כעולה מדו"חות וחוות דעת אלה, בין השנים 2002-1999 העביר פינקוביץ סך של למעלה מ-17,000,000 ש"ח מהחברה לחברה בת של החברה, טבעון פלסטיק בע"מ (להלן: החברה הבת), אשר ירדו לטמיון. החברה הבת הוקמה בשנת 1991 כחברת "מיקור חוץ" בה עבדו החוסים בכפר במיון מוצרים ובאריזתם. נטען כי פינקוביץ הפך את המפעל של החברה הבת ממפעל קטן שנועד לספק תעסוקה למספר חוסים מצומצם לשם עבודת כפיים, למפעל תעשייתי מפסיד, שלא תאם את יכולות החוסים ואשר שאב מיליוני שקלים מהחברה. בכך, נטען, החטיאה החברה הבת את מטרת הקמתה, והיחס בין ההשקעות העצומות לבין התועלת הדלה של העסקת מספר חוסים מצומצם – לא עמד במבחן הסבירות.
התובעים טענו נגד פעולות נוספות של פינקוביץ אשר, לטענתם, הובילו למצב הקשה אליו נקלעה החברה, ובהן: העברת מאות אלפי שקלים לטובת מוסד שהוקם בשווייץ, "SLG תקווה" (להלן: תקווה שווייץ), אשר היה בבעלות פרטית של פינקוביץ ואחרים; חתימת ערבות בשם החברה לטובת תקווה שווייץ; משיכות כספים באמצעות כרטיס האשראי של החברה הבת ללא ראייה שכספים אלה שימשו לטובת החברה; העברת כספים מחשבון החברה הבת לחברה בבעלות פינקוביץ ורעייתו; והעסקת בני משפחתו של פינקוביץ בתפקידים ניהוליים, בתנאים משופרים, גם כשאלו נעדרו הכשרה והשכלה מתאימות.
פינקוביץ טען כי הטענות נגדו אינן מבוססות, וכי בתקופת כהונתו בחברה הוא פעל למען הכפר והחוסים בו והקדיש לכך את כל מרצו וזמנו. עוד טען כי ניהול הכפר היה תקין, וכי החברה נקלעה למשבר חולף בלבד.
ב.2. טענות הצדדים ביחס לפעולותיהם של יתר הדירקטורים
- התובעים טענו כי הדירקטורים (להלן, ככל שאתייחס ל"דירקטורים" – הכוונה היא לדירקטורים הנתבעים, פרט לפינקוביץ) אפשרו לפינקוביץ לעשות בחברה כראות עיניו בניגוד לחוק ובניגוד להוראות תקנון החברה, וכי במעשיהם נהגו באופן החורג מהתנהלותו של דירקטור סביר. בעניינם של הורן וגוטוין נטען, כי בפועל ניתקו קשר עם החברה, לא נטלו כל חלק בניהול החברה ולא פיקחו על המתרחש בה. בעניינם של רבס ושרון נטען כי שימשו חותמת גומי של פינקוביץ, לא הבינו או לא היו מודעים למעשיו, לא הכירו את מצבה הכלכלי של החברה וניזונו רק ממידע שנמסר להם על-ידי פינקוביץ עצמו, שביקש להניח את דעתם ש"הכל בסדר". בעניינו של רבס נטען גם כי הוא חתם על הדו"חות הכספיים של החברה למרות שלא בדק את הנתונים ולא הבין את תוכנם.