בדומה למתלוננות אחרות, ט' סיפרה במשטרה כי הזיכרון שלה חלקי ו"יש לי הרבה חורים שחורים". היא הסבירה שאורי שכנע אותה להישאר בעבודה ולכן לא עזבה את המשרד, ובהמשך הדגישה "הכל כמו סינדרום סטוקהולם שבו הייתי ממש כלואה בעולם שהוא יצר. הוא השתלט עלי על כל שעות היום שלי גם בתקופה שהיינו כביכול ביחד. זה משהו שקשה לי להסביר. אף פעם לא הייתי שמחה, תמיד קשר שרציתי לצאת ממנו. אלף פעם ניסיתי להיפרד ממנו, זה היה קשר של שנאה תיעוב וכניעה". ט' נשאלה על-ידי החוקרת "למה הגעת היום להתלונן?" וענתה: "כי אני שמעתי מחברות שלי שגם הן התלוננו עליו על אונס".
--- סוף עמוד 47 ---
לדברי ט', באותה תקופה היא לא סיפרה לאיש כי חוותה אונס אבל "כולם ידעו שזו מערכת יחסים לא פשוטה". ט' מסרה את פרטיהם של אנשים שיאשרו זאת, אך הם סירבו לשתף פעולה ואחד מהם הסביר ש"זה היה מאד אמביוולנטי". כשנקבע עימות עם אורי, ט' סירבה להגיע אליו "מסיבות אישיות", וכאמור – בסמוך לאחר מועד זה עזבה ט' את הקבוצה. תיק החקירה נגנז ביום 9.11.2010, יחד עם התלונות של ר' ומ'.
- כנתבעת שכנגד, הגישה ט' כתב ההגנה ובו טענה שאיננה זוכרת בדיוק את פרטי תלונתה במשטרה, אבל במועד תחילת היחסים בינה לבין אורי "התקיימה ביניהם מערכת של עובד מעביד, הגוררת ממילא יחסי מרות על כל המשתמע מכך". בתצהיר מטעמה, טענה ט' כי דבריה במשטרה היו דברי אמת. יחד עם זאת, ישנם הבדלים בין תוכן התצהיר לבין מצב העניינים שתואר על-ידה בתלונה. כאמור, במשטרה תיארה ט' שנה שלמה של מעשי אונס, אך בתצהיר ניכר קו טיעון שונה בבירור, שמדגיש בעיקר את הפעם הראשונה בה קיימה יחסי מין עם אורי, וכדבריה של ט': "תחילתה של מערכת היחסים נעשתה בניגוד לרצוני (ובפרט האירוע המיני הראשון)". לטענתה, התקופה הראשונה של היחסים בין אורי לבינה כללה "קשיים מרובים, יחסי אהבה שנאה מרובים, המלמדים כי טענותיי במשטרה היו מבוססות". ט' הוסיפה כי היא מעולם לא התכוונה להגיש תלונה עצמאית נגד אורי אלא "רק להעיד על מעשיו כלפי", שכן לאחר ששמעה על תלונותיהן של ר' ומ' חשבה שגרסתה עשויה "לשפוך אור על הדברים ועל אופיו של אורי". לטענתה, בתחילה היא נמנעה מלהגיש תלונה כי חשבה שבגלל שהיא נכנסה לקשר זוגי עם אורי, מבחינה משפטית לא ניתן להגדיר את האירוע כאונס, וכן היתה מודעת לבעייתיות בהשמעת הטענות לאחר שחלף זמן רב. ט' הדגישה כי איש לא ביקש ממנה להגיש את התלונה, וכי היא לא פרסמה את התלונה בדרך כלשהי ולא נטלה חלק במסע ההכפשות נגד אורי.
- במסגרת עדותה של ט' בבית המשפט, היא עומתה עם דברים שכתבה ביומנה חודשים ספורים לאחר האירוע שתואר על-ידה כאונס, ומעידים על הקשר הטוב שלה עם אורי. ט' הדגישה פעם נוספת שתלונתה כוונה לאירוע אחד בלבד, וגם ביחס אליו "לא קראתי לזה אונס באותה תקופה". לדבריה, באותו אירוע אורי לא נהג באלימות אך כשהיא ביקשה ממנו להפסיק הוא לא הפסיק. במועד האירוע ט' נהגה לכתוב יומן, ובחקירתה במשטרה טענה כי "בעצת פסיכולוגית שרפתי את כל המחברות". בבית המשפט התברר כי אותה פסיכולוגית היא לילי, חברת הקבוצה, וכי נותרה לפחות
--- סוף עמוד 48 ---
מחברת יומן אחת שממנה ניתן ללמוד על רגשותיה של ט' כלפי אורי בתקופה שלאחר האירוע.
- בית המשפט המחוזי קבע כי תלונתה של ט' היתה תלונה שקרית, כאשר היא עצמה מעולם לא חשבה שעברה אונס, ורק שוכנעה להתלונן בעקבות לחצים שהופעלו עליה מצד חברי הקבוצה: ר"ש, ר', והגרוש של ר' – דורון – שתרם למסע השכנועים בהיותו שוטר.
בית משפט קמא ציטט מתוך תצהירה של ט' את הטענה כי חרף מחאתה המילולית אורי קיים איתה יחסי מין, כשלדבריה בתצהיר היא אמרה לו: "אורי די, אני לא רוצה, זה לא מתאים", ובתקופה שלאחר מכן היא "נכנעה לו" שוב ושוב. בית המשפט ציין כי "מתיאור זה לא עולה, בשום פנים ואופן, כי ט' נאנסה על ידי אורי דניאל ..." (פס' 134). מדובר בהתבטאות שטוב היה אילולא נכתבה בדרך בה נכתבה, שכן הקורא עלול להסיק בטעות כי לא די בהתנגדות מילולית של הנאנסת על מנת להקים את יסודות עבירת האינוס. יש להבהיר היטב: אדם שמקיים ביודעין יחסי מין עם אשה שלא בהסכמתה החופשית – עובר עבירה של אינוס, ואחת היא אם העדר ההסכמה הובע במילים, בהתנהגות, או אף במחדל. העובדה שעל פי גרסתה של ט' אורי לא נהג כלפיה באלימות והיא לא התנגדה באופן פיזי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין התגבשות יסודות עבירת האינוס. הדברים בהירים ונהירים מזה שנים רבות, ובפרט מאז עמד על כך הנשיא שמגר בפרשתבארי:
"יכול גם להיות העדר הסכמה שאינו כולל התנגדות פיסית סבירה, אלא הבעת שלילה מילולית גרידא [...] גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה לעבירה [...] אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה [...] יש אף שאישה נוקטת שיטה של ניסיון שכנוע, ומבקשת להניא את האנס ממעשיו בדברים רוגעים. אין בכך, כמובן, כהוא זה ממידת ההסכמה החופשית" (שם, עמ' 343).
גם המחוקק אמר את דברו, כאשר במסגרת תיקון מס' 61 לחוק העונשין הושמט מיסודות עבירת האינוס הרכיב של "שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי
--- סוף עמוד 49 ---
לחץ אחרים או איום באחד מאלה" (ראו גם: ע"פ 2606/04 בנבידה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 28-24 (26.4.2006); ע"פ 6662/13 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (2.3.2015)).
הדברים ברורים ולא היה צורך להזכיר זאת, אלמלא הדרך בה התנסח בית משפט קמא, שעשויה להתפרש כדרישה להתנגדות פיזית של הנאנסת. אמנם כוונת מילותיו של בית משפט קמא בנקודה זו איננה ברורה די הצורך, ואני נכון להניח כי מדובר בניסוח לא מוצלח (הגם שבפס' 137 לפסק הדין בית המשפט אומר כי "ספק רב מאוד מאוד האם ניתן להגדיר את האירוע משנת 1999 כ'אונס'"). אך החשוב לענייננו הוא, שמקריאת הדברים בהקשרם הכולל מתברר כי בית המשפט דחה את גרסתה של ט', לפיה היא לא הסכימה באותו זמן לקיים יחסי מין עם אורי. מיד בהמשך פסק הדין צויין כי גם לדבריה של ט', באותה תקופה היא לא ראתה בכך אונס, והיא שינתה את התייחסותה לאירוע רק בעקבות תלונותיהן של ר' ומ' והמגעים עם חברים נוספים בקבוצה ובהם ר"ש. וזאת יש להדגיש: בניגוד לנטען בערעורה של ט', אין בפסק הדין אמירה המאמצת את גרסתה העובדתית לגבי האירוע אלא תיאור של האירוע כפי העולה מתצהירה של ט', והדיון בעניינה מסתיים בקביעה כי מדובר ב"תלונה שקרית".
- תיארתי את התפתחות גרסתה של ט' גם במטרה להראות כיצד הקשר שאותו תיארה ט' במשטרה כקשר של "שנאה תיעוב וכניעה" תואר בתצהירה כ"יחסי אהבה שנאה", והתגלה בבית המשפט כיחסים רומנטיים, גם אם בשלבים מסויימים הם היו מורכבים וידעו עליות ומורדות. מצב דברים זה התברר גם מהעדויות וגם מתוך מסמכים רבים שהוגשו, ובעיקר התכתבויות רבות ומתמשכות בעלות תוכן רומנטי אינטימי בין אורי לבין ט', ללא זכר לאירוע הטראומטי המתואר בתלונתה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין ספק כי תלונתה של ט' הוגשה בעקבות לחץ של חברי הקבוצה. ניתן ללמוד זאת גם מתוך גרסתה של ט' עצמה, חרף הכחשתה, וגם מכך שבסמוך לפרישתה של ט' מהקבוצה היא הפסיקה לשתף פעולה עם המהלך הקבוצתי המאורגן נגד אורי. הדברים מתבהרים עוד יותר לאחר עיון בטענותיה של ט' במסגרת הערעור. כך, למשל, מודגשת בסיכומים קביעתו של בית משפט קמא כי ט' "נדחפה" להגיש את התלונה, ובסעיף 146 לסיכומי התשובה מטעמה, נאמר במפורש: "אורי יודע כי מספר אנשים, וט' ביניהם, שוכנעו לפעול, ולולא שכנוע זה – לא היו עושים דבר!". גם אם מבחינה פורמלית הטענה הועלתה כטענה חלופית, אני סבור כי היא חושפת חלק מהתהליך שעברה ט'.
--- סוף עמוד 50 ---
התיישנות
- טענת ההתיישנות עלתה כטענת הגנה מצידו של אורי בכל אחת מהתביעות שהוגשו על-ידי ר', מ' וד'. בית משפט קמא קיבל את הטענות, ואין כל מקום להתערבות בקביעתו זו. מדובר במקרה מובהק של התיישנות, והתובעות אינן מתקרבות להיכנס בגדריהם של סעיפים 8 או 11 לחוק ההתיישנות, השמורים למקרים שונים בתכלית מן המקרה דנא. כפי שהובהר לעיל בפירוט, הטענות שעלו במסגרת פרשה זו ל"זיכרונות מודחקים" כאלה ואחרים – אינן במקומן.
שלא לצאת פטור בלא כלום, אתייחס בקיצור נמרץ לטענות ההתיישנות שהעלו המערערות בשלב הערעור. בסיכומים מטעמן של ר"ש, ר' וד' נטען כי את תקופת ההתיישנות יש למנות "רק מהמועד בו תמה ההדחקה, ההכחשה והדיסוציאציה". זאת, בהתאם לקו הטיעון המחודש בערעור, שלפיו ר' וד' לא "שכחו" את האירועים אלא "הדחיקו" אותם. טענת ההדחקה – במובנה הקליני – לא הוכחה, כמפורט לעיל, כך שאין כאן לא "היעלמות" של עובדה המהווה את עילת התובענה (סעיף 8) ולא "ליקוי נפשי" (סעיף 11). בסיכומים מטעמה של מ' נטען כי תביעתה לא התיישנה שכן: "רק בשנת 2010 ידעה המערערת לראשונה על עובדה חדשה שמקימה את עילת תביעתה – עובדת קיומן של נפגעות נוספות מלבדן, וכי אינן היחידות שהותקפו מינית באלימות מצד המשיב". לא נהיר לי כיצד "קיומן של נפגעות נוספות" מהווה רכיב רלוונטי לתביעתה של "נפגעת" אחרת, ודומה כי הדבר מעיד בעיקר על הלך המחשבה של התובעות אשר טעו לחשוב כי תלונותיהן מחזקות זו את זו ויוצרות מסה מצטברת שיהיה בכוחה להכריע את התיק. אף התיישנות התביעות היא מובהקת, ובנסיבות המקרה גם בכך ניתן לראות אינדיקציה נוספת לכך שהתביעות לא הוגשו בתום לב.
התביעה שכנגד מטעם אורי
- כזכור, תביעתו של אורי התקבלה והמערערות חויבו לפצות אותו. כלומר, לא זו בלבד שהתובעות לא הצליחו להוכיח את טענותיהן, אלא אורי הצליח להראות כי מדובר בתלונות שווא שהוגשו ביודעין ובמכוון, וכי התנהלותן של המתלוננות גרמה לו נזק בר-פיצוי.
בנסיבות המקרה, תוצאה זו היא מוצדקת ומבוססת היטב ואין עילה להתערב בה. בראש ובראשונה, מיוסדת הכרעתו של בית המשפט המחוזי על הערכת מהימנותן
--- סוף עמוד 51 ---
של המתלוננות. דנתי בכך ארוכות, ובסופו של יום הקשיים שמתעוררים מקריאת פסק דינו של בית משפט קמא אינם מאיינים את חשיבותה של ההתרשמות הישירה מעדויות הצדדים. ככל שעיון בפרוטוקול עשוי לסייע בבחינת מהימנות העדויות, הוא מחזק את המסקנה כי בית המשפט לא שגה בקביעתו שהמתלוננות אינן מהימנות. גם אם פסק הדין מושא הערעור מבטא נחרצוּת-יֶתֶר, ולא מוזכרות בו כל ההלכות הרלוונטיות, אין בכך עילה להתערבות במסקנותיו. ודוק: לא מדובר בהתרשמות שלילית גרידא, אלא בחוסר מהימנות בסיסי, שנלווית אליו רשימה ארוכה של תמיהות, סתירות ופירכות.
בחינת מכלול הראיות מלמדת בבירור כי המתלוננות ניגשו להתלונן במשטרה מתוך מניע ברור – להפליל את אורי בביצוע עבירות מין, לאחר שהתגלע סכסוך בינו לבין ר"ש. הדבר ניכר מתוך דבריהן של המתלוננות עצמן, מתזמון התלונות, ומהקשר הדברים הכולל. על עיקרי הדברים כבר עמדתי לעיל, וכאן אוסיף רק מספר היבטים אשר מסייעים לחדד את התובנה כי מדובר בפעולה מתואמת שלא נועדה להוציא את האמת לאור או למצות את הדין עם עבריין מין, אלא להשיג מטרה טקטית קבוצתית – הכרעתו של אורי.
- נזכיר את אמירתה של ר' לאורי בעימות מיום 10.3.2010, כי "התלונות עוד יגיעו אליך", ואכן התלונות הגיעו. בזו אחר זו התייצבו ר', מ', ט' וד', והתלוננו על מעשי אונס שבוצעו בהן שנים רבות קודם לכן. המתלוננות לא הסתפקו בתיאור האירועים והקפידו להשחיר את דמותו של אורי. בין היתר, הדגישה מ' כי אורי "לא נמשך לנשים שנותנות את עצמן, הוא אוהב נשים שבוכות ונשים שמשפילים". ד' אמרה, בין היתר, ש"הוא היה איש חסר לב רשע מתעלל בנשים" ו-"הוא לא יכול להיות עם אישה ולא לאנוס אותה ולא לשלוט בה, הוא חייב לאנוס ולשלוט". ר' נשאלה בסוף חקירתה אם יש לה משהו להוסיף, וענתה: "הוא פסיכופט".
בהקשר זה ראוי לציין כי ביום 20.12.2009, פרסמה ר"ש בבלוג שלה רשומה שכותרתה: "זהירות, פסיכופט לפניך". הרשומה עוסקת ב"פסיכופט" שמוכר לר"ש היטב, פועל מתוך דחפים מיניים ומנצל את סביבתו על מנת להגיע לסיפוק. פרסום הרשומה נעשה בסמוך לאחר התביעה הכספית שהגישו ר"ש ואבי נגד אורי ולאחר תלונתה של ר' במשטרה. שמו של אורי לא מופיע בה במפורש אך אין מחלוקת כי המונח "פסיכופט" מתייחס אליו. מ' אישרה בפני בית המשפט כי עובר למועד הגשת תלונתה במשטרה דובר בקבוצה על כך שצריך "להחדיר את המוטיב הזה שאורי דניאל הוא פסיכופט". וכפי שצוטט לעיל גם לילי עשתה שימוש בכינוי זה כשהתייחסה
--- סוף עמוד 52 ---
לאורי. גם א"ש כינה את אורי "אדם דמגוג, ברמה פסיכופטית", והוסיף בעת חקירתו במשטרה: "לא יכולתי לחשוד בו, מין פחד כזה ממנו, אני כגבר הרגשתי תחושה של אונס ממנו. יש לו משהו אכזרי מאד כלפי נשים, הוא היה עו"ד שלי בגירושין שלי ואני ריחמתי על גרושתי. משהו אישי שונא נשים, מתעלל ומתאכזר, אם זה מילולית ואם זה גופנית [...] הוא היה מספיק חכם שאני לא אראה את זה, אבל הרגשתי את זה בתחושה שלי ומאמירות שלו".
- לאחר שהמסלול הפלילי לא צלח ותיקי החקירה נסגרו, הפנו ר', מ' וד' את מאמציהן לאפיקים אחרים: תביעות אזרחיות, פניות ללשכת עורכי הדין והפגנות שבהן ניתן ביטוי לטענות כי אורי הוא "אנס סדרתי". הוצאתו של צו איסור פרסום לא גרעה מן המוטיבציה של המערערות להכפיש את שמו של אורי, והובילה אותן לחפש דרכים יצירתיות להשיג את מטרתן.