מר ויינשטיין עמד בחקירתו על עמדתו, לפי שוויה הממשי של תניית אי התחרות הוא אפס, וכי התייחסותו לשווי של 400,000 ש"ח "...מניחה מצב שאני לא רואה אותו כריאלי לאור הניתוח שלי, ואני בתוך חוו"ד מציג תרחיש לצורך המחשה באיזה נסיבות זה יכול להגיע עד 400, אבל המסקנה שלי היא חד משמעית, לאחר ניתוח מעמיק ונרחב, שהשווי צריך להיות אפס" (עמ' 25, ש' 8-5).
מר ויינשטיין הסביר מדוע, לעמדתו, הסכם אי-התחרות לא יצר הגבלות משמעותיות על פעילותו של המערער. לדבריו, היו הגבלות שממילא לא הייתה כוונה ליישמן בפועל, כגון ההגבלה על השימוש בשם "משב מרקט", משום שלפי ידיעתו של המומחה ומתוך היכרות עם רשת יינות ביתן, חברת יינות ביתן לא התכוונה להשתמש בשם "משב מרקט". עם זאת המומחה אישר כי לא בדק, מה היה שם הסופרמרקט במהלך ארבע שנות אי התחרות, וכי עניין זה לא נזכר בחוות הדעת שלו; כמו כן היו הגבלות שנסתרו בהסכם עצמו, ולא היוו הגבלה של ממש. כך, ההתרה של הפעלת מרכול בגודל משמעותי "...ופעילות נוספת בעסקים אחרים של מר לוי, שבהחלט מייצרת לפחות בתאוריה, תחרות לפעילות סופרמקטים בכלל באילת, כגון משקאות, כי הרי לכל סופרמרקט יש מח' משקאות ואם קניתי אצל לוי אז אני לא אקנה בסופרמרקט. אותו דבר אם הוא עוסק במכירה לגופים מוסדיים, ולסופרמרקטים יש אינטרס לשווק ללקוחות מוסדיים, אז אני לא כ"כ רואה במה באופן מהותי הוגבל מר לוי" (עמ' 25, ש' 30-17).
לדעת המומחה, המערער מעולם לא הקים סופרמרקט, ואין לו הכישורים והיכולות להקים סופרמרקט, ועל כן, נזקק לאנשי מקצוע כדי להפעיל את הסופרמרקט שרכש. לסברת המומחה, בדרך כלל כאשר אדם מוכר את עסקו היחיד, הדבר מלמד על רצון להפסיק את הפעילות, ולא על כוונה להשקיע באותה הפעילות עוד ועוד (עמ' 28).
המומחה נשאל לעניין הסכם השומה שנערך עם חברת יינות ביתן, אשר לא היה חלק בעריכתו, והתבקש ליישב את הסתירה לכאורה בין ההכרה בהוצאות אי תחרות במסגרת הסכם זה, ובין עמדתו בחווה"ד ובחקירתו, והשיב, כי אילו התייעצו עמו באותו עניין, היה מחווה דעתו שהשווי צריך להיות אפס. לסברת המומחה "...כאן כנראה ישנם שיקולים של פקיד שומה אשקלון וסגירה של הרבה מאוד סוגיות. זה משקף שילוב של אינטרסים. אני לא חושב שאפשר ללמוד מזה הרבה, על המהות הכלכלית או על השווי הכלכלי, כדרכן של פשרות" (עמ' 20, ש' 12-8).
- למערערים העידו, המערער, והמומחה רו"ח זוהר אברהם.
- המערער העיד בתצהיר עדותו הראשית, על עסקיו, על ניסיונו, ועל רכישת הסופרמרקט.
לעניין הפעלת הסופרמרקט העיד המערער, כי ניהל באופן תפעולי מנהלי משמרות אשר היו כפופים לו. המערער אישר כי מנהלים אלה קיבלו את השכר הגבוה ביותר (לאחר בני משפחת המערער). לדבריו, שניים משלושת המנהלים הגיעו עם ניסיון קודם בניהול חנויות מסוג זה (עמ' 41-40).