מטעם המבקשת נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. התביעה הועברה לבית המשפט לענייני משפחה באותו מחוז (תמ"ש 4650-99). ב-2007 ניתן פסק-דין הדוחה את תביעת המבקשת. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור.
רקע
- אביהם של הצדדים נפטר בשנת 1972, ואילו אמם נפטרה בשנת 1991. בהליך דנא בית המשפט לענייני משפחה נדרש לדון בירושת שני ההורים. במסגרת זו, הצדדים התמקדו בשתי חברות שהינן משיבות 4-3 (להלן: החברות). לעמדת המבקשת, אחיה קיפחו אותה במשך שנים רבות, וגרעו ממנה את זכויותיה בעיזבון הוריה. מהחומר עולה כי למסקנה האמורה הגיעה המבקשת בסמוך להגשת התביעה, לאחר שעבדה משך כשנתיים באחת החברות. מנגד, גישת המשיבים היא כי לא רק שלא גרעו מאחותם את זכויותיה, אלא שבמרוצת השנים היא קיבלה סכומים העולים מעל ומעבר לחלקה בעיזבון. לאחר הגשת תביעת המבקשת, הגישו המשיבים תביעה שכנגד להשבת סכומי כסף שקיבלה המבקשת, לשיטתם, מעבר לסך המגיע לה מכוח זכויותיה בירושה.
פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה עסק ברובו בקביעות עובדתיות, ובעיקר בשאלת בעלות המבקשת בחברות מכוח ירושת האב. במסגרת בירור העובדות דחה בית המשפט את כל טענות המבקשת הנוגעות לבעלותה במניות החברות מכוח ירושת אביה. אף ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי, נדחה. אין צורך במסגרת בקשה זו להיכנס לפרטיו של הבירור העובדתי ביחס לירושת האב, שכן הבקשה הנדונה עוסקת בירושת האם. תביעת המשיבים אף היא נדחתה, בטענה שהם נתנו את הכספים העודפים כמתנה, והם אינם זכאים לתבוע אותם בחזרה. על הכרעה זו לא הוגש ערעור מטעם המשיבים.
תביעת המבקשת בנוגע לירושת האם
- נקדים את העובדות הרלוונטיות לירושת האם. בשנת 1972, זמן קצר לאחר פטירת אבי המשפחה, הוקם עסק בשותפות בין האם המנוחה לבין בנה, משיב 1. חלקו של משיב 1 היה 70%, וחלקה של האם 30%. בשנת 1975 הצטרף משיב 2 לשותפות, ובשנת 1978 נרשמה השותפות כעסק רשום. השותפים הרשומים היו האם, המבקשת, והמשיבים. בשנת 1981 הפך העסק לחברה בע"מ, בתבנית של משיבה 3 (להלן: החברה). לפי הרישום ברשם החברות, מניות החברה חולקו בשווה בין האם (100 מניות), משיב 1 (100 מניות) ומשיב 2 (100 מניות). המבקשת קיבלה מניה אחת בלבד. בשנת 1982 הוקמה משיבה 4 (להלן: החברה הנוספת). לאור דרישת המינהל, נעשה הרישום בחברה הנוספת כתמונת ראי לרישום בחברה, זאת על-מנת שלא יראו בהקמתה עסקה במקרקעין (כך נקבע בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, עמ' 7). ההבדל היחיד בחלוקת המניות בין שתי החברות הוא שהמבקשת לא קיבלה אף מניה בחברה הנוספת.