סיכומם של דברים עד כה:
- הפרסום המדובר בחלקים שהובאו בתביעה, מהווה בגדר פרסום לשון הרע.
- עם זאת, עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום ביחס לחלק בהודעה המתייחס לחשדות לאי סדרים אצל בעלי תפקידים במועצה הדתית ובדבר בדיקה משמעתית נגד התובע.
- לא הוכחה הגנה ביחס לפרסום בדבר זימון התובע לחקירה במשטרה על רקע אירוע של זריקת אבנים על מכוניתו של ראש המועצה, ובעניין זה דין התביעה להתקבל.
- החבות בגין פרסום לשון הרע חלה הן על המועצה (אשר לא התכחשה לחבותה ביחס למודעה, ככל שיימצא כי מתקיימים יסודות העוולה גופה), והן על הנתבע, אשר קיים בעצמו במעשיו את יסודות העוולה האמורה. לעניין זה אין מקום לדון בענייננו בטענה לחסינות שהועלתה בסיכומים, מבלי שהוגשה בקשה להכרה בחסינות כמתחייב בדין. בנסיבות האמורות, החבות של הנתבעים הינה ביחד ולחוד, לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין.
הפיצוי:
- התביעה הוגשה בסכום של 100,000 ₪, בשיעור התקרה (הנומינלית) הקבועה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פרסום שנעשה "בכוונה לפגוע", לפי סעיף 7א(ג) לחוק (סעיף 39 לחוק).
- במסגרת ההליך לא הובאו ראיות להוכחת נזק ממוני שנגרם לתובע עקב הפרסום. התובע ציין אמנם בעניין זה בחקירתו הנגדית כי נגרמו לו נזקים כאמור (עמ' 27, ש' 21-32), אולם הדברים נטענו לראשונה ובאופן כוללני בחקירה הנגדית ולא הובאו בעניין כל ראיות.
- ענייננו אפוא בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסמכותו של בית המשפט, וכפי שהתבקש בכתב התביעה. סעיף 19 לחוק מונה שיקולים בהם רשאי בית המשפט להתחשב בין היתר בבואו לפסוק פיצויים כאמור, שאינם בגדר רשימה סגורה.
- בענייננו, קיימים מספר נתונים בעלי נפקות לעניין פסיקת הפיצוי. מהצד האחד, יש להביא בחשבון שרק לגבי חלק מהפרסום נמצאו הנתבעים חבים בעוולת לשון הרע בעוד שביחס לחלקים אחרים בפרסום עומדת להם הגנה של אמת בפרסום. יש להתחשב בכך כי אותו חלק שבפרסום לגביו נמצאה חבות הוא לאקוני ואיננו כולל תשתית "משמיצה" רחבה נגד התובע. בנוסף יש ליתן משקל לעובדה שזמן קצר לאחר פרסום המודעה, פורסמה בעיתון תגובה מפורטת של התובע לדברים, ובה הכחשתם הגורפת. הדברים מתקשרים להיות התובע איש ציבור שנגישותו לכלי התקשורת לצורך הצגת עמדתו, הינה גבוהה יחסית.
- מנגד, אותו חלק בפרסום לגביו נמצאה חבות מציג את התובע כמי שנחקר במעורבות באירוע פלילי של זריקת אבנים, פרסום בעל השלכה פוגענית מעצם מהותו, ועל רקע זה אני אף רואה לקבל את עדות התובע בדבר הפגיעה האישית שחש עקב הפרסום. הפרסום נעשה באמצעי תקשורת כתוב – מקומון המופץ בקרב הקהילה אליה משתייך התובע ושבתחומה הוא פועל, כך שחשיפתו לקהל הרלוונטי לתובע באופן ישיר, הינה רחבה. ובעיקר: הפרסום נעשה תחת שמה של המועצה המקומית, בגדר מי שעומדת מאחורי הדברים, כאשר מטבע הדברים מידע שנמסר על-ידי גוף רשמי נושא בחובו משנה תוקף של אמינות ומשקל מבחינת הקורא הסביר. בנסיבות אלה, מחויבים הנתבעים בנקיטת משנה זהירות ואחריות בהצגת מידע המופץ על-ידם לציבור הרחב, בפרט כשמדובר במידע המתייחס שמית לאדם פלוני. הפרסום במקרה דנן איננו עומד באמת מידה זו. עוד יש לתת משקל להימנעות הנתבעים מלהבהיר את הדברים לאשורם ולהתנצל על הפגיעה בפרסום כפי שנעשה, בדומה לאופן בו פעל העיתון, דבר שהיה מתבקש בנסיבות והיה בו כדי להפחית את הפגיעה.
- בשקלול מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני רואה להעריך את הפיצויים לתובע במקרה דנן בסך של 30,000 ₪.
- יצויין כי התובע טוען שהפרסום בענייננו נעשה בכוונה לפגוע, ולפיכך רף הפיצויים המקסימלי שמוסמך בית המשפט לפסוק הוא לפי סעיף 7א(ג) לחוק. לעניין זה אציין כי לטעמי בתמונה הכוללת, הפיצוי ההולם במקרה דנן הוא כפי שצויין לעיל, אף אם באים אנו בגדר סעיף 7א(ג) לחוק. לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי הוכח יסוד "הכוונה לפגוע" הקבוע בחוק. יסוד זה פורש בפסיקה באופן מחמיר, ככולל כוונה "של ממש", כגון התנהגות זדונית מכוונת, להבדיל מצפיות, תוך התבססות על ההלכות שנפסקו בעניין זה במישור העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע (שיסוד הכוונה לפגוע הוא אחד מיסודותיה) (ראו לעניין זה: רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנן תקשורת בע"מ (פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) (2013)). אין אף חפיפה בין מבחן זה לבין דרישת תום-הלב בסעיף 15 לחוק. בענייננו, עולה מהראיות כי ברקע הפרסום עמדה ביקורת קשה מצד הנתבע ביחס לפעילות המועצה והתובע ספציפית, ובעיקר בגין פעילות פוליטית של התובע בזירה המוניציפלית חרף היותו עובד מדינה. עניין זה היה מושא תלונתו של הנתבע לרשויות השונות, ואף את הקישור לאירוע זריקת האבנים הסביר הנתבע באווירה הקשה בישוב שנבעה להבנתו בין היתר מפעילות התובע/העמותה אליה הוא קשור, נגד המועצה והעומד בראשה. הדברים לא נשללו ברמה הסובייקטיבית, ואינני סבורה כי די בראיות הקיימות כדי לקבוע קיום כוונה של ממש לפגוע במובן שפורש בפסיקה.