בשונה מכך, במסגרת הודעתה השניה במשטרה הקפידה מ' להדגיש כי שיחות הטלפון שכללו "פלירטוטים" נערכו רק לפני אירוע האונס, וכל השיחות שלאחר האירוע כללו אך ורק איומים מצידו של אורי. בתצהירה של מ', היא חוזרת לטעון כי בשנה שלאחר האירוע השני (במסעדה) אורי המשיך להטריד אותה בטלפון: "הוא נהג להתקשר אלי ולשכנע אותי שיש בינינו קשר רומנטי, דבר שממש לא קשור לשום מציאות".
האירוע השני
- בבואנו לדון באירוע השני לא ניתן להתעלם מהפגמים במהימנותה של מ' כפי שנמנו לעיל; ויחד עם זאת בכך לא מסתיים הדיון, ויש לבחון לגופה גם את הגרסה
--- סוף עמוד 41 ---
בדבר האירוע השני. האירוע השני הוזכר על-ידי מ' לראשונה תוך כדי מסירת הודעתה השנייה במשטרה. לאחר שמ' נשאלה כמה פעמים אם קיימה מגע מיני עם אורי, היא ענתה: "הוא אנס אותי פעם אחת על השולחן ויש לי אירוע די רציני לספר לך". על פי גרסתה, בשעה שחברי הקבוצה ישבו במסעדה, אורי, שישב לצידה, החדיר את אצבעו לאיבר מינה. באותו ערב אורי הגיע לביתה של מ' והיכה אותה. באותו זמן הטלפון צלצל, לילי היתה על הקו, ובלי שמ' אמרה לה כלום – אורי "פשוט הסתלק". למחרת מ' סיפרה ללילי על האירוע אך השביעה אותה שלא לספר עליו. מ' טענה במשטרה כי עד למועד זה היא לא זכרה את האירוע ולדבריה: "זאת התנהגות קלאסית לנשים שעברו אונס, זה מאד קלאסי איך שחוזר לי הזיכרון".
- כמו ביחס לאירוע הראשון, כך חיזק העימות במשטרה את גרסתו של אורי והחליש את גרסתה של מ' גם לגבי האירוע השני, במספר היבטים. ראשית, אורי אמר שהוא לא ישב במסעדה לצידה של מ' אלא מולה, וביוזמתו של אורי ערכה החוקרת שיחות טלפון ספונטניות לאנשים שנכחו באירוע, ואימתו את טענתו זו. אין מחלוקת כי בהנחה שאורי ישב מול מ' – אין היתכנות לגרסתה. בהקשר זה ראוי לציין כי כאשר חוקרת המשטרה התקשרה לשאול את ר' לגבי סדר הישיבה, היא נתקלה ביחס עויין ולא זכתה לתשובה ספונטנית. שנית, במהלך הוויכוח שהתגלע בין השניים בעניין ההתרחשות במסעדה, מ' לא הטיחה באורי את אירוע החדרת האצבע לאיבר מינה, עד שהחוקרת לא ביקשה ממנה לעשות זאת. שלישית, מ' הרבתה לומר שהיא איננה זוכרת, ובין היתר – זו היתה תשובתה כאשר נשאלה אם יכול להיות שאורי החזיר אותה הביתה מהמסעדה. בעקבות העימות התעורר אצל החוקרים חשד כי מ' בדתה את האירוע השני, והוחלט לחקור אותה באזהרה על מסירת הודעה כוזבת. בחקירה זו היא השיבה "זה הזכרון שלי, ככה אני זוכרת את האירוע הזה [...] אני הדחקתי את זה הרבה שנים ועכשיו זה חוזר אליי, מבחינתי זה חוויה רעה וקשה [...] לפני ארבעה חודשים בכלל לא זכרתי שנאנסתי, אני לא יכולה להעיד על זכרוני".
- בדבריה של מ' ניכר קושי בולט לגבי האופן והמועד בו נזכרה באירוע השני. כאשר הגיעה מ' למשטרה בפעם הראשונה היא לא סיפרה מאומה על האירוע השני כיוון שלטענתה באותו זמן היא לא זכרה אותו. זאת, אף שבמועד זה היא כבר שמעה את הסיפור של ר' וטופלה על-ידי לילי. בהנחה שלילי ידעה על האירוע השני בסמוך להתרחשותו, קשה להעלות על הדעת סיטואציה שבה לילי שמעה על האירוע השני בסמוך להתרחשותו, וכאשר מ' מספרת לה על האירוע הראשון, לילי לא מזכירה לה באופן מיידי את קיומו של האירוע השני. בהקשר זה מן הראוי להזכיר גם את הודעתה
--- סוף עמוד 42 ---
של לילי במשטרה, שנמסרה במסגרת חקירת האירוע השני. בחקירתה של לילי, מספר ימים לאחר העימות, היא אמנם סיפרה כי אורי ומ' ישבו במסעדה זה לצד זו, אך לא ידעה למסור פרטים נוספים, ומכלול דבריה במשטרה איננו מבטא אמינות. כאשר נשאלה לילי אם יש לה משהו להוסיף, ענתה: "אני את אורי מכירה, למדתי איתו וראיתי את ההתנהגות שלו הרבה שנים הוא רמאי נוכל שקרן סוטה מין, בהגדרה שלי הטיפוסים האלה מוגדרים פסיכופטים. אם תוך כדי שבן אדם לומד בקבוצה בתמימות הוא מקליט כדי להפליל ולמצוא ראיות – זה מפחיד, רק פסיכופט מתנהג ככה". על כל פנים, לילי לא הוזמנה להעיד במסגרת ההליך, ובהינתן שעל פי גרסתה של מ', לילי היתה היחידה ששמעה על האירוע השני בסמוך להתרחשותו – צדק בית משפט קמא כאשר זקף נתון זה לחובתה של מ'.
- בנוסף, לטענתה של מ', המכה שספגה מאורי כאשר הגיע לביתה לאחר האירוע השני – גרמה להופעת סימן כחול בצווארה. לחיזוק גרסתה, מסרה מ' לחוקרים כי שותפתה לעבודה, שלומית, הבחינה בסימן זה. גם שלומית היא חברת הקבוצה ותצהיר מטעמה אכן הוגש במסגרת תביעתה של מ'. בתצהיר, מאשרת שלומית כי ראתה סימן כחול על צווארה של מ', וחשדה כי מדובר בחבלה. דא עקא, שלומית מייחסת את הסימן הכחול לאירוע הראשון, בשנת 2001, שלאחריו מ' נפרדה מא"ש; ואילו מ' ייחסה את הסימן לאירוע השני, שהתרחש כשנה לאחר מכן. המסקנה המתבקשת היא כי השתיים ניסו לתאם עדויות וכשלו בכך, והדבר מפחית עד מאד מן האמון שניתן להעניק לדבריהן. בסיכומים מטעמה של מ' נטען כי בית משפט קמא "התבלבל" בין שני האירועים, אך גם לאחר עיון נוסף ברי כי ה"בלבול" אין מקורו בפסק הדין אלא בחוסר התאמה בין העדויות.
לשלמות התמונה אביא את המילים בהן בחרה שלומית לתאר את אורי: "מהיום שאני ראיתי את הבן אדם הזה אני פשוט פחדתי ממנו, לא רציתי להתקרב... הוא כל הזמן עבד באופל, הוא היה מסוכן, הוא לגלג, הוא זלזל באנשים...". שלומית התבקשה להסביר את פשר הביטויים הקשים הללו ולא הצליחה לספק הסבר של ממש. עיון בתמונה הכוללת מלמד כי חברי הקבוצה (ובהם א"ש, לילי, שלומית, אייל) הקדישו מאמצים לתאר את אורי בצורה שלילית עד כדי דמוניזציה, וגם בית משפט קמא התרשם כי "טענות התובעות ועדיהן לפיהן פחדו מהנתבע, אינה אלא תיאוםגרסה, שאין לה על מה להתבסס, ומטרתה להשחיר את אישיותו".
--- סוף עמוד 43 ---
- סתירה ברורה מתגלה גם בין תוכן התביעה לבין האמור בתצהיר מטעמה של מ'. על פי התביעה, מ' הזדעזעה מהמעשה, התעשתה וברחה מהמסעדה בסערת רגשות (וכך סיפרה מ' גם לד"ר סוסנובסקי). בניגוד לכך, בתצהירה טוענת מ': "הצלחתי להעמיד פנים שהכל בסדר", וכך טענה גם בחקירתה במשטרה. ויודגש: איש מבין יושבי המסעדה לא העיד כי היה ניכר במ' שהיא נפגעה באותו אירוע.
לכך מצטרפים חוסרים ותמיהות הנגלים לעין ומקשים לקבל את גרסתה של מ'. על פי גרסתה במשטרה, אורי הפתיע אותה בביתה בשעת לילה מאוחרת לאחר האירוע השני ואף היכה אותה, בעוד שבתצהירה של מ' שהוגש במסגרת התביעה, אין זכר להתרחשות עובדתית זו. על פי גרסתה של מ' במשטרה ובבית המשפט, למרות העובדה שהיא עברה אירוע טראומטי ומסעיר בצהרי אותו יום, היא פתחה את הדלת בלי לברר מי עומד בפתח. בנוסף, כאשר אורי היכה אותה – לפתע צלצל הטלפון ולילי היתה על הקו, אך מ' לא סיפרה לה שבאותו רגע ממש היא מותקפת באלימות. כאמור, מ' גם לא ידעה להסביר איך חזרה מהמסעדה לביתה, כשמנגד אורי טען בתוקף שהם נסעו יחד, ואף הסיעו עימם שני חברים נוספים מהקבוצה.
- לבסוף, אך לא מבחינת סדר החשיבות, יצויין כי כמו אצל ד', כך גם מתוך ערעורה של מ' משתמע לעיתים כי יחסי המין בינה לבין אורי נעשו בהסכמה. הדברים שנכתבו בערעור על ידי עוה"ד דוידוב ואלוני-סדובניק, הם כה צורמים, עד כי מוטב להביאם כלשונם:
"בנסיבות אלה, ובהתלכד התלונות של המתלוננות האחרות כנגד המערער לביצוע מעשי אונס בהן, המערערת האמינה בתום ליבה, כי מצבה זהה לאלה של הבנות האחרות בקבוצה, ולכן האמינה בתום ליבה, בנכונות תלונתה לפיה המשיב אנס אותה, בפרט בשים לב לקיום יסוד המרמה במיהות העושה, כעולה מפסיקותיו של בימ"ש עצמו הנכבד בפסק דינו, לפיהם המשיב ניהל מערכת יחסים זוגית תוך קיום יחסי מין עם בנות הקבוצה, לעיתים באופן חופף בעת ובעונה אחת [...] ההתנהגות המינית המתירנית שנהגה בין חברי הקבוצה, תוך שהמשיב עצמו קיים קשר מיני מקביל עם מספר חברות בקבוצה, כפי הנראה הם שעוררו את חמתן של המתלוננות להגיש כנגד התובע את התלונות [...] אין לתובע להלין אלא על עצמו, ולא ברור כיצד הוא יכול לטעון לקיומו של נזק בלתי ממוני, צער ועוגמת נפש, מקום בו התנהגותו שלו בתוך הקבוצה, גרמה
--- סוף עמוד 44 ---
לצער ועוגמת נפש לחברות אחרות בתוך הקבוצה" (סעיפים 215 ו-230-229 לכתב הערעור).
אינני רואה כיצד ניתן להבין את הדברים, אם לא כהודאה בכך שיחסי המין נעשו בהסכמה ולא בכפייה. מ' דיווחה במשטרה על אונס ברוטלי. טענתה של מ' בערעור, כי היא סברה שמדובר באונס מכיוון שרק לאחר מעשה התברר לה שאורי היה בקשר עם נשים אחרות, וזה מה ש"עורר את חמתה", נדמית כמעין "קו הגנה" שני או שלישי שלא ניתן לעשות בו שימוש מבלי להודות בכך שגרסת האונס היא גרסה שקרית. נוכח הסתירה החזיתית בין טענה זו לבין גרסתה העובדתית של מ' אינני נדרש כלל לטענה שמדובר באונס מחמת "יסוד המרמה במיהות העושה" (ראו, בהקשר זה, עמית פונדיק "בין מרמה לכפייה: על עבירת האונס במרמה לגבי מיהות העושה" עיוני משפט 215 (2013)), ובאופן דומה אינני נדרש לטענה כי מדובר בבעילה במסגרת יחסי מרות או טענות כיוצא בזה, שלא ברור לי כיצד הן יכולות להשתלב בגרסה העובדתית שנמסרה.
חלק נוסף בערעורה של מ' מוקדש להראות כי המאבק המר בין אורי לבין חברי הקבוצה, שבמסגרתו נערכה גם "תכנית הנאנסות" (עליה עוד אעמוד בהרחבה להלן), פרץ לאחר שאורי "התנכל" לחברי הקבוצה, ולכן התעורר אצלם הצורך "להתמודד עם משבר תקשורתי משפטי" שאותו אורי יזם (פסקאות 115-103 לערעור). אין צל של ספק כי השאלה "מי התחיל?" איננה רלוונטית ואינה עומדת לדיון, וטענותיה אלה של מ' עשויות לרמז כי היא סבורה שהגשת תלונות בגין אונס היא מהלך לגיטימי במסגרת הסכסוך בין אורי לבין חברי הקבוצה, או כנקמה על כך שהוא קיים יחסי מין במקביל עם מספר חברות.
- יוער כי בגרסתה של מ' ניתן למצוא סתירות נוספות, כגון מה לבשה בזמן האירוע הראשון ומדוע התיישבה (לשיטתה) לצידו של אורי באירוע השני. במקרים אלה, מדובר בסתירות שקשורות להתפתחותו המדוייקת של אירוע שעל-פי גרסתה של מ' החריד וזעזע אותה, ואין להעניק להן משקל רב לצורך הערכת מהימנות גרסתה.
אכן "קיומם של אי-דיוקים או היעדרם של פרטים מסוימים מגרסת הקורבן לא יהוו בדרך כלל עילה להטלת ספק במהימנותו, ובלבד שהמיקשה כולה, כפי שנמסרה מפיו, היא אמינה" (ע"פ 7880/13, פסקה 26). גרסתה של מ' איננה נדחית בשל אי-דיוקים או סתירות מקומיות, אלא נוכח בחינת עדותה כמכלול, אשר מחלישה את
--- סוף עמוד 45 ---
אמינותה עד מאד נוכח הצטברותם של קשיים מהותיים במישורים שונים, כמפורט לעיל. אשר על כן, מקובלת עליי המסקנה כי גרסתה של מ' אינה מהימנה ודין תביעתה להידחות.
למעלה מן הנדרש לצורך הכרעה בערעורים, אבקש לייחד מספר מילים לשאלת הרלוונטיות של מתירנות מינית של נפגעי עבירות מין. בית משפט קמא ציין כי בקבוצה נהגה "מתירנות מינית מוחלטת" ומצא בכך חיזוק מסויים למסקנה כי סביר שהיחסים בין מ' לאורי נעשו בהסכמה. בנקודה זו דומה כי עלינו לחזור ולומר בקול ברור כי מחוץ לכתלי בית המשפט, מתירנות מינית עשויה להיות מושא לדיון מוסרי וחברתי, אך במסגרת הליך משפטי, נורמה של מתירנות מינית איננה רלוונטית כלל ועיקר להוכחת יסודותיהן של עבירות מין, ובראשן עבירת האינוס. השאלה אם נעברה עבירה של אינוס איננה מושפעת מדפוסי ההתנהגות המינית הכלליים של הצדדים, מתירנים או שמרנים ככל שיהיו, אלא תלויה אך ורק בשאלת ההסכמה לקיום יחסי מין (ראו והשוו: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 321 (1993) (להלן: עניין בארי); עניין אוחנונה, עמ' 745; ע"פ 238/08 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות מה-מו לפסק-דינו של השופטא' רובינשטיין (22.4.2010); ע"פ 54/11 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 49 לפסק-דיני (7.3.2012); ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 25 לפסק-דינו של השופט צ' זילברטל (26.7.2012); סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957; דפנה ברק-ארז "האישה הסבירה" פלילים ו 115, 130 (תשנ"ח)).
--- סוף עמוד 46 ---
ט'
- ט' לא הגישה תביעה נגד אורי, וחלקה בפרשה מתמצה בהגשת תלונה במשטרה. ט' גם לא הגישה ערעור עצמאי, והדיון הרלוונטי היחיד בעניינה הוא רק לעניין קבלת התביעה שכנגד והפיצויים בהם חויבה לטובת אורי. למרות זאת, ראיתי לחזור ולפרט גם את תלונתה של ט', משני טעמים: האחד, החשש כי עלולה להיוותר אי-הבנה בעניין יסודות עבירת האינוס; והשני, כי התנהלותה של ט' בפרשה מסייעת לשפוך אור על התנהגותן של יתר המתלוננות ולהבין את השתלשלות העניינים.
- ט' עבדה במשרדו של אורי החל משנת 1999, ובשלב מאוחר יותר נוצר בין השניים קשר רומנטי שנמשך מספר שנים. בזמן הגשת התלונה ט' היתה חברה בקבוצה אך בסמוך לאחר מכן היא עזבה אותה, כשלטענתה יש קשר מסויים בין הדברים. ביום 18.4.2010, הגישה ט' תלונה במשטרה. לדבריה, בפעם הראשונה בה קיימה יחסי מין עם אורי, בשנת 1999, הוא "התקרב אלי והתחיל לשלוח ידיים ואני כל הזמן ביקשתי ממנו שיפסיק ושאני לא רוצה. בצורה מסויימת אורי לקח אותי למעלה ונכנסנו לאחד החדרים [...] הוא שם אותי על השטיח, הוא ביצע חדירה וגמר ממש תוך שניה ובזה זה נגמר זה היה דוחה מגעיל זוועה ואחר כך הוא הלך הביתה". על פי דבריה של ט' במשטרה, בתקופה שלאחר מכן היא ניסתה להתרחק מאורי בזמן שהמשיכה לעבוד במשרדו, אך "כל פעם שאני אמרתי שאני לא רוצה זה רק הלהיב אותו, אני חושבת שהסכמתי להיות איתו כי פשוט הותשתי, הייתי כאילו בבוקר עושה קפה ובערב הוא היה בא עושה את שלו והולך הייתי ממש כמו כלי, שפחה, לא היה שם חיבוקים ואהבה". לצד תיאורים קשים אלה, סיפרה ט' כי לאחר כשנה שבה אורי קיים איתה יחסי מין בלי הסכמתה, הם הפכו לזוג, הקשר ביניהם היה "הדדי", והיה לה חשוב מאד שהקשר יזכה לפומבי.