תק (ת"א) 28611-01-17 אייל כץ נ' אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ

1. עיקרי-עמדתה של הנתבעת בפרשה זו אינם מתקבלים על דעתי. הם סותרים מושכלות-יסוד של דיני-החוזים. הם סותרים מושכלות-יסוד של התקשרות הוגנת בין צדדים לעסקה. הם מעוררים חשש מפני שימוש, שאיננו תם-לב, בפערי-הכוחות שבין הצדדים ולאורם לנתבעת, כחברה מנוסה ומבוססת, יתרון ממשי על פניו של התובע.

2. שורש-הענין מצוי בזאת, שמיד עם בקשתו של התובע לממש את תנאיו של הסכם אשר נקשר בין הצדדים, הפתיעה הנתבעת ב"תקנון", שזכרו לא בא בהתקשרות בין הצדדים; התובע לא ידע עליו מאום והתנאים בו שונים באורח מהותי מן המפורט בהסכם. פרטי-המעשה הם אלה: בתאריך 26.5.2013 רכש התובע מהנתבעת אופנוע. הסכם-המכר נעשה בכתב והוא צורף בנספח הראשון לכתב-התביעה. אין זה מעלה ואין מוריד, שחלק מן הכתוב בהסכם הוקלד וחלק נכתב בכתב-יד. אין חולק כי זה גם זה היו תנאים תקפים בהתקשרות בין הצדדים, ששני הצדדים הסכימו להם מרצונם החופשי ולפי ענינם. בהסכם הזה נכתב כך:

"מחיר האופנוע: 23,000 [ש'ח].

אפשרות ל-buy back פחות 7% ממחירון אותו יום".

במהותה של אפשרות זו ל"רכישה חוזרת" דיבר נציגהּ של הנתבעת באולם-הדיונים:

"התוכנית היא פשוטה, אנחנו נותנים אופציה. אותו לקוח יכול להחזיר את האופנוע בתום 24 חודשים. לפי ההסכם מופיע שהם סיכמו ביניהם [שכנגד החזרה יזוכה הלקוח ב-]7% [ממחיר-המחירון של יום-ההחזרה] ואת זה הם סגרו ביניהם. בזמנו נתנו buy back, [את ה]הטבה הזו, כדי למכור ולצאת לשוק, עשינו הרבה דברים שלא עושים היום, וביניהם זה buy back" (פרוטוקול, בעמ' 1, ש' 16-15; עמ' 2, ש' 21).

הרעיון – פשוט. כחלק מתנאי-הרכישה, ועל מנת לעשות את העִסקה כדאית עבור הרוכש, ניתנה לרוכש אפשרות, לאחר שימצה את השימוש בכלי-הרכב הנרכש, למכרו חזרה למוכרת. תנאי-המכירה החוזרת, כפי שנכתבו בהסכם, היו פשוטים לא פחות: ממחירו של כלי-הרכב, לפי המחירון התקף ביום-הרכישה החוזרת, יופחתו שבעה אחוזים. היתרה תשולם לידיו של הלקוח כנגד החזרתו של כלי-הרכב לידיה של אלבר.

3. באחד מימיו של חודש אוקטובר 2015 ביקש התובע לנצל אופציה חוזית זו. להפתעתו, העמידה הנתבעת את אותם תנאים שבתקנון וכאמור – זכרם לא בא בהסכם אשר ממנו הבאתי זה עתה. לא זו בלבד, שהנתבעת החליטה להפחית מן התמורה "בלאי" של כלי-הרכב; אלא שנכונותה להפחית שבעה אחוזים בלבד נדמתה בעיניה לחסד, שעושה היא עם התובע. שכן, לאמתו של דבר את העסקה גדָר, להשקפתה של הנתבעת, תקנון ותנאיו מחמירים במידה ניכרת: "אותו לקוח יכול להחזיר את האופנוע בתום 24 חודשים, במחיר של 15% ממחיר המחירון המלא, שיהיה רק אחרי שנתיים. כמובן שזה כפוף לבדיקת מוסך" (פרוטוקול, בעמ' 1, ש' 17-15). לשווא תחפש בחוזה את התנאים הללו. אין החוזה מזכיר ולו ברמז מגבלה בת 24 חודשים. אין הוא מזכיר הפחתה בת 15 אחוזים. אין הוא מזכיר הפחתה נוספת בתמורה בשל בלאי של כלי-הרכב.

4. כיצד היה על התובע, הקשה בית-המשפט באוזניו של נציג-הנתבעת, לדעת את הפרטים הללו קודם שנקשר בעסקת-המכר? התשובה לא איחרה לבוא: "הלקוח יודע [זאת] כי [הדבר] נאמר [לו] בעל פה. סביר להניח [ש]אשת המכירות [אמרה לו]" (עמ' 2, ש' 10-8). "סביר להניח" איננה טענה טובה בבית-המשפט. הנתבעת לא טרחה לברר מיהי אותה אשת-מכירות עלומה. "[אני] לא מכיר", הודה נציג-הנתבעת, "לא הייתי באותה תקופה" (שם, בש' 12). לשאלה "האם יש לך ראיה לכך שהדברים נאמרו [לתובע] בעל פה?" השיב נציג-הנתבעת ביושר: "לא" (שם, בש' 17-16). "איך אנחנו יודעים שהתובע קיבל לידיו את התקנון?" הייתה השאלה הבאה ונציג-הנתבעת הוסיף והודה: "אני לא יודע אם הוא קיבל לידיו" (שם, בעמ' 3, ש' 3-2). בינך לבינך נמצאת תוהה כיצד זה קיבלה העמדה, שנותרה על מכונה לאחר התשובות הללו, גושפנקה מן המחלקה המשפטית בנתבעת ועמה נתאפשר לנציג, שעשה כל שיכל עבור שולחתו, להתייעץ פעם ופעמיים במהלכו של הדיון בבית-המשפט.

הקורא לא יופתע אם ייאמר, עוד, כי את נציגת-המכירות הנזכרת, או כל אדם אחר שהיה מעורב בהיקשרות עם התובע, לא הביאה הנתבעת למסירתה של עדות בבית-המשפט. אפילו הודעה לא הובאה מפי אלה. את הדבר הזה אין להניח לפתחו של התובע. הנתבעת לא הוכיחה בשום ראיה שהיא, זולת משאלת-הלב של נציגהּ, כי התובע ידע את פרטיו של אותו תקנון-נסתר בעת, שהחליט להיקשר בעסקת-המכר עם הנתבעת. התובע, מצדו, מצה: "שום דבר [לא נאמר לי על פה]. זה [השיחה עם נציגת-המכירות] היה [במטרה] למכור והייתה בחורה בשם עדי, מאוד נחמדה ושירותית, מעולם לא ראיתי את התקנון שצורף לכתב ההגנה" (שם, בש' 25-24). אמת, מה שידע התובע הוא מה שרשום בהסכם. לכך הוא הסכים. הוא לא הסכים לדבָר אחֵר. על בסיסה של הסכמה זו נקשרה העסקה. זה היה אומד-דעתם של הצדדים לחוזה. כך יש לקרוא את ההסכם המחייב שבינם.

5. אחת השאלות, שהעסיקה את בית-המשפט בהידרשו לפרטיה המחייבים של ההסכמה היא כלום אין לקרוא אל החוזה תניה-מכללא, המכפיפה את סכומה של התמורה בגין רכישה חוזרת למצבו של האופנוע בעת השבתו. לאחר שקילה באתי לכלל-מסקנה כי צודקת הנתבעת בטענתה כי אילו השיב, לצורך ההקצנה, התובע את האופנוע נטוּל-מנוע, היה קושי להכיר בזכותו לעשות כן בגדרם של תנאי-העסקה. ברם, אינני סבור כי מכך למֵד אתה כי הרכישה החוזרת הוכפפה למצבו של האופנוע בעת-ההחזרה ובלבד, שהמצב הזה היה של אופנוע תקין אשר אך סבל מבלאי סביר. את משמעותו הכספית של הבלאי הסביר הזה, העיד התובע בעדות מהימנה, הוא הבין כי הנתבעת גילמה בהפחתה בת שבעה האחוזים ממחיר-המחירון. כמתקשר סביר, קביעתי היא כי את הבנתו זו יש לקבל. לא הוסבר לו, בעת ההיקשרות, הרציונאל שסיפקה בדיעבד הנתבעת לאותה הפחתה: "[מחיר-המחירון פחות] 15% זה מחיר השוק, שהיום אתה [מקבל כשאתה] יוצא למכור את האופנוע [בשוק]" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 31).

6. סירובה של הנתבעת לכבד את ההסכם, שנקשר בין הצדדים, עם פנייתו אליה של התובע על מנת לממשו, הרי הוא הפרת-חוזה. הפרה זו מזכה את התובע, בייחוד, בזכות לעמוד על אכיפתו של ההסכם כפי אומד-דעתם של הצדדים לו בעת-קשירתו וכן בזכות לתבוע את נזקי-ההפרה. כך הוא עשה בתובענה זו שלפנַי אשר כל מקום יש, כאמור בפתח-הדברים, לקבל את עיקריה.

7. מה שקשה בתובענה הזו היא העובדה כי אפילו, שמחירה הנכון של רכישה חוזרת, במועד-פנייתו של התובע לנתבעת, היה 14,880 ש"ח, הועמדה התובענה על סך של 21 אלף ש"ח. התובע הסביר כי סירובה של הנתבעת לרכוש ממנו את האופנוע במועד חייב אותו, על מנת שיוכל להוסיף ולנסוע באופנוע הזה בעצמו, לטפל בו טיפול תקופתי במוסך. הוא שילם על כך, והוכיח זאת בחשבונית, סך של 2,700 ש"ח בגין טיפול מחודש נובמבר 2016. הוצאה זו היא, להשקפתי, נזק ישיר שנגרם לתובע בהפרתו של ההסכם בידי-הנתבעת. לא כן היא יתרת-הסכום שנתבע והתובע לא הניח לה שום בסיס ראיתי. כך בענינו של הפסד נטען של הנחה ברכישתו של אופנוע חדש במָקום אחר. כך הוא בענינן של הוצאות מהוצאות שונות, שהתובע אמד את סכומן הכולל בערך ב-300 ש"ח אך תבע בגינן סכום גבוה באורח ניכר.

8. עוד יש לקחת בחשבון את העובדה כי אילו קוים ההסכם במועד-פנייתו של התובע אל הנתבעת, הוא היה משיב לידיה של הנתבעת אופנוע, שמחיר-המחירון שלו עדכני לחודש אוקטובר 2015. היום הזה מבקש התובע למכור לנתבעת אופנוע, שמחירו נמוך יותר – תוצאה טבעית של הזמן שחלף; ושבזמן החולף נהנה התובע מן השימוש בו. אמנם הטענה כי שיהוי, שנִּגע בהתנהלותו של התובע מצדיקה את דחייתה של התובענה על הסף, חסרת-שחר היא. שיהוי איננו מקים עילת-סף. לכל היותר הוא יכול להניח יסוד לקושי ראיתי אשר פקד את הנתבעת בשל חלוף-הזמן. מה אעשה, ולאור המפורט בכתב-הגנתה ובדברים, שהשמיע בשמה נציגהּ באולם-הדיונים, מסקנתי היא כי הנתבעת לא הכבירה מאמצים בניסיון לאתֵר ראיות כלשהן לעמדתה. ממילא לא נחלו מאמצים אלה, שכאמור לא באו לעולם, כישלון בשל שיהוי. אם לא הונח יסוד ראיתי לעמדתה של הנתבעת הרי זה בשל מחדליה להעמיד הגנה בתיק הזה, ולא עקב שיהוי שדבק בהתנהלותו של התובע. מה עוד, שהתובע הסביר, בדברים אשר מקובלים עלי כהתנהלות של אדם סביר, את הסיבות לשיהוי הזה: "נולד לי ילד; עברתי דירה; עברתי פעמיים משרדים; הייתה לי תקופה עמוסה, וגם ההתכתבות איתם במיילים גם זה לקח זמן, אבל זה בעיקר הזמן. שום דבר [סיבה לשיהוי] מעבר לזה" (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 14-13). ברם לשיהוי משמעות בכל הנוגע לסעד של קיום-החוזה וכמו מאליו נדרשת היעתרות לו להתחשב במחיר-המחירון העדכני.

9. הנתבעת טענה לפניו של בית-המשפט, מבלי להציג אסמכתאות כלשהן לעמדתה זו, כי מחירו העדכני של האופנוע, בהפחתתם של שבעה האחוזים האמורים, הוא 10,500 ש"ח. ענין זה לא הוכח, כל עיקר, אולם סבורני כי כענין שבידיעה שיפוטית נכון לקבוע כי המחיר דהיום, לאחר הפחתה של שבעה אחוזים כקבוע בהסכם, הוא נמוך מאותם 14,880 ש"ח – המחיר לאחר הפחתה באוקטובר 2015. על דרך של אומדנה גסה בהיעדר-נתונים לדייק, ולזכותה של הנתבעת, אעמיד את הסכום הזה על 12 אלף ש"ח. סכום זה על הנתבעת לשלם לידיו של התובע כנגד העמדתו לרשותה, כקנינה לכל דבר וענין ולאחר החלפת-בעלות כדין, של האופנוע. לסכום הזה יש להוסיף את נזקו של התובע – כאמור, עלותו של הטיפול בסך 2,700 ש"ח. לאלה יש לצרף את עלותה של אגרת-ההליך הזה (210 ש"ח) ועוד סכום סביר בגין עוגמת-נפש, טרחה ואובדן של זמן. אני מעמיד את ערכם של מרכיבים אלה על סך של 1,700 ש"ח.

10. סוף דבר, התובענה מתקבלת לפי עילתה. כנגד העברתו לידיה של האופנוע נושא-התביעה תשלם הנתבעת לתובע סך של 14,700 ש"ח בגין עילותיה של התביעה; סך של 210 ש"ח להחזר-האגרה ועוד 1,700 ש"ח בגין המרכיבים הנוספים כאמור. את הסכום הכולל, לאחר שערוך כדין מיום הגשתה של התובענה ועד היום – 16,729 ש"ח, תשלם הנתבעת לידי התובע מיד עם העברתו לידיה של האופנוע. איחור יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

בתוך 15 ימים מיום קבלתו של פסק-דין זה רשאי כל אחד מהצדדים לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לערער עליו.

ניתן היום, י"ח בסיון התשע"ז, 12 ביוני 2017, שלא במעמד-הצדדים.

גיא הימן