הבנתי כי סביר כי בעבודה אינטנסיבית מעין זו יום, יום, שעה, שעה, במשך שנים, תחת לחץ ודוחק זמן מול מנהלי יכולים להתגלע בעיות.
...
אין לי ולו דבר אחד נגד שי שלם. תמיד אזכור את העבודה המאתגרת שהביאה תגמול בדמות הזמנה חשובה למבת..".
קרי, גם התובע ראה בוויכוחים ביניהם כדבר לגיטימי במהלך שגרת עבודה אינטנסיבית.
יצוין כי גם בשימוע שנערך לו בשנת 2011, לא העלה טענה קונקרטית כנגד מר שלם בדבר התנכלות כלשהי.
- כאמור לעיל, העברנו ביקורת קשה כנגד התנהלותה של הנתבעת כלפי התובע בכל הקשור להליכי פיטוריו, אך לא הוכח כי הנתבעים בחרו להתנכל בו בזדון בתנאי עבודתו, בקידומו, ובשכרו.
לאור האמור, תביעתו של התובע ברכיב זה לפיצוי ממוני ולא ממוני, נדחית.
האם התובע היה בגדר עובד קבוע- זכאותו לזכויות ולהטבות המשולמות לעובדים קבועים בנתבעת:
- התובע טוען כי הגדרתו בחוזה העבודה המיוחד "כמומחה", הייתה פיקטיבית לחלוטין ולמראית עין, שכן לא הייתה לו כל מומחיות עת התקבל לעבודתו באלת"א. לטענתו, בהתאם לסע' 13 להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 97 החל על עובדי הנתבעת, הרי משהסתיימה תקופת הניסיון שלו, הרי הוא הפך למעשה להיות עובד קבוע. לטענתו, אין להחיל בעניינו את סע' 15 להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 97, המאפשר לנתבעת להעסיק "מומחים" שלגביהם ההסכם לא יחול. לטענתו אין לו כל מומחיות מעבר להיותו איש שיווק, והוא אינו בעל השכלה או יכולת טכנית או אקדמאית מיוחדת אחרת. לטענתו, הפרשנות לפיה הנתבעת היא שתקבע מיהו בגדר מומחה, הנה פרשנות מופרכת בניגוד לתכלית ההסכם הקיבוצי ומחוסרת תום לב.
לטענתו, לאור היותו עובד קבוע חל עליו ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 2010 שעוסק בהטבות עקב פיטוריי עובדים.
- מנגד הנתבעת טוענת כי התובע הועסק לפי חוזה עבודה מיוחד לתקופה קצובה, שהוארך מעת לעת. סעיף 3 לחוזה המיוחד קובע כי הוא מסדיר את היחסים בין הנתבעת לבין התובע, וקובע בלעדית את תנאי העסקתו של התובע וכי לא יחולו על הצדדים תנאי ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 97 החל על עובדי הנתבעת. לטענתה, ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 97 מחריג מתחולתו עובדים המועסקים על פי חוזה מיוחד ונחשבים כמומחים לפי קביעת החברה. לאור זאת, הרי שהתובע לא היה בגדר עובד קבוע, וההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 2010 שעוסק בהטבות עקב פיטוריי עובדים לא חל עליו.
- ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 97 החל בנתבעת קובע:
"הסכם זה (להלן: ההסכם) הינו הסכם קיבוצי מיוחד ויחול על כל העובדים המועסקים כיום ואשר יועסקו תוך תקופת תוקפו של ההסכם בחברה..החברה לא תעשה כל הסכם או חוזה עבודה אחר עם אחד מעובדיה או עם קבוצת עובדים שלא בהסכמת ארגון העובדים, למעט עם מומחים, טייסים ומהנדסי טייס".
- סעיף ההגדרות של ההסכם הקיבוצי המיוחד 97 מגדיר "עובד" כ"כל עובד או עובדת בגיל 18 ומעלה המועסקים על ידי החברה, למעט מומחים המועסקים על פי חוזה מיוחד..".
כמו כן, "מומחה" מוגדר כ"אדם שנתקבל לעבודה בחברה בתקופה קצובה ונקבע על ידי החברה כמומחה לעניין הסכם זה".
- סעיף 15 להסכם הקיבוצי המיוחד מסייג את העסקתם של מומחים וקובע כי:
"החברה רשאית להעסיק מומחים. הסכם זה לא יחול על מומחים אלא אם סוכם עמם אחרת. החברה רשאית לקבוע שכר למומחה על ידי הודעה בכתב שתינתן לו. החברה לא תוציא כתב מינוי לתפקיד מומחה".
- אם כן, בהתאם להסכם הקיבוצי המיוחד 97 לנתבעת קיימת האפשרות להגדיר עובד כמומחה ולהעסיקו על בסיס חוזה עבודה מיוחד לתקופה קצובה, כאשר עובדים אלה מוגדרים כ"מומחים". כמו כן, לעובד מומחה לא יוצא כתב מינוי.
בהתאם לכך, ביום 21.1.98 חתם התובע על חוזה עבודה מיוחד לפיו הוגדר כ"מומחה"
בתחום "הנדסת תעשייה וניהול", וצוין כי החברה מעוניינת להעסיקו בתחום מומחיותו בחוזה עבודה מיוחד זה.
סעיף 3 לחוזה העבודה המיוחד קובע כי הסכם זה בלבד מסדיר את היחסים בין הצדדים וכי לא יחול על הצדדים ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 79.
- אין בידינו לקבל את טענת התובע כי מדובר בהגדרה פיקטיבית על היותו מומחה שאין ליתן לה תוקף. התובע חתם כאמור על ההסכם המגדיר אותו כמומחה. הגדרה זו של מומחה על פי ההסכם הקיבוצי, היא בשיקול דעת הנתבעת ולא הוכח כי שיקול דעת זה חורג ממסגרת שיקול הדעת שהוענק לה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלה לקבוע מיהו מומחה.
חוזה העבודה המיוחד נחתם לתקופות קצובות, ובו מצוין באופן מפורש כי ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 97 אינו חל על התובע וכי הסכם העבודה המיוחד הוא שמסדיר את זכויות וחובות הצדדים במערכת היחסים ביניהם. לדידנו, יש ליתן תוקף לתוכנו ולראות בו את כוונת הצדדים. התובע היה מודע לעניין זה וחתם על החוזה המיוחד מעת לעת, לא הלין על מעמדו או על הוראות ההסכם, ופעל על פיו במהלך השנים.
- התובע בתביעתו למעשה מבקש להלין על הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 97, החל בנתבעת שנים רבות. הפסיקה קובעת כי בית הדין לא ימהר להתערב ולקבוע כי אין להחיל הוראה מסוימת בהסכם הקיבוצי, אלא במקרים קיצוניים (ראו ע"ע (ארצי) 1249/02 עיריית ירושלים נ' שלמה כהן, [פורסם בנבו] מיום 2.1.05). לא מצאנו כי במקרה זה יש להתערב בהוראות ההסכם הקיבוצי החל בנתבעת, ומיושם מזה שנים ארוכות.
- לאור האמור, הרי שאנו קובעים כי התובע לא היה בגדר "עובד קבוע". לכן, הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 2010, שעוסק בהטבות עקב פיטוריי עובדים, לא חל עליו ויש לדחות את הסעדים שעתר להם במסגרת סעיף 9 לכתב התביעה.
הפרת חובת ייצוג הוגן על ידי ארגון העובדים:
- התובע טען כי ארגון העובדים לא הגן עליו מסיבות פסולות, והפרת חובת הייצוג ההוגן יוצרת עילת תביעה גם כנגד הנתבעת, אשר לא בדקה את המניעים שעמדו מאחורי המחדל של הארגון ושיתפה עמו פעולה.
- לדידנו טענתו של התובע כנגד פועלו של ארגון העובדים בעניינו כלל לא הוכחה, ולו בראשית ראיה, ומכל מקום נראה כי זנח טענתו זו בסיכומים שהוגשו מטעמו.
עוגמת נפש ונזק לא ממוני:
- התובע טוען כי הפיטורים והדרך בה בוצעו היוו עבורו "גזר דין מוות תעסוקתי", לאחר שעבודתו בנתבעת הייתה אמורה להיות עד הפנסיה. לטענתו, מצא עצמו מפוטר ללא עוול בכפו. לטענתו, במקום להיות בשיא הקריירה שלו, הוא נאלץ להתמודד עם ההשפלה בדבר היותו מחוסר עבודה.
לטענתו, פיצוי זה כולל בחובו את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 3(א)(1) לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין, תשנ"ז-1997 (להלן: "חוק הגנה על עובדים").
- מנגד, הנתבעת טוענת כי התובע אינו זכאי לתרופה הנדירה של פיצויים בגין נזקים לא ממוניים ועוגמת נפש. לטענתה, תביעת התובע לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים שנגרמו לו לטענתו, אינה מבוססת ואינה מפורטת כלל.
- ככלל, אין בית הדין נוהג לפסוק פיצויי בגין עוגמת נפש אלא במקרים חריגים. בענייננו, שיקולים בדבר הפגיעה הקשה בתובע הובאו במסגרת הפיצוי שפסקנו לזכותו בגין פיטורים שלא כדין, ולא ראינו לנכון לפסוק לזכותו פיצוי נוסף. נזכיר כי טענתו בדבר התנכלות בזדון מצד הנתבעים נדחתה. כך גם טענתו בדבר פיטורים משיקולים לא לגיטימיים.
- כמו כן, לא מצאנו כי ראוי במקרה זה להטיל פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי חוק הגנה על עובדים. לא הוכח כי התובע פוטר בשל תלונה שהגיש כנגד מר שלם. עולה מהראיות כי ההמלצה על פיטוריו הייתה בטרם העלה טענות קונקרטיות כנגד התנהגותו של מר שלם. הליך הפיטורים החל על רקע תפקודו של התובע, ולא בשל תלונה כלשהי שהעלה כנגד מר שלם.
- לאור האמור, דין תביעתו של התובע ברכיב זה להידחות.
פיצוי בגין הוצאת לשון הרע:
- התובע טוען כי מר שלם פרסם לשון הרע והאשמות כוזבות כלפיו במספר הזדמנויות. לטענתו, המעשים בוצעו על ידו בזדון בכוונה לפגוע בפרנסתו ובמשלח ידו, ועל כן לטענתו הוא זכאי לפיצוי לפי הוראות חוק זה.
- מנגד הנתבעים טוענים כי מר שלם התייחס בכבוד לתובע, לא פגע בניסיונותיו לעבור תפקיד, לא דיבר מאומה עם ממונים אפשריים ולא השמיץ את התובע.
- סעיפים 1-3 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") קובעים את הבסיס להתגבשותה של עוולת לשון הרע:
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם"- יחיד או תאגיד;
"מוגבלות"- לקות פיסית נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".
סעיף 2 לחוק, שכותרתו "פרסום מהו", קובע :
"(א)פרסום לעניין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
סעיף 3 קובע כי:
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
- נטל ההוכחה הוא על התובע, אשר צריך להוכיח כי מר שלם אכן פרסם לשון הרע לפי מהותו וטיבו המוגדרים בסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.
- בענייננו, טענות התובע בדבר אמירות שנטענו כלפיו נטענו בעלמא, ללא כל הוכחה בצידן. כלל לא הוכח דבר פרסומם של אותן אמירות, ולכן אין צורך כלל לדון אם האמירות הנטענות מהוות לשון הרע.
- לאור האמור, תביעתו של התובע ברכיב זה להידחות.
בקשת התובע לזמן שני עדי הזמה ולחייב את הנתבעים להיבדק בפוליגרף:
- ביום 14.6.16, בטרם שמיעת עדות המצהירים מטעם הנתבעת, הגיש התובע בקשה לזמן 2 עדים:
מר יאיר כץ- מי שלטענתו החליפו בעיקר עבודתו והיה עד להתפרצויות מצד מר שלם;
מר יוסי וייס- כיום מנכ"ל הנתבעת, שעבד יחד עם התובע בשנים הרלוונטיות לתביעה, על מנת לחזק את טיב עבודתו, אופיו והחריגות שבפיטוריו.
כמו כן, ביקש התובע לחייב את הנתבעים להגיב על הצעתו לערוך פוליגרף הדדי, יחד עם התובע, לגבי שאלות שונות.
- בהחלטה מיום 14.6.16 של אב"ד זה, נקבע כי:
"הבקשה תתברר בדיון, לאחר שתשמע עדות המצהירים מטעם הנתבעים".
- בדיון ההוכחות, שהתקיים ביום 21.9.16, לא חזר התובע על בקשתו זו ולא ביקש כי תינתן החלטה בבקשה, ובכך נראה כי זנח בקשתו זו.
- ביום 14.2.17, כעבור כחמישה חודשים ממועד דיון ההוכחות, נזכר התובע עם הגשת סיכומיו להעלות בקשתו זו בשנית. ברור כי אין בידינו להיענות לבקשה לאחר שנזנחה.
סוף דבר:
- הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 100,000₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
- מאחר שמרבית התביעה נדחתה לא מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט. התביעה כנגד נתבעים 2 עד 4 נדחית ללא צו להוצאות. יצוין כי הנתבעים 2 עד 4 לא טרחו להתייצב לדיון המוקדם שהתקיים ביום 10.12.14 בפני כב' השופטת רוית צדיק וכי יוצגו בהליך על ידי ב"כ הנתבעת.
ניתנה היום, י' אב תשע"ז, (02 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.
| מר אבינועם בן יצחק
נציג מעסיקים |
אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד |