לא בכדי בחר המחוקק להימנע מקביעת גבולות גזרה למונח "עניין אישי". המחוקק נקט הגדרה "פתוחה" הנוקטת לשון "לרבות", מתוך הבנה כי לאור הדינמיות של חיי המסחר ושוק ההון, עתידה ההגדרה להתמלא תוכן ממקרה למקרה (ראו דברי השופט (כתוארו אז) ריבלין בע"פ 3891/04 ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(1) 294, 333-332 (2005) (להלן: עניין ערד); ראו גם דבריה של אירית חביב-סגל דיני חברות כרך א 568 (2007) (להלן: חביב-סגל כרך א), המציינת כי "הסיבה לכך היא שהדין ביקש להותיר את המושג גמיש דיו, על מנת להתאימו למציאות המורכבת המאפיינת את הקונטקסט העסקי, כך שניתן יהא להתאים את פרשנותו של למגוון הרב של סיטואציות העלולות להתעורר בחיי המעשה"; וראו גם דברים ברוח זו של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ממנסחי הצעת חוק החברות, המובאים אצל דוד האן "'נקי יהיה מביתו': עניין אישי באישור עסקה של חברה" הפרקליט מט 93, 96 בה"ש 16 (תשס"ז) (להלן: האן) וכן אצל זלצמן ואלגרבלי גולדמן, עמ' 36-35).
- כפי שעולה מלשון ההגדרה, המחוקק החריג מתחולתה "עניין אישי הנובע מעצם החזקת מניות בחברה". לאמור, אם העניין האישי של בעל המניות אינו שונה מעניינם של יתר בעלי המניות, אין לראותו כבעל עניין אישי (ימין ווסרמן, עמ' 638). נדרש, אפוא, כי הזיקה האישית של בעל המניות לעסקה הנדונה תהא בנוסף לזיקה שיש לבעל מניות בתור שכזה.
יתרה מכך. כפי שנקבע בפסיקה, זיקה עודפת מצד בעל עניין לא די בה כשלעצמה כדי להקים לו "עניין אישי", ולעולם יש לבחון את "משקלה של הזיקה העודפת ביחס לעסקה הנדונה, על רקע שאר נסיבות המקרה" (עניין ערד, עמ' 335 (ההדגשה הוספה – י"ע)). גישה זו הגיונית ומתבקשת, שהרי אין נסיבותיו של בעל מניות פלוני כנסיבותיו של בעל מניות אלמוני, ומטבע הדברים עוצמת זיקתו של האחד אינה זהה לזו של חברו, ולכל אחד שיקולים "אישיים" המייחדים אותו לעומת בעלי מניות אחרים. כך, למשל, השקעתם של בעלי מניות שונים בחברה יכולה לשאת אופי שונה עבור כל אחד מהם: עבור משקיע א' מדובר בהשקעה זניחה, בעוד שמשקיע ב' השקיע אחוז ניכר מהונו במניות החברה; האחד השקיע לטווח קצר והאחר לטווח ארוך, ועוד כהנה וכהנה (ראו דברי השופטת ר' רונן בה"פ (מחוזי ת"א) 646-12-12 נפקו סטאר בע"מ נ' קרל גאוס בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 21 (31.1.2013) (להלן: עניין נפקו סטאר)). ממילא, זיקתו העודפת של האחד אינה זהה לזיקתו של האחר, ובעוד שהראשון עשוי לתמוך בהתלהבות בביצועה של "עסקה" מסוימת, השני עשוי להתנגד לה או להיות אדיש לגביה. מכאן, שאין להסתפק בעצם קיומה של "זיקה עודפת", אלא יש לבחון אם מדובר בזיקה עודפת משמעותית אשר יש בה כדי להשפיע על שיקול דעתו של בעל העניין, שמא יפעל לקידום עניינו האישי ויבכרו על פני עניינה של החברה (שם; וראו גם פסק דינה של השופטת רונן בתנ"ג 7541-12-14 לייבוביץ' נ' יורש, [פורסם בנבו] פס' 41-39 (2.6.2016) (להלן: עניין לייבוביץ'); עניין רוזנפלד בפס' 127; אירית חביב-סגל "מבחן 'הזיקה העודפת' בהלכת אייזנברג ומשמעותה" תאגידים ג(5) 3, 14-13 (2006); וכן אצל חביב-סגל כרך א 573-571; אהרוני-ברק, עמ' 99-98; האן, עמ' 104-103; להיבט אחר שעניינו באופי השקעה שונה מצד בעלי מניות שונים (השקעה קצרת טווח לעומת השקעה ארוכת טווח), וזיקתו לתופעת "האקטיביזם" מצד בעלי המניות (קרי, התערבותם בניהול ענייניה הפנימיים של החברה), ראו לאון אנידג'ר "אקטיביזם של בעלי מניות: דיון תאורטי והשוואתי" מחקרי משפט ל(1) 192 (2015)).