תק (ת"א) 28611-01-17 אייל כץ נ' אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ

1. עיקרי-עמדתה של הנתבעת בפרשה זו אינם מתקבלים על דעתי. הם סותרים מושכלות-יסוד של דיני-החוזים. הם סותרים מושכלות-יסוד של התקשרות הוגנת בין צדדים לעסקה. הם מעוררים חשש מפני שימוש, שאיננו תם-לב, בפערי-הכוחות שבין הצדדים ולאורם לנתבעת, כחברה מנוסה ומבוססת, יתרון ממשי על פניו של התובע.

2. שורש-הענין מצוי בזאת, שמיד עם בקשתו של התובע לממש את תנאיו של הסכם אשר נקשר בין הצדדים, הפתיעה הנתבעת ב"תקנון", שזכרו לא בא בהתקשרות בין הצדדים; התובע לא ידע עליו מאום והתנאים בו שונים באורח מהותי מן המפורט בהסכם. פרטי-המעשה הם אלה: בתאריך 26.5.2013 רכש התובע מהנתבעת אופנוע. הסכם-המכר נעשה בכתב והוא צורף בנספח הראשון לכתב-התביעה. אין זה מעלה ואין מוריד, שחלק מן הכתוב בהסכם הוקלד וחלק נכתב בכתב-יד. אין חולק כי זה גם זה היו תנאים תקפים בהתקשרות בין הצדדים, ששני הצדדים הסכימו להם מרצונם החופשי ולפי ענינם. בהסכם הזה נכתב כך:

"מחיר האופנוע: 23,000 [ש'ח].

אפשרות ל-buy back פחות 7% ממחירון אותו יום".

במהותה של אפשרות זו ל"רכישה חוזרת" דיבר נציגהּ של הנתבעת באולם-הדיונים:

"התוכנית היא פשוטה, אנחנו נותנים אופציה. אותו לקוח יכול להחזיר את האופנוע בתום 24 חודשים. לפי ההסכם מופיע שהם סיכמו ביניהם [שכנגד החזרה יזוכה הלקוח ב-]7% [ממחיר-המחירון של יום-ההחזרה] ואת זה הם סגרו ביניהם. בזמנו נתנו buy back, [את ה]הטבה הזו, כדי למכור ולצאת לשוק, עשינו הרבה דברים שלא עושים היום, וביניהם זה buy back" (פרוטוקול, בעמ' 1, ש' 16-15; עמ' 2, ש' 21).

הרעיון – פשוט. כחלק מתנאי-הרכישה, ועל מנת לעשות את העִסקה כדאית עבור הרוכש, ניתנה לרוכש אפשרות, לאחר שימצה את השימוש בכלי-הרכב הנרכש, למכרו חזרה למוכרת. תנאי-המכירה החוזרת, כפי שנכתבו בהסכם, היו פשוטים לא פחות: ממחירו של כלי-הרכב, לפי המחירון התקף ביום-הרכישה החוזרת, יופחתו שבעה אחוזים. היתרה תשולם לידיו של הלקוח כנגד החזרתו של כלי-הרכב לידיה של אלבר.

3. באחד מימיו של חודש אוקטובר 2015 ביקש התובע לנצל אופציה חוזית זו. להפתעתו, העמידה הנתבעת את אותם תנאים שבתקנון וכאמור – זכרם לא בא בהסכם אשר ממנו הבאתי זה עתה. לא זו בלבד, שהנתבעת החליטה להפחית מן התמורה "בלאי" של כלי-הרכב; אלא שנכונותה להפחית שבעה אחוזים בלבד נדמתה בעיניה לחסד, שעושה היא עם התובע. שכן, לאמתו של דבר את העסקה גדָר, להשקפתה של הנתבעת, תקנון ותנאיו מחמירים במידה ניכרת: "אותו לקוח יכול להחזיר את האופנוע בתום 24 חודשים, במחיר של 15% ממחיר המחירון המלא, שיהיה רק אחרי שנתיים. כמובן שזה כפוף לבדיקת מוסך" (פרוטוקול, בעמ' 1, ש' 17-15). לשווא תחפש בחוזה את התנאים הללו. אין החוזה מזכיר ולו ברמז מגבלה בת 24 חודשים. אין הוא מזכיר הפחתה בת 15 אחוזים. אין הוא מזכיר הפחתה נוספת בתמורה בשל בלאי של כלי-הרכב.

4. כיצד היה על התובע, הקשה בית-המשפט באוזניו של נציג-הנתבעת, לדעת את הפרטים הללו קודם שנקשר בעסקת-המכר? התשובה לא איחרה לבוא: "הלקוח יודע [זאת] כי [הדבר] נאמר [לו] בעל פה. סביר להניח [ש]אשת המכירות [אמרה לו]" (עמ' 2, ש' 10-8). "סביר להניח" איננה טענה טובה בבית-המשפט. הנתבעת לא טרחה לברר מיהי אותה אשת-מכירות עלומה. "[אני] לא מכיר", הודה נציג-הנתבעת, "לא הייתי באותה תקופה" (שם, בש' 12). לשאלה "האם יש לך ראיה לכך שהדברים נאמרו [לתובע] בעל פה?" השיב נציג-הנתבעת ביושר: "לא" (שם, בש' 17-16). "איך אנחנו יודעים שהתובע קיבל לידיו את התקנון?" הייתה השאלה הבאה ונציג-הנתבעת הוסיף והודה: "אני לא יודע אם הוא קיבל לידיו" (שם, בעמ' 3, ש' 3-2). בינך לבינך נמצאת תוהה כיצד זה קיבלה העמדה, שנותרה על מכונה לאחר התשובות הללו, גושפנקה מן המחלקה המשפטית בנתבעת ועמה נתאפשר לנציג, שעשה כל שיכל עבור שולחתו, להתייעץ פעם ופעמיים במהלכו של הדיון בבית-המשפט.