(עמ' 101-98 לפרוטוקול הדיון מיום 28.4.2013).
ניתן לראות כי לצד אמירותיה הברורות של ד' כי היא נאנסה, ניתן גם למצוא לכל הפחות רמז לכך שמדובר ביחסי מין שנעשו בהסכמה. אין ספק כי ה"תובנה" של ד' שהיא נפלה קרבן למעשי אונס מתמשכים, קשורה קשר הדוק לתלונותיהן של ר' ומ', ולסכסוך שהתגלע בין חברי הקבוצה לבין אורי. לא מן הנמנע כי הייעוץ המשפטי שקיבלה ד', עמד גם הוא בעוכריה בהחלטתה להגיש תלונה במשטרה. כאשר נשאלה ד' במשטרה מדוע התלונה מוגשת אחרי כל כך הרבה שנים, היא השיבה: "הסתבר שהוא הסתכסך עם כמה אנשים בקבוצה ואז התחוור לי שאני לא קראתי לזה בשם אבל אני גם עברתי אונס או אונסים". ניסיון החיים מלמד כי אכן ייתכנו מקרים שבהם אשה תחווה אונס, ובתום ליבה תיזקק לייעוץ משפטי על מנת להבין כי מדובר באונס (הדוגמה הקלאסית לכך היא מצב של אינוס על-ידי בן-זוג בתרבויות מסויימות; ראו דנה פוגץ' "'ברצון שניהם ובשמחתם' – אינוס בידי בן זוג והתוויית גבולות המשפט הפלילי בחברה משתנה" עיונים במשפט מגדר ופמיניזם 501, ה"ש 162 (דפנה ברק-ארז ואח' עורכות, 2007)). לא כך הם המקרים שבהם פריצתו של סכסוך מאוחר תגרום לנפגע בוגר להבין בדיעבד, באופן כן, שלמעשה הוא חווה אונס (אך השוו ע"פ 7097/08 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 5 (6.9.2010)).
- בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן דגש לכך שהתנהגותה של ד' "כאילו הכל בסדר" איננה מתקבלת על הדעת, בהינתן שהיא חוותה מעשי אונס אלימים. ועוד צויין כי "העובדה שהתובעת נותרה במערכת יחסים זוגית עם הנתבע מעידה, כי תלונתה המאוחרת והכבושה בדבר אינוסה במשך שנים, אינה אמת, מה עוד שלא נטען למשל, כי התובעת פיתחה בנתבע יחסי תלות מסוג כלשהו, או שניסתה לנתק את יחסיה עימו והוא מנע זאת ממנה" (עמ' 63).
כבר הזכרנו לעיל כי "בניגוד 'להיגיון' של המתבונן מן הצד, קורבן העבירה עשוי להמשיך לחיות את חייו במחיצת התוקף ולעיתים אף להפגין כלפיו חיבה ולחפש את קרבתו" (עניין פלוני, פסקה 87). אכן, עצם העובדה שמתלוננת נשארה בזוגיות עם הפוגע – איננה גורעת מן האפשרות כי חוותה אלימות מינית או אחרת מצידו. בדומה ליישומן והיקפן של יתר ההלכות הנוגעות לבחינת מהימנותם של מתלוננים בעבירות מין, גם ההלכה בעניין זה אין פירושה שבשום מקרה לא ניתן יהיה להסיק מסקנות
--- סוף עמוד 30 ---
מתוך התנהגותו של המתלונן ויחסיו עם הנאשם לאחר האירוע. הכלל הוא כי "קשת התגובות האפשריות של קורבן עבירות מין מגוונת ביותר, שכן אין בנמצא קורבן טיפוסי שלו התנהגות צפויה ואחידה" (ע"פ 4901/09 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 (7.12.2009)). העובדה שקשת התגובות האפשריות היא רחבה, אין פירושה כי כל התנהגות של מתלונן לאחר האירוע, תהא אשר תהא, היא חסרת ערך ראייתי. ראוי להדגיש כי בית המשפט אינו בוחן את התנהגותו של המתלונן במטרה להעריך את תבונתה או הגיונה אלא נדרש לכך רק במסגרת הבירור העובדתי כדי לקבוע אם נעברה עבירה (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(6) 625, 640 (2004) (להלן: ע"פ 1258/03)). לשם כך יש להתחשב במכלול נסיבות המקרה, ובפרט בטיב היחסים בין הצדדים, בפערי הכוחות ביניהם, ובחלופות שעמדו בפני המתלונן באותו זמן מנקודת מבטו הסובייקטיבית (ראו והשוו: ע"פ 4187/04 גנטשקה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (21.6.2006);ע"פ 7212/14 היילה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 24 (25.1.2016) (להלן: עניין היילה)). הזהירות המתבקשת מהיסקים בתחום זה – היא רבה, שכן כפי שנאמר בעניין קצב: "התנהגות קורבנות אונס כלפי מי שאנסן מורכבת היא, ובפרט במקרים של אונס בין מכרים [...] חייהם של בני אדם ותגובותיהם מורכבים הרבה יותר, ואינם מתנהלים לפי קלישאות" (שם, פסקה 135).
- במקרה הנוכחי מצטברות מספר נסיבות שמובילות למסקנה כי התנהגותה של ד' חורגת מאותה קשת רחבה של תגובות אפשריות, ואיננה מתיישבת עם הטענה כי היא נפלה קורבן למעשי אונס אלימים חוזרים ונשנים.
ד' התבקשה שוב ושוב להסביר מדוע נשארה בקשר זוגי עם אורי חרף התנהגותו האלימה ומעשי האונס החוזרים ונשנים אותם חוותה. בהודעתה הראשונה במשטרה ענתה ד' "אני אדם תמים ויש וכל הזמן חיפשתי משהו אנושי מהאמונה שלך ואז אתה פוגש את הדבר המפלצתי". בהודעתה השניה טענה "לא היה לי את הכוחות להחליט החלטות [...] פחדתי ממנו". בבית המשפט נשאלה על כך ד' פעם נוספת:
ש: עשרות מקרים של אונס, למה לא הלכת למשטרה אלא בשנת 2010, 2011, אחרי ששלוש חברות שלך לקבוצה מגישות במקביל תלונה במשטרה?
ת: זה בדיוק הסיפור, זה כל הסיפור
ש: אני לא מבין את כל הסיפור, אז ספרי לי את כל הסיפור, למה אז?
ת: חיינו ממש משפחה, כולם יודעים שאני בת זוגתו, אף אחד לא ידע מה קורה בחדרי חדרים, הייתי שבויה
--- סוף עמוד 31 ---
בקשר הזה, לא ראיתי בזה אונס, הפלתי על עצמי את האשמה, אני הייתי הלא בסדר ואני הייתי כאילו אני לא מספיק... זה היה קורה תמיד באותו טקס, הוא היה ממלא לי את המוח במשפטי עו"ד, היום אני יודעת
[...]
כב' השופטת: כלומר סלחת לו?
ת: היה שר לי שיר אחר כך, זו הדרך לאונס, ואחר כך אתה מאוהב וקונה מתנות, ככה הוא עובד
כב' השופטת: פעם-פעמיים, אבל עשרות פעמים?
ת: כשזה היה מאד קשה, כשהייתי זורקת אותו מהמדרגות, לא זוכרת, לא זוכרת, הייתי זורקת אותו מהמדרגות, הוא היה חוזר אליי כמו טטל'ה וממשיך לשלוט [...]
(עמ' 99-96 לפרוטוקול הדיון מיום 28.4.2013).
בערעורה, ביקשה ד' להסתמך על דברים שנאמרו בע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 22 (30.11.2011): "לעתים קיימת תלות כלכלית ואף רגשית של בת הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו מקשה גם מבחינה פרקטית וגם מבחינה רגשית על חשיפת ההתעללות [...] בנסיבות אלה, האישה החווה התעללות בביתה רוצה אמנם שהעבריין ייענש ויחדל ממעשיו, אך חוששת לא פעם לשלמות התא המשפחתי [...] אין להתעלם גם מהחשש שאם תוגש תלונה – יאונה לאישה או לילדים רע".
ניתן לראות בנקל כי עניינה של ד' שונה בתכלית השינוי, והאמת ניתנה להיאמר כי בנסיבות העניין הסבריה אינם מניחים את הדעת, גם לאחר שנחזור ונזהיר עצמנו לבל נתיימר לשפוט את מידת ה"היגיון" וה"רציונאליות" בהתנהגותה של מתלוננת. בית המשפט קבע כי ד' היתה "בעלת מעמד מכובד בהירארכיה הקבוצתית, בהיותה גיסתה של מנהיגת הקבוצה" ודומה כי אין מחלוקת על כך. בלי להידרש לשאלת מעמדו של אורי בקבוצה, אינני סבור כי ד' היתה תלויה בו במובן כלשהו. מעמדה הנכבד בקבוצה, מַקשה עלינו לקבל את הטענה כי היא נאלצה להישאר בקשר עם אורי, במשך שנים ארוכות, חרף מעשיו הנפשעים כביכול. גם הסברים אחרים, כגון שמירה על שלמות התא המשפחתי או חשש לחיי המתלוננת, אינם שייכים לענייננו. אפילו הטענה כי שתיקתה של ד' נועדה לשמור על "שקט תעשייתי" בקבוצה או ביחסיה עם אורי איננה יכולה לעמוד, כיוון שגם במשך השנים שחלפו מאז שהיא נפרדה מאורי והוא עזב את הקבוצה, לא זו בלבד שד' לא הגישה תלונה במשטרה אלא היא לא סיפרה לאיש על מסכת ההתעללויות אותה חוותה, לטענתה.
--- סוף עמוד 32 ---
עניינה של ד' שונה גם ממקרים אחרים שהוזכרו בפסיקה, ובהם נקבע כי אין לזקוף לחובתה של מתלוננת את העובדה שהיא נשארה בקשר עם התוקף. איננו מדברים בקטינה, שהותקפה על-ידי בן-משפחה מבוגר, ונשארה בביתו כמה ימים לאחר מכן (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (3.7.2007)), או בקטינה שביקשה לשמור על מרקם היחסים המשפחתיים (ע"פ 7097/08, פסקה 5). ענייננו שונה גם מע"פ 1258/03, בו דובר בקטינה בת 14 שלאחר שהותקפה על-ידי אדם מבוגר הצטרפה אליו ל"סיבוב בשוק". בע"פ 5739/96 אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721 (1997) (להלן: עניין אוחנונה) נדון עניינו של אדם בן 34 שאנס במשך תקופה ממושכת נערה בת 17, כשבאותה תקופה הוא סיפק לה סמים מסוג אקסטזי והשליט עליה "משטר טרור ואימה". בעניין היילה דובר בבני-זוג שמערכת היחסים שלהם היתה רצופה איומים ואלימות, והנאשם השליט על המתלוננת "משטר של פחד". בעניין קצב דובר במי שכיהן כשר בממשלה ותקף מתלוננת שעבדה במשרדו. בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002), דובר במתלוננת שנשארה בקרבתו של הפוגע בהיותה "בארץ זרה, באזור חשוך ושכוח אל ורחוק ממקום יישוב, עם אדם שבגד באמונה והתעלל בה קשות, כאשר כל חפציה נמצאים במכוניתו". מובן כי אין מדובר ברשימה ממצה או בצמצום ההלכה, ומקרים אלה הובאו רק על מנת להמחיש עד כמה שונה המקרה הנוכחי ממקרים שבהם יושמה הלכה זו.
- לצד טענתה של ד' כי במשך שנים היא לא הבינה שנאנסה, היא מסרה הסבר נוסף לשיהוי בהשמעת גרסתה, ולפיו היא לא חשבה להגיש תלונה במשטרה כי "אני פחדנית". נוכח טענתה של ד' כי היא פחדה מפני אורי, היא התבקשה להסביר כיצד בשנת 2005 היא נשלחה על-ידי ר"ש ואבי לתווך בינם לבין אורי, וכיצד מתיישבת גרסתה עם העובדה שהם ישבו במסעדה, שוחחו וצחקו יחד. תשובתה היתה: "אני לא זוכרת אבל אני יודעת שהטיל עליי אימה עד היום" (עמ' 109 לפרוטוקול). ניתן לראות כי גם ד' וגם ר' מסרו שני הסברים לכיבוש גרסתן: האחד – מתוך חוסר ידיעה שעברו אונס; והשני – מתוך פחד להגיש תלונה. לא מתחוור לי כיצד יכולים שני ההסברים הללו לדור בכפיפה אחת, וכמו בעניינה של ר', הדבר מקשה ליתן אמון בגרסתה של ד'.
- בגרסתה של ד' התגלו סתירות וקשיים נוספים. בתצהיר מטעמה כתבה ד' שהיא עמדה להינשא לאורי. בבית המשפט היא אמרה "לא כתבתי את זה", ובהמשך ענתה שוב ושוב "אני לא זוכרת". סתירה פנימית זו, אין מקורה בבלבול לגבי פרטיו של אירוע מיני אלים וטראומטי, אלא לגבי החלטה משמעותית בחייה של ד', וקשה להעלות על הדעת כי היא אינה זוכרת אם חתונה עם אורי עמדה על הפרק. בנוסף, ד'
--- סוף עמוד 33 ---
לא ידעה לומר כמה פעמים היא נסעה לבקר את ר"ש בפריז בשנים האחרונות. בכתב התביעה של ד' צויין כי בשנה האחרונה ליחסיה עם אורי היא נאנסה על-ידו לפחות עשר פעמים, אך בחקירתה הנגדית היא התנערה מאמירה זו. ראוי לציין כי מדובר בגרסה שנכתבה במסגרת תביעה אזרחית, לאחר שהיה לד' זמן רב להתכונן, ולא באמירה ספונטנית שנאמרה במסגרת תלונה במשטרה.
בהינתן קשיים מהותיים אלה, קבע בית משפט קמא כי מעשי האונס הנטענים על-ידי ד' לא הוכחו. ואכן, בעוד שגרסתה של ד' נמצאה בלתי מהימנה ולא עלה בידיה להביא ראיה כלשהי התומכת בגרסתה, מן העבר השני ניצבות נסיבות רבות אשר מקשות לאמץ את גרסתה. מכלול הדברים מלמד כי מסקנתו של בית משפט קמא מבוססת היטב ואין כל עילה להתערב בה.
בשולי הדברים אוסיף כי קשיים נוספים התעוררו לגבי פרטיהם המדוייקים של האירועים עליהם סיפרה ד', אך בשונה מבית משפט קמא (עמ' 62-59 לפסק הדין), אין לזקוף זאת לחובתה שכן כפי שכבר נאמר "עדות קורבן לעבירת מין מלוּוה, לא אחת, בקושי רב לשחזר במדוייק את האירועים הטראומטיים שהיו מנת חלקו" (ע"פ 2331/13 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 28 (13.10.2015)).
האירוע בחוף מנדרין
- האירוע בחוף מנדרין מיוחס לתקופה שאחרי פרידתם של אורי וד', כאשר היא כבר היתה בקשר עם בן-זוג אחר. בתלונתה הראשונה במשטרה מסרה ד' גרסה כלהלן: אורי ביקש שניפגש, ישבנו במסעדת טנדורי, שתיתי קולה, ואז אורי "בלבל אותי כמו כישוף כזה ואז נעלמתי לעצמי ומצאתי את עצמי בתוך האוטו שלו בחולות הים במנדרין". או אז, לדברי ד', אורי הוריד את משענת הכסא במהירות וקיים איתה יחסי מין תוך שהוא צועק. לאחר מכן "הבנתי בטשטוש שלי שיש חבורה של נערים שדופקת על החלון שכנראה היא שמעה את הצעקות שלי של 'די די מספיק מה אתה עושה'" ואורי יצא אליהם. לדברי ד' "אני קפאתי ואני לא זוכרת איך הגעתי הביתה הוא לקח אותי הביתה [...] אחרי יומיים שלושה סיפרתי לורדה חברה מהקבוצה והסיפור הזה נקבר". בתצהיר מטעמה הוסיפה ד': "היום אני מבינה שהוא שם לי משהו במשקה ששתיתי".
--- סוף עמוד 34 ---
אורי העיד בבית המשפט כי הוא אכן נפגש עם ד' לאחר שנפרדו, בערך בשנת 2000, והם הגיעו לאזור חוף מנדרין וניהלו שיחה ממושכת בהיותם ברכב, אך לא התפשטו ולא קיימו יחסי מין. בדומה לגרסתה של ד', גם אורי סיפר כי בשלב מסויים הוא נבהל מדמויות שהתקרבו לרכב ו"יכול להיות שצעקתי [...] מתוך בהלה, ואז ראיתי שזה היה מציצנים ולא משהו שצריך לפחד ממנו".
- בניגוד לגרסתו של אורי, בפסק הדין נאמר כי "נראה, כי במהלך שהותם במכונית קיימו השניים יחסי מין". בניגוד לגרסתה של ד', הגיע בית המשפט למסקנה כי יחסי המין נעשו בהסכמה, ו-"תיאור המפגש כאונס, לא בא לעולם, אלא לצרכי הגשת תביעה זאת". בפסק הדין הוסבר כי גרסתה של ד' לגבי האירוע נדחתה בשל היותה גרסה מתפתחת שמכילה סתירות ותיאורים "בלתי מתקבלים על הדעת בעליל" (פס' 85). כפי שחזרתי וציינתי, אינני סבור כי הנוקשות בה נבחנה גרסתה של ד' עולה בקנה אחד עם הגישה המקובלת בפסיקה לעדויותיהן של נפגעות עבירות מין. למרות זאת, כאשר ברקע הדברים עומדת הערכת המהימנות השלילית של ד', כמפורט לעיל, ונוכח הדמיון הכללי בין גרסתו של אורי לגרסתה של ד', לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, אשר מתיישבת עם נתונים נוספים: ההסברים הבלתי משכנעים של אורי וד' לטיב המפגש, בשעת לילה ובאזור שקט; העובדה שד' הסתירה את דבר הפגישה מבן זוגה דאז; פרטים מהותיים שחסרים בגרסתה של ד', והניסיון שלה לחפות עליהם באמצעות הטענה לערפול חושים וקיפאון, שלא נמצאה סבירה, בהינתן שפרטים אחרים תוארו על-ידה בדייקנות. לא למותר להוסיף כי ורדה, שלכאורה היתה האדם היחיד שידע על האירוע עד אשר פרץ הסכסוך בין אורי לבין חברי הקבוצה, לא הובאה לעדות, ובתצהירה של ד' היא כותבת שמרוב בושה לא סיפרה על האירוע לאיש, ואף לא לבן-הזוג שלה.