למען שלמות התמונה יצוין כי במהלך שנת 2001, לאחר ששילמה את אגרות המים שהוטלו עליה ועל בסיס יעוץ מקצועי שקיבלה בנושא, פנתה פרץ בוני הנגב למשיבה בטענה כי אגרות המים נגבו שלא כדין וכי יש להשיבן. המשיבה דחתה את האמור בפנייה. מהחומר שלפנינו עולה כי חילופי המכתבים בעניין זה הסתיימו ביום 16.8.2001; וכי מאז לא נקטה פרץ בוני הנגב בפעולות נוספות בקשר לכך עד שנת 2007 אז הגישה יחד עם דמרי את תביעת ההשבה נגד המשיבה.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
- בתביעה, שהוגשה בחודש מאי 2007, טענו המערערות כי אגרות המים נגבו מהן שלא כדין, בהיעדר מקור חוקי לגבייתן; וכי לכן חייבת המשיבה בהשבת הסכומים שנגבו בגינן. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן) דחה את התביעה. בית המשפט קיבל את טענת המערערות כי אגרות המים נגבו שלא כדין. נקבע כי המשיבה לא הייתה מוסמכת לגבות את אגרת החיבור משום שלא הניחה בעצמה את צינורות השירות המחברים בין רשת המים של השכונה הצפונית לבין רשת המים המוניציפאלית (להלן: צינורות השירות); וכי המשיבה לא הצביעה על מקור סמכות מתאים לגביית אגרת זכויות המים. אף על פי כן, נקבע כי יש לפטור את המשיבה מהשבת הסכומים שגבתה שלא כדין שכן ההשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין כאמור בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ו-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט). נפסק כי המערערות – שתיהן חברות עתירות ניסיון בתחום הבניה שנהנו מייעוץ משפטי "בזמן אמת" – היו מודעות לתנאי המכרזים, לרבות התנאי בדבר תשלום אגרות המים. לפיכך, היה בידיהן לברר את הדרוש להן בקשר לאגרות ערב הגשת הצעותיהן ולתקוף את המכרז באותו המועד. משלא עשו כן, הרי שהגשת התביעה בחלוף 8 שנים ממועד הזכייה במכרזים הראשונים (בשנת 1999) ולאחר שהמערערות הפיקו את מלוא ההנאה מזכיותיהן בהם אינה עולה בקנה אחד עם חובות ההגינות ותום הלב. בהיבט המכרזי נקבע בנוסף כי קבלת התביעה תביא הלכה למעשה להוזלת עלותו הכוללת של המכרז באופן הפוגע בשוויון המכרזי. כמו כן, נקבע כי ההשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין גם מן הטעם שהשבת הכספים תביא לתוצאה שלפיה המערערות לא נשאו בחלקן היחסי במימון עלויות תשתיות המים והביוב במועצה.
טענות הצדדים בערעור
- מכאן הערעורים שלפניי – ערעורן של החברות וערעור שכנגד מטעם המשיבה. כבר בפתח הדברים יצוין כי דין הערעור שכנגד להידחות על הסף. התביעה נגד המשיבה נדחתה והיא "זכתה" בהליך לפני בית המשפט קמא. בנסיבות אלו, ובנתון לכך שהמשיבה איננה מבקשת להביא לשינוי תוצאת פסק הדין, לא עומדת לה זכות להגיש ערעור שכנגד (ראו תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). להלן נתייחס לטענות המשיבה שפורטו בהודעת הערעור שכנגד כתשובה לערעור.
- המערערות סומכות ידיהן על פסק הדין של בית המשפט קמא בכל הנוגע לקביעה כי אגרות המים נגבו מהן שלא כדין. בצד זאת, נטען כי שגה בית המשפט שפטר את המשיבה מהשבת אגרות המים מן הטעם שההשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין. לטענת המערערות, בית המשפט הניח לחובתן כי הסכימו לשלם את אגרות המים, הגם שלא קבע זאת במפורש, וראה בכך שיקול התומך בדחיית תביעתן וזאת למרות שלא הוכחה הסכמה כאמור; וכי ככל שהייתה הסכמה מצדן, הרי שהיא נגעה רק לתשלום האגרות המותרות לגבייה על פי דין. עוד במישור ההסכמי טענו המערערות כי בית המשפט קמא שגה שראה ב"פטור" הנזכר בנספח ט' חלק מהסכם בינן לבין המשיבה שניתן לכאורה כנגד התחייבותן לשלם למשיבה את אגרות המים. לטענתן, מכיוון שה"פטור" התייחס לעבודות פיתוח שביצעה יהל במימון המערערות, הרי שהמשיבה כלל לא הייתה מוסמכת לגבות אגרות פיתוח בגין עבודות אלו. לפיכך ה"פטור" הנזכר אינו אלא הצהרה על אודות מסגרת הגבייה הצפויה. לחילופין טענו המערערות כי גם אם נמצא כי הן הסכימו לשלם את אגרות המים, הרי שאין בהסכמתן זו כדי לרפא את אי החוקיות שבגבייתן ללא בסיס חוקי מתאים. המערערות חלקו בנוסף על הקביעה שלפיה קבלת התביעה תפגע בדיעבד בשוויון המכרזי. לדידן, אגרות המים היו סכום זניח יחסית בעלותם הכוללת של המכרזים וממילא שיעורן המדויק לא נודע בעת הגשת ההצעות. לכן אין בסיס להניח כי נתון זה כשלעצמו השפיע על החלטתם של מתמודדים פוטנציאליים אם להגיש הצעותיהם אם לאו. לבסוף, המשיבות הדגישו כי הוכח שנשאו בחלקן היחסי במימון תשתיות העל למים ולביוב בתחומי המועצה ואף למעלה מכך, כך שגם מטעם זה לא היה בסיס לקבוע כי ההשבה תהיה בלתי צודקת בנסיבות העניין.
- המשיבה טענה מנגד כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי גביית אגרות המים נעשתה בחוסר סמכות. לטענתה, הסמכות לגביית אגרות המים מצויה בחוק העזר לגן יבנה (אספקת מים), התשכ"ז-1967 (להלן: חוק העזר). אשר לאגרת החיבור נטען כי שגה בית המשפט קמא שקבע כי תנאי לגבייתה של אגרה זו הוא שהנחת צינורות השירות תתבצע על ידי המשיבה עצמה. לטענתה, אגרת החיבור היא אגרה הנגבית עבור עצם מתן ההרשאה להתחבר לרשת המים המוניציפלית וגבייתה אינה מחייבת להוכיח כי המשיבה נשאה בפועל בנטל הכספי הכרוך בחיבור, או כי הוציאה הוצאות בקשר אליו. בקשר לאגרת זכויות המים נטען כי זו נגבתה כדי לממן את הפקת המים העודפת המתחייבת עקב הגידול הצפוי באוכלוסיית הישוב; וכי המשיבה רשאית לגבותה כל אימת שהיא נדרשת להוציא הוצאות בקשר להפקת מים עודפת. במישור ההסכמי נטען כי המערערות קיבלו על עצמן ביודעין וברצון את ההתחייבות לשלם את אגרות המים; וכי בהתאם לדין ששרר בעת גביית האגרות, התחייבות זו "הכשירה" את הגבייה גם אם ייקבע שזו נעשתה בחוסר סמכות.