בתביעה שכנגד טוענת הנתבעת, כי על התובעים 2-44 לפצות אותה בגין כל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת ההסכמים ומביטולם לאלתר. זאת, הן מכוח סעיף 23 להסכמים, והן מכוח הוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: חוק התרופות).
הנתבעת טוענת עוד, כי במעשיהם הפרו התובעים את חובתם לפעול בתום לב בקיום החוזה, וכי גם מטעם זה היא זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב חוסר תום הלב של התובעים.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי במעשיהם עוולו כלפיה התובעים בעוולת הרשלנות, מכוח סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בהקשר זה נטען, כי התובעים, בהיותם סוכני דואר האמונים על השמירה הטיפול בכספיה וברכושה לצרכי ציבור, חבים לה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית, וכי הפרת חובות הזהירות בידי התובעים גרמו לנזקיה הנתבעת. נטען גם, כי במקרה דנן ובייחוד
--- סוף עמוד 25 ---
לאור הודאות בעל הדין הברורות והחד משמעיות של התובעים בדבר הפרת ההסכמים, חל הכלל בדבר חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל כן נטל הראיה להוכיח כי לא התרשלו מוטל כולו על כתפי התובעים. עוד נטען, כי אלמלא התרשלו התובעים לא הייתה מתאפשרת בנקל או בכלל סגירת סוכנויות הדואר בשעה שבה היה עליהן להיות פתוחות וליתן שירותים לציבור, ובכך נגרם נזקה של הנתבעת.
עוד טוענת הנתבעת, כי במעשיהם ובמחדליהם ביצעו התובעים הפרת חובה חקוקה, בכך שהם מנעו מהנתבעת ליתן את שירותי הדואר באורח תקין וסדיר, כמתחייב מסעיף 1ה לחוק הדואר ועיכבו בידיהם דברי דואר בניגוד לקבוע בסעיף 90 לחוק הדואר. נטען, בהקשר זה, כי התובעים פעלו בניגוד לחוק ולפיכך הם הפרו חובה חקוקה המוטלת עליהם על פי החוק, חוק אשר על פי פירושו הנכון נועד כאמור לטובתה ולהגנתה של הנתבעת, כאשר הפרת החוק על ידי התובעים גרמה נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו מתכוון החוק וכנגדו בא להגן על הנתבעת.
הנתבעת טוענת עוד, כי על התובעים, כסוכני דואר הנותנים שירות לציבור כקבלן עצמאי עבור הנתבעת, חלה חובת נאמנות כלפי הנתבעת, ליתן את השירותים שהם התחייבו להם בהסכמים באופן מלא, רציף וללא פגם. נטען, כי במעשיהם ובמחדליהם כמפורט לעיל הפרו התובעים את חובת הנאמנות אשר בה הם חבים כלפי הנתבעת ופגעו בה אנושות. נטען, בהקשר זה, כי על התובעים, כנותנים שירותים לציבור, חלה חובת נאמנות גם כלפי הציבור וכי במעשיהם ובמחדליהם כאמור לעיל עוולו התובעים לא רק כלפי הנתבעת אלא גם כלפי הציבור כולו.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי חלק מהתובעים מחזיקים בידם, שלא כדין, מלאי מזומנים שהיה מצוי בסוכנויות שהפעילו, השייך לנתבעת וכי בכך מבצעים תובעים אלה עוולת גזל ועשיית עושר ולא במשפט. על פי הטענה, על תובעים אלה להשיב לידי הנתבעת את מלאי המזומנים השייך לה, בצירוף ריבית והצמדה כדין.
עוד טוענת הנתבעת, כי חלק מהתובעים חייבים לה תשלומים בגין גירעונות שנצברו בקופת הסוכנויות במועדים שהם הפעילו את הסוכנויות וכי לפיכך עליהם להשיבם לנתבעת, בהתאם לקבוע בהסכמי ההתקשרות שבין הצדדים ומכוח עשיית עושר ולא במשפט.
לבסוף טוענת הנתבעת, כי קמה לה עילת תביעה עצמאית גם מכוח צו עיכוב הביצוע שאותו ביקשו התובעים מבית המשפט העליון ושבעקבותיו נמנע מהנתבעת, במשך שנה ו-4 חודשים, מלפעול להפעלת סוכנויות הדואר של התובעים ואשר בסופו של יום בוטל עם דחיית הסעד העיקרי אותו ביקשו התובעים מבית המשפט העליון – חזרתם להיות סוכנים. נטען, כי לפיכך על התובעים לפצות את הנתבעת בגין הנזקים הכבדים שנגרמו לה כתוצאה ממתן צו עיכוב הביצוע, הבאים לידי ביטוי באובדן ההכנסות שהיו צפויות לנתבעת לו הייתה מפעילה את סוכנויות הדואר באמצעות סוכנים חדשים בסמוך לאחר ביטול ההסכמים עם התובעים.
--- סוף עמוד 26 ---
- מסגרת הדיון
כאמור, סעיף 6(א) להסכם ההתקשרות קובע את שעות וימי הפעילות של הסוכנות, שבהם "סוכנות הדואר תהא פתוחה לקהל והסוכן יעמוד לרשות הקהל", והם, ככלל, כל ימות החול בשבוע, משעות הבוקר ועד הצהריים והן אחר הצהריים, למעט ימים ג' ו-ו' (וערבי חג), בהם הסוכנות אינה פתוחה אחר הצהריים. סעיף 6(ה) להסכם ההתקשרות קובע, כך:
"למען הסר ספק, מוסכם בזאת בין הצדדים, כי סגירת סוכנות הדואר ו/או אי הפעלתה שלא כאמור בסעיף זה, מהווה עילה לביטולו של החוזה ולסגירת סוכנות הדואר לאלתר כאמור בסעיף 23 לחוזה."
סעיף 23 להסכם קובע, כי במקרה של הפרת סעיף 6 להסכם, תהא הנתבעת רשאית לבטל את ההסכם מיד, בלי הודעה מוקדמת, ובמקרה כזה יהיה על הסוכן להפסיק את הפעלת הסוכנות לאלתר:
"על אף האמור בסעיף 22 לעיל, הפר הסוכן את האמור בסעיפים 1, 2, 6 או באחד מהם, רשאית הרשות לבטל את החוזה בלי הודעה מוקדמת. בוטל החוזה בידי הרשות כאמור, יפסיק הסוכן להפעיל את הסוכנות לאלתר והוא יהיה חייב בתשלום פיצויים עבור כל נזק ו/או הוצאה שנגרמו לרשות עקב הפרת החוזה; הוראה זו באה להוסיף על הנאמר בסעיף 16."
משילוב הוראות סעיפים 6 ו-23 להסכם עולה, כי סגירת הסוכנות או אי הפעלתה בשעות וימי הפעילות שנקבעו מהווה הפרה יסודית של ההסכם, המקנה לרשות הדואר אפשרות לבטל את ההסכם ללא הודעה מוקדמת.
מטבע הדברים, השאלה האם הפרו התובעים את הסכמי ההתקשרות עמם שעה שנקטו בעיצומים תחרוץ, במידה רבה, את גורל התביעה שהגישו התובעים, באשר התביעה נסמכת, בעיקרה, על הטענה כי ביטול ההסכמים עמם היה שלא כדין.
כאמור, התובעים העלו מספר רב של טענות על שום מה אין לראות בעיצומים שבהם נקטו, לרבות השבתת הסוכנויות באופן סמלי למשך ימים ספורים, משום הפרת ההסכם, וודאי שלא הפרה יסודית, המזכה את הנתבעת בביטול ההסכמים עמם ללא כל התראה, המרכזיות שבהן מבוססת על זכות השביתה והזכות לשימוע. התובעים טוענים בנוסף, כי מלכתחילה כל שביקשה הנתבעת הוא לצמצם את מספר הסוכנויות, לכפות על התובעים תנאי התקשרות דרקוניים ולהחליש את כוחו של הארגון. על פי הטענה, ביטול ההסכמים עם התובעים, כביכול בטענה כי העיצומים שבהם נקטו התובעים מהווים הפרה יסודית של ההסכם, אך נועדו להגשים מטרה פסולה זו.
מכאן, שיש להכריע, תחילה, בשאלת מעמדם של התובעים למול רשות הדואר, שהרי השאלה האם במסגרת העיצומים שבהם נקטו התובעים, שכללו סגירה חלקית ואף מלאה של סוכנויות הדואר, הפרו התובעים את הסכמי ההתקשרות למול רשות הדואר, והאם הייתה לרשות הדואר
--- סוף עמוד 27 ---
חובה לקיים שימוע לסוכנים בטרם החלטתה על ביטול החוזים עמם, נגזרת, בין היתר, ממהות היחסים בין הצדדים.
בהמשך, ובהתבסס על המסקנה שתוסק, אברר האם יש באיזה מבין הטענות שהעלו התובעים כדי להביא למסקנה, כי אין לראות בתובעים כמי שהפרו את ההסכמים עם הנתבעת, באופן אשר הקנה לה את האפשרות לבטל, באופן מידי, את ההסכמים עם התובעים.
אופן הילוכי יהיה כזה:
תחילה, בפרק הרביעי, אדון בשאלת מעמדם של סוכני הדואר וארגון סוכני הדואר. במסגרת זו אדון בטענת הסוכנים לפיה הינם "מעין עובדים", ארגון סוכני הדואר הינו "מעין ארגון יציג" וסגירת הסוכנויות היוותה "מעין סכסוך עבודה", באופן המאפשר לסוכנים שלא לפתוח את הסוכנויות במסגרת מאבקם על הסכם ההתקשרות, מבלי שהדבר יהווה הפרת חוזה. בפרק זה אעמוד על השאלות הכלליות הנוגעות להחלת משפט העבודה על מי שאינם עובדים (מה שמכונה "פריצת האוניברסליות"), וכן אפרט לעניין זכות ההתארגנות וזכות השביתה (לרבות סוגי השביתות והכרה בהם). אבחן האם יש מקום להרחיב זכויות אלו ולהחילן על התובעים. לעניין זה אעמוד הן על מגמות כלליות של הרחבת משפט העבודה, הן על היחסים החוזיים בין הצדדים, הן על התפתחות הדואר (על גלגוליו השונים) והן על היחסים בין הסוכנים לדואר, כפי שנקבעו בחקיקה ובפסיקה.
בפרק החמישי אנתח את העובדות בכדי לקבוע האם הופרו ההסכמים בין הצדדים, ואם כן בידי מי. בפרק זה אנתח את הטענות ההדדיות של הצדדים, כשכל צד טוען כלפי משנהו כי הפר את החוזה ונהג בכוחניות ובחוסר תום לב. אבחן בפרק זה, תחילה, את ראיות שהוצגו במסגרת ההליך ולאחר מכן את כל גלגוליו של הסכסוך לאורך השנים, ובעיקר בשנה עובר לביטול ההסכמים, ואעמוד על נקודות ההסלמה, שהביאו, לבסוף, לסגירת הסוכנויות בידי הסוכנים מזה, במסגרת עיצומים לטענתם, ולביטול ההסכמים בידי חברת הדואר, מזה.
בפרק השישי ארחיב בשאלות הנוגעות להחלת חובות תום הלב וההגינות על יחסים חוזיים במשפט הפרטי. אדון, תחילה, בבסיס הרעיוני המשתנה או המתרחב לדיני החוזים כדי לכלול בדינים אלו עקרונות הגינות ותום לב. בהמשך, אפרט לעניין החלת חובות מהמשפט המנהלי על גופים דוגמת הנתבעת שלפניי ואעמוד על החובות החלים על צדדים לחוזה מסוג החוזה שלפנינו. אבחן את הבסיס הרעיוני העומד היום בבסיס דיני החוזים, את האיזון בין חופש החוזים לחובות ההגינות ותום הלב בכלל, ובחוזי יחס וחוזי רשות בפרט. מדובר בחוזים בין רשות הדואר, ולאחריה חברת הדואר, עם הסוכנים, וכן במערכת חוזית שעם מרבית הסוכנים נמשכה שנים רבות (בחלק מהמקרים מעל שלושים שנה). בהקשר זה אעמוד על הטענות ההדדיות של הצדדים, בנוגע להסתמכות על מערך חוזי זה.
--- סוף עמוד 28 ---
בפרק השביעי אדון בשאלה האם היה על הנתבעת לקיים שימוע לתובעים לפני ביטול ההסכמים עם כל אחד ואחד מהם. בפרק זה אעמוד על יסודות חובת השימוע או הזכות לטיעון ועל זכות השימוע במשפט המנהלי, במשפט העבודה ובמשפט החוקתי. כן אעמוד על חובת השימוע במשפט הפרטי, מכוח עקרון תום הלב. בהמשך פרק זה אעמוד על מקור זכות השימוע של התובעים ועל התרופות במקרה של הפרת החובה לשימוע (או שימוש שלא בתום לב בזכות הביטול בהעדר שימוע). לאחר שאקבע את הפרמטרים והקריטריונים לפסיקת פיצוי בגין הפרת חובת השימוע, אעבור לבדיקה פרטנית של נזקי כל אחד מהתובעים בהקשר זה.
בפרק השמיני אדון בטענות נוספות של התובעים. הראשונה, כי סעיפים 6 ו-23 להסכמים הקובעים כי אי פתיחת הסוכנויות במועדים הנקובים בהסכם מהווה הפרה יסודית, הינם תנאי מקפח בחוזה אחיד. השנייה, כי הנתבעת הוציאה דיבתם רעה (תביעת לשון הרע).
בפרק התשיעי אדון בעילה מכוח ההתחייבות העצמית עליה חתמה הנתבעת בעת קבלת הסעד הזמני. במסגרת זו אבחן מהם ראשי הנזק בגינם רשאים התובעים לתבוע מכוח ההתחייבות העצמית, ובהמשך אבחן טענות פרטניות של הסוכנים לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהצו שאפשר לחברת הדואר לפרוץ לסוכנויות וליטול את רכושה.
בפרק העשירי אדון בטענות התובעים בגין סכומים שהגיעו להם על פי ההסכמים בינם לבין הנתבעת ולא שולמו להם, ובכלל זאת תמורת חודשים פברואר ומרץ 2006, אי תשלום בגין שירותים שניתנו בסוכנויות והוצאות שונות.
בפרק האחד עשר אסכם את התובענה העיקרית ואקבע את הסכומים שעל הנתבעת לשלם לתובעים (או חלקם).
בפרק השנים עשר אעבור לדון בתביעה שכנגד. אדון בעילות התביעה ובנזקים להם טוענת חברת הדואר, לרבות מניעת הכנסות ונזקים בגין הכשרת סוכני דואר חדשים. בהמשך, אדון בתביעה שכנגד כנגד הארגון וחברי הועד בגין גרם הפרת חוזה. לבסוף, אדון בטענות הנתבעים שכנגד, סוכני הדואר, לאשם תורם של חברת הדואר לנזקים שנגרמו לה.
בפרק השלושה עשר אסכם את תוצאת שתי התביעות.
פרק רביעי:
- עובדים ו"מעין עובדים" ארגון יציג ו"מעין ארגון יציג" סכסוך עבודה ו"מעין סכסוך עבודה"
התובעים, לאורך כל הדרך, מאשרים כי הם אינם עובדים; כי ארגון סוכני הדואר אינו ארגון יציג, כמשמעו בחוק הסכמים קיבוציים, וכי הסכסוך בינם לבין רשות הדואר אינו סכסוך עבודה,
--- סוף עמוד 29 ---
כמשמעותו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן: חוק יישוב סכסוכי עבודה). עם זאת, העובדים טוענים, כי מכוח היחסים המיוחדים בין סוכני הדואר לרשות הדואר יש לראות בסוכני הדואר "מעין עובדים"; בארגון סוכני הדואר "מעין ארגון יציג" ובסכסוך בין סוכני הדואר לבין רשות הדואר "מעין סכסוך קיבוצי". מכוח יחסים מיוחדים אלו, דורשים התובעים הכרה בשלוש זכויות: זכות השביתה, זכות ההתארגנות וזכות השימוע.
אשר לזכות השביתה – התובעים טוענים, כאמור, כי השבתת סוכנויות הדואר אינה עילה לביטול ההסכמים. לטענתם, לאורך כל שנות הסכסוך בין הצדדים הכירה הנתבעת בארגון סוכני הדואר כארגון יציג של סוכני הדואר ובפועל אמנם תפקד הארגון כארגון יציג, לרבות לעניין הפעלת זכות השביתה וניהול משא ומתן מעין קיבוצי. נטען, כי לאור האמור התובעים היו זכאים להסתמך על הכרת הנתבעת בארגון סוכני הדואר כארגון היציג של הסוכנים בסכסוך מעין קיבוצי בינם לבין הנתבעת וכי הייתה להם הזכות לשבות במסגרת הסכסוך המעיין קיבוצי בין הצדדים. מכל מקום, כך טוענים התובעים, אין לראות בעיצומים שבהם נקטו הסוכנים, לרבות השבתת הסוכנויות באופן סמלי למשך ימים ספורים, משום הפרת חוזה, וודאי שלא הפרה יסודית המזכה את הנתבעת בביטול החוזים עמם ללא כל התראה.
אשר לזכות ההתארגנות – התובעים טוענים, כאמור, כי הנתבעת פגעה בזכותם החוקתית לחופש ההתארגנות וכן במעמדו של הארגון ובסמכויותיו. נטען, בהקשר זה, כי על אף שלאורך כל הדרך ראתה הנתבעת בארגון כארגון המייצג את סוכני הדואר, הרי משהחריף הסכסוך והסוכנים נקטו בעיצומים, פנתה הרשות לסוכנים באופן אישי, תוך התעלמות מקיומו של הארגון, ובכך פגעה בזכותם של התובעים לחופש ההתארגנות. עוד נטען, כי הנתבעת הפלתה לרעה את הסוכנים החברים בארגון בכלל, ואת הסוכנים אשר הובילו את המאבק המאורגן בפרט, בכך ששלחה להם את הודעות הביטול הראשונות ופרצה לסוכנויות שניהלו, וזאת רק על מנת להחליש את התנגדות הסוכנים ולרסק את הארגון.
אשר לזכות השימוע – התובעים טוענים, כאמור, כי ביטול ההסכמים עמם הינו שלא כדין גם מהטעם שהנתבעת לא ערכה להם שימוע ולא נתנה להם את זכות הטיעון בטרם ביטול ההסכמים. נטען, בהקשר זה, כי זכות השימוע של עובד הינה זכות יסוד במקרה בו מבקשים לשנות לרעה את מצבו, באשר היא מאפשרת לעובד להתגונן בפני הטענות המועלות כלפיו, בטרם הפסקת ההתקשרות עמו. על פי הטענה, יש להחיל את הכלל בדבר חובת שימוע גם מקום שבו לא מתקיימים יחסי עבודה פורמאליים בין הצדדים, אך מתקיימים יחסי סוכנות, כבמקרה דנן, ובפרט כאשר מדובר בגוף ציבורי כמו הנתבעת, מחד גיסא, ובסוכנויות הפועלות שנים ארוכות, מאידך גיסא. התובעים טוענים עוד, כי חובת השימוע נגזרת גם מזכותם לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו גם מזכותם לחופש העיסוק המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק.