בנוסף, ד' התקשתה מאד לציין את מועד האירוע בחוף מנדרין. בהזדמנויות שונות, ד' תיארכה את האירוע לשנים 2001 (בתצהיר עדותה הראשית); 2003-2002 (בחקירתה הנגדית); 2003 או 2004 (במשטרה) ו-2004 (בכתב התביעה). לא מדובר בסתירה קלה או בקושי לציין במדוייק אירוע של תקיפה מינית, תופעה שמתגלה בבתי המשפט כמעט דבר יום ביומו, אלא בקושי ניכר של ד' להסביר באיזו תקופה התרחש האירוע הנטען. גרסאות סותרות אלה פוגעות במהימנותה ומעוררות חשש כי היא ניסתה להתאים אותן לצרכיה השונים (למשל, כדי לשלול את התיישנות התלונה).
--- סוף עמוד 35 ---
עוד ראוי לציין כי בהמשך לתיאור האירוע בחוף מנדרין, ד' נשאלה במשטרה אם היא רוצה להתנקם באורי, וענתה כך: "אני רוצה שהוא ייענש וקשות, כי הוא עשה הרבה רע, הסיפור של האונס זאת צורת ההתנהגות שלו, זו הדרך שלו, הוא לא יכול להיות עם אשה ולא לאנוס אותה ולא לשלוט בה, הוא חייב לאנוס ולשלוט. הוא עונה על הסימנים של אנס".
בהינתן כל האמור, גם כאן המסקנה היא כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה ד' לא הצליחה להוכיח את אמיתות גרסתה – בדין יסודה ואין עילה להתערב בה.
(3) מ'
- לטענתה של מ' היא נאנסה פעמיים על-ידי אורי, שעימו היתה בקשרי ידידות ממושכים. פעם ראשונה, כאשר הגיע לביתה בשנת 2001, ולפתע היכה ואנס אותה (להלן: האירוע הראשון). פעם שניה, בשנת 2002, כאשר חברי הקבוצה ישבו לאכול במסעדה, ואורי הושיט את ידו תחת לשולחן והחדיר אותה במפתיע לאיבר מינה של מ' (להלן: האירוע השני).
אורי טען כי הוא ניהל רומן עם מ' במשך מספר חודשים, במהלך שנת 2002, והכחיש מכל וכל כי קיים איתה יחסי מין ללא הסכמתה. אשר לאירוע השני, נטען על-ידי אורי כי הם ישבו במסעדה זה מול זה ושיחקו "משחקי רגליים".
האירוע הראשון
- ביום 31.3.2010 הגיעה מ' לתחנת המשטרה והגישה תלונה על אונס כמתואר באירוע הראשון. בזמן האירוע היא היתה בקשר זוגי עם א"ש (שהוא, כאמור, גיס של ר"ש). לדבריה, יום אחד אורי הגיע לביתה, הכאיב לה ואנס אותה למרות שהיא בכתה וביקשה שיעזוב אותה, ואז לפתע הוא "נעמד ודחף אותי הסתובב והלך [...] הוא לא אמר מילה". למחרת, אורי נפגש עם בן-זוגה של מ', א"ש, והתנצל בפניו על כך ש"התחיל" עם מ', אחרי שהיא פיתתה אותו. מ' מספרת כי כאשר בן-זוגה חזר הביתה הוא הטיח בה האשמות, ובתגובה "בכיתי צעקתי וכעסתי אמרתי שהוא התחיל איתי אבל לא אמרתי את המילה אונס לאף אחד [...] האמנתי שאני אשמה ובגדתי בד' ובאורי". לדבריה, לאחר האירוע אורי "הלך והתוודה לכולם ואני שתקתי. יצא שהוא בסדר כי הוא התנצל"; אך בהמשך היא סיפרה כי במקרים רבים אורי היה ניגש אליה
--- סוף עמוד 36 ---
במקומות ציבוריים ומאיים עליה שלא תספר לאיש: "אם אני אשמע מילה רעה אחת שאת סיפרת עליי אני אהרוג אותך אני יודע היכן את גרה והיכן הורייך גרים". לדברי מ' "האשמתי את עצמי שנים ואני עצרתי את חיי בגללו". מ' לא סיפרה לאיש על האונס או על האיומים עד ששמעה את ר' מספרת כי אורי אנס אותה, והסבירה שלא התלוננה עד אז כי "הייתי במצוקה גדולה. לא עלה בדעתי שאני יכולה להתלונן". עוד הסבירה מ' שרק אחרי השיחה עם ר' "פתאום נזכרתי באיומים ובאונס. פשוט כאילו אחרי שהאירועים מחקתי את זה ועכשיו הכל צף. פתאום הבנתי שלא הייתי היחידה ואני לא אשמה".
ביום 27.6.2010 חזרה מ' לתחנת המשטרה ומסרה הודעה נוספת. מ' נשאלה שוב מדוע לא סיפרה לאיש על האירוע, והשיבה: "הייתי מבוהלת מאד לא יכולתי לדבר [...] האפשרות שלי היתה או לשתוק או להתאבד, העדפתי לשתוק, הייתי בבושה ובהשפלה מאד גדולה [...] הייתי משותקת, לא יכולתי לבקש עזרה, הפסקתי לחשוב". לדברי מ', בתקופה שלאחר האונס היא המשיכה לענות לטלפונים מצידו של אורי כי לא ידעה מי מתקשר, והמשיכה ללכת למפגשי הקבוצה ולראות אותו פעמיים בשבוע למרות שפחדה ממנו מאד.
ביום 5.10.2011 הגישה מ' תביעה אזרחית נגד אורי, ובה חזרה על גרסתה לעניין מעשי האונס וטענה כי כתוצאה מכך נגרמו לה "נזקים פיזיים ונפשיים חמורים ביותר" שגרמו לה נכות רפואית בשיעור 50%.
- בית המשפט התרשם כי גרסתה של מ' איננה מהימנה ודחה את תביעתה. אף שלא כל הנמקותיו של בית משפט קמא נראות בעיניי, המסקנה מקובלת עליי ולא ראיתי מקום להתערב בה.
חלק מן הקשיים המתעוררים לגבי גרסתה של מ' כבר נדונו לעיל בהקשרן של ר' וד'. בדומה לדיון שנערך שם, גם בעניינה של מ' נקודת המוצא היא כי ככלל, כבישת עדותה של מתלוננת בעבירת מין לא תעמוד לחובתה, שכן מדובר בתופעה מוכרת ומוסברת. למרות זאת, ההסברים שסיפקה מ' לכבישת עדותה אינם הגיוניים ואינם קוהרנטיים, ובכך נפגמת מהימנותה. מ' טענה כי הסיבה לכבישת העדות היתה שהיא כלל לא זכרה את האירועים עד ששמעה את סיפורה של ר'. כך, למשל, היא תיארה בעדותה כי רק לאחר ששמעה את הסיפור של ר' "התחילו לי זכרונות [...] התחילו לי שברי תמונות, הייתי מאוד מאוד במצוקה ולא הבנתי מה קורה לי". במקביל העלתה מ'
--- סוף עמוד 37 ---
סיבות שונות שלדבריה גרמו לה להסתיר את האירוע במשך השנים: תחושת אשמה בכך שבגדה בבן-זוגה; פחד מאורי, שאיים על חייה; רצון "להגן על כל הנוגעים בדבר"; וכן הטענה כי היא לא התלוננה במשטרה כי "זה לא קו האופי שלי, אני מעולם לא הייתי תוקפנית". כך, בין היתר, ניתן למצוא בתצהירה של מ', זו לצד זו, את האמירות הבאות: "הדרך שלי לשרוד היתה למחוק את כל האירוע מהראש, התנהגתי כאילו זה בכלל לא קרה [...] דחפתי את כל האירוע הזה למחסן בראש שלי וסגרתי וזה לא היה שם יותר [...]" אך כאשר שמעה את סיפורה של ר' "קיבלתי אומץ מהגילויים הללו. פתאום הבנתי שאני בכלל לא אשמה במה שהוא עשה לי. ושאני לא היחידה". כמו כן, בהנחה שאורי חזר ואיים על מ' שלא תחשוף את הסיפור, לא מובן כיצד קיומו של האירוע נעלם מתודעתה. בבית המשפט נחקרה מ' על טענת השיכחה ועל תהליך ההיזכרות שלה במעשה האונס, ולא הצליחה לספק גרסה ברורה. גם בכתב הערעור עצמו משמשים בערבוביה טיעון הפחד מאורי והקושי לחשוף את מעלליו בשל מעמדו הרם בקבוצה, לצד טיעון השיכחון הפוסט-טראומטי אשר מגיע עד כדי "ליקוי נפשי".
ראוי לציין כי הדמיון בין ההסברים שסיפקו ר', ד' ומ' לכבישת עדותן, לרבות הטרמינולוגיה בה עשו המתלוננות שימוש, מציב סימן תמיהה נוסף לגבי כנות ההסברים שנשמעו מפיהן. הדבר עשוי לחזק את המסקנה כי מדובר במזימה מתוכננת ומתואמת (ראו פסקאות 24 ו-45 לפסק-דינו של בית משפט קמא) וכי המתלוננות "תודרכו" לגבי המאפיינים הייחודיים של נפגעות עבירות מין.
- להסרת ספק יובהר כי גם בעניינה של מ', הטענה לשיכחון (אמנזיה) של האירוע לא הוכחה ונותרה בגדר טענה בעלמא. אפילו בחוות הדעת של המומחית מטעמה של מ', ד"ר סוסנובסקי, לא נאמר שהיא שכחה את האירוע אלא שהיא "עושה כל מאמץ להדחיק את אירוע התקיפה שעברה". בין כה וכה, בית משפט קמא העדיף "לאין ערוך" את חוות דעתה של ד"ר אורין, לפיה טענת השיכחון שנשמעה מפי מ' אינה סבירה. כפי שהובהר בפתח הדברים, לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בהעדפתה חוות דעת מומחה אחת על פני חברתה. בהקשר זה ראוי להזכיר כי בחוות הדעת של ד"ר סוסנובסקי נאמר שמ' לא פגשה את אורי בתקופה שבין האירוע הראשון לאירוע השני, ומן הסתם כך סיפרה לה מ', אף שכיום ברור שזוהי אינה אמת שכן מ' נפגשה עם אורי באופן רציף, לכל הפחות במסגרת הפגישות הקבוצתיות שהתקיימו פעמיים בשבוע.
--- סוף עמוד 38 ---
- לאחר שנדחתה טענת השיכחון, גובר המשקל שיש לתת לתזמון הגשת התלונות והתביעה מצידה של מ', והשתלבותן בפעולותיהן של המתלוננות האחרות. כפי שניתן לראות, גם גרסתה של מ', שלא נשמעה מפיה כל השנים, עלתה לראשונה בעקבות שיחותיה עם חברי הקבוצה, והיא הגיעה להתלונן במשטרה עשרה ימים לאחר שאורי הגיש תביעה שכנגד לתביעתם של ר"ש ואבי. במסגרת הערעור מטעמה, מ' הצהירה מפורשות כי הסכסוך בין אורי לר"ש גרם לה "להיזכר" באונס, ולשיטתה הדבר דומה להדחקה של עבירות מין במשפחה, שמסתיימת רק כאשר מתערער המבנה המשפחתי: "הגורם 'הטריגר' להגשת התלונות היו עצם עזיבתו של המשיב-הפוגע את הקבוצה, וסביב סכסוך כספי וכלכלי שפרץ עימו". כאמור, חרף היחסים ההדוקים בין חברי הקבוצה, אינני סבור כי ניתן להשוות את מ', או מתלוננת אחרת, לקטינה שנפגעה על-ידי פוגע מתוך התא המשפחתי.
- ביום 27.6.2010 נערך בתחנת המשטרה עימות בין אורי לבין מ'. במהלך העימות אורי דבק בגרסתו כי השניים ניהלו רומן, ומ' הכחישה זאת וטענה כי נאנסה באלימות. לבקשת חוקרי המשטרה וכדי להוכיח את טענת הרומן, תיאר אורי את מיטתה של מ', ותשובתה של מ' היתה שזו לא המיטה שלה אלא של בן-זוגה (א"ש). אורי הוסיף שהפריע לו שמ' היתה מנהלת אותו במיטה, והחוקרת שניהלה את העימות רשמה כי בתגובה לאמירה זו, מ' "חייכה וצחקה בשקט". החוקרת הטיחה זאת במ' והיא ענתה שהיא לא זוכרת אך לא משקרת. ניכר כי גם בעיני החוקרים, העימות חיזק את גרסתו של אורי והחליש את גרסתה של מ'. יצויין כי בערעורה של מ' נטען כי העימות לא תועד כראוי ועל כן התרשומת המתעדת אותו איננה קבילה. טענה זו יש לדחות בשתי ידיים, לאחר שהתרשומת הוגשה כמוצג מטעמה של מ', ואורי נחקר על כך בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוחה (עמ' 134 לפרוטוקול הדיון מיום 19.5.2013).
- עדותה של מ' לוקה גם בסתירות, שעל רקע הקשיים הקודמים לא ניתן להתעלם מהן. על-פי גרסתה של מ', חברי הקבוצה ידעו על האירוע הראשון בסמוך לאחר התרחשותו אך טעו לחשוב שהיא פיתתה את אורי. כנראה במטרה להסביר זאת, נאמר בכתב התביעה כי "הנתבע עזב את דירתה לאחר ששכנע אותה, בדרך עקומה, כי היא אשמה במה שקרה משום ש'פיתתה' אותו". ואולם, על פי גרסתה של מ' במשטרה ובתצהיר העדות הראשית, אורי עזב את הדירה לאחר האונס בלי לומר מילה ואפילו בלי להביט בה.
--- סוף עמוד 39 ---
סתירה ברורה נוספת נוגעת לדברים שמ' סיפרה לבן-זוגה, א"ש, לאחר האירוע. לדברים אלה ישנם חשיבות רבה, שכן לגרסתה א"ש ידע על האירוע כבר למחרת היום. בחקירה במשטרה סיפרה מ' שמאמציה התמקדו בלשכנע את בן-זוגה שאורי "התחיל איתה" ושהיא לא פיתתה אותו. בשלב מסויים של החקירה טענה מ' שא"ש כלל לא ידע שהשניים קיימו יחסי מין וחשב שרק "פיתיתי אותו בדיבור". בתצהיר היא אמרה "לא הייתי מסוגלת לדבר על זה בכלל", ומשלא סיפקה הסבר, א"ש חשב שהיא בגדה בו. בבית המשפט טענה מ' שהיא סיפרה לבן-זוגה שאורי "היכה אותי. שהוא דחף אותי. וכל הדברים שהיו. מה שזה היה באמת [...] אמרתי לו שהיה משהו. שהוא כפה את עצמו עלי. ואני לא דיברתי איתו על נושאים של מין [...] אני לא זוכרת מה אמרתי". בהמשך חקירתה הנגדית חזרה מ' לטעון שלא סיפרה לא"ש על המכות אלא "קודם כל הכחשתי, אמרתי שלא פיתיתי אותו בשום אופן, שלא עשיתי פיתוי [...] שלא פיתיתי אותו, שלא בגדתי בו ושלא יזמתי שום דבר [...] אמרתי שלא יזמתי ושזה לא היה משהו, זה לא היה מין, לא היה מין תוסס בינינו [...] אבל אני לא השתמשתי במילה אונס". על פניו, אם מ' נאנסה באלימות, כדבריה, לא ברור מדוע זהו ההסבר שבחרה לספק לבן-זוגה. מתברר כי לא מדובר במקרה שכיח של עיכוב בהגשת תלונה למשטרה, אלא בגרסה שאותה מ' לא סיפרה לבן-זוגה או לחבריה, ואף לא הטיחה אותה באורי, בשיחותיה עימו, כפי שיפורט להלן.
- כיוון שהזכרנו את א"ש, נוסיף ונציין כי גם גרסתו איננה חפה מכשלים, בלשון המעטה. א"ש שימש דמות מרכזית, כזכור, גם בגרסתה של ר', כאשר לדבריה הוא היה האדם היחיד שידע על האונס לאחר שאירע. בבית המשפט טען א"ש כי הוא האמין לאורי שמ' פיתתה אותו. דברים אלה מעוררים קשיים במישורים שונים. ראשית, בניגוד לגרסה זו, כאשר א"ש נחקר במשטרה בקשר לתלונתה של ר', הוא הסביר שהאמין לה בלי היסוס, כי מ' כבר סיפרה לו ש"הוטרדה מינית" על-ידי אורי אך החליטה שלא להגיש תלונה במשטרה. כלומר, הוא ידע שמ' "הוטרדה" ולא פיתתה. בנוסף, גרסתו של א"ש במשטרה איננה אפשרית גם כשלעצמה, מכיוון שלא ייתכן שבשנת 2000, כאשר ר' ניגשה לספר לא"ש על האירוע שחוותה, הוא כבר ידע על האירוע שבו נפגעה מ' בשנת 2001. גם אם "נעשה סדר" בתאריכים ונניח שא"ש שמע קודם על האירוע של ר' ורק לאחר מכן על האירוע של מ', עדיין לא ברור מה גרם לו להאמין לאורי שמ' פיתתה אותו, אחרי שכבר נודע לו שאורי הוא עבריין מין.
בבית המשפט התבקש א"ש ליתן מענה לקשיים אלה והדבר לא עלה בידו: "כל הדברים שאמרתי יש משהו לא הגיוני, אני חווה חוויה רגשית, אני לא זוכר את
--- סוף עמוד 40 ---
הדברים, אני חווה חוויה רגשית, כל המציאות שלי זה החוויה הרגשית"; ובהמשך "התכחשתי [...] לא תפסתי לרגע. בא חבר כל כך טוב שלי, משהו לא נכנס לי. לא יודע" (עמ' 151-150 לפרוטוקול הדיון מיום 28.4.2013). נוכח קשיים אלה ובהיעדר הסבר כלשהו, מתגבר החשד כי א"ש פעל בניסיון לחזק את גרסאותיהן של המתלוננות השונות ולאו דווקא מתוך מחוייבות לאמת, וכך התרשם גם בית משפט קמא.
- נחזור לגרסתה של מ', שקושי נוסף אודותיה מתעורר בעניין שיחות טלפון שלה עם אורי. על פי גרסתה, אורי היה מתקשר אליה בלילות. בחקירה הראשונה היא מסרה שאלה היו שיחות "טיזינג" והיא שיתפה איתן פעולה, כשבהמשך השיחות הפכו לשיחות איומים – "הוא היה מתקשר אליי בלילה ומזכיר לי שלא היה ולא קרה כלום, שאם אעיז לספר אני אפגע. אני פחדתי ממנו מאד", אך מ' לא סיפרה לאיש על שיחות האיומים הללו. בהמשך אותה חקירה סיפרה מ' "קרוב ל-2002 הוא התחיל להתקשר אליי הביתה בלילה. עוד פעם כל פעם חוזר לזה שאני אבוא אליו, הוא אמר לי שיש בינינו קטע. הוא ביקש שאבוא אליו לדבר. אני לא אמרתי לו שאנס אותי אף פעם. אחרי תקופת האיומים שלו הוא פשוט התחיל לחזר אחריי. טלפונים ליליים וביקש שאבוא אליו ואמרתי לו בסופו של דבר שאני באה אליו. באתי אליו לצהלה, והוא פגש אותי בחוץ ואמרתי לו בוא נטייל ברגל ונדבר. עשינו סיבוב ברגל ניסיתי לדבר איתו שיעזוב אותי, זה לא יצליח בינינו. הוא אמר לי תני לי הזדמנות אני לא בן אדם רע." בהמשך אותו ערב היא נכנסה לביתו, התפשטה והציעה לו לקיים יחסי מין, אך לדבריה זה היה אקט של ייאוש שנעשה מתוך מצוקה קיומית ו"מעין התאבדות" ולא הצעה רצונית. אניח לקורא לשפוט את הדברים.