.42המשקל היחסי של היעדר הנוקשות, בין בצורת שריון פורמאלי או בדרך אחרת, מתחזק לאור שלוש טענות: א) ראשית, היעדר השריון איננו שגגה שיצאה מלפני המחוקק. היעדר השריון היה מודע ומכוון. הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותוכללה הוראה בדבר שריון פורמאלי. הוראה זו לא נתקבלה. היא נפלה על חודו של קול בהליך ההצבעה על ההסתייגויות
--- סוף עמוד 302 ---
לקראת קבלתו של חוק היסוד. לעומת זאת, בחוק-יסוד: חופש העיסוק נכללה, כאמור, הוראת שריון פורמאלי. קיימת זיקה הדוקה בין חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. זיקה זו היא עניינית וכרונולוגית. "עניינית" – שהרי שתי היצירות הנורמאטיביות הלו עוסקות לראשונה בזכויות יסוד מוגנות. "כרונולוגית" – שהרי שתי יצירות אלו באו לעולם במסגרת הליך החקיקה הפרטנית הראשונה של מגילת זכויות האדם בשיטתנו ("האטומיזציה" של זכויות היסוד, כביטויה של קרפ, במאמרה הנ"ל, בעמ' 338). חוקי יסוד אלו נדונו בכנסת בסמיכות זמנים ואף לאחר מכן, בתשנ"ד, במסגרת אותו מהלך חקיקתי עצמו. המציאות הנורמאטיבית היא כי הכנסת בחרה לדחות את הצעת השריון של חוק היסוד. זו עובדה – ואין כאן מקרה של היסח הדעת של המחוקק. אולם, כאמור, יש בחוק האמור הוראות נוספות המשליכות על כוחו לגבי חקיקה אחרת הפוגעת בהוראותיו.
ב) שנית, הבהרנו כי "שינוי" הזכות המוגנת (לרבות ביטולה או ריקונה מתוכן) הוא אקט חריף וחמור יותר במשמעותו מ"פגיעה" באותה זכות. אין עוררין על כך. הדעת נותנת כי הפעולות אשר תידרשנה ל"שינוי" הזכות המוגנת יעלו במשמעותן על הפעולות אשר תידרשנה ל"פגיעה" הנקודתית באותה זכות. בהנחה שהמחוקק עקבי והגיוני, הרי שקשה להניח כי תתהפכנה היוצרות, כך שהחמור (השינוי) ייהפך לקל (רוב רגיל) והקל (הפגיעה) ייהפך לחמור (רוב מיוחד ומפורש). הווי אומר, היעדר הנוקשות בעניין שינוי משליך על היעדר הנוקשות בעניין פגיעה.
נקודה זו ראויה להטעמה: עמדנו על הדרישה להבחנה ברורה בין "שינוי" הזכות לבין אפשרות ה"פגיעה" בה. המבנה החוקתי ההגיוני הינו כי הליך ה"שינוי" הינו מורכב ומסורבל יותר. זו הפגיעה העמוקה ביותר בעקרונות יסוד ובמבנה השיטה. לעומת זאת, מחייב המבנה החוקתי ההגיוני כי הליך ה"פגיעה" בזכות חוקתית מוגנת יהא פשוט יותר מאשר עצם ה"שינוי". קשה להניח כי הפתרון הפרשני הוא כי ה"פגיעה" דורשת תנאים חמורים יותר מה"שינוי". לעומת זאת, תפיסה שלפיה התנאים הדרושים ל"שינוי" ול"פגיעה" הם זהים – יכולה להתיישב עם תפיסה חוקתית קוהרנטית (ראה בפרשת ברגמן [15]). אולם ככל שהמכשול ל"פגיעה" הוא גבוה יותר מהמכשול הניצב לפני "שינוי", כך נחלש הגיונו של הפתרון הפרשני. במילים אחרות, ככל שהדרישות ל"פגיעה" במסגרת הדין חמורות יותר מהדרישות הניצבות לפני ה"שינוי" – הולך ומאבד הפתרון הפרשני את כוחו הפנימי.