מעבר לכך, נקבע כי גם מבחינה מהותית, קיים הבדל בין מינוי "בעל תפקיד" מטעם בית משפט כנציגו של בית המשפט לצורך הקפאת הליכים, פירוק או פשיטת רגל, לבין מינויו של רו"ח דרמן על-ידי החברה לניהולה במקום פינקוביץ למשך שלושה חודשים – מינוי אשר קיבל תוקף של החלטת בית משפט כחלק מהסכם הפשרה שהוגש על-ידי הצדדים. בהקשר זה הודגש כי החברה עצמה מעולם לא הייתה "חולה" ולא נדרשו כל הליכים לשיקומה מלבד החלפת המנכ"ל שלה.
עוד נקבע כי קבלת עמדת התובעים באשר למעמדו של רו"ח דרמן עלולה להוביל להשלכות רוחב, כך שכל חברה שמנהלה פעל תוך הפרת חובת האמונים שלו לחברה, תוכל להגיש בקשה לפירוק, לכינוס נכסים או למינוי מנהל מורשה, לפעול לסילוק המנהל המועל בהסכמה, למנות מנהל אחר תחתיו – ולבסוף לתבוע את חברת הביטוח שביטחה את הדירקטורים לכיסוי הנזקים שנגרמו לחברה.
בית משפט קמא לא נדרש למחלוקת בדבר הכיסוי הרטרואקטיבי, בקבעו כי בכתב התביעה המתוקן נאמר במפורש כי על מגדל לפצות את התובעים מתוקף הפוליסה, ועילת התביעה צומצמה לאמור בפוליסה בלבד, ללא התייחסות לכיסוי ביטוחי בתקופה שקדמה לאמור בפוליסה. משכך, נקבע, יש לדחות כל טענה העומדת בניגוד לאמור בכתב התביעה, ואין להיעתר לסעד שלא נדרש.
לרקע האמור, קבע בית המשפט כי יש לדחות את התביעה נגד מגדל, המבטחת.
ג.4. פסק הדין קמא – רואי החשבון
- בית המשפט עמד על כך שרו"ח מילנר היה ממייסדי החברה, ושימש כרואה חשבון שלה מיום היווסדה ועד שנת 2001, אז פוטר על-ידי פינקוביץ.
נקבע כי רו"ח מילנר אמנם לא איחד את הדוחות הכספיים של החברה הבת ושל החברה במשך השנים, אך במבוא לדו"ח הכספי העיר כי "לא נערכו דוחות כספיים מאוחדים עם החברה הבת כמתחייב מגילוי הדעת של לשכת רואי החשבון בישראל", ובדו"ח הכספי לשנת 1999 העיר כי "מבלי לסייג את חוות דעתנו הננו להסב תשומת לב לאמור בענין ההשקעה בחברה הבת שבגינה לא נעשו הפרשות". הערה דומה הופיעה גם בשנים קודמות. משכך, נקבע כי בנסיבות אלה נראה כי בעלי המניות הסכימו לדרך פעולה זו של רו"ח מילנר ז"ל, באופן המונע תביעה נגדו בגין אי איחוד הדוחות, ודי בכך בכדי לדחות את התביעה נגדו. בהקשר זה צוין כי בשנת 1999 שימש רו"ח מילנר כרואה החשבון של החברה בלבד ולא של החברה הבת, ולא עמדה בפניו התמונה המלאה אודות מצבה של החברה הבת.
עוד נקבע כי אין לייחס לרו"ח מילנר טעות או רשלנות בשיקול הדעת שהפעיל, שכן גם הוא, בדומה לדירקטורים, כיהן כרואה חשבון של החברה מאז היווסדה, ולא הוכח כי היה לו יסוד לחשוד בפינקוביץ. כן קבע בית משפט קמא כי לא היה כל מקום להערת "עסק חי" לגבי החברה בשנת 1999, כאשר גילוי דעת מספר 58 של לשכת רואי החשבון קובע כי יש לתת הערת "עסק חי" כשיש חשש להמשך קיומו של העסק המבוקר, חשש כזה, כך נקבע, לא התקיים בענייננו. עוד נקבע כי התובעים לא הוכיחו את יסודות עוולת הרשלנות ופרטיה, וגם משום כך – דין התביעה נגד רו"ח מילנר ז"ל להידחות.
- אשר לתביעה נגד רו"ח שפורן, נקבע כי הגורם העיקרי בגינו ניתן להטיל עליו אחריות כלפי החברה הוא היותו רואה החשבון גם של החברה הבת בשנים הרלוונטיות לתביעה. בית המשפט הדגיש כי מתוקף תפקידו זה, היה רו"ח שפורן ער להעברות הכספים המאסיביות לחשבונה של החברה הבת, להעברות הכספים מחשבונה של החברה הבת לצרכיו הפרטיים של פינקוביץ, ולמצבה הגרוע של החברה הבת שחייב בעניינה התראת "עסק חי".
מהראיות עולה, כך נקבע, כי רו"ח שפורן לא כלל בדוחות לשנת 2000 את כל המידע האמיתי בעניין החברה והחברה הבת, וגם אם נכללו בדו"חות אלה "סימנים שליליים ותמרורי אזהרה" – לא היה בהם די, שכן נדרשה הסתייגות מפורשת וחד משמעית, נוכח מודעותו של רו"ח שפורן למצבה של החברה הבת גם לאחר תום שנת הכספים אליה התייחס הדו"ח (לרבות ההשקעות המסיביות בחברה הבת לאחר 31.12.2000 ועד מועד חתימת הדוחות באמצע שנת 2002).
לרקע האמור, נקבע כי רו"ח שפורן התרשל בתפקידו כרואה חשבון מבקר של החברה והחברה הבת, כי הפר את חובת הזהירות שלו כלפי החברה, וכי עליו לפצות את החברה בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התרשלותו זו, בסך של 2,158,761 ש"ח.
ג.5. סיכום פסק דינו של בית המשפט המחוזי
- בית המשפט הבהיר כי למעט תביעת החברה, תביעות יתר התובעים נדחות: תביעתו של רו"ח דרמן נדחית, משום שתפקידו בחברה פקע כבר בתחילת שנת 2003, ותביעת ההורים נדחית, באשר נזקיהם לא הוכחו.
אשר לנזקים, נקבע כי פינקוביץ ורו"ח שפורן יחויבו בהתאם לגובה הנזק שמעשיהם גרמו כפי שהוערכו בכתב התביעה. כאמור, הנזק שיוחס לפינקוביץ בשל הפרת האמונים מצדו עמד על סכום של 1,488,630 ש"ח. רו"ח שפורן נתבע בגין נזק בסך של 2,158,761 ש"ח, ובית המשפט חייבו בסכום האמור.
ד. הערעורים דנא
כלפי פסק הדין קמא הוגשו שלושה ערעורים – מטעם התובעים, מטעם פינקוביץ ומטעם רו"ח שפורן. למען הסדר הטוב אזכיר את עיקר הטענות המוזכרות בכל אחד מהערעורים בקיצור נמרץ, ולאחר מכן אפנה לדיון בכל אחת מהסוגיות הדורשות הכרעה. בפרק הדיון יובאו טענות הצדדים בכל סוגיה וסוגיה ביתר פירוט.
ד.1. ערעור התובעים – ע"א 4024/13
- התובעים הפנו את ערעורם כלפי ארבע קביעות עיקריות שבפסק הדין קמא – (1) הקביעה כי הדירקטורים אינם אחראים לנזקי החברה; (2) הקביעה כי הפוליסה אינה מכסה את רשלנות הדירקטורים, גם אם היו נמצאים רשלנים; (3) הקביעה כי רו"ח מילנר ז"ל אינו אחראי לנזקי החברה; (4) הקביעה לפיה פינקוביץ יחויב רק בגין הסכום שנתבע בעילת המרמה והפרת האמונים ולא בגין עוולת הרשלנות. את טענותיהם ביחס לכל אחת מקביעות אלה אפרט, כאמור, בהמשך.
ד.2. ערעורו של פינקוביץ – ע"א 5280/13
- בערעורו, מבקש פינקוביץ כי תבוטל קביעת בית משפט קמא לפיה הוא הפר את חובת האמונים כלפי החברה והורי החוסים, ולחלופין, כי הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שישוב ויברר את העובדות העומדות במחלוקת כראוי ובהתאם לסדרי הדין.
טענותיו העיקריות של פינקוביץ בערעור מכוונות, כאמור, כלפי קביעת בית משפט קמא כי פעולותיו השונות בכספי החברה עלו כדי מרמה והפרת אמונים. בין היתר, נטען כי כל ההשקעות בחברה הבת היו בידיעה מלאה של הדירקטורים ובעלי המניות, והן התבצעו לאחר התייעצות עם מומחים כלכליים ורואי חשבון; כי הכספים שהושקעו נועדו לתפעול שוטף של פעילות חוסי הכפר ורווחתם; כי העברת המניות לפינקוביץ ובני משפחתו נעשתה גם היא באישור הדירקטוריון, וכלל לא גרמה לנזק; כי הבונוסים שקיבל מהחברה התקבלו בהתאם להסכם משנת 1995, בתקופה בה מוסכם כי הכפר נוהל ללא דופי; וכי לא הוכח כי כפר תקווה בשווייץ היה בבעלות פינקוביץ או כי הוא הוקם מכספי החברה.
ד.3. ערעורו של רו"ח שפורן – ע"א 5970/13
- בערעורו טען רו"ח שפורן כי רכיבי עוולת הרשלנות בעניינו לא הוכחו, ובכלל זה לא הוכח כי התרשל, כי נגרם לחברה נזק, וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק הנטען. כן נטען, כי ככל שנגרם נזק לחברה הנובע ממעשיו של רו"ח שפורן, יש לייחסו גם לפינקוביץ ולדירקטורים, ומכל מקום לא היה בסיס לאבחנה בין אופן התנהלותו של רו"ח שפורן לבין אופן התנהלותו של רו"ח מילנר.
ה. דיון והכרעה
- בטרם אעבור לדיון בסוגיות הדורשות הכרעה על-פי סדרן, אעיר כי פסק הדין קמא, האוחז כ-115 עמודים, כולל קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות רבים, אשר, ככלל, אין בכוונתי להתערב בהם. בית משפט קמא בחן שורה של חוות דעת מומחים, שמע עדים רבים והתרשם באופן בלתי אמצעי מראיות נוספות, ולא מצאתי כי נפל פגם בקביעותיו העובדתיות המבוססות על התרשמות זו ואשר מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. בהקשר זה יוער כי גם המערערים השונים (למעט פינקוביץ) מיעטו או נמנעו מהעלאת טענות המופנות כלפי ממצאים שבעובדה, והתמקדו בעיקר במסקנות המשפטיות המבססות את פסק הדין קמא. בדומה, אף אני אתמקד בבחינת הסוגיות המשפטיות אותן עוררו הצדדים בערעורים השונים, כשככלל המסד העובדתי לדיון יהא זה שנקבע על-ידי בית משפט קמא.
הדיון יחולק לארבעה חלקים עיקריים – בחלק הראשון תידון אחריות הדירקטורים לנזקי החברה; בחלק השני הסוגיה הביטוחית; החלק השלישי יוקדש לאחריותם של רואי החשבון; ובחלק האחרון תידון אחריותו של פינקוביץ. בכל חלק יוצגו עיקרי טענות הצדדים ביחס לסוגיה הנדונה, ולאחר מכן יובאו הניתוח המשפטי וההכרעה.
ה.1. אחריות הדירקטורים
ה.1.1 טענות הצדדים
- בערעור התובעים הובהר כי הוא מופנה כלפי החלטת בית משפט קמא לפטור את הדירקטורים מאחריות לנזק שנגרם לחברה בשל הזרמת הכספים לחברה הבת (בסך של כ-18 מיליון ש"ח) בלבד, ולא כלפי יתר הקביעות הנוגעות לנזקים הנוספים שנבעו ממעשיו של פינקוביץ.
לטענת התובעים, בית משפט קמא שגה בקבעו כי נבצר מהדירקטוריון כולו למלא את תפקידו, ובכך התייחס לכל הדירקטורים כמקשה אחת, ללא הצדקה. כך למשל, לגבי הורן נקבע כי הוא שוהה בחו"ל בשנים האחרונות, ובכלל זה במועדים הרלוונטיים לתביעה, אך הורן מעולם לא הגיש כתב טענות מטעמו, ומעולם לא טען כי נבצר ממנו למלא את תפקידו כדירקטור. התובעים טענו כי מגורים בחו"ל אינם פוטרים דירקטור מאחריותו לחברה. בדומה, נטען, גם רבס מעולם לא טען לנבצרות, וככלל – גיל מבוגר או חוסר ידע מקצועי אינם מעידים על נבצרות באופן אוטומטי. טענות דומות נטענו ביחס ליתר הדירקטורים, אשר לגישת התובעים, לא טענו לנבצרות (מלבד שרון, שטען לנבצרות החל משנת 2000 בלבד). נטען, כי ככל שמי מהדירקטורים ראה עצמו כלא כשיר לביצוע התפקיד מחמת גילו או מחמת מגורים בחו"ל, היה עליו להתפטר בזמן אמת, ולא להיתלות בנסיבות אלה בדיעבד כהצדקה לפטור מאחריות.
עוד נטען כי בית משפט קמא שגה בכך שקבע שהחברה מנועה מלתבוע את הדירקטורים בשל התנהלות בעלי המניות. נטען, כי בית משפט קמא התעלם מהעיקרון לפיו החברה היא אישיות משפטית נפרדת, והפך את החברה ובעלי מניותיה לגוף אחד. התובעים טענו כי בעלי המניות אינם צד להליך נשוא הערעור, וכי אין לייחס את המחדל המיוחס להם (בכך שלא החליפו את הדירקטורים משך שנים ארוכות) לחברה עצמה. מכל מקום, נטען, הקביעה לפיה בעלי המניות כשלו בפיקוח על חברי הדירקטוריון אינה מפחיתה ואינה מרככת את אחריותם של חברי הדירקטוריון עצמם.
התובעים הוסיפו וטענו כי אמנם הדירקטורים לא ידעו על מעשיו של פינקוביץ, אך אם היו נוהגים כדירקטורים סבירים הם היו יכולים לדעת על מעשיו ולמנוע אותם. בהקשר זה נטען, כי בית משפט קמא בחן טענה זו בכלליות, לגבי הדירקטוריון כולו, מבלי לבחון באופן פרטני האם כל אחד מהדירקטורים קיים את חובותיו כלפי החברה בתקופת כהונתו. לטענת התובעים, הדירקטורים הורן, רבס, שרון וגוטוין, התרשלו בתפקידם משלא דרשו את המידע הנוגע למצבן הכספי של החברה ושל החברה הבת, משלא ביצעו את הבדיקות הנדרשות, ולמעשה לא פיקחו על פעילות המנכ"ל כנדרש מהם. נטען, כי אין בטענת הדירקטורים, לפיה לא הבינו בעניינים הכספיים וסמכו על המומחים, כדי לפטור אותם מאחריות שהייתה מוטלת עליהם לפעול באופן אקטיבי, להתעמק בנושאים הכלכליים והכספיים הנוגעים לחברה, ולנקוט עמדה עצמאית ביחס לעניינים המובאים לאישורם.
אשר לקביעה כי כעניין של מדיניות אין לחייב דירקטורים במקרה של כישלון עסקי, נטען כי היא עומדת בסתירה לקביעת בית משפט קמא לפיה מעשיו של פינקוביץ עלו כדי מרמה והפרת אמונים ונעשו במכוון, ולא מתוך שיקול דעת עסקי מוטעה.
נוכח האמור, מבקשים התובעים, כי תבוטל קביעת בית משפט קמא הפוטרת את הדירקטורים מאחריות לנזקים שגרמו ברשלנותם לחברה, וכי הם יחויבו לשלם לחברה את מלוא סכום התביעה שהועמד לצרכי אגרה על סך של 12 מיליון ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (23.1.2003).
- בשם עיזבונותיהם או יורשיהם של הדירקטורים רבס, גוטוין ושרון הוגשו תשובות נפרדות לערעור, אך הטענות העקרוניות בהן דומות, ועל כן יוצגו במאוחד. ככלל, הדירקטורים סמכו ידיהם על קביעות בית משפט קמא, והדגישו את מחויבותם לכפר ולמטרתו, את פעילותם לטובת החוסים לאורך השנים, ואת העובדה שפעלו בתום לב גם בשנים הרלוונטיות לתביעה ובהתאם למצגים שהוצגו להם על-ידי פינקוביץ והיועצים המקצועיים. הדירקטורים הוסיפו כי אין לראות בהעברות הכספים מהחברה לחברה הבת "נזק", אלא השקעה כספית שנועדה לשם מימוש מטרות הכפר. לכל היותר, כך נטען, ניתן לייחס הפסדים אלה לטעות בשיקול הדעת העסקי של הדירקטורים, ועל כן אין לייחס להם אחריות לנזקים, ככל שנגרמו. כן הודגש, כי חלק מהדירקטורים הלכו לעולמם, והתביעה התנהלה כלפי עיזבונותיהם, דבר המחייב עמידה בנטל הוכחה מוגבר.
ה.2.1. דיון והכרעה
- בפתח הדברים יצוין כי בנסיבות המקרה הנדון, עצם הדיון ברשלנותם ובאחריותם של הדירקטורים לנזקיה של החברה, בשים לב לאופייה של החברה ולמטרותיה ובשים לב למעורבותם ולמחויבותם הגבוהה של הדירקטורים לרווחתם של החוסים לאורך השנים, אינו פשוט כלל ועיקר. ניכר כי מוסכם על כל הצדדים כי הדירקטורים אכן השקיעו חלק ניכר ממרצם וכישוריהם לטובת הכפר, וכי המניע לכהונתם כדירקטורים נבע מתחושת שליחות בדרך כלל, וחלקם אף פעלו לאורך שנים בהתנדבות. יתר על כן, חלק ניכר מבין הדירקטורים הלכו לעולמם זה מכבר, ויורשיהם חוששים מפני "אקורד הסיום הצורם", בדמות התביעה דנא, אשר יכתים את מורשתם ופועלם של יקיריהם.
משכך, כאמור, ברור כי הדיון ברשלנות המיוחסת לדירקטורים דורש רגישות רבה, והגם שמדובר בדיון משפטי "קר", איני מתעלם מההשפעה שיכולה להיות לקביעותיו של פסק דין זה על רגשותיהם של מי שככל הנראה הקדישו את חייהם לעשיית טוב, והאמינו כי הם פועלים כראוי וכדין, ועל רגשותיהם של הקרובים להם. עם זאת, מורכבות זו אינה פוטרת אותנו מהמלאכה המוטלת עלינו, והיא לדון בטענות המופנות כלפי הדירקטורים ולבחון את קביעותיו של בית משפט קמא בהקשר זה. אעיר כבר עתה, כי פעמים רבות מיוחסת רשלנות גם לאנשים תמי-לב, שמאמינים כי הם פועלים כראוי. ואמנם, חיוב בנזיקין בגין רשלנות אינו מעיד כי מי שנמצא "רשלן" פעל בזדון או מתוך כוונה להרע, אלא כי מעשיו או מחדליו לא תאמו את הסטנדרטים האובייקטיביים הנדרשים בנסיבות דומות. זאת, אף אם כוונותיו של המזיק היו תמימות (אם כי גם מי שפעל בזדון יכול להימצא רשלן – אך על כך להלן). כפי שיובהר בהמשך, לאחר העיון מצאתי כי מעשיהם של הדירקטורים עלו כדי רשלנות, וכי יש לחייבם באחריות לנזקיה של החברה. עם זאת, וברוח האמור לעיל, יש לקוות כי קביעות אלה לא יאפילו על מורשתם של הדירקטורים, על מפעל-חייהם, ועל מכלול פועלם המיטיב לאורך השנים.