ביום 9.3.06 נערך דיון בבקשה לצו המניעה הזמני במעמד שני הצדדים. בעקבות דיון זה, החליט כב' השופט י' זפט, ביום 15.3.06, להותיר את הצו הארעי על כנו, ככל שהוא מורה לסוכנים להעביר לידי חברת הדואר דברי דואר וציוד. לעומת זאת, ביטל בית המשפט את הצו המתיר לחברת הדואר להיכנס לסוכנויות וליטול דברי דואר וציוד בעצמה.
כב' השופט זפט קבע, כי הוכח לפניו, לכאורה, כי סוכני הדואר הפרו את ההסכם בינם לבין חברת הדואר, משהשביתו את הסוכנויות שהם מפעילים. על כן, עמדה לחברת הדואר הזכות לבטל את ההסכם לאלתר. עם ביטול ההסכם קמה לחברת הדואר, על-פי הוראות ההסכם, זכות לכאורה לקבלת דברי הדואר והציוד המצויים בידי הסוכנים. כב' השופט זפט דחה את טענת הסוכנים, לפיה הוראות ההסכם שוללות את זכותם לשבות ומשכך דינן להתבטל בקובעו, כי בקשה למתן סעד זמני אינה האכסניה הנכונה לבירור טענה כגון דא וכי נקודת המוצא לדיון הינה תקפות ההסכם. לעניין מאזן הנוחות קבע כב' השופט זפט, כי משבוטלו ההסכמים על ידי חברת הדואר והודעה על כך נמסרה לסוכנים, אין הם זכאים להשתמש בפרטי הדואר או בציוד השייך לחברת הדואר. במצב דברים זה סבר כב' השופט זפט, כי לא ייגרם לסוכני הדואר כל נזק אם יעבירו את הציוד לידי חברת הדואר. מאידך, ציין כב' השופט זפט, כי שלילת אפשרות השימוש בפריטי הדואר ובציוד עלולה לגרום לחברת הדואר נזק ביחסיה עם לקוחותיה וכן נזק כספי, אם תאלץ לרכוש ציוד חלופי.
בקשתה של חברת הדואר לסעד זמני הוגשה במקור כנגד 178 סוכנים. 4 סוכנים נמחקו מהבקשה לבקשת חברת הדואר, בטרם ניתנה החלטת כב' השופט זפט, ולפיכך הצו הזמני חל על 174 סוכנים. בעקבות מתן הצו הזמני חתמו 111 מבין הסוכנים שכנגדם ניתן הצו הזמני על חוזה חדש עם חברת הדואר וכפועל יוצא חזרו להפעיל סוכנויות דואר. ארגון סוכני הדואר ו-65 הסוכנים הנותרים, ובכללם התובעים, הגישו ביום 19.3.06 בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופט זפט (רע"א 2479/06), אך שניים מהם נמחקו לבקשתם, כך שבסופו של יום ההליך התנהל ביחס ל-63 סוכנים וכן ארגון סוכני הדואר. ואולם, בהמשך, חתמו גם חלק מאותם סוכנים על חוזים חדשים עם חברת הדואר. חברת הדואר הודיעה, כי היא אינה מעוניינת לחתום על חוזה חדש עם הסוכנים הנותרים, בהם התובעים, שכן איבדה, לטענתה, את האמון בהם באופן מוחלט. בהמשך, החלה חברת הדואר לפעול למציאת מחליפים לסוכנים האמורים ופרסמה מכרזים להחלפתם, שבכולם הוגשו הצעות ובתשעה מהם הוכרז זוכה.
--- סוף עמוד 12 ---
לאור הפעולות שנקטה רשות הדואר לאיתור מחליפים לסוכנים, הגישו אלה, ביום 20.3.06, בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על חברת הדואר לפתוח בהליכי מכרז לאיתור סוכני דואר מחליפים, או לקדם הליכים כאמור. בנוסף, התבקש בית המשפט להורות לרשות הדואר להעביר לידיהם את תשלומי התגמול המגיעים להם בגין חודש ינואר 2006, שטרם הועברו לידם. כב' השופט זפט דחה את הבקשה ביום 23.4.066 וגם על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 3899/06).
במקביל להגשת הבקשה לסעד זמני בעניין המכרזים, הגישו הסוכנים גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו הראשונה של כב' השופט זפט. לאחר שהבקשה נדחתה, הגישו המבקשים בקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט העליון וביום 7.4.06 התקבלה הבקשה. בהחלטה נוספת, מיום 11.4.06, הבהיר בית המשפט העליון, כי משמעות ההחלטה על עיכוב הביצוע הינה כי על רשות הדואר להימנע מכל פעולה שתמנע את השבת המצב לקדמותו, כפי שהיה עובר למתן הסעד הארעי בבית משפט קמא.
ד. הדיון בבית המשפט העליון
ביום 15.5.06 התקיים דיון בבקשות רשות הערעור בבית המשפט העליון, אשר בסופו הסכימו בעלי הדין לפנות להליך של גישור. משכשל הליך הגישור זומנו בעלי הדין לדיון נוסף, בו הוחלט לבקש משר התקשורת לשקול התערבות במחלוקת. ביום 16.10.06 הודיע שר התקשורת, כי הגיע למסקנה שבשלב זה אין באפשרותו לסייע לסיומה של המחלוקת על דרך הסדר.
ביום 9.7.07 התקבלו בחלקן בקשות רשות הערעור שהגישו הסוכנים (רע"א 2479/06, 3899/06 ארגון סוכני הדואר ו-65 אחרים נ' חברת דואר ישראל בע"מ (2007, להלן: הבר"ע על החלטת השופט זפט)). זאת, לאחר שבית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' גרוניס ובהסכמת כב' השופטות מ' נאור וא' חיות (להלן, בהמשך, כל תארי השופטות והשופטים כפי שהיו בעת מתן ההחלטות ופסקי הדין)), מצא, כי נפלה שורה של פגמים בהחלטתו של כב' השופט זפט. בפתח הכרעתו, הדגיש בית המשפט העליון, כי למרבה הצער, אין הוא יכול להיעתר למבוקשם האמיתי של המבקשים בבקשות רשות הערעור שבפניו ולהחזיר אותם למעמדם כסוכנים, בזו הלשון:
"המבקשים רוצים בכינונם מחדש של ההסכמים בינם לבין המשיבה ובהשבה לעבודה של אלה מהם שאיבדו פרנסתם. מתן סעד שכזה, למרבה הצער, אינו אפשרי בגדרן של בקשות רשות הערעור שבפנינו. את עניינם של אלו מבין המבקשים אשר חתמו על הסכם חדש עם המשיבה לא ניתן לברר בגדר ההליך הנוכחי. הוא מחייב בירור עובדתי חדש בבית המשפט המחוזי, שיכלול התייחסות לנסיבות החתימה על ההסכם החדש ולהוראות ההסכם החדש גופו. אשר לסוכנים שלא נחתם עימם הסכם חדש (או שבוטל ההסכם החדש שנחתם עימם), אף לאלה לא ניתן ליתן סעד המשיב את המצב לקדמותו. ראשית, קיים בפנינו קושי דיוני לא פשוט הנובע מכך שבקשות רשות הערעור דכאן אינן מכוונות נגד החלטה של בית המשפט המחוזי בבקשה לסעד זמני של אכיפת ההסכמים בין המשיבה למבקשים. ביטול הסעד הזמני שניתן למשיבה יוביל לכך שהמבקשים לא יידרשו עוד להשיב את הציוד שבידיהם לידי המשיבה, אך לא להשבתם לעבודה כסוכני דואר. לשם כך יהיה צורך בצו עשה המורה למשיבה לשוב ולהעסיקם כסוכנים. הבקשה לסעד זמני שהגישו המבקשים בבית המשפט המחוזי (הבקשה נשוא רע"א 3899/06) לא
--- סוף עמוד 13 ---
כללה סעד של אכיפת הסכם. היא נגעה להקפאת הליכי המכרזים ולתשלום גמול חודש ינואר 2006 בלבד. שנית, גם אם נתעלם מהקושי הדיוני ונבדוק דברים לגופם, נראה כי קיים קושי רב בהשבת המצב לקדמותו. כאמור, משמעות השבת המצב לקדמותו במקרה זה הינה מתן צו המורה למשיבה לאפשר למבקשים להמשיך לשמש כסוכניה - תפקיד המחייב אמון הדדי ושיתוף פעולה יום-יומי בין הסוכן לבין המשיבה. זאת, לאחר שהמשיבה הודיעה כי היא מסרבת לכך בתוקף וכאשר ההסכם בין בעלי הדין מורה כי ניתן לבטלו, מכל סיבה שהיא, בהודעה מוקדמת של 60 ימים מראש. הלכה היא כי בית המשפט נוקט זהירות מיוחדת ונמנע מלאכוף - ולוּ לתקופה מוגבלת - הסכם עסקי מסוג זה שבין המשיבה למבקשים .. לא מצאנו בסיס לחרוג מהלכה זו במקרה דנא. לפיכך, ומשלא הצלחנו להביא את בעלי הדין להסכמה, על אף ניסיונות רבים, לא ניתן להורות על השבת המבקשים לעבודתם בצו."
בית המשפט העליון קבע, כי אף שבדברים האמורים לעיל הוכרעה השאלה האופרטיבית העיקרית העולה בבקשות רשות הערעור שלפניו, מן הראוי לדון בהחלטותיו של כב' השופט זפט לגופן, כאשר בהקשר זה בחן בית המשפט העליון את קביעותיו ביחס לקיומה של זכות לכאורה ומאזן הנוחות.
בית המשפט העליון הבהיר, לעניין זה, כי כב' השופט זפט בחן את מאזן הנוחות תוך שהוא יוצא מנקודת הנחה, כי ההסכמים בין המשיבה למבקשים בטלים, וכי בכך נראה כי נתפס לטעות. בית המשפט הבהיר לעניין זה, כי:
"המשיבה הגישה המרצת פתיחה בה היא מבקשת הצהרה של בית המשפט אודות הפרת ההסכם, המקימה לה זכות ביטול מיידי. תובענה זו טרם הוכרעה. לפיכך, נקודת המוצא לדיון בבית המשפט המחוזי הייתה צריכה להיות כי ההסכמים תקפים, ושאלת הנזק הייתה צריכה להיבחן לאור אפשרות ביטולם."
בית המשפט העליון הבהיר, כי את נזקם של המבקשים במקרה דנא יש לבחון בשני מישורים - המישור האישי הנוגע לסוכן הדואר היחיד, והמישור הקיבוצי הנוגע לסוכני הדואר כולם:
"במישור האישי, הצו המורה למבקשים להשיב לידי המשיבה את הציוד שברשותם משמעו סגירתן דה-פקטו של הסוכנויות שבעליהן סירבו לחתום על הסכם חדש עם המשיבה, ופגיעה חמורה בפרנסתם. כל זאת, בטרם נקבע בבית משפט קמא כי המבקשים הפרו את ההסכמים. במישור הקיבוצי, הצו הארעי והצו הזמני שניתן לאחריו היוו אמצעי לחץ ששימש את המשיבה במאמציה לשכנע את הסוכנים לחתום על ההסכם החדש. כתוצאה ממתן הצווים התפוררה ההתנגדות המאורגנת של סוכני הדואר נגד החתימה על ההסכם החדש. בכך נגרם נזק נוסף לסוכנים, שכן ברי, כי לכל אחד מהסוכנים היחידים אין ולא יכול להיות אותו משקל במשא ומתן כמו לארגון המייצג קבוצה גדולה של סוכנים. כך אפוא, הסעד הזמני טמן בחובו נזק חמור במיוחד עבור המבקשים. לעומת זאת, את הנזקים שהיו עשויים להיגרם למשיבה ולציבור ניתן היה למנוע באמצעות צו המורה לסוכנים השובתים לשוב לעבודתם (הסוכנים גם הודיעו על מוכנותם לעשות כן בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה). יש לציין כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנוכחי הובילו לכך שהדיון בערכאה זו מתנהל בדיעבד, לאחר שנגרם כבר הנזק למבקשים. בכך קיים לנו יתרון על הערכאה הדיונית. ואולם, את נזקם של המבקשים והקושי בהשבת המצב לקדמותו ניתן וצריך היה לצפות מראש."
--- סוף עמוד 14 ---
בית המשפט העליון הבהיר, כי בהתחשב בכך שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים נדרשת המשיבה לעמוד ברף גבוה במיוחד להוכחת זכותה לכאורה וכי בהקשר זה יש לעמוד, תחילה, על סוג היחסים המשפטיים בין המבקשים למשיבה. בית המשפט קבע בעניין זה, כך:
"סעיף 46(א) לחוק הדואר, התשמ"ו-1986, מורה כי היחסים שבין חברת הדואר לבין סוכני הדואר לא ייראו, לכל דבר ועניין, כיחסי עובד ומעביד. על כן, לא ניתן לראות בארגון סוכני הדואר ארגון עובדים ובסוכני הדואר עצמם עובדים של המשיבה (כך לכל הפחות כאשר מדובר ביחסי חברת הדואר עם הסוכנים; ראו, בג"ץ 6194/97 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(5) 433, 445 (1999)). ואכן, המבקשים אינם טוענים כי יש לייחס להם מעמד של עובדים ולהחיל עליהם את דיני העבודה. לאור זאת, ובהתחשב בהוראות ההסכם שבין המבקשים למשיבה נראה, כי לפחות על פני הדברים עומדת למשיבה זכות לכאורה לקבלת הסעד שביקשה. טענות ההגנה של המבקשים, כפי שהוצגו בבית משפט קמא אינן, על פניהן, טענות חזקות. הטענה לפיה עומדת למבקשים הזכות לשבות הינה בעייתית במיוחד. זכות השביתה המוגנת הינה יציר דיני העבודה וספק רב אם ניתן להכיר בה מחוץ למסגרת היחסים שבין עובד למעביד (עיינו, חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957. נעיר כי בנסיבות מסוימות מכיר המשפט בשביתה המכוונת נגד מעשיו של ריבון ולא של מעסיק, בג"ץ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין לעבודה, פ"ד מט(2) 485 (1995), אך קשה מכאן לגזור הכרה בשביתה של מי שאינו עובד). יתרה מכך, הכרה בזכות זו במקרה דנא עלולה לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 46(א) לחוק רשות הדואר. הטענה בעניין חוק החוזים האחידים נראית כבעלת בסיס איתן יותר, אך היא לא נטענה בפירוט בבית המשפט המחוזי, ואף לא בפנינו. עם זאת, לא ניתן לומר כי טענותיהם של המבקשים הינן חסרות סיכוי. לפיכך, ובהתחשב במאזן הנוחות, לא היה מקום לדחותן על הסף ללא דיון ממצה. מכאן שטעה בית משפט קמא משהעניק למשיבה את הסעד שביקשה והוא מתבטל. יחד עם זאת, הואיל ומצאנו כי אין להורות על השבת המצב לקדמותו, אין מקום להורות למשיבה להחזיר את הציוד שהוציאה מידי המבקשים שכבר אינם משמשים כסוכניה."
בנקודה זו, הבהיר בית המשפט העליון, כי לפי הנתונים המצויים בפניו אחדים מהמבקשים עימם מסרבת המשיבה לשוב לעבוד טרם העבירו לידי המשיבה את הציוד המצוי בידיהם. בית המשפט העליון הבהיר בהקשר זה, כך:
"בהתחשב בשינוי הנסיבות מאז שניתן הצו הזמני בבית המשפט המחוזי ובעקבותיו, ייתכן כי כיום יש מקום לשקול מחדש מתן צו זמני המורה לאותם מבקשים להשיב למשיבה את הציוד. ואולם, לא ניתן לדון בצו זמני כזה במסגרת ההליך הנוכחי. אם יהיה בצו זמני שכזה צורך, תוכל המשיבה לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה."
בית המשפט העליון ציין, כי בשולי הדברים מן הראוי להקדיש מחשבה להחלטה בעניין הצו הארעי שניתן ע"י השופט זפט ולתוצאותיה. זאת, אף שהחלטה זו אינה עומדת עוד על הפרק משהוחלפה על ידי ההחלטה בצו הזמני:
"בית משפט קמא העניק למשיבה צו במעמד צד אחד. ספק רב אם היה מקום לעשות כן. בעלי הדין דכאן מעורבים בסכסוך ממושך, אשר הגיע לשיאו בסוף חודש פברואר 2006. אמנם שירות הדואר הינו שירות חיוני ועיכוב דברי הדואר גורם נזק לציבור, אך ניתן היה לקבוע דיון דחוף בתיק כבר למחרת היום ולעכב את מתן הצו עד לאחר הדיון במעמד הצדדים. בנסיבות העניין קיימת אף בעייתיות מיוחדת באשר למתן הצו שהתיר כניסה לסוכנויות ותפיסת נכסים שנמצאו בהן. מהבקשה למתן סעד זמני שהגישה המשיבה לא ברור אם רצתה בסעד של מינוי כונס נכסים זמני או בסעד של מינוי תופס נכסים זמני (המשיבה ביקשה "לתפוס" את הציוד שהיה בידי המבקשים אך סמכויות תפיסת נכסים ניתנות גם לכונס נכסים זמני).
--- סוף עמוד 15 ---
ואולם מכל מקום, הצו שניתן למשיבה אינו מתיישב עם הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). כך בין היתר, ספק אם הציוד שביקשה המשיבה לתפוס הינו מסוג הנכסים שלשם תפיסתם ניתן למנות תופס או כונס נכסים זמני (ראו, תקנה 387א(ד) ותקנה 387ב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). כמו כן, המשיבה לא ביקשה וממילא לא מונה כל אדם ספציפי לשמש כתופס או ככונס נכסים; לבקשה למתן צו זמני לא צורפה הסכמה של תופס נכסים או כונס נכסים כנדרש בתקנה 365(ו) לתקנות סדר הדין האזרחי; בית המשפט אף לא הורה על הפקדת ערובה או ערבות כלשהי. מכל מקום, כאמור, בית המשפט המחוזי ביטל סעד זה לאחר הדיון במעמד בעלי הדין ובצדק עשה כן."
בנקודה זו פנה בית המשפט לדון בבקשת רשות הערעור השנייה, ככל שהיא נוגעת להקפאת המכרזים, תוך שהבהיר, כי משהגיע למסקנה כי לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, אין מקום לקבלה. אשר לתשלום תגמולי חודש ינואר 2006, הבהיר בית המשפט העליון, כי צודקים המבקשים בטענה, כי כב' השופט זפט טעה משלא התייחס לחלק זה של בקשתם. בית המשפט העליון הבהיר, כי לצד זאת, שאלת זכאותם של המבקשים לתגמול מחייבת בירור עובדתי, שלא ניתן לעשותו במסגרת קיבוצית המתייחסת למבקשים כולם: