"כטענת המשיבה, מקימים לה ההסכמים בינה לבין המבקשים זכות קיזוז בנסיבות מסוימות. על כן, לא ניתן ליתן צו זמני גורף ומן הראוי כי בקשות לסעד הנוגע לתשלומים המגיעים לסוכן זה או אחר יתבססו על תשתית עובדתית מפורטת הנוגעת להתחשבנות שבין המשיבה לבין אותו סוכן. כל זאת, בסייג אחד: בתשובתה לבקשת רשות הערעור השנייה טוענת המשיבה כי היא זכאית לעכב בידיה כספים המגיעים לסוכנים עימם סיימה את התקשרותה כל עוד לא נערכה ההתחשבנות הסופית עימם. במועד בו הוגשה התשובה טרם נערכה התחשבנות זו. בהנחה שעד למתן פסק דין זה טרם נעשה כן, על המשיבה לערוך את ההתחשבנות הסופית עם הסוכנים האמורים, בהקדם האפשרי. בהתבסס על תוצאותיה של ההתחשבנות, יוכלו המבקשים שימצאו לנכון לעשות כן, לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה."
לאחר שניתנה החלטת בית המשפט העליון, הגישה הנתבעת בקשה לסעד זמני כנגד הסוכנים שהחזיקו, לטענתה, במלאי מוצרים ובציוד השייכים לה, הם התובעים מס' 3, 8, 11, 12, 16, 19, 25, 28, 30 ו-33, כאשר ביחס לחלק מהם, הם התובעים מס' 3, 8, 11, 12 ו-30, אף נטען כי הם עודם מחזיקים במבני הסוכנות, השייכים לה (בש"א 1829/07). בעקבות בקשה זו הגיעו הצדדים להסדר ביום 11.10.07 (להלן: הסדר החזרת הציוד), שבעקבותיו הושב לנתבעת הציוד והחזקה במבנים שנותרו בידי הסוכנים לאחר ביטול ההתקשרות עמם, תוך שכל צד שומר על טענותיו, וכפי שצוין בסעיף 6 להסדר החזרת הציוד:
"מובהר, כי אין באמור בהסכם זה כדי לגרוע מטענה מטענות הצדדים מכל מין וסוג שהוא בקשר עם ההחזקה במבנים, במלאי המוצרים ובציוד, עד לחתימת הסכם זה, לרבות טענות בקשר לנזקים שנגרמו למבנים טרם העברת החזקה לידי חברת הדואר ולרבות טענות בקשר למועד שבו נתפסה החזקה בפועל."
בהמשך, מחקו הצדדים זה כלפי זה את התביעות ההדדיות שהיו תלויות ועומדות, תוך שמירת זכותם להגיש זה כלפי זה תביעות כספיות.
ה. ההליך שלפניי
--- סוף עמוד 16 ---
ביום 9.1.08 הגישו ארגון סוכני הדואר ו-44 סוכנים את התובענה שבכותרת, שבגדרה הם עותרים לקבלת פיצוי בסך 34,185,169 ₪ מחברת הדואר, המשקף את הנזק שנגרם להם, כך לטענתם, ממתן הצווים וסגירת סוכנויות הדואר ולמצער מביטול הסכמי ההתקשרות עמם. עוד עותרים התובעים לקבלת סעד הצהרתי, שלפיו חברת הדואר ביטלה את הסכמי ההתקשרות עמם שלא כדין.
בכתב התביעה טוענים התובעים, בתמצית, כי חברת הדואר הפרה את הסכמי ההתקשרות עמם, ביטלה את הסכמי ההתקשרות עמם שלא כדין, עוולה כלפיהם ברשלנות הן בביטול ההסכם והן בנקיטת ההליכים המשפטיים נגדם, הוציאה דיבתם של חלק מהסוכנים רעה, הפרה את חובת תום הלב בניהול משא ומתן ובקיום חוזה, כמו גם בביטול ההסכמים עמם, פגעה בחופש ההתארגנות שלהם, קיפחה והביאה לחיסול המוניטין שצברו, נקטה בסעדים עצמיים ויזמה הליכים משפטיים בהם עתרה לסעד קיצוני, דרקוני ובלתי מידתי, תוך פגיעה קשה בסוכנים שלא לצורך ותוך הסבת נזקים ממוניים ולא ממוניים כבדים.
התובעים טוענים, כי התנהלות הנתבעת, כמתואר לעיל, גרמה להם נזקים כבדים מאד וכי הם זכאים לקבל מהנתבעת פיצוי בגין דרך התנהלותה ודרך הפסקת פעילותם החד-צדדית כסוכנים, ולרבות בגין הפסדי רווחים, הפסדי מימון והשתכרות, הפסדים בגין השקעות שבוצעו בסוכנות, איבוד מוניטין שצברו במשך שנות עבודתם והוצאות שנאלצו להוציא עקב סגירת הסוכנות, עוגמת נפש, ועוד.
ביום 7.5.08 הגישה הנתבעת כתב הגנה ובד בבד עמו כתב תביעה שכנגד, בהם היא טוענת, כי פעולותיה בביטול ההסכמים עם התובעים וסגירת סוכנויות הדואר שהופעלו על ידם נעשו כדין ונבעו מן הטעם הפשוט והחד משמעי שהתובעים כולם וללא יוצא מהכלל הפרו הפרות יסודיות חוזרות ונשנות את ההסכמים, באופן שהקים לנתבעת את הזכות, על פי הוראות ההסכמים שבוטלו, לבטלם מידית. על פי הטענה, "התנהגותם הבריונית" של התובעים, כלשון הנתבעת, וההפרות היסודיות והחמורות שבוצעו על ידם, לא הותירו לנתבעת כל אפשרות לנהוג אחרת. נטען, כי התנהגות זו של התובעים הסבה לנתבעת נזקים קשים וכבדים של עשרות מיליוני שקלים, שבגינם מוגשת תביעה שכנגד. על פי הטענה, ההפרות היסודיות של התובעים באו לידי ביטוי בכך שהתובעים, ביחד עם עוד כ-140 סוכני דואר נוספים, הפסיקו בחוסר אחריות, "בבוטות ובבריונות", כלשונה, לתת שירותי דואר ושירותי בנק הדואר, תוך שהם מעכבים בידיהם רכוש רב ערך וחיוני של הציבור וכולאים אותו בסוכנויותיהם ומסרבים לחלקו לציבור ותוך שהם מודיעים קבל עם ועולם, באמצעות ארגון סוכני הדואר, כי הפסקת השירות לציבור היא בלתי מוגבלת בזמן. זאת, בדיוק במועד בו הפכה הנתבעת לחברה ממשלתית, במטרה לכפות על הנתבעת לשנות את תנאי ההתקשרות עימם.
--- סוף עמוד 17 ---
יצוין, כי לאחר הגשת כתב התביעה שכנגד הגישו התובעים בקשה לצו למסירת פרטים נוספים, שהתקבלה ביום 7.1.10. בעקבות הגשת תצהיר פרטים נוספים מטעם הנתבעת הוגש ביום 28.4.10 כתב הגנה שכנגד מתוקן.
- טענות הצדדים
התובעים טוענים, כי הנתבעת הפרה את הסכמי ההתקשרות עמם זמן רב לפני פרוץ המשבר, כאשר באופן חד צדדי וללא כל הודעה המוקדמת היא הרעה את תנאי עבודתם, ללא ידיעתם וללא הסכמתם. כך, בין היתר, הפחיתה הנתבעת את התמורה המשולמת לסוכנים עבור מכירת בולי הכנסה ואף נמנעה מלהעביר לסוכנים תגמול בגין פעולות מקוונות. על פי הטענה, צעדים חד צדדים אלו, בהם נקטה הנתבעת, מהווים הפרה יסודית של הסכם ההתקשרות עם הסוכנים המזכה, כשלעצמה, את הסוכנים בפיצוי.
התובעים טוענים עוד, כי השבתת סוכנויות הדואר אינה עילה לביטול ההסכמים. על פי הטענה, יש להחיל על התובעים את זכות השביתה הלקוחה מתחום יחסי העבודה ולהרחיבה למערכת היחסים שבינם לבין הנתבעת, אף אם לא מתקיימים יחסי עבודה רגילים בין הצדדים ואף שארגון סוכני הדואר איננו ארגון יציג, כמשמעו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן: חוק הסכמים קיבוציים), וזאת לאור קיומו של סכסוך "מעין קיבוצי" בין הצדדים ולחילופין, לאור מערכת היחסים המיוחדת ששררה לאורך השנים בין הנתבעת לבין ארגון סוכני הדואר. נטען, בהקשר זה, כי לאורך כל שנות הסכסוך בין הצדדים הכירה הנתבעת בארגון סוכני הדואר כארגון יציג של סוכני הדואר וכי בפועל אמנם תפקד הארגון כארגון יציג, לרבות לעניין הפעלת זכות השביתה וניהול משא ומתן מעין קיבוצי. נטען, כי לאור האמור, התובעים היו זכאים להסתמך על הכרת הנתבעת בארגון סוכני הדואר כארגון היציג של הסוכנים בסכסוך מעין קיבוצי בינם לבין הנתבעת, הייתה להם הזכות לשבות במסגרת הסכסוך המעין קיבוצי בין הצדדים ובניסיון לשמור על תנאי העסקתם וכי בכל מקרה אין לראות בעיצומים שבהם נקטו הסוכנים, לרבות השבתת הסוכנויות באופן סמלי למשך ימים ספורים, משום הפרת חוזה, וודאי שלא הפרה יסודית המזכה את הנתבעת בביטול החוזים עמם ללא כל התראה. התובעים מדגישים, כי לא הייתה זו הפעם הראשונה בה השביתו הסוכנים את סוכנויות הדואר במטרה להגן על עצמם מפני ניסיונה של הנתבעת לפגוע בתנאי העסקתם, וזאת בהנהגת הארגון, וכי מעולם לפני כן לא גרם הדבר לביטול ההסכמים עמם על ידי הנתבעת, שראתה בשביתה אמצעי לגיטימי הניתן להפעלה במסגרת מאבקם הקיבוצי של התובעים.
התובעים מוסיפים וטוענים, כי הנתבעת ביטלה שלא כדין את הסכמי ההתקשרות עמם ובכך הפרה, הלכה למעשה, את הוראות ההסכמים שבין הצדדים. נטען, בהקשר זה, כי ההסכמים שנחתמו עם התובעים הפכו להסכמים לתקופה בלתי קצובה לאחר שהנתבעת הודיעה בשנת 2004 על ביטולם מחד, אך חזרה להסתמך עליהם, מאידך, והצדדים קיימו את כל הוראותיהם. על פי הטענה, המדובר בהארכת חוזה בדרך של התנהגות ובמקרה זה לא חלות הוראות סעיפים 22 ו-23
--- סוף עמוד 18 ---
להסכם וביטול ההסכם כפוף לדיני החוזים הכלליים ולאמות המידה הראויות בביטול חוזים. נטען, כי מכל מקום, ההוראות הקבועות בסעיפים 22 ו- 23 להסכמים, המאפשרות לנתבעת לבטל את ההסכם לאלתר בנסיבות מסוימות, הן בבחינת תניות מקפחות בחוזה אחיד שדינן בטלות, וכי אף אם אין המדובר בתניות מקפחות בחוזה אחיד, הרי שלא ניתן היה לבטל את ההסכמים לאלתר לנוכח מערכת היחסים ארוכת השנים שנוצרה בין הסוכנים לנתבעת, הוראות ההסכמים עצמם, אומד דעת הצדדים בעת חתימתם וקל וחומר בעת ביצועם. בהקשר זה נטען, כי חוזה לתקופה בלתי קצובה, מהסוג נשוא התובענה, אשר הינו חוזה מורכב המקים, למעשה, מערך שלם של סוכנויות, עובדים והתחייבויות של הסוכנים לצדדים שלישיים, אינו ניתן לביטול בהתראה של חודשיים, ובוודאי שלא מבלי ליתן כל הודעה מוקדמת, וכי גם אם אין המדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה, הרי שיש לפרש את הוראת סעיף 22 להסכם באופן המקים לנתבעת זכות לבטל את ההסכם תוך מתן התראה מוקדמת הנגזרת מהוותק של כל סוכן ומהסתמכותו.
עוד טוענים התובעים, כי ביטול ההסכמים עמם הינו שלא כדין גם מהטעם שהנתבעת לא ערכה להם שימוע ולא נתנה להם את זכות הטיעון בטרם ביטול ההסכמים. נטען, בהקשר זה, כי זכות השימוע של עובד הינה זכות יסוד במקרה בו מבקשים לשנות לרעה את מצבו, באשר היא מאפשרת לעובד להתגונן בפני הטענות המועלות כלפיו, בטרם הפסקת ההתקשרות עמו. על פי הטענה, יש להחיל את הכלל בדבר חובת שימוע גם מקום שבו לא מתקיימים יחסי עבודה פורמאליים בין הצדדים, אך מתקיימים יחסי סוכנות, כבמקרה דנן, ובפרט כאשר מדובר בגוף ציבורי כמו הנתבעת, מחד, ובסוכנויות הפועלות שנים ארוכות, מאידך. נטען, כי לאור האמור, היה כל אחד מהתובעים זכאי לקבל מהנתבעת פירוט מוקדם של הסיבות שבגינן שוקלת הרשות להפסיק את ההתקשרות עמו וכן זכאי היה להשמיע את דבריו בפני הנתבעת ולטעון כנגד ההחלטה על הפסקת ההתקשרות. על פי הטענה, משלא קיימה הנתבעת את חובת השימוע לתובעים וביטלה את ההסכמים עמם באופן חד-צדדי, ללא כל התראה וזכות להתגונן בפני הביטול, ועל בסיס סעיף דרקוני בהסכם, הפרה הנתבעת את זכויותיהם הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן פגעה בחופש העיסוק שלהם, המעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק. פעולה זו של הנתבעת, כך נטען, מהווה הן הפרה של הסכם ההתקשרות והן ביטול שלא כדין של ההסכמים.
התובעים טוענים עוד, כי הנתבעת עוולה כלפיהם ברשלנות הן בביטול ההסכמים עמם, הן בנקיטת ההליכים המשפטיים כנגדם. נטען, בהקשר זה, כי החמרת הסכסוך והקצנתו נעשו על ידי הנתבעת בלבד, ביוזמתה ומשיקוליה שלה, בצורה מכוונת ומגמתית, במטרה להכניע את הסוכנים ולפגוע בארגון, וזאת, על מנת שעם כניסתה של חברת הדואר לתמונה, יועמדו הסוכנים בפני כללי משחק חדשים. על פי הטענה, הצווים שלהם עתרה הנתבעת כללו סעדים העולים במידה ניכרת על הנדרש לצורך השגת המטרות שעמדו ביסוד הבקשה. נטען, כי את הנזקים, להם טענה הנתבעת כי היו עלולים להיגרם לה ולציבור, ניתן היה למנוע באמצעים לא כוחניים, מבלי לפרק את הסוכנויות, וזאת באמצעות הגשת בקשה למתן צו שיורה לסוכנים לשוב לעבודתם.
--- סוף עמוד 19 ---
התובעים מוסיפים וטוענים, כי לגבי מספר סוכנים, ובהם חברים בוועד הארגון, ביצעה הנתבעת עוולה של לשון הרע ופגעה בשמם הטוב, בכך שיזמה פרסומים בהם הוכפשו הסוכנים, אשר היו אנשי ציבור מוכרים ואהודים, והוטל דופי ביושרם ובמקצועיותם. על פי הטענה, על הנתבעת לפצות תובעים אלו בסך 50,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, אף ללא הוכחת נזק.
עוד טוענים התובעים, כי הנתבעת הפרה את חובת תום הלב בניהול משא ומתן (בכל הנוגע לחתימה על ההסכם החדש) ובקיום חוזה וכן הפרה את חובת הנאמנות הן ביחס לסוכניה והן ביחס לציבור בכללותו. נטען, בהקשר זה, כי הנתבעת שלחה הודעה על ביטול ההסכמים ללא עילה ובחוסר תום לב, לאור הסכסוך המתמשך בין הצדדים, תוך דבקותה בטענה כי השבתת הסוכנויות הינה בגדר הפרה המצדיקה את ביטול ההסכמים, הגם שאיננה כזו. נטען גם, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב כלפי התובעים בכך ששלחה הודעה על ביטול ההסכמים באופן כוללני וגורף, מבלי לבדוק לגופו של עניין האם קיימת הצדקה לביטול בכל אחד ואחד מהמקרים. עוד נטען, כי גם עתירתה של הנתבעת לסעד קיצוני וחסר כל פרופורציה מלמדת על חוסר תום לבה וכי הנתבעת פעלה בחוסר יושר ובחוסר מידתיות כאשר פרצה בכוח ובאופן ברוטאלי לסוכנויות ושיתקה אותן, ובמקרים אחרים ניתקה את מסופי המחשבים בסוכנות בפתאומיות, וזאת מבלי שנמסרה כל הודעה מוקדמת לסוכנים. נטען עוד, כי סיום ההתקשרות עם התובעים על יסוד סעיף דרקוני בהסכם, מבלי שניתנה לתובעים ההזדמנות להתגונן בפניו, נגוע בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר תום לב ומהווה אקט שרירותי פסול.
התובעים טוענים עוד, כי הנתבעת פגעה בזכותם החוקתית לחופש ההתארגנות וכן במעמדו של הארגון ובסמכויותיו. נטען, בהקשר זה, כי פנייתה של התובעת אל סוכני הדואר באופן אישי, חרף קיומו של סכסוך מעין קיבוצי, תוך התעלמות מקיומו של הארגון, פגעה בזכותם של התובעים לחופש ההתארגנות וכן פגעה במעמדו של הארגון וגרמה לו נזקים ממוניים ולא ממוניים. נטען גם, כי הנתבעת השתמשה בצווים הזמניים כנגד התובעים בכדי לחסל את התארגנות הסוכנים ולשבור את מנהיגיה ומוביליה, והכל במטרה לאלץ את הסוכנים לחתום על הסכם התקשרות חדש ומקפח. עוד נטען, כי הנתבעת הפלתה לרעה את הסוכנים החברים בארגון בכלל, ואת הסוכנים אשר הובילו את המאבק המאורגן בפרט, בכך ששלחה להם את הודעות הביטול הראשונות ופרצה לסוכנויות שניהלו, וזאת רק על מנת להחליש את התנגדות הסוכנים ולרסק את הארגון.
התובעים מוספים וטוענים, כי הם בעלי זכות קניינית במוניטין שצברו במשך שנות עבודתם כסוכני דואר, וכי על הנתבעת לפצות אותם בגין ההשקעה שביצעו בסוכנות שבניהולם, וזאת במטרה להגדיל את הכנסות הסוכנות. על פי הטענה, עם סיום העסקתם כסוכני דואר ירדה לטמיון השקעתם בסוכנויות ונפגעה ציפייתם להפיק רווחים מאותה השקעה, מבלי שיהיה ביכולתם לעשות שימוש בהשקעה זו באפיק אלטרנטיבי כלשהו.
--- סוף עמוד 20 ---
עוד טוענים התובעים, כי קמה להם עילת תביעה עצמאית כנגד הנתבעת הנובעת מהגשת הבקשה לסעדים זמניים, קבלתם וביצועם. בהקשר זה טוענים התובעים, כי עילת תביעה זו מבוססת על ההתחייבות העצמית שצורפה לבקשת הנתבעת לסעדים זמניים כנגד הסוכנים "לפיצוי התובעים במקרה של ביטול הצו", וכי משעה שצו זה בוטל על ידי בית המשפט העליון, על הנתבעת לפצות אותם בגין מלוא הנזקים שנגרמו להם עקב מתן הצווים הזמניים וביצועם בפועל על ידי הנתבעת. נטען, כי עילת התביעה מכוח ההתחייבות העצמית הינה עילה עצמאית ונפרדת, העומדת על רגליה שלה, והיא אינה מותנית בקביעה האם בביטול ההסכמים עם התובעים פעלה הנתבעת כדין.