הגנת תום הלב:
- הנתבעים טוענים להגנת תום הלב בפרסום לפי סעיף 15 לחוק, ולעניין זה מפנים לסעיפים קטנים (2), (3), (4), (6) ו- (11) הקובעים כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת מהנסיבות האלו:
(1) ....
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
.....
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעילות שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
....
(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;"
- נתבע ייהנה מהגנת סעיף 15 בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב. במישור הראיתי נקבעו בסעיף 16 לחוק חזקות לקיומו או היעדרו של תום לב. מדובר בכלים ראיתים, שאינם ממצים את בחינת תום הלב הנעשית במישור המהותי. התנאי השני, שהנתבע יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת מ- 12 הנסיבות הקבועות בתתי הסעיפים של סעיף 15.
- נוכח קביעתי שלעיל לעניין תחולת הגנת אמת בפרסום על חלק מהמודעה, אתמקד להלן בשאלת תחולת הגנת תום הלב על החלק לגביו נדחתה הגנת אמת בפרסום, קרי, אותו חלק הנוגע לזימון התובע לחקירה במשטרה. סבורני כי בעניין זה לא הוכחה על-ידי הנתבעים טענת תום הלב. כאמור לעיל, מדובר בפרסום שהמסר המשתמע ממנו הוא במובהק לא נכון, ושלפי שעלה מעדות הנתבע אף הוא לא האמין בנכונותו (ראו הדיון לעיל בעניין הגנת אמת בפרסום בעניין זה), ומכאן שעומדת כנגדו חזקה כי הפרסום לא נעשה בתום לב (סעיף 16(ב)(1) לחוק), וזו לא נסתרה. כמו-כן, אופן כתיבת המודעה ובכלל זה סדר הפסקאות, יש בו כדי ליצור רושם מטעה של הקשר הדברים, כמצוין לעיל. הדבר מקבל משנה תוקף מקריאת ההודעה כמכלול. מדובר בצירוף של מקטעי מידע שונים שהמכנה המשותף העיקרי להם הוא התמקדות בתובע. חלק מהפרסום כולל אי-דיוקים והגזמות, כגון הדיווח אודות "תלונות" נגד התובע, מקום בו מדובר בתלונה שהוגשה ע"י כותב ההודעה (ראש המועצה), או הציון כי התלונות עומדות "לבדיקה מעמיקה" בפני מבקר המדינה, בשל כך שהעתק מכתב התלונה מיום 9.1.14 נשלח על-ידי הנתבע למבקר המדינה והנחתו של הנתבע, כפי שהסביר בעדותו, כי "על פניו היתה אמורה להתקיים שם בדיקה" (עמ' 66, ש' 18). נוסח ההודעה הוא עמום ביחס לתוכן התלונה נגד התובע, מבלי להציג כי מדובר בתלונה בדבר פעילות פוליטית נגד ראש המועצה, ובאופן שעשוי לצור את הרושם כי מדובר בנושאים אחרים. במכלול נסיבות אלה, אינני סבורה כי ניתן להגדיר את הפרסום המדובר כפי שנעשה כפרסום שנעשה בתום לב.
- נוכח מסקנתי שלעיל, ומשמדובר בתנאים מצטברים, אין צורך לעמוד על קיום הנסיבות המפורטות בתתי-סעיף 15 אליהם הפנו הנתבעים. אולם למען שלמות המלאכה, אעשה כן בתמצית להלן.
- סעיף 15(2) – היחסים בין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו הפרסום; עצם קיומו של עניין אצל הציבור הרחב בקבלת המידע שבפרסום לא מלמדת כשלעצמה על קיום חובה לעשות את הפרסום, אלא יש לבחון את מהות הפרסום המדובר ונסיבותיו. שלושת הרכיבים הנבחנים בהקשר זה הם מהות היחסים בין המפרסם לנמען, תוכן הפרסום הספציפי והנורמה הכללית המחייבת את הפרסום (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ואח' (פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) (2014), פסקה 46 לפסק-דינו של כב' הנשיא גרוניס). בענייננו, מדובר בפרסום ייזום מטעם גוף ציבורי אודות חשדות ובדיקות של התנהלות גוף ציבורי אחר ובפרט נושא משרה מסוים בו (התובע). השילוב בין כוללניות הפרסום, לבין היות מושא הדיווח תלונות המונחות בפני גורמים אחרים לבדיקה, איננו מאפיין אותו לטעמי כפרסום שהוא בגדר "חובה" של המועצה כלפי הציבור (ראו: שנהר, שם בעמ' 288-291). בפרט, ביחס לחלק בפרסום הנוגע לזימון התובע לחקירה במשטרה בקשר לאירוע זריקת האבנים (לגביו נקבע כי איננו אמת), כאשר הנתבעים לא הצביעו על חובה מכל סוג המחייבת אותם מתוקף מעמדם, בדיווח יזום של עניין נקודתי זה.
- סעיף 15(3) לחוק - הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, של האדם אליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר: לטענת הנתבעים , הפרסום נעשה לשם ההגנה על האינטרסים של תושבי קצרין וכן בזבוז של כספי ציבור, דהיינו – הגנה על אינטרס של מי שאליו הופנה הפרסום, ולפיכך חלה ההגנה. אינני רואה לקבל טענה זו. הפרסום בעניינו לא נועד להביא לפעולה כלשהי בעקבותיו אלא הוא בגדר דיווח כללי. בוודאי שכך ביחס לאותו חלק ספציפי בפרסום הנוגע לזימון התובע לחקירה במשטרה. בנסיבות אלה, לא ניתן לאפיינו כפרסום תכליתי מהסוג החוסה תחת סעיף 15(3), במסגרתו מוגנים פרסומים שייעודם להגן על אינטרס אישי כשר.
- סעיפים 15(4) ו- 15(6) לחוק – הבעת דעה על הנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או ביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי: המדובר בשתי הגנות המגנות על הבעת דעה. השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה של הכותב הינה לעיתים מורכבת כאשר הגבול בין השניים עשוי להיות דק. אולם בענייננו אינני סבורה כי מתעורר ספק בעניין זה. המודעה כולה מנוסחת בלשון "עובדתית" ומתפרשת בקריאה סבירה ככזו. היא כוללת תיאורים עובדתיים, ולא חיווי דעה או ביקורת. זאת, הן מבחינה צורנית, כאשר המודעה מעוצבת בפורמט של דיווח אינפורמטיבי, והן בתוכנה. כך אף סברה המועצה עצמה, אשר הגדירה בכתב הגנתה את המודעה "כאינפורמטיבית במהותה" (ראו סעיף 6(ג) לכתב ההגנה).
- סעיף 15(11) – מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת כדי שיבחן את שאלת פרסומה באמצעי התקשורת: הגנה זו חלה על אדם שפנה לעיתון ומסר בתום לב ידיעה, תוך שהוא מבהיר בצורה ברורה שהוא מצפה שאמצעי התקשורת יבחן האם היא ראויה לפרסום (שנהר, עמ' 333-334). לא זהו המצב בענייננו. המודעה נוסחה "כהודעה לעיתונות" מטעם המועצה. גם ראשיתו של הפרסום מתחיל במילים: "מועצה מקומית קצרין מבקשת לעדכן...", ללמדך שמדובר בפרסום שנעשה על ידי המועצה ולא פניה לעיתון לבחון ולבדוק ידיעה המועברת אליו. מן הראיות עולה כאמור כי הנתבע הוא אשר ניסח את המודעה, ובמסגרת חילופי דברים עם העיתון עמד על פרסום הנוסח הנ"ל. אין מדובר במסירת מידע ראשוני לתקשורת, אלא במהלך הכולל הן את הבאת המידע, הן את ניסוחו והן את עריכתו, ושיגורו ככזה אל כלי התקשרות לצורך פרסומו. משכך גם הגנה זו לא מתקיימת בענייננו.