התובעים טוענים, כי על הנתבעת לפצות אותם בגין כל הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממתן הצווים וסגירת סוכנויות הדואר ולמצער כתוצאה מביטול ההסכמים שלא כדין, וכן בגין יתר העילות שפורטו לעיל. ראשי הנזק כוללים תמורה עבור החודשים ינואר ופברואר 2006, שחלק גדול מהתובעים לא קיבלו; החזר הוצאות שהוציאו התובעים עקב ביטול ההסכמים, ובכלל זאת תשלומים בגין מבני הסוכנות (שכר דירה, ביטוח, מיסי ארנונה, תשלומי חשמל ועוד) ותשלומים לעובדים; פיצוי בגין אבדן הכנסה ממתן הצו ועד לביטולו; פיצוי בגין הפסד השתכרות ממועד ביטול הצו ולעתיד; פיצוי עבור אובדן מוניטין; פיצוי בגין עוגמת נפש; תשלום עבור תפוקות (בולי הכנסה, דואר רשום, מט"ח, חלוקה), שלא שולמו לתובעים בשעתו בשל הסכסוך ונותרו במחלוקת; החזר הוצאות מימון שנגרמו לתובעים לאחר שחוסל מקור ההשתכרות היחידי שלהם; החזר ההשקעות בסוכנות; החזר בגין קיזוזים שבוצעו מכספי הסוכנים שלא כדין והחזר הוצאות לארגון בגין ההליכים המשפטיים שנוהלו בין הצדדים החל מיום 28.2.06 ועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון ביום 9.7.07.
הנתבעת טוענת, כי אין כל אמת בטענה, כי היא הפרה את הסכמי ההתקשרות עם התובעים זמן רב לפני פרוץ המשבר, כאשר באופן חד צדדי וללא כל הודעה מוקדמת היא הרעה את תנאי עבודתם, ללא ידיעתם וללא הסכמתם. על פי הטענה, למרות שהנתבעת הייתה יכולה לבטל את ההסכמים עם סוכני הדואר בהתראה של חודשיים מראש ולפרסם מכרזים חדשים להפעלת סוכנויות דואר, הכוללים תמהיל שירותים ולוח תמורה חדש המשקפים את הרפורמות המתרגשות ובאות עליה, היא לא נהגה כך ותחת זאת ניהלה עם התובעים משא ומתן במשך שלוש שנים תמימות, כשבכל אותה עת תנאי ההתקשרות המחייבים, אותם תנאים בהם היו מעוניינים התובעים להמשיך לפעול, עמדו בעינם. נטען, כי בעוד שהנתבעת ניסתה להגיע להבנות ולהסכמות עם סוכני הדואר באמצעות הארגון, סירבו התובעים לנהל משא ומתן בתום לב וכן סירבו לכל הצעת פשרה הוגנת וסבירה, אשר הועלתה הן בידי הנתבעת, הן בידי ועדת הכלכלה של הכנסת ותחת זאת בחרו בדרך הכוח, ההפרות והפגיעה חסרת הרסן בנתבעת ובלקוחותיה.
הנתבעת טוענת עוד, כי אין כל אמת בטענה שלפיה היא לא חפצה באמת להגיע להסדר עם הסוכנים, אלא אך ביקשה לנצל את ההזדמנות שנכרתה בדרכה על מנת לכפות על הסוכנים את שינוי תנאי ההתקשרות. על פי הטענה, הנתבעת נהגה באורך רוח ובהגינות כלפי הסוכנים לאורך
--- סוף עמוד 21 ---
כל שלבי המשא ומתן והיא ניסתה, באופן ענייני ותם לב, להגיע לפתרון מוסכם על תנאי העסקתם. נטען, כי הסוכנים, מצדם, סגרו את הסוכנויות לפי הוראות הארגון וכצעד כוחני ובריוני, מתוך מחשבה שהדבר יביא את הנתבעת להיכנע לתכתיביהם, וזאת במקום לשבת עמה לשולחן המשא ומתן ולהביא לסיומו המוצלח. על פי הטענה, התובעים, ובראשם הארגון ומר בני כהן, העומד בראשו, ציפו שהלחץ הציבורי שיופעל על הנתבעת בידי הציבור כתוצאה מכך שהוא איננו מקבל שירותים חיוניים שהוא זקוק להם בדחיפות יביא את הנתבעת להיכנע לדרישותיהם שנועדו להביא את הנתבעת אל עברי פי פחת. נטען גם, כי ראיה לכך שאין ממש בטענת התובעים בהקשר זה ניתן למצוא בעובדה, כי כל אותם 220 סוכנים שלא נקטו בעיצומים המשיכו לעבוד עם הנתבעת על בסיס ההסכמים הישנים חודשים ארוכים לאחר העיצומים בלא שנכפה עליהם דבר וחצי דבר, כאשר רק לקראת סוף שנת 2006 נחתמו עמם הסכמים חדשים, הכוללים לוח תמורה חדש והוגן, המתחשב באינטרסים הכלכליים של שני הצדדים להסכם.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, באשר לטענה שלפיה סגירת הסוכנויות אינה מהווה הפרה של הסכמי ההתקשרות ואינה עילה לביטול ההסכמים, שכן מדובר בנקיטת עיצומים ובזכות השביתה העומדת לסוכנים ולארגון, כי המדובר בטענת סרק שיש לדחותה, באשר זכות השביתה אינה עומדת לתובעים שהיחסים בינם לבין הנתבעת היו יחסי מזמין – קבלן, הא ותו לא. על פי הטענה, מעשיהם של התובעים כלל לא היו בגדר פעולות לגיטימיות במסגרת זכות השביתה, אלא הפרה קולקטיבית ופרועה של הסכמי ההתקשרות שבין הצדדים, שהקנתה לנתבעת את הזכות לביטול מידי של ההסכמים. נטען גם, כי ארגון סוכני הדואר מעולם לא הוכר על ידי הנתבעת כארגון יציג של הסוכנים המשמש ארגון עובדים, שכן כפי שנקבע מפורשות בחוק רשות הדואר, בחוק הדואר ובהסכמים שבין הצדדים, הסוכנים שימשו כקבלנים עצמאיים ולא התקיימו בינם לבין הנתבעת יחסי עובד-מעביד. נטען, כי כל הפעולות והמעשים שנקטה בהם הנתבעת למול הארגון במהלך השנים נעשו לפנים משורת הדין, במסגרת המשא ומתן עם הסוכנים, על מנת לייעל את ההליכים מול הסוכנים וכי לא היה בהם כדי לשנות את הקבוע בסעיף 46 (א) לחוק רשות הדואר וחוק הדואר. נטען גם, כי העובדה שלא הייתה זו הפעם הראשונה בה נקטו הסוכנים בדרך הלקויה של סגירת סוכנויות הדואר, תוך הפרת התחייבויותיהם לפי ההסכמים, אין משמעה כי הנתבעת הסכימה לכך שהסוכנים ינקטו בצעד זה, נהפוך הוא; הנתבעת הבהירה חזור והבהר לתובעים, כי היא לא תסבול יותר הפרעה ושיבוש במתן השירותים לציבור וכי כל מי מהם שינסה לנהוג כך, תבוטל עמו ההתקשרות. נטען, כי גם ארגון סוכני הדואר ידע, כמו גם התובעים ויתר הסוכנים, והנתבעת חזרה והתריעה על כך, כי הארגון והסוכנים אינם זכאים לשבש את מתן השירותים לציבור ולהפר הפרה יסודית את ההסכמים וכי באם יעשו כן, יבוטל הסכם ההתקשרות עמם. מכאן, כך נטען, שלא לארגון ולא לתובעים קמה הזכות לשבות ולהפר הפרות יסודיות את ההסכם, התובעים וארגונם ידעו זאת היטב והם נטלו על עצמם סיכון שאם ימשיכו להפר את ההסכמים באופן קולקטיבי, ההסכמים יבוטלו.
--- סוף עמוד 22 ---
עוד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את טענתם של התובעים לפיה ההסכמים עמם הפכו לבלתי קצובים בזמן וכי כפועל יוצא מכך הוארך משך ההודעה המוקדמת לביטול ההתקשרות. על פי הטענה, ההסכמים נותרו בעינם על כל הוראותיהם והם לא הפכו לחוזים לתקופה בלתי קצובה ומכל מקום, גם אילו היו הופכים לכאלה בשל המבוי הסתום שאליו נקלע המשא ומתן בין הצדדים, הרי שתקופת ההודעה המוקדמת בת 60 הימים שיקפה היטב את ציפיות הצדדים. נטען גם, כי ההסכמים עם התובעים בוטלו מידית עקב הפרתם היסודית בידי התובעים וכי זכות זו, שממילא עומדת לכל מתקשר חוזי, עמדה גם לנתבעת, בין מכוח הוראות סעיף 23 להסכם ובין מכוח הוראות דיני החוזים הכלליים. נטען, כי יש לדחות גם את הטענה שלפיה הזכות לבטל את ההסכם בהתראה מוקדמת נגזרת מהוותק של כל סוכן והסתמכותו. על פי הטענה, לנתבעת עומדת הזכות לבטל את ההסכמים הן לפי הוראות סעיף 22 והן לפי הוראות סעיף 23 ובמקרה דנן עשתה הנתבעת שימוש בזכותה לבטל את ההסכם ביטול מידי, כקבוע בהוראות סעיף 23, בשל הפרתו היסודית והמהותית בידי כל אחד מהתובעים.
הנתבעת טוענת עוד, כי ההסכמים שנחתמו בינה לבין התובעים אינם חוזים אחידים וכי מכל מקום, סעיפים 22 ו-23 להסכמים שבין הצדדים אינם בגדר תניות מקפחות בחוזה אחיד. נטען, בהקשר זה, כי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, כפי שאף התובעים מאשרים, הם פרי של משא ומתן בין הנתבעת לנציגי הסוכנים ולכן הם אינם חוזים אחידים, מה גם שהתובעים התקשרו עם הנתבעת בהסכמים לאחר הליכי מכרז פומביים, כאשר נוסח ההסכם עמד לנגד עיניהם והיווה חלק מתנאי המכרז. על פי הטענה, במהלך המשא ומתן בין הצדדים, התובעים מעולם לא העלו כל טענה באשר לאותם סעיפים, וזאת חרף העובדה שברבות השנים הם הופעלו כנגד סוכנים שהפרו הפרות יסודיות את ההסכם עמם. נטען גם, כי שעות הפתיחה והסגירה של הסוכנויות ועצם פתיחתן לציבור לשם מתן השירות החיוני לציבור הן החובות הבסיסיות ביותר של הסוכן כלפי הנתבעת וכי הפרה של חובה בסיסית זו מהווה הפרה יסודית של הסכם ההתקשרות, וזאת בין אם נכתב כך בהסכם ובין אם לא. על פי הטענה, הפרה יסודית זו מקנה, ממילא, זכות ביטול מידית של ההסכם ומכאן ששילובם של סעיפים 6 ו-23 להסכמים בא אך לחזור על המובן מאליו על פי דיני החוזים הכלליים ולא יכול להיות בסעיפים אלה שום דבר מקפח.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי היא כלל לא הייתה מחויבת בחובת שימוע לפני מתן ההודעה על סיום ההתקשרות, שכן חובה זו חלה על פי דיני העבודה על מעביד עובר לפיטורי עובד, במקרים מסוימים, ולא בהתקשרות על פי חוזה קבלני. על פי הטענה, המקור שהסדיר את חובות וזכויות הצדדים הוא ההסכם שביניהם, שבגדרו הצהיר כל אחד ואחד מהסוכנים כי ידוע לו שלא יתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים וכן כי במידה ויפר את הוראות סעיף 6(ה) להסכם עשויה הנתבעת לבטל את ההסכם עמו באופן מידי. נטען, כי מכל מקום ההסכמים עם התובעים בוטלו רק לאחר שכל התובעים קיבלו התראות רבות ונשנות לבל ינסו להפר שוב את ההסכמים ולהפסיק את מתן השירותים לציבור וכי בנסיבות אלה התובעים לא היו זכאים לזכות שימוע או טיעון נוסף לפני הנתבעת בטרם ביטול ההסכמים עמם. נטען גם, כי הייתה לתובעים האפשרות המלאה להביא את
--- סוף עמוד 23 ---
מלוא טענותיהם בפני הנתבעת במסגרת המשא ומתן שנערך בין הצדדים במהלך התקופה שקדמה לביטול ההסכם. נטען, לחילופין, כי אף אם הייתה מוטלת חובת שימוע על הנתבעת, הרי שאין לומר כי זו הופרה, שעה שהתובעים מודים בצורה מפורשת ובלתי משתמעת, כי הם הפרו את ההסכם הפרה יסודית, באופן שהקנה לנתבעת את הזכות לבטל את ההסכמים עמם.
עוד טוענת הנתבעת, כי פעולותיה בביטול ההסכמים עם התובעים וסגירת סוכנויות הדואר שהפעילו נעשו כדין ונבעו מהטעם שהתובעים, כולם, הפרו הפרות יסודיות חוזרות ונשנות את ההסכמים, באופן שהקים לנתבעת את הזכות, על פי הוראות ההסכמים שבוטלו, לבטלם מידית. על פי הטענה, הפרות יסודיות אלו של התובעים באו לידי ביטוי בכך שהתובעים, ביחד עם עוד כ-140 סוכני דואר נוספים שנגררו אחריהם, הפסיקו, בחוסר אחריות, "בבוטות ובבריונות" כלשונה, לתת שירותי דואר ושירותי בנק הדואר, תוך שהם מעכבים בידיהם רכוש רב ערך וחיוני של הציבור וכולאים אותו בסוכנויותיהם ומסרבים לחלקו לציבור, ותוך שהם מודיעים קבל עם ועולם, באמצעות ארגון סוכני הדואר, כי הפסקת השירות לציבור היא בלתי מוגבלת בזמן, וזאת בדיוק במועד שבו הנתבעת הפכה לחברה ממשלתית, במטרה לכפות על הנתבעת לשנות את תנאי ההתקשרות עמם. על פי הטענה, ביטול ההסכמים עם התובעים נעשה כדין, בהתאם להוראות ההסכמים שבין הצדדים, ולא לפני שהנתבעת שיגרה לתובעים התראות רבות ונשנות, לבל ינסו להפר שוב את ההסכמים ולהפסיק את מתן השירותים לציבור, כפי שעשו קודם ליום 28.2.06. נטען, כי בנסיבות אלה, התובעים אינם זכאים לסעד, אין להם להלין אלא על עצמם ויש להשית עליהם את תוצאות הפרתם – הנזקים הכבדים שהם גרמו לנתבעת בשל הפרותיהם את ההסכם והשיבושים הקשים שננקטו על ידם ושאילצו את הנתבעת, שאיבדה בהם כליל את האמון, לסגור את סוכנויותיהם.
הנתבעת טוענת עוד, כי בקשתה למתן צווים זמניים הייתה מוצדקת וחיונית ביותר והראיה שנתקבלה. על פי הטענה, הנתבעת נקלעה למצוקה נוראית שנכפתה עליה בידי אותם 180 סוכנים, ובכללם התובעים, שפסקו באחת לספק לציבור שירותים חיוניים וכלאו בסוכנויות הדואר, ללא הצדקה, דברי דואר שערכם לא יסולא בפז, דברי ערך רבים וכן כספי קצבאות וכן כספים אחרים המגיעים לציבור וללקוחות הנתבעת, תרופות לחולי סרטן, דרכונים, תעודות זהות, הודעות לבוחר, ועוד. נטען, כי לולא מתן הצו הארעי היו נפגעים צדדים שלישיים רבים מהציבור על לא עוול בכפם ולא בכדי ניתן הצו במעמד צד אחד. נטען, כי אותו חלק בצו הארעי אשר כלל מתן אפשרות להיכנס לשטח הסוכנות בסיוע משטרת ישראל היה צו חלופי לצו הארעי העיקרי אשר הורה לתובעים למסור בעצמם את דברי הדואר, דברי הערך, הכספים והציוד שברשותם. על פי הטענה, החלק בצו שכנגדו יוצאים התובעים חוצץ הופעל במתינות ובסבירות רק כלפי אותם סוכנים אשר לא צייתו לחלקו הראשון של הצו. נטען גם, כי חלק מהסוכנים, בעידוד ארגון סוכני הדואר, העמיסו דברי דואר השייכים לציבור ושפכו אותם באופן מופגן, במחאה על מתן הצו, בכביש סואן בתל-אביב, תוך הפרת הצו וביזוי בית המשפט.
--- סוף עמוד 24 ---
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אין כל קשר בין צו הביניים שבוטל על ידי בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 9.7.07, לבין הנזק הנטען על ידי התובעים בגין ביטול ההתקשרות עמם, חדילתם מלשמש סוכני דואר ואובדן מקור פרנסתם. על פי הטענה, הצו הזמני, שבגדרו ניתנה התחייבות הנתבעת שעליה מבססים התובעים את תביעתם, לא גרם לביטול ההסכמים שבין התובעים לנתבעת ולנזק שלטענתם נגרם להם עקב כך ואין כל קשר סיבתי בין ההתחייבות שניתנה בידי הנתבעת בגדרי הצו הזמני למסירת הציוד לבין הנזקים הנטענים של התובעים הנובעים מביטול ההתקשרות עמם. נטען, כי התובעים חדלו מלשמש כסוכני הנתבעת מכוח והדעות הביטול ששיגרה אליהם הנתבעת עקב הפרותיהם היסודיות את ההסכמים ולא בשל מתן הצו הזמני, שהוא הפועל היוצא של ביטול ההסכמים בין הצדדים.
עוד טוענת הנתבעת, כי טענת התובעים למוניטין הינה חסרת שחר, וכי ההסכם שבינם לבין הנתבעת היה הסכם לתקופה של שנה אחת בלבד, המתחדש אוטומטית ומעניק לכל צד את האפשרות לסיימו בהודעה של 60 יום מראש. היינו, בכל רגע נתון יכול היה כל אחד מהצדדים להתיר את ההתקשרות מכל נימוק שהוא ובכל סוף שנה היה כל צד רשאי שלא לחדש את ההסכם. נטען, כי בהתחשב בכך ממילא אין ולא היה לאף סוכן כל מוניטין בסוכנות שאותה הפעיל.
הנתבעת טוענת עוד, כי כל הנזקים הנטענים על ידי התובעים הינם נזקים מופרכים, בלתי מבוססים ומוגזמים וכי ממילא אין התובעים זכאים להיפרע מהנתבעת בגינם. על פי הטענה, הנתבעת הייתה זכאית לאחוז בזכותה ולבטל באופן מידי את ההסכמים עם התובעים, אשר הפרו את ההסכמים עמה הפרות יסודיות, וזאת מכוח סעיף 23 להסכמים. נטען, כי גם אילו יקבע כי הנתבעת לא הייתה זכאית לבטל את ההסכמים בביטול מידי, כי אז בכל מקרה הייתה הנתבעת רשאית לבטל את ההסכמים עם התובעים בהתראה של 60 ימים, כקבוע בסעיף 22 להסכם, וזאת בלא כל נימוק. נטען, כי לפיכך, וגם אילו יקבע כי הנתבעת לא הייתה זכאית לבטל את ההסכמים, הרי שסכום הפיצוי המקסימלי המגיע לכל אחד ואחד מהתובעים עולה כדי תקופת ההודעה המוקדמת, בת 60 הימים, הא ותו לא.