שהדעת נותנת כי גורם הפוליטיקה היה הגורם המכריע). על רקע זה נוכל להבין כיצד זה שהתומכים בממשלה הביעו דעה אחת, אנשי אופוזיציה הביעו דעה אחרת, וחברי-כנסת שומרי מצוות הביעו דעה משלהם. אכן, יש שחברי-כנס אנשי משפט יסדו דבריהם על טעמי חוק ומשפט, אך אלה היו מעטים. ונזכור שגם אלה האחרונים ישבו בכנסת כנציגי מפלגות ולא כאנשי משפט.
ולבסוף: קריאה בדבריהם של חברי הכנסת תלמדנו כי שאלת סמכותה המכוננת של הכנסת מעורבת היא עד לבלי הכר בשאלת סמכותה של הכנסת לכבול את עצמה על דרך שריונם של חוקים. לשון אחר: חברי הכנסת מדברים חליפות על סמכותה המכוננת של הכנסת ועל כוחה לשריין חוקים של זכויות, כמו שני אלה היו אחד. עירוב זה של מין בשאינו מינו, למותר לומר, יש בו כדי להחליש במאוד את הסברה כי חברי הכנסת עצמם תמכו בקיום כוחה המכונן של הכנסת שעה שדיברו בסמכותה של הכנסת לכבול את עצמה.
- נביא מקצת אמרות מדבריהם של חברי-כנסת לענייננו כאן (כל ההדגשות שלהלן הן שלנו).
הנה הם דבריו של חבר-כנסת חיים צדוק, משפטאי מובהק ולימים שר המשפטים:
"אשר לסיפה של סעיף 4, האומר כי 'אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת', דהיינו, לא ברוב רגיל של המצביעים, אלא ברוב מיוחד - אנו שללנו הוראה זו, לא רק משום שאנו שוללים את שיטת הבחירות הקיימת, אלא גם מטעם קונסטיטוציוני עקרוני, והוא: כי כל נסיון להגביל את סמכותה של הכנסת לשנות את חוקי המדינה בדרך הרגילה אינו מתיישב עם המבנה החוקתי של מדינת ישראל ועם ריבונות הכנסת.
אנו חיים במשטר של כנסת ריבונית, כלומר של בית מחוקקים אשר עם היותו מוגבל על ידי סייגים פיסיים, מדיניים, ציבוריים ומוסריים, הוא כל-יכול ובלתי-מוגבל מבחינה חוקתית-משפטית. ניתן לומר שיש רק סייג חוקתי אחד לסמכותו הכל-יכולה של הפרלמנט הריבוני, סייג הנובע מעצם מהותו כפרלמנט ריבוני, והוא: שאין בכוחו לכבול את הפרלמנטים הריבוניים שיבואו אחריו.
מטעם זה אנו שוללים מעיקרה את ההוראה על רוב מיוחד שבסעיף 4, ומאותו טעם עצמו אנו שוללים גם את ההוראה שבסעיף 45, האומרת כי אין לשנות אותו סעיף או סעיף 44 אלא ברוב של 80 חברי כנסת.
נוסף על הבחינה הקונסטיטוציונית אציין עוד כי הסייג לסעיף 4, הדורש רוב של 61, נתקבל בזמנו ברוב של 56 נגד 54 קולות, והסייג לסעיף 45, הדורש
--- סוף עמוד 496 ---
רוב של 80 חברי כנסת, נתקבל בזמנו ברוב של 43 נגד 40. דעתנו היתה ונשארה, שאין לרוב רגיל בכנסת זכות ציבורית או מוסרית לבנות חומת מגן של רוב מיוחד או רוב מיוחס סביב הוראת חוק שנתקבלה ברוב רגיל.
...אנו שוללים את החוק כולו, ועמדתנו העקרונית, שאין כנסת אחת יכולה לכבול ידיה של הכנסת הבאה אחריה, בעינה עומדת, והיא חלה מאליה גם על ההוראה התקנונית החדשה" (ד"כ 27 (תשי"ט) 2961).
וכה שח חבר-כנסת עקיבא גוברין:
"אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. סיעת מפלגת פועלי ארץ ישראל חלקה וחולקת מבחינה ציבורית ומוסרית על הסעיף שנקבע בשעתו בחוק הכנסת, בדבר הרוב הרוב המיוחס אשר נקבע לא על-ידי רוב מיוחס...
...
אנו מחזיקים בדעה כי הכנסת השלישית שקבעה את החוק הזה, את הסדר המקולקל הזה, קבעה אותו כאמור רק בזכות זו שהיא טענה - ומבחינה זאת טענה בצדק - כי היא ממשיכה את פעולתה של הכנסת הראשונה והשניה.
לכן תהיה לכנסת הרביעית הרשות החוקית, המוסרית והציבורית, לבטל ברוב רגיל, לפי רצון העם, סעיף שלדעתנו לא היה מוסרי ולא היה ציבורי - הסעיף של הרוב המיוחס ושיטת הבחירות הקיימת.
הסיעות השונות, אשר ברוב רגיל העבירו את הסעיף של הרוב המיוחס, מרגישות כנראה מה הם הלכי-הרוח בציבור, מה רבו החברים, גם בקרב סיעותיהם, הרואים מה חמור הנזק בשיטת הבחירות הקיימת, והם ניסו ומנסים באמצעות עוד חוק אחד למנוע אפילו בירור" (שם, בעמ' 2962).
וכך אמר חבר-כנסת בר-רב-האי:
"אם הכניסו את ההגבלה הזאת... הרי אין כוח במדינה שיכול לכבול את רצונו של הבית הזה; אין כוח בעולם שיכול להכתיב לבית הזה מה שיאמר הרוב בכנסת השישית והשביעית... את הסמכות הזאת אני שולל בהחלט. אנו חיים בתקופה שבה משתנים הדברים הרבה יותר מהר ממה שאנו משערים לעצמנו, ואי-אפשר היום לקבוע מתכונת לחיי הדור הבא ולחייב אותו לחיות לפי אותה מתכונת של חכמי הדור הזה, ואני בתוכם" (ד"כ 36 (תשכ"ג) 1044).
חבר-כנסת אזניה סבר, למשל, כי אין לה לכנסת סמכות לשריין חוקים ועל דרך זה לכבול את שיקול-דעתה. ואלה דברים שאמר לעניינו של חוק-יסוד: נשיא המדינה:
--- סוף עמוד 497 ---
"עכשיו אני רוצה לעמוד על אי-אלה שאלות המתעוררות בקשר לחוק המוצע.
יורשה לי להגיד, בלי להיכנס לפרטי הדבר, שההצעה שהועלתה כאן, לתת חיסון של רוב מיוחד שיהא שדרוש לשינוי סעיפים מסוימים בחוק זה - אין לה משמעות בלי חוקה הקובעת, על יסוד זה שהיא עצמה נתקבלה ברוב מיוחד ואת העקרון של רוב מיוחד אשר אי-אפשר בלעדיו לשנותה; אין לה שום משמעות לגבי שום חוק. אני חושב שכאשר כתוב בחוק - גם אם הוא חוק יסוד - שדרוש רוב מיוחד, יכול לבוא חוק אחר של תיקון ולהציע לשנות זאת, ולגבי התיקון הזה אינני יודע מניין נלמד שדרוש לו רוב מיוחד. כלומר, בזה אני רוצה להגיד, שלפי דעתי אי-אפר להשיג נוקשות של חוקי יסוד דרך החלון אם אין משיגים את הנוקשות של החוקה דרך הדלת. ואם אין נוקשות, לפי התפיסה הקונסטיטוציונית השוררת במדינת ישראל, הרי שום חיסון כאן לא יועיל" (שם, בעמ' 970).
וכן הם דבריו של חבר-כנסת ישראל ישעיהו-שרעבי:
"...אנחנו מדינת חוק. המשפט הישראלי פועל כתיקונו. בזה אין מי שיפקפק.
אך ספק אם מישהו העניק לנו סמכות לכבול ידיהם ורצונם של נבחרי העם שיבואו אחרינו, על ידי חוקה נוקשה, משוריינת ומיוחסת, ושדווקא הם לא יוכלו ליהנות מאותה זכות, שאנחנו עצמנו נהנים ממנה, להחליט ברוב רגיל מה שנראה להם כנכון וצודק ... במה אנו מיוחסים מהם ובמה זכותם פחותה מזכותנו.
הווה אומר, שלא זו בלבד שאין לנו פנאי, שאין אנו יכולים לומר לכנסת 'שמש בגבעון דום', לשם מאמץ חד-פעמי, כפי שמציע חבר-הכנסת קלינגהופר, עד שתעובד חוקה מגובשת ומיוחסת, אלא אף אין אנו יכולים ליטול לעצמנו סמכות מרחיקת לכת זו. ומי שרוצה סמכות כזו, יצטרך לבקש אותה ממקור הסמכות - העם עצמו" (שם, בעמ' 1037).
וחבר-כנסת דוד בר-רב-האי:
"מה שאני שולל ביסודו הוא שיש חוק מסויים אשר יכול לקשור מהיום דור שני, ... " (שם, בעמ' 1043).
דעתו של שר המשפטים ד"ר דב יוסף, הייתה נחרצת כי אין בכוחה של הכנסת לכבול את עצמה. ופעם אחת אמר דברים אלה:
"גם לא ברור לי על יסוד מה מניח חבר-הכנסת קלינגהופר שיכול הוא להציע שהצעת חוק זו תתקבל רק אם יצביעו בעדה שני שלישים של כל חברי הכנסת.
תקנות הכנסת אינן יודעות, כיום בכל אופן, שום הגבלה על זכותה
--- סוף עמוד 498 ---
של הכנסת להחליט ברוב דעות של המשתתפים בהצבעה. ודבר זה אין בכוחו של חבר-הכנסת קלינגהופר לשנותו על-ידי שהוא כולל סעיף למטרה זו בהצעת החוק שלו. על כל פנים, כל עוד הצעת החוק שלו לא נתקבלה, היא בוודאי איננה חוק ומה שכתוב בתוכה איננו מחייב את הכנסת. הווה אומר, שגם רוב רגיל של המצביעים אשר יצביעו בעד הצעתו יתנו להצבעה תוקף של חוק. ומה הצדק שעשרים מתוך שלושים חברים אשר יצביעו בעד הצעת חוק יוכלו, לפי הצעתו, לכבול את ידי הכנסת שתשב ותדון בענין החוק הזה כעבור חמש-עשרה שנה, ושאפילו רוב של כל חברי הכנסת אז, שהם יהיו פי שלושה מעשרים, לא יוכלו לשנות ממה שנקבע בהצעת החוק שלו? ודבר שיכול להיקבע, כפי שאמרתי, וכפי שהרבה חוקים אצלנו נקבעים, בהצבעה של 15, 18, 20 ו-22 חברי כנסת. באיזה הגיון ובאיזה יסוד מוסרי אפשר לבוא ולהגיד לכנסת:
הגבילו את עצמכם? מה ש-15 חברי כנסת יעשו כשיעבירו חוק כזה, יהיה קיים לעולם ועד, ואפילו 61 חברי כנסת לא יוכלו לבטלו. לפי איזה צדק, לפי איזו מוסריות?" (ד"כ 38, בעמ' 789).
דעה מקורית, באותה דרך, השמיע יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר-כנסת משה אונא:
"אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. שאלת הנוקשות של סעיפי החוקה שהעלו כאן חברי-הכנסת קלינגהופר וקושניר, ייתכן שיש לה חשיבות לגבי חוקים מסויימים, ואינני רוצה לכחד שאני חסיד של נוקשות בחוקים מסויימים, אבל במה דברים אמורים? - אם יש ענין מיוחד, ענין ממשי בעצם ההוראה. כמו למשל בחוק יסוד: הכנסת, כאשר אנחנו קובעים את שיטת הבחירות ורוצים להבטיח שלא בנקל נשנה זאת. אמנם צריך להיות ברור שגם שם יעילותה של הוראה כזו תמיד מאד מוגבלת, שהרי גם את הסעיף הזה אפשר לשנות על-ידי הצבעה רגילה בכנסת. אבל יש בזה משום ביטוי לכך שהכנסת רואה חשיבות מיוחדת בסעיף זה" (ד"כ 40 (תשכ"ד) 2025).
והגיב על כך שר המשפטים, דב יוסף:
"הכלל בכנסת עד היום, פרט למקרה אחד, היה שהכנסת מחליטה בכל ברוב קולות - ולפי עניות דעתי, זהו כלל חשוב ויש לשמור עליו. גם לגבי המקרה ההוא שהכנסת החליטה אחרת, כפי שכבר העיר יושב-רש הוועדה, יש ספק, וספק לא קטן, בערכה של אותה הוראה בחוק" (שם, בעמ' 2025).
במקום אחר אמר חבר-כנסת ארי אנקוריון:
--- סוף עמוד 499 ---
"אדוני היושב-ראש, אני אומר שעדיפה בעיני השיטה הבריטית, שלפיה החוקים כולם שווי-ערך, ואפשר ברוב רגיל לשנות כל חוק, אפילו חוק הקרוי קונסטיטוציוני...
...לכל היותר - בוויכוח שיש כאן אצלנו לגבי העדיפות, כזאת או כזאת, שתינתן לחוק-יסוד זה או לכל חוק-יסוד - הייתי תובע מהכנסת, כשתבוא לשנות חוק-יסוד, שתהיה חייבת לתת דעתה על כך. זאת אומרת, כאשר היא תחוקק חוק והחוק עלול לפגוע באיזו הוראה שהיא של חוק-יסוד זה, תציין בכך שתאמר 'על אף האמור בחוק-יסוד זה, יהיה כך וכך'. זאת אומרת, שהכנסת תעשה מה שתעשה ביודעין שהיא משנה משהו בחוק היסוד הקיים. אבל לא הייתי מגביל בכל מובן אחר שהוא את זכותה של הכנסת, של כל כנסת, לחוקק. במלים אחרות, אני גורס גמישות לעומת נוקשות.
...
אמרתי, אני מקבל את זאת, וטוב שתהיה לנו מגילת זכויות, אבל שתהיה בדיוק כמו אצל האנגלים; את מה שכלול בתוך המאגנה-כרתא, בתוך הצ'ארטר של הזכויות, יוכל פארלאמנט כלשהו לבוא ולשנות. שאלה אחרת היא אם הוא משנה או לא. אבל הוא יכול לשנות, ואיש אינו מעלה על דעת אפשרות אחרת.
אני חושב שאנו צריכים ללכת לפי הדוגמה הזאת ולא צריך להעמיד בספק את עבודתו של פארלאמנט, של כל פארלאמנט, של כל כנסת" (ד"כ 71 (תשל"ד) 2494-2495).
וזו הייתה דעתו של חבר הכנסת בנימין הלוי:
"במשפט העברי מצאתי שתי מימרות יפות לעניין זה. הראשונה: 'אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים'. אם אנו כובלים את עצמנו נהיה בגדר חבושים בבית-האסורים ולא נוכל בעצמנו להתיר עצמנו אלא אם יבוא בית-המשפט ויאמר: כבלים אלה אינם תקפים. עקרון אחר של המשפט העברי: 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'. אם הכנסת אסרה על עצמה ברוב רגיל לתקן חוק-יסוד, אותה הכנסת בחוק רגיל יכולה להתיר מעצמה את הכבלים האלה. הצעת החוק הזאת עומדת בסתירה לעקרונות אלה. אין זה מן התבונה להיכנס לכבלים אלה" (ד"כ 78 (תשל"ז) 956).
וכן הם דברי חבר הכנסת דוד צבי-פנקס:
"כן יש חושבים, שהחוקה צריכה להיות בבחינת חוק מיוחס, שאי-אפשר או קשה יהיה לשנותו. הסבירו לנו את הדברים המקובלים בעמים אחרים בענין חוקה נוקשה וחוקה גמישה. אינני מתאר לעצמי שנוכל לקבל משהו מכל
--- סוף עמוד 500 ---
המושגים האלה. אשר לחוקה נוקשה וחוקה מיוחסת, הריני נזכר בדבר הידוע לכולנו, שהיה בקונסטיטוציה של מלך טיפש - המלך אחשוורוש, שמלך על שבע ועשרים ומאה מדינה, מהודו ועד כוש. שם היתה קונסטיטוציה שאמרה: 'כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב'. האם אנחנו נקבל קונסטיטוציה 'מוצלחת' כזו שהייתה שם?
האם יעלה על הדעת שהבית הזה ימנע מעצמו, או מהבתים שיבואו אחריו, להחליט ולעשות את הדרוש ברגע הנכון?" (ד"כ 5, בעמ' 1263).
הרבינו להביא מדבריהם של חברי הכנסת, ולו כדי להוכיח ולהיווכח כי דעת הכנסת לדורותיה לא הייתה אחת ויחידה. היו רבים, רבים וטובים, שסברו כי אין לה לכנסת סמכות מכוננת, וסברה זו אסור לנו שנעלים עינינו ממנה בבואנו להכריע בשאלה אם קנויה לה לכנסת דהאידנא סמכות מכוננת.
לעניינה של "החלטת הררי"
- חבריי רואים ב"החלטת הררי" אחת החוליות החשובות בשרשרת הבלתי פוסקת, לדעתם, שתחילתה בסמכותה של האסיפה המכוננת לחוקק חוקה וסופה (לעת הזו) בסמכותה של הכנסת דהאידנא לחוקק חוקה. אינני מסכים לדעתם. ראשית לכול, נזכור ש"החלטת הררי" אינה אלא החלטה, וקשה בעינינו כי נתלה סמכות לכינונה של חוקה על החלטה גרידא של הכנסת. שנית, קריאה בדברי הכנסת תלמדנו כי שבעים פנים לה ל"החלטת הררי", וכי כל חבר-כנסת נאחז בה להוכחת טיעון הרצוי והנוח לו מבחינה פוליטית. היטיב לתאר את המצב חבר-כנסת ניר-רפאלקס באומרו דברים אלה:
"כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה. חבר-הכנסת ישעיהו מצא לנחוץ לחזור לוויכוח שהתקיים בכנסת הראשונה במשך ארבעה חודשים, מתחילת פברואר 1950 עד 13 ביוני אותה שנה. חושבני שאם רוצים לחדש את הוויכוח אם יש צורך או אין צורך בחוקה במדינת ישראל, הרי לפחות צריך להביא לאחר זמן כה רב נימוקים חדשים שלא שמענו אותם לפני שלוש-עשרה שנה. הנימוק היחיד ששמענו עכשיו מפי חבר-הכנסת ישעיהו היה אותו נימוק ששמענו עשר או עשרים פעם בשעתו מפי ראש הממשלה, שאין לקשור את הדורות הבאים בחקיקת חוקה. בינתיים חלף דור אחד ויחלוף גם הדור השני, ואף פעם אי-אפשר יהיה לקשור את הדורות הבאים, ואף פעם לא תהיה לנו חוקה.